ברגע שאת שלי

רצח הביא אותנו אחד לשני. רק מוות יכול להפריד בינינו.

הסטוקר

קאליסטה שייכת לי... היא פשוט לא מודעת לכך.

בפעם הראשונה שנפגשנו, צפיתי בה. בפעם שאחריה, הייתי מכור.

צפיתי בה. עקבתי אחריה. המעשים שלי רק העמיקו את הצורך לכבוש אותה.

ברגע שהיא תהיה שלי, לעולם לא אשחרר אותה.

המטרה

היידן בנט הוא מפלצת, בתוך בית המשפט ומחוצה לו.

לצערי, אני צריכה את העזרה שלו.

מה שהיתה אמורה להיות עסקה פשוטה הופכת למשהו אחר. משהו אינטנסיבי.

הוא תמיד שם כשאני צריכה אותו, אבל אני לא יודעת אם לסמוך עליו יהיה רעיון טוב...

ברגע שאת שלי כולל תוכן מיני וגיבור בעל מוסר מטושטש עם קנאה ורכושנות מופרזת, סטוקר שמתאהב ראשון ומעבר לכך, ומוכן לעשות כל שנחוץ כדי שמושא תשוקתו תהיה שלו.

היידן

אני הרגתי אותו.

הסנטור הוא לא הקורבן הראשון שלי, והוא גם לא יהיה האחרון. יש סיפוק במה שעשיתי, אבל הוא זמני, כמו להבה שנכבית מהר. נעלמת.

כמו הקורבנות שלי.

צדק הוא מאהבת שקוראת בשמי ומושכת אותי אליה כדי לזיין אותי. ואז להשאיר אותי חסר כול. ריק. עם רצון לסגירת מעגל שלעולם לא אקבל.

גשם עדין וקבוע מטפטף ונוחת על כל משטח שהוא יכול להגיע אליו בבית הקברות.

על הדשא.

על המצבות.

על פניהם של האבלים.

הטיפות מתערבבות עם הדמעות שזולגות על הלחיים של המביטים בארון הקבורה. המקום כולו מלא בצער, שאופף את האוויר כמו ערפל סמיך. אני נותן לו לכסות אותי, לעטוף אותי, לתת לי שלווה. נדיר להרגיש שלווה שכזו. אני תמיד מרגיש אותה בלוויות של הקורבנות שלי, אז אני תמיד נוכח בהן.

כדי להשלים את הטקס...

לשים סוף לחיים.

לתת צדק.

להתחיל מחדש.

אני מעביר מבט על הנוכחים — ים שחור כנגד הרקע הירוק, כתם דיו בשדה ברקת. הם מתאספים, מצטופפים יחד כדי לתת ולקבל נחמה, חלק מייבבים בשקט בזמן שאחרים מושכים באף בחוזקה. כולם שבורים.

חוץ מאחת.

האישה שאמורה להיות שבורה לרסיסים עומדת זקוף. אבל לא כי לא אכפת לה. לא, היא אוהבת את המנוח. אהבה עמוקה. היא נאבקת בכל נשימה, כאילו היא נחנקת, ומתכווצת בכאב בכל פעם שעיניה הירוקות־חומות נוחתות על ארון הקבורה העשוי מהגוני.

בלי דמעה אחת בעיניה.

בינתיים. אבל בסופו של דבר, אף פעם לא נשארת עין יבשה. זה עוד חלק מהטקס שאני אוהב.

אם כי אני עדיין לא מבין למה אנשים מתאבלים על רשעים. למה הם לא מרגישים הקלה על כך שאדם רצחני אחד פחות יסתובב בעולם? עוד גבר שהכאיב לנשים ולילדים חפים מפשע. אני חושד שהם לא מודעים למעשים הנבזיים של האהובים שלהם. אם היו יודעים הם היו מביעים פחד, לא עצב.

קאליסטה גרין נפלאה בעצב שלה.

האישה הזאת היא דוגמה מושלמת לאיך בת של פוליטיקאי אמורה להיראות. בגדים מדוגמים ומגוהצים, איפור מושלם, השיער הארוך והכהה מסולסל ואסוף על הראש באופן שמבליט את הצוואר היפהפה שלה. הדובדבן שבקצפת הוא שרשרת הפנינים שהיא עונדת ומדי פעם מלטפת כדי להירגע.

בתור קרובת המשפחה שעדיין בחיים, אני ממוקד בה. לא מפני שהיא צעירה ומושכת, אם כי רק מת לא היה שם לזה לב. איזה הומור מקאברי ומקורי. כמה נדיר כשזה בא ממני ו... משעשע.

בלי קשר ליופי שלה, אני צופה בקאליסטה גרין בדריכות, החזה שלי עולה ויורד עם שלה, והגוף שלי נוטה קדימה בכל פעם שהיא זזה. ברגע זה, אליה אני מחובר.

