כנופיית אופנוענים – הזדמנות שניה – חברים לאויבים לאוהבים – עיירה קטנה – עבר והווה.
לא באמת החשבתי את עצמי לחלק ממורשת אבי, עד שגיליתי מה הוא הוריש לי בצוואתו. נכס, שטח בגודל ארבעים דונם ליתר דיוק, שעליו עומד בית מועדון האופנועים האהוב שלו. לא היה לי מושג שכשאקבל את תנאי הירושה שלי, איכנס לקרב עם מנהיג המועדון החדש.
היופי של וסלי ראיין עלה על כל דמיון, והוא היה מאיים ואימתני בכל מובן. אבל הלעג שלו כלפי רק גרם לי לדבוק חזק יותר בזכותי לרשת את המועדון.
עד שהוא החליט לשחק מלוכלך.
וס לא רק התגרה בי עם העלאת העבר שבינינו, הוא רצה שנחזור למקום שבו התחלנו. חזרה לגיל תשע, כשהייתי רק הילדה של השכנים שהתגנבה לבית העץ שלו; חזרה לפעמים שהכה את הבנים שהביאו אותי לכדי דמעות; חזרה לנשיקה הראשונה שלנו, שבה כבש את ליבי. הייתי חייבת להזכיר לעצמי שוס רצה רק את הנכס של אבי, לא אותי. כבר עזבתי פעם אחת, הייתי צריכה רק להוכיח שאני חזקה מספיק כדי לעזוב שוב.
פעם הוא היה מגן, מושיע... ואז הוא הרס אותי.
לקיילי, ההרפתקה הראשונה שלי.
הגעת לעולם זה תחת שמים מלאי כוכבים וצבע. לעולם לא יימאס לי לספר לך שארבעה ביולי קיים רק בשבילך. עוד רגע ותיהפכי לאדם בוגר, ואני עדיין חושבת על אותו לילה לח, בו הבנתי שהיית שיא כל פחדי ותקוותי. חשבתי שהלידה שלך תהיה החלק הקשה ביותר בהורות, אבל בהבנה מבהילה, הפיכתך לעצמאית תהרוס אותי.
זהו רומן המתרחש במועדון אופנועים, אך מאחר שהוא חלק מעולמה של אשלי מוניוז, הוא יתמקד בעיקר ברומנטיקה מול הדינמיקה של המועדון עצמו. הסיפור לא נחשב רומנטיקה אפלה. עם זאת, יש כמה נושאים כבדים העולים במהלכו — התייחסות לאבל על הורה, חטיפה, התעללות, אלימות וסומנופיליה1 עם הסכמה מראש.
1 סומנופיליה (מלטינית somnus=שינה) היא פאראפיליה שבה אדם מתעורר מינית ממישהו שישן שינה עמוקה. [הערת העורכת]
קאט: לרוב וסט מעור או ג'ינס עם סמל המועדון, שמוזכר בתור טלאים או צבעים. הוא מציג את המועדון שהלובש רוכב בו ונאמן לו.
דובשנית: כינוי לנשים שלא נמצאות במערכת יחסים משום סוג, אבל מותר להן להיות במועדון ולבלות עם החברים בו.
הליידי הזקנה: אישה בתוך המועדון שנשואה או נמצאת בזוגיות עם אחד מהחברים בו. אין חשיבות לגיל כשיש אזכור למונח.
טלאי שייכות: סמל כבוד במועדונים. דרך לנשים להראות למי מהחברים הן מחויבות. זהו סטטוס גבוה שמראה שייכות למישהו מהמועדון. עם זאת, לבישת טלאי שייכות לא הופכת את הלובש לחבר המועדון.
חתול/ת בית: האדם שמקבל כינוי זה במועדון עושה מטלות בית ומנקה. אם האדם הוא חבר במועדון, הכינוי לרוב מקנה לו הגנה ובעלות.
כנסייה: מקום פגישה לחברי המועדון הבכירים, שבו מתקבלות החלטות ונדונים עניינים פרטיים של המועדון.
טלאי האחוזון העליון: 99 אחוזים ממועדוני האופנועים הם שומרי חוק שמתכנסים בעיקר בשביל האחווה, התחביב, או תחושת קהילה. עם זאת, אחוז בודד מהמועדונים האלו עוטים את הטלאי שמראה שהם לא מצייתים לחוקים שנקבעו מחוץ למועדון שלהם. זה יכול לכלול אלימות למען הגנה, דרכים לא חוקיות להרוויח כסף ועוד.
