דף הבית > דואט אהבה מתורגמת 2 - צל
דואט אהבה מתורגמת 2 - צל
הוצאה: אדל - הוצאה לאור
תאריך הוצאה: 05-2023
קטגוריה: ספרי רומנטיקה וארוטיקה
מספר עמודים: 373
ניתן לרכישה גם במארז מארז סדרת אהבה מתורגמת מארז סדרת אהבה מתורגמת

דואט אהבה מתורגמת 2 - צל

         
תקציר

קים בראון

חיי היו משעממים כמו תסריט ידוע מראש, אבל אז הגשתי את טפסי המלגה ללימודי ספרדית באוניברסיטת גרנדה, והכול השתנה באחת.

ברגע שירדתי מהמטוס ועיניי נחו עליו ידעתי שאני אבודה. היו לו חיוך הורס, קסם ממגנט ויופי מהפנט. נראה שמכל הגברים בספרד דווקא הלוהט ביותר הוא זה שהמתין לי בשדה התעופה כדי לקחת אותי לביתו.

לא יכולתי לשלוט בהתרחשויות, ולפתע כל ההבטחות שהבטחתי לפני שעזבתי התפוגגו כלא היו, אבל לראשונה בחיי הרגשתי שאני חייה את החיים שאני אמורה לחיות.

 

גוסטבו דה לה גוארה קנטור

לאחר מותו של אבי נשאתי על כתפיי אחריות כבדה, וכדי להציל את הנכס שלנו היה עליי להינשא לאישה שלא רציתי. הרגשתי חנוק, ורציתי לברוח, להשיג את החופש לשחרר את התשוקות שבערו בי.

ואז היא הגיעה, וכל הקלפים נטרפו. היא הייתה כל מה שאי פעם רציתי, היחידה שראתה את הצל שהטלתי, זו שלא היססה להתמודד איתו, או איתי.

צל מאת סופרת רבי המכר לסלי מקאדם הוא רומן עכשווי ומרגש על שני אנשים שהחליטו להפר הבטחות, לקחת סיכון ולהפנות את הגב למה שמצופה מהם וזאת כדי לחיות את חייהם לפי ראות עיניהם.

זה הספר השני בדואט אהבה מתורגמת. הספר הראשון, שמש, יצא בהוצאת אדל. כל אחד מהספרים עומד בפני עצמו, אך מומלץ מאוד לקרוא את שניהם לפי הסדר.

פרק ראשון

1
טָבוֹ
האבנים המתגלגלות
כמה חודשים לפני כן
כאילו שפירית רעבה נחה על האצבע המורה שלי, אני מחזיק את המחט מעל התקליט שבנגן התקליטים של סבי, מאפשר לה לרחף מעל עד שהתקליט מתחיל להסתובב. אני נושם נשימה עמוקה, ממקם את הזרוע ומניח את המחט בתחילת השיר. המחט נעה מעט ואז נתפסת בחריץ. הרמקולים מרעישים בעוד התקליט מסתובב חצי סיבוב ואז השיר מתחיל להתנגן.

בזמן שאני מחכה למוזיקה, אני מזיז את שערי הלח ממצחי ומשפשף את הלסת, מגרד את הלכלוך מתוך הזיפים בני היומיים שלי. אני חייב להסיר מגופי את חולצת הטי הספוגה בזיעה בהקדם האפשרי. אני תוחב את ידי במכנסיי ומסדר את הביצים משום שהן נדבקו לי לירך. להסתובב ללא תחתונים בטמפרטורה של ארבעים מעלות צלזיוס עושה שמות בביצים.

ולפני שאני מסיים להסתדר המוזיקה מתחילה, והפתיחה הצורמת של 'You Can't Always Get What You Want' של 'האבנים המתגלגלות' מתחילה להתנגן.

בדיוק מה שאני מרגיש.

אני לא רוצה להישמע כפוי טובה, אך זה המנון חיי. ברגע שהשיר יסתיים, לא אתלונן שוב, אבל ברגע זה אני עצבני ומסריח כמו חרא של סוס, ונשבר לי מההשלכות של המעשה המביך האחרון שלי אז אני מרשה לעצמי לשקוע ברחמים עצמיים לפחות עד שיסתיים השיר האחרון בצידו השני של התקליט.

