דף הבית > ארץ גזרה
ארץ גזרה
הוצאה: אנפה ספרים (הפצה מנדלי)
תאריך הוצאה: 08-2023
קטגוריה: פרוזה מקור
מספר עמודים: 257

ארץ גזרה

         
תקציר

אחרי המדבר הגדול, מִעבר לתעלה, חיכתה להם ארץ אחרת. ארץ גזֵרה...

 

מסעה של פלוגת צנחנים לאפריקה, לתוך מצרים, מוביל אותה לכפר קטן, נטוש, בדרך לאיסמעיליה. מאה חיילים מתחפרים סביב הכפר הנצור, המבודד, שיהיה לביתם. עולם פרטי משלהם מרחק שנות אור מהבית, מהארץ המובטחת. ארבעה חודשים אחר כך, כשייצאו בדרכם חזרה, לארצם, יישארו רק הריסות מעולמם הזה - ומהכפר לא יישאר דבר.

בשנת החמישים למלחמת יום הכיפורים חוזר הרומן הזה לשם, למלחמה ההיא ולכפר ההוא. סיפור ייחודי, מטלטל, שהופך למשל על כולנו, כאן ועכשיו. 

 

מבוסס על מעשה שהיה.

פרק ראשון

פרק ראשון
24 באוקטובר. ארץ גושן
בצהריים נכנסנו לכפר.

אנחנו חוזרים לארץ גושן, הסביר המג"ד, נהנה להשתמש בלשון המקרא לאירועים כאלה. עדיין בוקר מוקדם בתעלות העמוקות של סאראטוֹגה, וסגל פלוגה ג' רוכן על המפה. הגדוד שלנו, ממשיך רבינא, מקבל על עצמו את מה שקוראים "הלשון". הוא מצביע על הבליטה הקטנה מזרחה בקו התעלה על המפה. התעלה הקטנה, רוצה לומר, זו המתעגלת בכיוון מצבת החייל האלמוני. קו המים הוא הגבול שלנו, אומר המג"ד. מאחוריו כבר יושב הקומנדו המצרי עם הפנים אלינו, מערבה. לא צריך להסביר כמה הבליטה הזאת חשובה להם. בדיוק כמו לנו, תאמינו לי. אם הם יחליטו לפעול בגדה הזו, המערבית, הכיס הקטן הזה, שלנו, הוא אחד היעדים הראשונים שהם ירצו לנתק! רבינא עוצר לרגע, מניח לנו שהות לעכל. כשהגענו לסאראטוגה בחרתי בכם לטפל בה. ואתם עליתם ולקחתם את המוצב! (האיש לא טורח להזכיר שעשינו את זה ללא התנגדות). עכשיו אני בוחר בכם לתפוס את קצה הבליטה, את השפיץ של הלשון. ואני סומך עליכם שתעשו את זה בדיוק באותה הצלחה. פלוגה ג' או לא?! המשפט המסיים מכוּון אל גורלי, מפקד הפלוגה. השפיץ של הלשון, כפי שיכולנו לזהות על המפה, היה כפר מצרי קטן בשם עיזבּת חמידה.

תן לי כל דבר, אומר גורלי, רק לא לשבת בכפר שלהם. אתה יודע מה זה אומר לשבת בתוך כפר.

הכפר ריק, עונה לו המג"ד. פטרול של פלוגה ב' נמצא שם מאור ראשון כאבטחה, והם לא רואים נפש חיה.

אני לא מתכוון לתושבים, מתעקש גורלי. אני מדבר על החיילים, על הפלוגה. תן לי שטח פתוח, איזו גבעה קטנה, ואני בונה לך מערך פלוגתי לדוגמא. אבל כפר זה סיפור אחר לגמרי! קשה לשמור קשר עין. קשה לשלוט באנשים. כל מה שאני מבקש זה שתחסוך לי את העונש הזה.

מצטער, נתן. האוגדה רוצה את הכפר. זאת נקודה חיונית, אתה יודע, ואתמול גם נדפק לנו טנק, בדיוק שם מתחת. טנק אחר שחטף שם, בקושי הצליחו להוציא אותו. אני סומך עליך שתדע להסתדר עם זה, ואני מוכרח לרוץ. תתחיל לזוז מה שיותר מהר, ושיהיה בהצלחה! תוחב את המקטרת הכבויה לפיו ממהר רבינא לג'יפ שלו.