נשיא: מבחינת מועדוני אופנועים, זהו החבר הבכיר ביותר, שמכריע ומחליט את כל ההחלטות הסופיות.
לא הצלחתי להיזכר אם בפעם האחרונה שהייתי כאן גם היה מעורפל או דביק כל כך, אבל מצד שני, מעולם לא הייתי בוחרת לעמוד באמצע בית הקברות של רוז רידג' בשיא החום של אוגוסט.
הלחות חנקה והגב הזיע בזמן שצפיתי במה שקורה למטה. נשארתי דרוכה במקומי ליד עץ, ממורמרת למדי, מתוך עקשנות טהורה.
לא החום ולא האירוע מנעו מההמון סביב ארון הקבורה של אבי ללבוש את הלבוש הקבוע העשוי עור וג'ינס שחור. מעט הופתעתי שהם הקשיבו למטיף שלא הפסיק לשעמם עם הדיבורים שלו על שלום וגן עדן. אבא שלי לא ידע דבר על שניהם, ואם הוא היה בחיים, הוא היה צוחק ורוכב בקולי קולות לכיוון השקיעה על ההארלי שלו. רוב הסיכויים שהוא היה מעדיף להפוך לאפר ולהיות מונח על אדן האח במועדון האהוב שלו בתוך בקבוק ויסקי ריק.
הוא היה רוצה מסיבה ענקית, עם נשים עירומות, מוזיקה חזקה, וכל סוגי ההוללות האחרים. אבל מאחר שאני קרובת המשפחה היחידה שלו שעדיין בחיים, הלוויה הזאת לא היתה באחריותו. היא היתה באחריותי. בחרתי בטקס באוויר הפתוח עם מטיף, קבר בעומק שני מטרים, ומצבה ראוותנית שהציגה בהתפארות את ההישגים שלו במלחמה ואת השנים שבהן היה בעל. לא הכללתי את העובדה שהוא היה אבא, כי בפועל הוא לא היה. לפחות לא מבחינתי.
האדם היחיד שידע על נוכחותי היום היה קיליאן, שאיתו התכתבתי לגבי תכנון הלוויה. ידעתי שהוא ישתף את רד והידיעה תתפשט. עם זאת, הוא ידע שלא כדאי לו להסתכל לכיווני או לספר לעוד אנשים. כדי להסתתר, הרכבתי משקפי שמש גדולים שהסוו את העיניים החומות־ירוקות שלי, שהיו זהות לעיניים של אבי וסימן מסגיר שקרובת המשפחה היחידה שלו נמצאת כאן. השפתיים שלי היו בגוון הוורוד האהוב עלי, ונראה שהיה הצבע היחיד בים השחור שמולי. השמלה הכהה שלי גירדה, העקבים שלי היו נמוכים, וכל מה שרציתי היה להתרחק מקולות האבלים, מהעור ומהחמסין.
קיבינימט, ממש רציתי לצאת מהחום הזה.
"אמן", הקהל רעם מולי, ראשים הורמו פתאום, והבנתי שדילגתי על תפילה נוספת. עמדתי בקצה הטקס ופספסתי כמעט כל מילה שהמטיף אמר, אבל סירבתי לעמוד קרוב יותר. המשפחה של אבי עמדה סביב ארון המתים שלו. האנשים שהוא שׂם מעל כולם, כולל בתו היחידה.
הגברים והנשים של מועדון האופנועים סטון ריידרס.
ידעתי שאם אתקרב, דמעות יעלו כמעט בכל עין וצער יאפוף אותם ויוריד את ראשם. גם ידעתי שאזהה כמעט את כולם. המועדון של אבי טיפח נאמנות, והרוכבים בו היו הכי מסורים שיש, כך שאפילו הרעיון שאחד מהחברים לא יהיה נוכח לא היה עולה על הדעת. מה שאומר שחצי מהגברים והנשים שגידלו אותי היו בקבוצה הזאת. לא רציתי לרחם עליהם, ולא רציתי להתאבל על אבי, אבל יותר מכול לא רציתי להרגיש רע עם עצמי.