אני מתנשף, מתיישב על המיטה שלי ופותח את שרוכי מגפיי בעוד זיעה זולגת במורד פניי. המוזיקה ממשיכה להתנגן. לאחר בוקר מדכא, שאותו ביליתי בפיזור גללי סוסים במטע הזיתים, ושבו דחיתי את ה"עזרה" של אחי הצעיר והמעצבן ואת "תשומת ליבה" של השכנה המטרידנית, ובסיומו של אחר צהריים שבו "דנתי" בעתיד שלי עם אימי, שאינה מרוצה מהתוכנית של לטוס לאמריקה, חזרתי למטע כדי להמשיך לעבוד ואני גמור. כואב לי הגב. הרגליים שלי כואבות. כל השרירים שלי תפוסים. הייתי מעדיף לעייף את הגוף שלי באופן שונה.

לא. אין לי מזל כזה.

אני חייב להתקלח לפני ארוחת הערב ולשטוף מעליי את סירחון הגללים, אז אני מוריד את חולצת הטי, חולץ את המגפיים ומסיר את הגרביים ואז נשכב על הגב, לא יכול שלא לזמזם את השיר של ה'אבנים המתגלגלות'.

תוך זמן קצר אני מרגיש טוב יותר, שר את הבתים וחושב על סבי טוב הלב, שכנראה מנמנם ברגע זה. סבא שלי אוהב מוזיקה ויש לו אוסף גדול, שרובו תקליטים, שדי השתלטתי עליו. אפשר לחשוב שזה מוזר שיש לנו עדיין את המכשיר הישן הזה, אבל לא אם אתה מכיר את סבא שלי. הוא לא קנה טלוויזיה עד שנת 1991. הוא ספרדי מהדור הישן, כזה שמתעקש שהחיים היו טובים יותר כשפרנקו היה בשלטון.

"היה פחות פשע," הוא אומר.

וגם פחות חופש. אני ממש לא מסכים איתו, אך הוא אגר אוסף נהדר של תקליטים בתקופה ההיא.

"אווו כן," אני שר, מרים את הרגליים אל ראש מיטת הברזל שלי ומניח את ידיי מאחורי הראש. בקרוב יגיע זמן המסיק, ואין לי בכלל זמן לנוח, אבל אני נח בכל זאת.

בדרך כלל אני ערני לגמרי, אבל לא לאחרונה. רוב הקיץ הייתי תשוש ועצבני, ועכשיו השיר המוכר מרגיע אותי כמו פרסומת ל'פרוזק'. מרגיש חוסר שביעות רצון? תאזין במשך חצי שעה למוזיקה של 'האבנים המתגלגלות'.

שריריי המתוחים נרפים כשאני שר, אך לא מחשבותיי.

האם אי פעם אקבל הזדמנות? לא אם אמשיך להתייסר בגלל מה שקרה בחודש שעבר.

זו הייתה טעות, לעזאזל.

ממש ככה.

זיינתי טעות.

נכנעתי לשנים של מבטים פלרטטנים ושל חיוכים מפתים, אך זה הוביל למעריצה מטורפת שהגבירה פי חמישים את תשומת הלב שנתנה לי. היא פשוט לא מוכנה להניח לי לנפשי.

היום היא עקבה אחריי במטע ושאלה אם היא יכולה לעזור, וזאת כשהיא לבושה בגופייה קטנטנה ובמכנסיים קצרים שחשפו את החלק התחתון של התחת שלה. היא הייתה מאופרת בכבדות כזאת, שהיה צריך משייפת כדי להסיר את האיפור מפניה, וזאת בנוסף לסנדלים העדינים שגרמו לה ליבלת ואפשרו לקוץ לחדור לעורה.

ואז היא רצתה שאשא אותה בידיי.

גלגלתי עיניים לתקרה והתנשפתי, מנסה לרוקן את האוויר מגופי כאילו היה בכוחה של הפעולה להוציא מתוכי כל זכר לנוכחותה.

לא.

התגלגלתי על צידי והושטתי יד לשידה, למחברת הציור ולעיפרון שלי. היכן האישה שמתעוררת לתחייה כשהיא איתי, שמתפוצצת לאלפי טעמים על לשוני? זו שמעניקה לי מעצמה כדי שאוכל להעניק לה מעצמי?

בשום מקום. שם היא נמצאת. היא לא קיימת. לא פה, לא עכשיו.

וכמו שזה נראה, אולי אף פעם לא. אני מרים את העיפרון ומתחיל לצייר את האנפה הלבנה שראיתי מוקדם יותר, עומדת על סלע בקרבת הנחל כשדג מת תקוע בגרונה.

איך, לעזאזל, היא בלעה אותו?

אני מבין אותך, חברה שלי. אני יודע איך הרגשת. לפעמים החיים קשים לבליעה.

