גן עדן מתוק

סאם

דווקא כאשר אני מחליטה לצאת לדרך חדשה בחיים כדי לגלות מי אני, ג'ייס, לוחם האש השחצן והבלתי אפשרי, שב לחיי. היריבות בינינו תמיד הייתה שם, שורשיה נעוצים עוד בימים שבהם הוא ואחי היו מתחרים זה בזה. ג'ייס אף פעם לא הפסיק להקשות על חיי, אבל האם יכול להיות שמשהו אחר מלבד שנאה עמד מאחורי זה? האם אהבה ושנאה יכולים להתקיים זו לצד זו?

 

ג'ייס

אז סאם היא אחותו הקטנה של סויר, וכמובן מחוץ לתחום עבורי. לא בעיה, אני גם ככה לא סובל אותה, או ככה אני מנסה לשכנע את עצמי. זה קל כשהיא רחוקה, אבל כשהיא חוזרת לעיר זו נעשית משימה בלתי אפשרית. אין ספק שיש לי רגשות כלפיה, אבל לא השנאה שחשבתי שאני מטפח. האם אהיה אי פעם אמיץ מספיק כדי לעשות משהו עם זה, על אף כל הקשיים שמפרידים בינינו?

 

*בונוס*

הספר כולל את הנובלה גורל מתוק, הממשיכה את סיפור אהבתם של סאם וג'ייס.

 

גן עדן מתוק מאת הסופרת רבי המכר קיי. סי. לין הוא רומן עכשווי על זוג שטיפח כל החיים יריבות, שהופכת לאט לאהבת אמת.  

זה ספר יחיד המופיעות בו דמויות מהספר המתיקות שבפיתוי.  ספרים נוספים מאת הסופרת, הסדרה המצליחה גברים בעלי כבוד והספר אהבה מתוקה שיצאו בהוצאת אדל.

1
סאם
מוזיקה פועמת תחת רגליי כשאני ניגשת לבר עם המגש ביד. "אני צריכה שלושה בקבוקי 'קורונה', שני ויסקי וקולה ו'סקרודרייבר'," אני אומרת לחברה שלי, זואי, שעומדת מאחורי הבר.

"אין בעיה." היא מניחה שלוש כוסות בשורה ומתחילה למזוג את ההזמנה. "אני לא יכולה להודות לך מספיק, סאם, על שהצלת אותי שוב. כמעט בלתי אפשרי כיום למצוא מישהי מהימנה שתעזור, במיוחד לא בשישי בלילה."

אני מחייכת אליה ומרחמת עליה, מפני שאני יודעת כמה קשה היה לה למצוא מלצרים טובים. זואי היא אחת החברות הכי טובות שלי והבעלים של 'אוברטיים', בר ספורט משגשג פה, בסילבר קריק. בכל פעם שאני יכולה לעזור לה אני עוזרת, במיוחד כי השעות לא מתנגשות עם העבודה שלי. זה גם מעסיק אותי, מונע ממני לחשוב יותר מדי על דברים שאני לא אוהבת לחשוב עליהם.

"את יודעת שאני שמחה לעזור בכל פעם שאני יכולה. זה לא שערבי שישי שלי סוערים או משהו."

היא מצחקקת, בידיעה שזה נכון. "טוב, תודה לאל על כך אחרת הייתי בצרה צרורה הלילה. יהיה קשה למצוא מחליפה כשתעזבי אותי לתמיד," היא מוסיפה, מתכוונת למעבר הצפוי שלי לצ'רלסטון. חיוכה מתחיל להתפוגג כשהיא מניחה את שני המשקאות הראשונים על המגש שלי. "את יודעת שאתגעגע אלייך מאוד, נכון?"

"גם אני אתגעגע אלייך," אני מודה והגרון מתחיל להתכווץ לי. "אבל נותרו לנו עוד שלושה חודשים יחד. אני מבטיחה לבוא לבקר אותך וגם את יכולה לבוא לבקר אותי."

"אני יודעת, אבל זה לא יהיה אותו הדבר." היא פותחת את הפקקים של בקבוקי ה'קורונה' לפני שהיא מניחה אותם מולי ומושיטה יד ללימונים. "הדבר הראשון שאני רוצה שתעשי כשתגיעי לשם זה ללכת למכון הכושר של אחיך ולמצוא לך מתאגרף סקסי. אם תמצאי שניים, תשלחי לי אחד."