יש משהו פיוטי, אירוני, בסיום החיים של הגבר האחראי לחיים שלה. שגרם ללב שלה לפעום. הרטט העדין של הדופק על צווארה לוכד את תשומת לבי שוב ושוב.

לרוב, נשים הן עדינות, זקוקות להגנה. אבל רק במובן הפיזי. רגשית הן נבונות יותר, מבינות יותר את הרגשות ששולטים בחייהן.

אותם רגשות שהשמדתי בתוכי. ספציפית, הרגשות הרכים והעדינים. אכפתיות לאחרים, אהבה. לא משנה איך הם נקראים, כולם מובילים לחולשה. מה שגורם לכאב ולסבל.

ומוביל לרגשות אפלים יותר.

הרגשות שאני שוקע בהם, אלו שמכתיבים ומתניעים את הפעולות והשאיפות שלי, הם תסכול. כעס. גועל. אנוכיות. הסיפוק שאני מקבל מהם הוא גם נפשי וגם גופני.

אלו דברים שאני מבין ושולט בהם, מתוך חשש שהם ישתלטו עלי. והם מנסים לעשות את זה מדי פעם.

אני לא מושלם. רק הכוונות שלי מושלמות.

הכומר מבקש מכולם להרכין את הראש בתפילה, והם עושים זאת. חוץ ממני. וממנה.

מבטה של גברת גרין נשאר ממוקד קדימה, העיניים מנצנצות מרוב מחשבות והופכות לצלולות. אני ממשיך לצפות בה. בוחן אותה בקפידה. ככל שהזמן עובר, העניין שלי בה מתחזק יותר ויותר.

על מה היא חושבת? ואיפה לעזאזל הדמעות?

התפילה לכוח עליון ובלתי נראה נגמרת, וכולם מרימים את הראש. אישה בגיל העמידה, המנהלת לשעבר של בית משפחת גרין, מכסה את הפנים בשתי ידיים. גופה העגלגל רועד מעוצמת היבבות. אמיתיות? מזויפות? אני לא בטוח.

גברת גרין לא מטילה ספק באמינות הדמעות. האישה הצעירה מחבקת מיד את המבוגרת, ושפתיה הוורודות המלאות לוחשות מילות ניחומים בזמן שהיא טופחת על הגב של מנהלת משק הבית עד שהאישה נרגעת שוב.

הכומר מצביע לכיוון ארון הקבורה, ומציע לכולם להיפרד בפעם האחרונה. הגבר הראשון שמתקדם הוא הנהג של המשפחה. הוא מוריד את הכובע ומרכין ראש. פיו זז בקצרה, בבירור אדם שממעיט במילים, ואז הוא הולך אחורה.

לפני שהוא מצליח להיעלם בקהל, בת הסנטור ניגשת אליו ואוחזת ביד שלו. היא מחייכת לגבר — חיוך עצוב, אבל עדיין חיוך — ואומרת משהו שגורם לכתפיים של הנהג להזדקף בגאווה. השיחה ביניהם מוכרת, נוחה.

אני מצמצם עיניים, לא טורח להסתיר את הספקנות שלי. אי אפשר לראות אותי מהמרחק הזה, אבל פתאום אני רוצה להתקרב. החוקים שקבעתי לא מאפשרים לי להתקרב לאהוביהם של הקורבנות שלי, אז אני נשאר במקום. עם זאת, חוקים לא מדכאים את הרצון. את הצורך שלי לחקור דברים לעומק כדי להבין יותר.

גברת גרין מבלבלת אותי.

היא, ההרוסה ביותר ממותו של הסנטור, היא זו שמנחמת במקום להתנחם. והיא לא מנחמת סתם כל אחד, אלא את הסגל. אנשים שהיא לא אמורה להכיר בקיום שלהם אלא אם כן יש מטלה שהם צריכים לבצע.

פגשתי המון גברים ונשים מהמעמד העליון, ולאף אחד מהם לא היתה מערכת יחסים קרובה עם האנשים שהם משלמים להם. הם חושבים שהתנהגות כזו היא מתחת לכבודם. מחלוקת כלכלית שקיימת מאז שכסף ומעמד תפסו מקום חשוב כל כך בתרבות האנושית.

אבל לא עבור קאליסטה גרין.

היא מתייחסת לכל אדם כאילו הוא בעל ערך. מבלבל... ומרענן בו־זמנית. אם זאת באמת המציאות.

קשה לי לראות את הכנות שבה. לוויה היא התירוץ המושלם לאישה שרוצה להשיג סימפתיה ותשומת לב. שיפנו אליה את אור הזרקורים ויעריצו אותה רק על עצם קיומה. אולי זאת הסיבה שהיא עוד לא בכתה.