ותוך כדי שאני מצייר, אני חושב על הדג המת. דפקתי יותר מדי. לא באופן המילולי. התכוונתי לשותפות אפשריות, שפשוט שכבו שם, ללא שום ניצוצות בעיניהן. זה גרוע כמעט כמו אלו שמנצלות אותך כדי להיחלץ ממצבים מורכבים. ואני לא מאשים אותן. אני עושה את זה בעצמי. אבל זה לא מתאים לקשר עמוק.

אני מתנצל על חוסר הרגישות.

תהיה זו הקלה לחזור ללימודים בשבוע הבא, לסמסטר הסתיו, משום שככל שאבלה פה פחות זמן, כך יפחתו הסיכויים להיתקלויות כמו זו של היום. ותודה לאל שכמעט סיימתי עם המסיק.

במשך רוב השנה עצי הזית דורשים תחזוקה מועטה, בדומה לאנשים הנינוחים של אנדלוסיה, והייתי חייב להכין הכול, אז ביליתי שעות על גבי שעות בחום הלוהט של הקיץ בין העצים שנשתלו במרווחים גדולים זה מזה, ניכשתי עשבים, ניקיתי ענפים מתים והשקיתי. העבודה הפיזית בשעות הבוקר המוקדמות והזמן הרב שביליתי בברים של גרנאדה, שחלקם נפתחים רק בשתיים לפנות בוקר, הותירו אותי בן־זונה תשוש ועצבני.

אני חייב הפוגה.

אני חייב מנוחה, לעזאזל.

אני מתבונן בתקליט המסתובב.

רוב הזמן אני שומע מוזיקה בנייד שלי, אך בימים כמו היום אני רוצה, או למעשה חייב, להאזין לתקליטים. יש משהו מרגיע בהתבוננות בתקליט מתנגן. זה כמו להתבונן בצליל, אם אפשר היה.

והשיר הזה? לעזאזל, הוא נמנה עם השירים הראשונים ששמעתי באנגלית, ועדיין אחד הגדולים ביותר. לאחר שהאזנתי לו מאות פעמים וחיפשתי את המילים באינטרנט, אני מכיר כל מילה, כמו שאני מכיר את התפילה שאני זוכר בעל פה ומדקלם בקתדרלה של גרנאדה. אך להבדיל מהתפילה, כל מילה בשיר הזה פוגעת בי מתחת לחגורה.

אולי יום אחד פשוט אמצא את מה שאני צריך.

לא נראה לי.

דפיקה נשמעת בדלת שלי.

לפחות הם דואגים לדפוק עכשיו.

אני קם מהמיטה ופותח את הדלת. מרי כרמן, אחותי הגדולה, מרימה את ידה כדי לדפוק שוב, ולפני שאני מספיק להגיד שלום, היא כבר מברברת.

"טבו, אתה יכול לעשות לי טובה?"

מה חדש? היא בת עשרים וארבע, ואני בן עשרים ושתיים, כך שהיא מבקשת ממני טובות כבר עשרים שנה בערך.

אני מפהק ומגרד את הבטן. "מה את צריכה?"

היא מסתכלת בגועל על החזה החשוף והמיוזע שלי, שערה הארוך נע על גבה. "אתה יכול לאסוף את האמריקאית מנמל התעופה?"

מאחר שעברתי לגור בבקתה הקטנה הזאת, אימא שלי החליטה שעדיף שנשכיר את החדר הפנוי שבבית הראשי, ומחר קים בראון מאייווה שבארצות הברית אמורה לעבור לגור פה.

ונכון שאני מתרגש לפגוש מישהי מארצות הברית, אבל לאחר שהסתכלתי ב'אינסטגרם' שלה הבנתי שאין לנו שום דבר במשותף. אני לא בקטע של כוסות קפה גדולות מדי ושל מזון מהיר.

"למה את לא יכולה לנסוע לאסוף אותה?"

"כי לחורחה ולי יש פגישה עם הכומר מחר." חורחה הוא הארוס שלה, והוא שוטר. מערכת היחסים שלהם נמצאת בשלב שבו אנחנו קוראים לו ארוס ולא חבר, מה שאומר שמערכת היחסים ביניהם רצינית ובלעדית, ושאימא שלי מאשרת אותה.

העניין הזה מתאים למרי כרמן, אך הוא לא בשבילי. לא כרגע בכל אופן. ישנם דברים רבים מדי שאני רוצה לעשות לפני שאתחתן.