"כן, בטח, את יודעת איך סויר. המקום האחרון שבו אצליח למצוא דייט זה במכון הכושר שלו."

"טוב, הוא יצטרך להתגבר על כל הקטע של האח הגדול והמגונן. הגיע הזמן שתעלי חזרה על רכבת הדייטים, סאם. הבן־זונה הבוגדני סוף־סוף יצא מהתמונה."

הבטן שלי מתכווצת כשהיא מדברת על גרנט. זואי חשה את התגובה שלי. "מצטערת, לא התכוונתי להזכיר אותו."

אני מנידה בראשי. "אל תתנצלי, זה בסדר."

האמת, שזה לא בסדר. שום דבר שקשור לגרנט לא היה בסדר אף פעם. אם הייתי יכולה לחזור ולשנות את שבעת החודשים שנתתי לו ברוב טיפשותי, הייתי עושה את זה, אך אני לא יכולה. הדבר היחיד שאני יכולה לעשות זה להתקדם הלאה ולא להרשות לעצמי לרדת נמוך כל־כך שוב לעולם. להיות עם המשפחה שלי שוב יעזור. התגעגעתי אליהם כל־כך.

אני מדחיקה את המחשבות הצידה, ויורה לזואי את החיוך המזויף ששכללתי לפני שאני מסתובבת בחזרה לבר העמוס כדי לספק את ההזמנה שלי. זה באמת מקום נפלא, עם תאים ושולחנות גבוהים המפוזרים על רצפות העץ השחוקות, יוצרים מבוך של מעריצי ספורט שלהוטים לראות איזה אירוע ספורט שמשודר הערב. רוב קבוצות הספורט המקומיות נכנסות לפה כדי לחגוג את ניצחונן או להטביע את יגונן.

כשאני מניחה את המשקאות מול הלקוחות המחכים, אני שומעת חבורה של אנשים שמתיישבת ליד שולחן מאחוריי. אני מסתובבת כדי לקבל את פניהם בחיוך עליז שמתפוגג כשמבטי מתנגש בזוג עיניים חומות כשוקולד וסקסיות, מהסוג שבנות מוכנות להוריד את התחתונים בשבילן בלי למצמץ.

זה ג'ייס קרופורד, האויב המושבע של אחי.

מבטו מרפרף בלי בושה במורד גופי וגורם לעורי לעקצץ לפני שהוא מטפס בחזרה לפניי. אני עומדת זקופה, מסרבת להתקפל תחת מבטו הביקורתי, בידיעה שזה בדיוק מה שהוא רוצה. חיוך קטן מושך בקצות שפתיו המלאות, אך אני לא יכולה להכחיש את הרמז לעוינות שאני רואה בעיניו כשהוא מביט בי.

הבן־זונה הסקסי.

לא, לא סקסי. סתם בן־זונה.

טוב, אולי הוא קצת סקסי... או הרבה. אך בהחלט יותר בן־זונה מסקסי.

בתסכול מהוויכוח הפנימי שלי, אני מסיטה את מבטי ממנו ומתמקדת ביתר החבורה. חיוכי חוזר כשאני רואה את ג'ייק ריאן, קאם פיליפס ואוסטין הוק. הם עובדים בתחנת כיבוי האש איתו, ובמקרה הם גם חברי ילדות של סויר.

"תראו־תראו, זו אוונס הקטנה," קאם אומר.

"היי, חבר'ה. טוב לראות אתכם."

"גם אותך," אוסטין אומר, "מה עניינים?"

"הכול טוב, ואיך אתה?"

הוא מושך בכתפו. "אני לא מתלונן. מה עם אחיך? לא דיברנו כבר תקופה."

"הוא בסדר גמור, חי את החלום בצ'רלסטון עם המשפחה המקסימה שלו. הוא אפילו אימן בשנה שעברה את נבחרת ההוקי הצעירה של האחיין שלי. אבא שלי נשבע שיש לו כישרון טבעי, ושהוא יהיה האגדה הבאה בליגת ההוקי הלאומית," אני עונה בחיוך גאה.