גברת גרין מכינה לעצמה את הבמה.

זה משהו שאני מבין וראיתי בעבר פעמים רבות. היא לא תהיה שונה מהאחרות. בדיוק כמו שהיא עונדת את הפנינים האלו, האנוכיות שלה תעטה מסכת אבל.

אז, אני מחכה.

הציפייה שלי גדלה עם כל אדם שמתקרב לארון הקבורה. הם עוזבים זמן קצר לאחר מכן, לא לפני שהבת ממלאת את חובתה ונפרדת מהם, בזמן שהיא מחזיקה בידה חבצלת כאילו היתה חבל הצלה. הגשם יורד חזק ומהר יותר, מפזר את האבלים כמו להקת עורבים, והקבוצה נעלמת במהירות.

עד שרק מישהי אחת נשארת.

קאליסטה גרין עומדת שם, הבעה מאופקת על פניה. השיער הספוג גשם נוטף על הבגדים הרטובים. היא לא זזה לזמן מה, למרות הסופה, למרות חוסר הקהל.

הדממה המתמשכת שלה מושכת אותי אליה. אני מסדר את צווארון המעיל שלי כדי להסתיר את הפנים ומתחיל ללכת לכיוונה. לעוברי אורח, אני נראה כמו מישהו שהגיע לכבד את המנוח. ביום אחר, זה היה נכון.

התאבלתי בעבר.

פעם אחת.

הצעדים מקרבים אותי מספיק כדי שאוכל לראות את השפה התחתונה של האישה, שנראית כחולה מרוב קור, רועדת. קאליסטה גרין מחבקת את עצמה בזרועותיה, הפרח עדיין בידה, וצונחת ארצה בבכי מיוסר.

סוף־סוף, הדמעות עולות.

היא מטה את הראש אחורה, חושפת בפני את הגרון החיוור עד שהאצבעות שלי מתעוותות. בעיניים עצומות ושפתיים פשוקות, היא מתייפחת. אין בי אמפתיה, אבל אם היתה לי הייתי נשבר לרסיסים מהצליל האומלל.

בכל זאת, יש התכווצות מוזרה בחזה שלי.

התכווצות מתחזקת ככל שהיא בוכה, עם כל דמעה שזולגת.

אין שום קהל, אין בפני מי להופיע. רק בת שמתאבלת על אובדן הורה. בפרטיות.

גברת גרין חיכתה עד שתהיה לבדה כדי להתאבל, גילוי שלא ציפיתי לו. ההתנהגות שלה חורגת מהתקן.

אכזבה מצטרפת לבלבול שלי, ואני מקמט את המצח. בפעם הראשונה, השמחה שאני חש בלוויות נעלמת כליל.

הסיפוק שלי נמנע ממני.

במקומו עולה תחושה לא נוחה שאני מסרב לנקוב בשמה. רגש שאני לא אמור להרגיש.

ולמרות זאת, הוא כאן.

גברת גרין היא הסיבה לכל זה.

אני מביט באישה שנעמדת על הרגליים ומתקרבת לאט לארון הקבורה, עם כתמי דשא ובוץ על בגדיה ורגליה. התדמית המושלמת שהציגה כבר לא שם. החבצלת ביד הימנית רועדת מהלחץ שמרטיט את הגוף כולו, וטיפות הגשם ניתזות עליה לכל כיוון, מתחרות בדמעות שלה.

היא לוחשת בשיברון לב משהו שאני לא מצליח להבין ומנשקת את עלי הכותרת, ואז מניחה את החבצלת על הארון עם שאר הפרחים. לאחר מכן היא הולכת לרכב שחונה לצד המדרכה. אני צופה בה עד שהיא נכנסת פנימה ונעלמת ממבטי.

ואז אני מתקרב לארון הקבורה. אני מביט מטה, מצמצם עיניים בבוז לגבר שבתוכו, והשפה שלי מתעקלת מטה. "גרמת לכאב הרבה לפני מותך. אם יכולתי להרוג אותך שוב, לא הייתי חושב פעמיים."

אני מושיט יד ומעביר את האצבעות על החבצלת שגברת גרין החזיקה חזק כל כך, ביד שאני מדמיין שהיא רכה כל כך. אני מרים אותה ומצמיד את השפתיים לאותו עלה הכותרת שהיא נישקה לפני כמה רגעים, ונושם עמוק. ריח הפרח ממלא לי את הנחיריים, ואיתו ריחה של האישה שחדרה למחשבות שלי.

היא תעלומה.

בעיה.

בעיה שאני מתכוון לפתור ולהיפטר ממנה. לא משנה המחיר. אחרת, אשלם בשפיות שלי — מעט השפיות שעוד נשארה לי.