אז עמדתי מאחורי השורה. עדיין קרובה, כדי לראות על מה שילמתי, וטוב, בכנות, רציתי רגע אחרון עם אבי לפני שירד לאדמה.
הגברים מלפנים זזו, התכופפו כדי להרים בידם מעט אדמה לזרוק על הארון. צפיתי בכמה נשים, לבושות בחצאיות עור וחולצות צמודות, שעשו את אותו הדבר. העיניים שלי ננעלו על רד, היימיש, קיליאן וברוקס. לבי פעם בחוזקה, הכה בצלעותי. אי־אז הם היו המשפחה שלי, האנשים שלימדו אותי לקשור שרוכים ולרכוב על אופניים. רד לימדה אותי מה לעשות כשהווסת מגיעה, ואיך למרוח מסקרה. היימיש לימד אותי איך לרמות בפוקר ולמה חשוב להשאיר את האגודל על פרקי האצבעות כשאני מעיפה אגרוף. קיליאן היה הדבר הכי קרוב לאח שאי־פעם היה לי, וידעתי שכאב לו היום בדיוק כמו שכאב לי. כל מה שרציתי היה להיות איתו ולהתאבל על האדם שגידל אותנו. הוא היה אבא שלי כמעט כמו שהיה אביו של קיל, ועם זאת אני הייתי כאן מאחור, והוא היה שם מלפנים.
השפתיים שלי נפרדו מעט כשאצבעות הרגליים שלי נדחקו אל קצות הנעליים. הילדה הקטנה בתוכי רצתה להיות איתם היום. עברו שבע שנים מאז שדיברתי איתם, כולל עם אבא שלי. ובכל זאת, הילדה הקטנה עם הלב השבור קיוותה כל כך שהם ירימו מבט ויסתכלו לאחור. שיחפשו אותי בין כולם וימשכו אותי אל זרועותיהם. אחזתי את העץ מאחורי רק כדי להרגיע את הדחף להוריד את הנעליים ולרוץ למטה.
המשכתי לצפות בזמן שעוד נוכחים חזרו על תהליך זריקת האדמה, שוב ושוב, עד שנשאר רק אדם אחד שעמד מול ארון המתים של אבי. תהיתי לעצמי איך האדמה החמה מרגישה על האצבעות שלהם. דמיינתי את הצבעים השונים שעכשיו נמצאים תחת הציפורניים שלהם, ושהם נושאים איתם חלק קטן ממקום המנוחה של אבי. המחשבה החזירה אותי אחורה לגיל עשר, כשעשיתי קמפינג מאחורי הבית עם אבי, שחייך בזמן שלקח חול צבוע קנוי ושפך אותו לצנצנת וסיפר לי שזה אוצר.
זה קרה לפני שהייתי בוגרת מספיק כדי להבין שהאוצר היחיד שהוא העריך היה המועדון.
כל הקבוצה עזבה עם האופנועים הכסופים שחנו בדשא לאורך שביל האספלט הקטן בבית הקברות.
הגבר שנשאר ליד הארון של אבי לא זז. נראה שהג'ינס שלו עברו לאחרונה כביסה, ומנקודת מבטי לא היו בו שום חורים. לחולצה הלבנה שלו עדיין היה מראה חדש, כאילו בדיוק יצאה מאריזה.
על הגב של קאט העור שלו היה כתוב סטון ריידרס מעל לסמל המועדון — גולגולת עם ורדים שפורחים מארובות העיניים. מתחת לגולגולת היה שֵׁם רקום בעור המעיל שתפס את עיני. הוא לא היה אמור לגרום לדופק שלי לעלות במהירות, אבל הוא עלה. עדיין, עיני הצטמצמו ויכלו לשרוף חור בגב של האיש הזה בזמן שסוף כל סוף הבנתי מי הוא היה ולמה הוא נהיה.
וֶּס.
נשיא.
עיני התרחבו מההלם, ושפתי נפרדו כדי לקחת אוויר.