מישהו רוטן לשמאלי וקוטע את השיחה שלנו. אני מסובבת את הראש ונועצת מבט זועם באותן עיניים חומות ומהפנטות. "יש לך משהו להגיד, קרופורד?" אם הוא יעיר הערה אחת חצופה על המשפחה שלי, אהרוס את הפנים היפות שלו.

"לא, לא התכוונתי לומר כלום," הוא עונה בחיוך מרתיח.

זה מה שחשבתי.

אני מסתובבת כדי להתעלם ממנו כשהוא מדבר שוב. "אבל הייתי רוצה לשתות משהו כשתסיימי להשוויץ במשפחה המושלמת שלך."

ידיי נסגרות לאגרופים בצידי גופי כשעולה בי דחף לסטור לו כדי למחוק את ההבעה הזחוחה מפניו הסקסיות. אני בוחרת להתעלם ממנו ומחזירה את תשומת ליבי לאוסטין, מגלה הומור בעיניו הנוצצות. "מה אני יכולה להביא לך, אוסטין?"

הוא צוחק ואומר לי מה הוא רוצה להזמין. אני עוברת לקאם, ואז לג'ייק, ועושה את דרכי סביב השולחן לכולם מלבד ג'ייס. רק לאחר שאני רושמת את ההזמנות שלהם, אני מתייחסת אליו.

"ואתה?" אני שואלת, דואגת להסיט את מבטי. אם אסתכל עליו, עלולים לעצור אותי על חבלה בנסיבות מחמירות.

אל תחשבי על הגוף שלו, סאם.

"תודה ששאלת אותי סוף סוף, פיצ'ז1."

שיניי חורקות מהכינוי. הוא החל לקרוא לי ככה בפעמים האחרונות שנתקלתי בו, אך אין לי מושג למה. זה מטריף אותי.

"אני אשתה פחית של 'באד'."

כשאני מתחילה להתרחק, הוא אוחז במפרק כף ידי בעדינות ועוצר אותי. המגע שלו מצית כבשן בגופי, שבוער מקצה ראשי ועד לציפורני רגליי הצבועות בוורוד. עיניי יורדות לאצבעותיו שצורבות את עורי לפני שאני פוגשת במבטו והולכת לאיבוד בעיניו הכהות, העמוקות.

"אם כבר, תביאי לי גם תפריט."

אני חוזרת לעצמי מהנימה המתנשאת שלו ומצירה עיניים בכעס.

אביא לו משהו, ועוד איך.

אני מושכת את היד והולכת לבר, מטיחה את המגש בדלפק. זואי מרימה את עיניה אליי באמצע הכנת קוקטייל 'קיסר', ומקמרת את הגבות.

"את בסדר?"

"אני בסדר גמור, למה?" אני עונה בשיניים חורקות.

"כי הלחיים שלך סמוקות ואת נראית כאילו את עומדת לתלוש למישהו את הראש."

"נכון מאוד."

"למי?"

אני מנידה בראשי. "אל תדאגי לגבי זה."

הבעתה הופכת מודאגת. "אם מישהו עושה לך בעיות, סאם, רק תגידי והוא יעוף מפה."

"לא, זה בסדר," אני מרגיעה אותה, "זה רק ג'ייס קרופורד. הגבר הזה מטריף אותי."

היא מביטה מעבר לכתפי בחיוך. "אה, אני רואה שלוחמי האש הסקסיים פה." אצבעותיה מרקדות באוויר כשהיא מנופפת לכולם ואז היא מחזירה את תשומת ליבה אליי. "מה קרה עם ג'ייס?"

"הוא לוחץ על כל הכפתורים שלי."

"הלוואי שהוא היה לוחץ על שלי, במיוחד על זה שבין רגליי."

לא משנה כמה עצבנית אני, אני לא מצליחה לעצור את הצחוק. מהחיוך שהיא מעניקה לי, ברור שזו הייתה כוונתה.

"שלא תעזי לתת לו לשמוע אותך אומרת את זה. הוא לא צריך להזין את האגו שלו."

"נכון, אבל את חייבת להודות שהוא חתיך מספיק כדי להיות קצת שחצן. כולם כאלה."

"היי, בצד של מי את בכלל?" אני שואלת במגננה.

"שלך. תמיד שלך, אך לא אמורים להיות צדדים עם שניכם, סאם. הבעיה היא בינו לבין סויר. זה תמיד היה ככה."