אז עכשיו מחכה לנו כפר, מסנן גורלי אחרי הרכב המתרחק. פחות מרבע שעה אחר כך היינו בתנועה צפונה, בראשית המסע.

דרך המלך, ציר מסכה על מפת הקוד. חמישה-עשר ק"מ לאורך תעלת המים המתוקים שלהם. תנועה בכיוון צפון בחייץ החקלאי של פיתחת מצרים. שטח מעובד, חלקות שדה ומטע קטנות, זעירות, ותחומות להבדילן זו מזו. חלקות תירס, וחצילים, וקישואים, ומלפפונים מאורכים מאד, אפילו שיחים בודדים של עגבניות זעירות. וגם חלקות מטע של אשכוליות ותפוזים, מנגו, לימונים וקלמנטינות, עצי בננות בודדים ומספר סוכות גפן לצידי הדרך, ציוריות להכעיס. מחזירים אותנו לנווה-איתן! צועק מישהו בעורף הטור. מהפה שלך לאוזן של אלוהים! מחזיר לו אחר. וכל זה מזכיר לפתע את ימי ההמתנה שלנו, רק לפני שבוע, או פחות משבוע, ואנחנו באפריקה, בדרך לאיסמעליה, וכבר הרחקנו מאד.

הכפר נראה נטוש, ממש כדברי המג"ד. בדרך אליו, עדיין ממרחק מה, ראינו אדם אחד, זקן, מאיץ בחמור עמוס שקים. וגם הוא נעלם באחת. אנחנו נכנסים בזהירות, הנשק בהיכון. המלחמה לא פגעה במקום. תושביו עזבו כאיש אחד, כך נראה, ומזה כמה ימים. קמו והלכו. בקתות החומר, החושות, נותרו ריקות. תרנגולות מהלכות בין המבנים, ברווזים, יונים רבות, כמה תרנגולי הודו וחמורים. רהיטים מעטים נותרו בבקתות פנימה. שולחנות עץ גסים, כורסאות מגולפות, מרופדות, מגוחכות בהידורן הצעקני, ספסלי ישיבה נמוכים, חלקם עשויים מקלעת נצרים, מספר ארונות עץ צרים, רובם ככולם חסרי דלתות.

גורלי אוסף אותנו, מפקדי המחלקות, לחלוקת גזרות. אם אין ברירה, הוא אומר, נתחיל לתת פרצוף לחור הזה. לי, כהרגלו בקודש, הוא מעניק את הגִזרה המרכזית. זו הפונה מזרחה, לחזית. טנא, מ"מ 1, ממני וצפונה. ברמן, מ"מ 2, מגבול הגִזרה שלי ודרומה עד שיחבור למחלקה 1 מאחור, בכניסה לכפר. שאר המבנים מתחלקים בינינו, לפי הגזרות. מחלקה אחת חולקת עם שתיים מבנה מאורך מאד, אולי בית-ספר, בפינה הדרום-מערבית. שלי תופסת מבנה קטן יותר, זוויתי בצורתו, ששני אגפיו זהים בגודלם. הבית שבקידמת הכפר. בקצה האגף הפונה לחזית אני פותח דלת לחדר קטן, סגור ומבודד. זו מציאה. דלתו מוסתרת מעבר לגזע אקליפטוס גדול, הגבוה בעצי הכפר. החדר הזה, החלטתי, ישמר לפולאק ולי. חדר הקצינים.

אחר הצהריים התחלנו להיכנס לאדמה. שלוש הכיתות שלי נפרשות כפרסה, חולשות על שוליו המזרחיים של הכפר. את עמדת המ"מ קבעתי במרכז המחלקה עם הכיתה של אליאס לצדדיי. מאוחר יותר נקים, מעט שמאלה, את עמדת הפּריסקופּ עם הצופה המחלקתי, נקודת התצפית הנבחרת, הטובה מכולן, על המישור הגדול ממזרח. מייד מעבר לקו העמדות החל המורד גולש, תלול למדי, אל תעלת המים הקטנה, זו התוחמת את הלשון. עם השמש בגב יכולנו לראות, מעבר לפס המים, את מצבת החייל האלמוני ואת נצנוץ המים של תעלת סואץ. הגוון הצהוב, הרך, שמעבר לזה היה כבר המדבר. מדבר סיני.