בטני התהפכה בזמן שמחשבות התרוצצו בראשי — שאלות שלא היתה לי זכות לשאול ובלבול הסתחררו בחזה שלי כמו ענן סערה. אפי התחיל לשרוף, לרוב האזהרה היחידה שיש לי לפני שהדמעות עולות. אז הפלתי את הוורד שהתכוונתי להניח על קבר אבי בתור מחוות שלום, דרכתי ומעכתי את עלי הכותרת תחת העקב שלי, ועזבתי. עם כל צעד הרחק מהלוויה, הרגשתי את חתיכות לבי מרשרשות בתוכי, שבריריות כמו עלי הכותרת המעוכים.
לא הייתי אמורה להתאבל על אבי.
לא הייתי אמורה להיות מושפעת מכל זה. ובהחלט לא הייתי אמורה לראות שוֶּסלי ראיין החליט להישאר במועדון ואפילו ירש את מקומו של אבי בתור הנשיא.
מצמצתי, דחקתי את הכאב. המשקפיים שלי היו מסתירים את הדמעות, אבל הבטחתי לעצמי שלא אזיל דמעה היום. אפילו לא אחת. התכוונתי לחזור לוושינגטון. הייתי צריכה רק להיכנס למכונית ולהתעלם מהתחושה שכל טיפת תקווה שהיתה לי לפיוס עם אבי — או עם וס — התפוגגה כלא היתה.
"גברת סטון?"
הסתובבתי על מקומי, בזמן שצווחה קטנה יצאה מפי.
"מצטער, לא התכוונתי להבהיל אותך, רק לא הייתי בטוח אם זאת את." גבר קטן ורזה הרים ידיים והתכווץ.
יישרתי את גבי והבטתי מאחורי כתפו כדי לוודא שאף אחד מהטקס לא הלך לכיווני.
"לא, זה בסדר. פשוט הייתי שקועה במחשבות."
הבעת פניו של הגבר לא השתנתה אבל הוא עשה צעד אחד קדימה.
"אני ארל סטאטון, עורך הדין של אביך. ראיתי אותך מסתלקת במהירות ורציתי לעצור אותך לפני שתעזבי."
הו. עורך דין אומר שיש עניינים משפטיים.
"אני צריך רק כמה דקות מזמנך מחר. יש כמה חתימות שאני צריך ממך."
שילבתי את זרועותי בזמן שקור מדומיין הגיע לעורפי, גם בשרב המעיק.
"האמת שתכננתי לעזוב הערב..."
ארל זז מעט בחליפתו. היא היתה גדולה מדי בשבילו, אבל הוא עדיין לבש אותה בביטחון.
"המשרד שלי נפתח בשמונה, והפגישה לא תימשך הרבה זמן. אין המון על מה לעבור."
לא, אני בספק אם יהיה המון.
הנהנתי בהסכמה. עוד לילה אחד לא יהרוג אותי.
ארל נתן לי כרטיס ביקור עם מידע על המשרד שלו והתרחק ברוגע, מפלס את דרכו בין כל המצבות על הדשא.
תפסתי את קצות הכרטיס והמשכתי לכיוון האוטו שלי. בדיוק לפני שפתחתי את הדלתות והחלקתי פנימה, הצצתי מעבר לכתף בפעם האחרונה. שנאתי את תחושת הבטן שדרשה שאסתובב ואלך לבכות מול ארון הקבורה של אבי. מבט אחרון, ואני אשתחרר ממנו. אבל ארון המתים לא היה מה שמשך את עיני, אלא הגבר שעמד לידו כשפניו לכיווני.
כבר שבע שנים שלא ראיתי את וסלי ראיין, אבל המכתבים שבמגירה העליונה בשידה בבית עולים לפתע במוחי. הוא התחיל לשלוח אותם לפני שלוש שנים בערך, פעם בחודש. אחרי המכתב הראשון, לא פתחתי אפילו לא אחד, ומעולם לא החזרתי אותם לשולח. רק אספתי אותם ושנאתי את עצמי שאכפת לי מספיק כדי לשמור אותם.
מה הוא כבר רצה להגיד?
אני עדיין זוכרת במדויק את המכתב האחרון שהוא שלח, שבועיים אחרי הפרֵדה שלנו.
"אני לא אוהב אותך... רק ריחמתי עלייך".
הגוש שעלה בגרוני החזיר את תחושת השרֵפה באפי. הייתי חייבת לצאת משם.
הסתובבתי, נכנסתי למכונית, והסתלקתי בלי מבט נוסף לאחור.
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