"בדיוק. הוא שונא את אחי, אז ברור שזה משפיע עליי. ובואי לא נשכח שהאבות שלנו גם לא סובלים זה את זה."

אפילו שמעולם לא הבנתי למה.

"טוב. אני מבינה, באמת," היא אומרת. "אני יכולה לדאוג שטארה תטפל בשולחן שלהם. אני בטוחה שלא תהיה לה שום בעיה לשרת חבורה של לוחמי אש סקסיים."

"לא!" אני דוחה את ההצעה שלה מייד, "אני לא מתכוונת לתת לו את הסיפוק. אני יכולה להתמודד איתו."

"בטוחה?"

"לגמרי."

היא מושכת כתפיים. "טוב, תודיעי לי אם תשני את דעתך."

"אודיע, תודה."

אני מוסרת לה את ההזמנה שלהם ומחכה כשהיא מוזגת את המשקאות. כשצחוק מפלח את הרעש בבר, אני מביטה לאחור ורואה שזה מגיע מהשולחן שלהם. אני לא מסוגלת לעצור את עצמי, ועיניי ננעלות מייד על עיניו של ג'ייס. הוא מעניק לי קריצה שחצנית שגורמת לדם שלי לרתוח לטמפרטורה מסוכנת.

אני מסתובבת בחזרה ועיניי נוחתות על בקבוק של טבסקו ליד זואי. חיוך מרקד על שפתיי כשעולה בראשי רעיון. "את יכולה להעביר לי את זה?"

"את מה?" היא שואלת, מרימה את עיניה אליי.

אני מנופפת לעבר בקבוק הרוטב לידה. "את זה." לאחר שהיא מושיטה לי אותו, אני פותחת את הפקק ומטפטפת כמה טיפות לתוך פחית ה'באדוויזר'. אני גם מורחת קצת סביב הפתח.

"מה את עושה, לעזאזל?"

"נלחמת באש בעזרת אש," אני אומרת, ומרגישה את החיוך שלי מתפשט.

"אוי, שיט. אני לא חושבת שזה רעיון טוב."

"אל תדאגי, זה בסך הכול קצת רוטב חריף. זה לא מזיק, ובלי נפגעים."

היא מנידה בראשה, אך צחוק נפלט משפתיה. "בסדר, אבל את לבד בזה."

"אל תדאגי, אני יכולה להתמודד עם זה," אני מבטיחה ומצביעה מאחוריה. "אני צריכה גם תפריט, בבקשה."

לאחר שהיא מעבירה לי תפריט, אני מכניסה אותו מתחת לזרוע ואז מרימה את המגש וצועדת בחזרה לשולחן שלהם. החיוך שלי קורן כשאני נעצרת קודם ליד ג'ייס. אני מניחה את הבירה מולו ואז שולפת את התפריט שהחזקתי מתחת לזרוע.

"התפריט שלך," אני מכריזה, מצליפה בו על בית החזה שלו הכי חזק שאני יכולה בלי להפיל את מגש המשקאות.

הוא מבזיק לעברי בגומות החן שלו, שבנות מתעלפות מהן. "אוי, תודה פיצ'ז."

"אין בעיה, מתוקי," אני יורה בחזרה וגורמת לו ולכל יתר האנשים שסביב השולחן לצחוק. נראה כמה מצחיק הוא יחשוב שזה בעוד דקה.

אני דואגת שהוא יהיה בטווח הראייה שלי כשאני מניחה את שאר המשקאות מול כולם. כשאני מניחה את המשקה האחרון מול קאם, אני רואה אותו מרים את הבירה לשפתיו. תוך שניות הוא יורק את הנוזל שממלא את פיו.

"מה, לעזאזל?" הוא ממלמל, מנגב את השפתיים בכף יד הפוכה.

"יש בעיה עם הבירה שלך, ג'ייס?" אני שואלת בקול תמים לחלוטין.

עיניו הזועמות עולות אל עיניי. "מה, לעזאזל, הכנסת לתוך זה?"

"רק את הטבסקו שהזמנת. זה היית אתה, נכון?" אני שואלת, טופחת על השפה התחתונה שלי. "או שאולי זה היה מישהו אחר."

צחוק מתפרץ סביב השולחן, וקאם צוחק הכי חזק מכולם. "זה הדבר הכי מגניב שראיתי אי פעם."