הפלוגה והגדוד כולו מתחפרים אותה שעה בקצהו של טריז ארוך, צר ומוקף באויב משלושת צדדיו. היינו חיל משלוח שמכין את עצמו למצור. אם היה מגדל גבוה בלב הכפר יכולנו להשקיף מראשו מזרחה ואולי גם לראות סימן לכוחות החלוץ שלנו, אלה הדוחפים מכיוון המדבר. הפסקת אש שהוכרזה הבוקר הקפיאה את החזית במקומה. הארמייה המצרית השנייה חוצצת בינינו, מותירה בתווך כעשרה ק"מ או יותר. האנשים עומדים במקומם, שולחים מבט עורג למזרח. תחושה מעיקה של ניתוק, של בדידות. אחר כך הם שוקעים בעבודה, במלאכת החפירה. לאורך קו העמדות רוכנים זוגות-זוגות על אתי החפירה הקטנים, המתקפלים, מעמיקים בקרקע החולית. אנחנו חופרים שוחות זוגיות. זו ההוראה. שוחת-שכיבה תחילה. כשזו מוכנה עוברים לשוחת-כריעה. והחול לא מקל עלינו. קשה לחפור קירות יציבים בחול.

הכיתה של אביטן צופה על השריד היחיד שהותירה המלחמה בשטח. זה טנק שלנו, פּטון, שרוף כולו, מעט מעבר לתעלת המים הקטנה. גוש שחור, אפל, שצריחו נוטה על צידו. טנק נוסף, הסבירו לנו, היה מעט מאחוריו כשנפגע. חטף גם הוא אבל חילץ את עצמו אל קו כוחותינו. כל זה קרה כשהיינו בתעלות של סאראטוגה, מוקדם בבוקר, רואים את השחר עולה על התעלה. האוגדה התאמצה להתקדם לפאתי איסמעליה, כוח קטן ניסה לאגף את הלשון ועלה על קומנדו מצרי, לרגלי הכפר. הכוח נסוג והטנק נותר במקומו. בלילה הגיעה חוליה של סיירת החטיבה לשִלדה השרופה, לוודא מה שכולם הניחו ממילא. אנשי הצוות נהרגו. כולם היו במקומותיהם, בתוך הטנק, מה שנותר מהם אחרי הבעירה. עתה עמד השלד השרוף מטרים ספורים מחוץ לשטח ההפקר. עמדות האויב נחפרו קרוב לשם, סמוך לקו המים, וכל התכניות לחילוץ הגופות נידחו לפי שעה.

אנחנו חופרים, מעמיקים לתוך הקרקע, להשיג את השקיעה. השמש יורדת בגבנו, מאחור. מימין אנשי הכיתה של גפני, מתחפרים מול פרדס ההדרים שמדרום לכפר, מול השלוחה. אני מציב את פולאק במרכז הכיתה. מה שאותו מדאיג זה הפרדס דווקא, יותר מהשלוחה. הם יכולים להתקרב בין העצים, הוא אומר, ולא נראה כלום בחושך.

יהיה להם קשה לעשות את זה בשקט, אני אומר, בין העצים. תוכלו לשמוע אותם עוד הרבה קודם.

אני לא כל כך בטוח, גיא. הוא בוחן את חזית העצים הירוקה, הצפופה. איך שלא יהיה, צריך למתוח פה תייל, ומה שיותר מהר. רשמתי בפנקס להעלות את זה הלילה, בשיחת הסגל.

פולאק חופר לבדו, שוחת-יחיד. רוצה להיות סולו. אם תתעקש על זה, הוא מחייך, אני אקח בחשבון מקום בשבילך. כשתהיה בצרות תוכל למצוא אצלי מקלט. שוחת היחיד שלו היא היחידה במחלקה, אולי גם בפלוגה כולה. מחר יגיעו אלינו מכשירי טלפון-שדה ומהמפקדה מתכוונים למתוח קו לעמדה שלי. אני אדאג למכשיר נוסף שיחבר אותי עם פולאק. אם לא נוכל לקיים קשר עין, לפחות נהיה בקשר דיבור.

שירזי חזר למחלקה לקראת שקיעה. הוא לא היה איתנו בדרך מסאראטוגה לכפר. למעשה לא פגשתי בו מאז הבוקר ההוא בתעלות של המוצב, כשזרקתי אותו מהמחלקה עם פתק לסמ"פ. שלום שירזי לא מתפקד, כתבתי בפתק. תחזיקו אותו בהשגחה אצלכם, הוא צריך טיפול. עכשיו הגולם חוזר, גורר את רגליו בראש מורכן. שעה קודם פגש אותי גורלי כשעבר בין המחלקות. אולמן, הוא סינן בין שפתיו, אני מחזיר לך את שירזי.