ג'ייק מעניק לי הנהון מאשר בזמן שאוסטין מושיט את ידו מעל השולחן לעברי וסוגר אותה לאגרוף. "כל הכבוד למשפחת אוונס."

אני מרגישה גאה בעצמי, ומצמידה את האגרוף שלי לשלו, אבל ג'ייס לא נראה משועשע. הוא נראה עצבני.

באומץ רב יותר מכפי שאני מרגישה, אני ניגשת אליו ומניחה את ידיי משני צידי הכיסא שלו. אני מתקרבת אליו, מנסה להתעלם מהאופן שבו הניחוח הגברי המפתה שלו פולש לחושיי. "אגיד לך מה, קרופורד. אם הפה שלך שורף קצת, אז למה שלא תיגש לבר ותיקח לך קצת מים?"

משהו אפל ניצת בעיניו לפני שמבטו יורד לשפתיי. השתנקות נפלטת משפתיי כשהוא כורך את ידו סביב העורף שלי ומושך אותי אליו, קרוב כל־כך שאני יכולה להרגיש את נשימתו החמה לוחשת על שפתיי.

"התחלת מלחמה כרגע, ילדה. אני מקווה שאת מוכנה."

אני בולעת רוק בגרוני היבש ומנסה להרגיע את ליבי המשתולל, מסרבת להניח לו לזעזע אותי. "לא, ג'ייס, כרגע סיימתי אותה." אני מצליפה בעדינות על הלסת המגולחת למשעי שלו. "עכשיו תן לי להביא לך עוד בירה, בלי רוטב חריף."

אני מעניקה לו את אותה קריצה שהוא נתן לי מוקדם יותר ואז משתחררת מאחיזתו וצועדת משם. אני צועדת בצעדים איטיים של ביטחון עצמי מזויף בדרכי חזרה לבר. האוויר שנלכד בריאותיי משתחרר כשאני מגיעה לדלפק.

"אלוהים אדירים. מה, לעזאזל, קרה שם?" זואי שואלת ומנופפת בידה כדי לקרר את עצמה. "חשבתי שאת עומדת להחדיר לפה שלו את הלשון שלך."

"גם אני," אני מודה בנשימה כבדה.

שניות חולפות ואז שתינו פורצות בצחוק.

"אלוהים אדירים, זואי." ידי עולה לעורף שלי שעדיין בוער מהמגע שלו. אני נשבעת שהבחור הוא סוג של קוסם עם ההשפעה הזאת שיש לו על נשים.

"אמרתי לך שהוא לוהט."

"כן, הוא לוהט. ויהיר ומרתיח ו – "

היא מרימה את ידה וצוחקת. "הבנתי את הנקודה."

אני מנידה בראשי, ומנסה למחוק את חמש הדקות האחרונות מהמוח... ומהגוף שלי. "תביאי לי עוד פחית של 'באד', בבקשה. אשלם עליה לפני שאסיים את המשמרת הלילה."

היא מקמרת גבה, אך עושה כבקשתי ומסירה את הלשונית. "תודה." אני מרימה את הפחית ומתחילה לצעוד בחזרה לשולחן שלהם. צעדיי מהססים כשאני רואה שכמה בנות הצטרפו אליהם. אחת מהן היא סטפני טיילור, המזרן של העיר והאקסית של ג'ייס. היא נצמדת אליו מהצד וכורכת את ידה סביב זרועו השרירית. הוא לא מגיב אליה, אך גם לא מרחיק אותה ממנו.

אני מרגישה בחילה, משהו שאני לא אמורה להרגיש בכלל כי ג'ייס הוא אף אחד מבחינתי. אני לא יכולה לסבול אותו. אז למה אכפת לי?

כי אני לא אוהבת את סטפני. באשמתה סויר וג'ייס שונאים זה את זה. היא גרמה לסויר לחשוב שהיא וג'ייס נפרדו ושכבה איתו. אני חייבת להודות שסויר התנהג בטמטום כשהתעסק איתה מלכתחילה, כולם יודעים שהבחורה היא צרות צרורות.

אני מגיעה לשולחן שלהם ונמנעת מקשר עין כשאני מניחה את פחית הבירה החדשה מול ג'ייס ומרימה את הישנה. התוכנית שלי היא להיות בתנועה, עד שהכלבה מדברת.

"מתי התחלת לעבוד פה?" היא שואלת בנימה מתנשאת, "חשבתי שאת בייביסיטר."

אני גננת בגן חובה והיא יודעת את זה, אך אני לא טורחת לתקן אותה. במקום זה, אני מסתובבת ומתעלמת מהאופן שבו היא נתלית על ג'ייס. "החברה שלי זקוקה לסיוע הלילה כדי לוודא שזונות כמוך לא יפיצו פה את המחלות שלהן."

צחקוקים עמומים נשמעים סביב השולחן. עיניה מוצרות בשנאה.

"תחזרי למגרש המשחקים שאת תמיד נמצאת בו ותשאירי מקומות כאלה לנשים אמיתיות."

"תמיד אעדיף את הילדים על פנייך, מנת המשכל שלהם הרבה יותר גבוהה משלך, וגם הרמה שלהם." אני מתחילה להתרחק, מסרבת לבזבז עוד מהזמן שלי עליה, אך הדבר הבא שהיא אומרת גורם לי לקפוא במקום.

"מה שלום המשפחה שלך, סמנתה? רגע, נכון, כולם עזבו כי הם לא יכלו לסבול אותך."

אני נלחמת בכאב שאוחז בחזה שלי. היא טועה. היא לא יודעת על מה היא מדברת. הגיונית אני יודעת את זה, אך זה לא מונע ממני את הכאב. היא ידעה בדיוק היכן לפגוע בי.

"תסתמי את הפה, סטפני."

למרבה ההפתעה, המילים הקשות מגיעות מג'ייס. כמה מהגברים האחרים מתחילים גם הם לרדת עליה, אך אני לא נשארת כדי לשמוע את זה. אני ממשיכה הלאה כי אני לא רוצה שהיא תראה עד כמה המילים שלה פגעו בי.

בשעה הבאה אני נמנעת מהשולחן שלהם כמו ממגיפה ומעבירה את הטיפול בו לטארה. אני לא יכולה לסמוך על עצמי שאתנהג יפה אם אהיה קרובה לכלבה ההיא. אני לא בחורה אלימה בדרך כלל, אך בשבילה אהיה מוכנה לחרוג מהכלל.

אני מבחינה בכמה שולחנות ריקים מאחור שזקוקים לניקוי. אני מרימה את בקבוק נוזל הניקוי ואת הסמרטוט וניגשת אליהם. כשאני מנגבת את אחד השולחנות, אני חשה בעיניים שצורבות את גבי. אני מביטה לאחור ומגלה שג'ייס מסתכל עליי. יש משהו במבט שלו, משהו שמעולם לא ראיתי. אני לא יכולה להגיד מה זה בדיוק, אך זה שובה אותי, כמו מגנט בלתי נראה שמושך אותי אליו. אני שקועה בזה כל־כך, שאני לא קולטת שאני לא לבד עד שמאוחר מדי.

"שלום, סמנתה."

כל שריר בגופי מתכווץ וחרדה מפלחת את בטני בגלל הקול המלכותי. אני מזדקפת ורואה את גרנט, האדם האחרון על פני כדור הארץ שבא לי לראות. הייתי מעדיפה אפילו את המזרן השכונתי על פניו.

הוא בוחן אותי מכף רגל ועד ראש, אפו מתכווץ בגועל. לא מפתיע. שערי הארוך והגלי, חצאית הג'ינס והגופייה השחורה לעולם לא יעמדו בסטנדרטים שלו. מזל שאני לא שמה על הסטנדרטים שלו יותר.

ברור שהוא נראה ללא רבב. לבוש בחליפת העסקים שלו וכל קווצה משערו החום במקומה.

ברור, עוד לילה ארוך במשרד.

אני משלבת זרועות על החזה ופוסעת צעד לאחור, מרגישה את הגב שלי פוגע בקיר וקולטת שנדחקתי לפינה, משהו שאני בהחלט לא רוצה כשאני מתמודדת איתו.

"מה אתה עושה פה?" אני שואלת, מוותרת על מילות הנימוסים.

"באתי לראות אותך. לא הייתה לי ברירה כי את לא עונה לשיחות שלי."

קולו רגוע, אך אי אפשר להכחיש את הכעס בעיני הקריסטל הכחולות שלו, כעס שנהג להפחיד אותי כהוגן, ועדיין מפחיד, אם להיות כנה, אך לעולם לא אתן לו לראות את זה.