אני לא מוכן לקבל אותו יותר, אמרתי. אנחנו כבר דיברנו על זה, בסאראטוגה.

ואני כבר דיברתי עם רבינא, במסגד.

המג"ד פרש את מפקדת הגדוד בחצר של מסגד, סמוך לתעלת המים המתוקים. החצר, סיפרו לנו, היא בוסתן מטופח, משופע בעצי פרי מכל הסוגים. רק קטוף ואכול.

רבינא אומר שזאת מלחמה, גיא, והוא צריך נימוק טוב במיוחד לזרוק חייל מפלוגה שלו.

בוא נעזוב את הפוליטיקה, אמרתי. שפן זה נימוק מספיק טוב.

תראה, הוא המג"ד. הוא רוצה הסבר משכנע ולקבל אותו בכתב. אולי תכתוב לי את כל מה שיש לך פה, בעניין הזה, ואני אנסה לשכנע אותו עם המכתב ביד. בינתיים אני מחזיר את הבנאדם. דרור לא רוצה אותו אצלנו במפקדה. לא מוכן להיות בייביסיטר של אף אחד.

דרור, סגנו של גורלי, לא אוהב לעשות טובות לאיש. הייתי באמצע החפירה, מזיע, ונותרו לי כמה דברים לסגור לפני חשיכה. נתן, אמרתי, אתה כבר מכיר אותי... גורלי מבוגר ממני בשנה, ושנינו עשינו תקופה ארוכה יחד בצבא, סדיר ומילואים. אני אקבל את שירזי ואני אכתוב את מה שאתה רוצה. אבל בפעם הבאה שאני זורק אותו זאת תהיה הבעיה שלך. בדיוק כמו שאתה אמרת: אנחנו לא בתעסוקה מבצעית מחורבנת עכשיו, זאת מלחמה... ועכשיו, אם תסלח לי, אני צריך לגמור את העבודה.

שירזי עוצר ליד השוחה, חפוי ראש, מצפה שיעשו בו משהו. גפני לא יהיה מוכן לקבל אותו לכיתה, אפילו ללילה, ואני רציתי אותו רחוק ממני. קראתי לסמל המחלקה. קח את הליצן הזה מכאן, שיתחיל לחפור לעצמו שוחה בקצה של אביטן, על גבול הגִזרה עם מחלקה אחת.

שוחה נפרדת? שקד רוצה להיות בטוח שהוא מבין.

בדיוק, ואחרונה בשורה. שיתחיל בשכיבה וימשיך לכריעה. ואתה בודק שהוא לא גומר לפני שזה מספיק עמוק, גם אם זה ייקח כל הלילה.

עם התחת השמן שלו זאת באמת בעיה, זורק לנו מלחי מן הצד.

ותקרא לי לראות בעצמי, אני זורק לשקד. אחרי שהגולם גומר.

שירזי מתחיל לחפור עם השקיעה. המחלקה, רובה ככולה, עמדה לסיים אותה שעה. סמוך לחצות שקד מטלטל אותי. שירזי גמר עמדת כריעה, רוצה לבדוק? נחלץ משק-השינה אני מרעיד בצינה. בדרך לגבול הגִזרה האנשים כולם בשוחות, עמוק בשנתם. אני מזהה צללית כתף וראש של השומרים. הם שלושה בכל כיתה, ישובים על שפת העמדה. שירזי תקוע במקומו ואת-החפירה מידלדל מידו כסרח עודף.

רד במקום! אני מורה לו.

הוא יורד על ברכיו לצד השוחה.

עכשיו תיכנס פנימה, אני רוצה לראות אותך בפנים! שירזי גולש מטה בכבדות, שלא לפגוע בקיר העמדה. עכשיו תכוון את הנשק, בכריעה! הוא מכתיף את הרובה, מכוון לפנים, לחושך. ושקד לא טועה - שוחת הכריעה מוכנה. שיפסיק לעכשיו, אני אומר לסמל, וימשיך דבר ראשון בבוקר. הוא לא גמר!

בדרך חזרה לשוחה אני משביע את עצמי: דבר ראשון בבוקר אני יושב לכתוב את הדבר האידיוטי הזה למ"פ, או למג"ד, או לשניהם יחד. הבירוקרטים רוצים את זה בכתב, וככה בדיוק הם יקבלו את זה.

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
עוד ספרים של משה אורן
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il