לעולם לא אתן לו את הכוח הזה עליי שוב. "אין לנו יותר מה להגיד זה לזה."

"כן, יש לנו. את חייבת להפסיק עם זה, סמנתה. את מתנהגת כמו נערה מתבגרת טיפשה." שיניי חורקות כשהוא משתמש בשמי המלא וגוער בי כמו ילדה. "הגיע הזמן להתגבר על התקף הזעם שלך ו – "

"זה לא התקף זעם," אני מתפרצת, "אין יותר אנחנו , גרנט."

"ועוד איך יש!"

פחד מכווץ את חזי כשהוא מתקרב אליי, עיניו רושפות מזעם.

תישארי רגועה, סאם. הוא לא ייגע בך. לא פה.

ולעולם לא שוב.

"הכול בסדר?"

ראשי זז במהירות לצד והקלה לא צפויה שוטפת אותי כשאני רואה את ג'ייס.

"הכול בסדר," גרנט עונה בקול מקפיא לפני שאני מספיקה, "אנחנו מנהלים שיחה פה, אם לא אכפת לך."

"האמת היא שסיימנו." אני מנצלת את ההזדמנות ויוצאת במהירות מהפינה שהוא דחק אותי אליה, מתקרבת לג'ייס. "גרנט בדיוק עמד לעזוב."

אני מרגישה את מבטו הזועם עליי ועיניי יורדות לרצפה כשהשתיקה מתפשטת בכבדות באוויר.

"בסדר גמור," גרנט אומר, נשמע הרבה יותר רגוע מכפי שאני יודעת שהוא. "נדבר על זה בהזדמנות אחרת, סמנתה."

אני מנידה בראשי, אך זה מיותר כי הוא כבר מסובב את גבו ומתחיל להתרחק. נשימה רועדת נפלטת משפתיי וידי נחה על בטני המכווצת.

הייתי צריכה לדעת שהוא יופיע, במוקדם או במאוחר.

אני מעבירה את תשומת ליבי לאדם שעומד לידי, ומרגישה את מבטו הנוקב מהצד.

"את רוצה להגיד לי מה זה היה?"

"זה שום דבר," אני ממלמלת, גרוני בוער מההשפלה בכך שדווקא הוא זה שהופיע ברגע הנכון.

"באמת? בגלל זה את רועדת?"

אני מביטה מטה על ידיי הרועדות וכועסת על עצמי, על שנתתי לגרנט לזעזע אותי. אני אוחזת בסמרטוט חזק יותר וזזה כדי לחלוף על פניו, אך הוא לא נותן לי. אצבעותיו נכרכות סביב זרועי באחיזה עדינה.

"סאם."

"פשוט תניח לזה, ג'ייס."

אני משחררת את היד ומתרחקת ממנו לעבר החדר האחורי בבר כדי למצוא קצת פרטיות. נדרשות לי כמה דקות עד שאני מצליחה להירגע. כשאני חוזרת לסיים את המשמרת, אני מנסה לא לחשוב על גרנט, אך זה בלתי אפשרי. הרבה רגשות סוערים בתוכי, במיוחד חרטה.

לאחר שהמקום מתחיל להתרוקן, זואי מציעה שאלך הביתה. אני מסכימה כי אני גם ככה חסרת תועלת ברגע זה. הראש שלי לא במקום ואני חושבת שהיא מרגישה בזה. ברור שהיא לא ראתה את גרנט נכנס אחרת כבר הייתה מראה לו את זעמה.

לאחר שאני מחבקת אותה, אני לוקחת את הז'קט ואת התיק שלי ואז משלמת על הבירה של ג'ייס שהרסתי. לפני שאני עוזבת, אני מביטה לעבר השולחן שלהם בפעם האחרונה, אך לא רואה אותו שם. המחשבה הראשונה שלי היא שהוא עזב עם סטפני, אך אז אני מבחינה בה בפינה הרחוקה, ליד השירותים. אני מנופפת ליתר הבחורים לשלום ויוצאת ללילה החשוך.

אני פונה מאחורי הבניין לעבר הרכב החונה שלי ונעצרת במקום כשאני רואה את גרנט עומד שם ומחכה לי.

מאנגלית: אפרסקים.