ועדיין, לנסוע למדריד? זה יבזבז לי את רוב היום. לאחרונה נוכחתי יותר ויותר לדעת שאני חייב לברוח. זה מעין תרגול עד שאעבור סוף־סוף לגור באמריקה. אולי אוכל לשאול את קים בראון איך זה באמת.

אני בוחן את עיניה המפצירות של אחותי ומהנהן. אני יכול לעשות לה חיים קשים, אבל אני לא עושה את זה. "בטח. אני אסע. תני לי את פרטי הטיסה שלה."

"אסמס לך." מרי כרמן משתהה, אצבעה מונחת על שפתה. "אתה יכול לוודא שהיא מתחברת לרשת האלחוטית כשהיא מגיעה לפה?"

חקלאי, נהג ועכשיו גם מומחה למערכות מידע.

לשירותך.

היא מסתכלת מאחוריי ומצביעה לעבר מחברת הציור שלי. "ציירת את הציפור הזאת כרגע?"

רוב בני המשפחה שלי חושבים שהיצירות שלי הן בזבוז זמן, אז הפסקתי לשתף אותם. "כן."

"זה יפה." החיוך שלה כן, ופתאום נוח לי יותר עם העובדה שהסכמתי לעזור לה.

"תודה."

מרי כרמן מסתובבת ומענטזת את דרכה בחזרה אל הבית הראשי.

אני מותח את אצבעותיי ואז שב ומקפל אותן. אז הידיים שלי מיובלות ויש לי מרירות בלב, אבל אלו דברים חסרי משמעות בעיניי.

אני סוגר את הדלת, מוריד את המכנסיים ונכנס למקלחת.

השיר הסתיים. סיימתי עם התלונות שלי. הגיע הזמן לבלוע את הגלולה.

אני לא יכול להשיג את מה שאני רוצה. ואפילו אם אנסה, לא אוכל להשיג את מה שאני צריך.

sep
לעזאזל. אימא שלי שוב הזמינה את סוניה מולינרו לארוחת ערב.

הטעות המזוינת שכבר ראיתי פעמיים היום.

הטעות המזוינת שלצערי הרב עד מאוד עדיין לא קולטת שהיא הייתה טעות מזוינת. אני יודע את זה כי בזמן שאנחנו יושבים ליד שולחן הפיקניק היא נצמדת אליי עד כדי כך שהיא כמעט חודרת לי מתחת לעור.

"טבו," היא מגרגרת באוזני בזמן שאימי מניחה על השולחן את האספרגוס הלבן שאותו היא תיבלה בשמן זית ובפטרוזיליה. "הלילה ההוא היה מדהים. מתי נוכל לעשות את זה שוב?"

אני מנסה לא להראות שאני נרתע כי אני לא רוצה שהיא תחשוב שאני חלאה וזאת מכמה סיבות, שהעיקרית שבהן היא שהנכס הסמוך נמצא בבעלות המשפחה שלה, וגם אם לא הייתי רוצה לראות אותה יותר לעולם, אני אראה אותה. את הזיתים שלנו אנחנו מעבירים אל בית הבד של משפחתה. המשפחות שלנו עבדו יחד במשך דורות, והיא באה לארוחות ערב כל הזמן.

עוד סיבה לא להתעסק עם אנשים שהנכס שלהם גובל בזה שלך.

למעשה אני אמור לחבב אותה. גדלנו יחד, ובשנים האחרונות סוניה, שהייתה ילדה מעצבנת, הפכה לאישה מושכת מאוד. יש לה רגליים ארוכות ודקות, שדיים קטנים, ידיים קטנות ומותניים צרים. שערה השחור כפחם מעטר את עיניה המאופרות בצבע פחם מבריק. העיניים החדות האלו לא מפספסות דבר.

אך ככל הנראה הן כן פספסו משהו בחודש שעבר, ועכשיו אני לא מצליח להיפטר ממנה. בזבוז משווע של הקונדום האחרון שלי.

"אתה טוב כל־כך," היא לוחשת. "אף אחד לא עשה לי את הדבר ההוא שעשית לי, ואני רוצה את זה שוב ושוב." היא מסיטה את מבטה אל מעבר לכתפי, אך איש לא שמע. "אני יכולה לקפוץ אליך מתישהו?"

למה היא עושה סיפור כזה גדול מ'דוגי סטייל'? היא לא יודעת מה אני באמת אוהב, אחרת היא הייתה בורחת בצרחות.

הדבר האחרון שאני רוצה הוא להוליך אותה שולל, אבל אני לא יכול להגיד לה ללכת להזדיין כשאנחנו יושבים ליד השולחן ואוכלים ארוחת ערב כי היא כנראה תאזוק אותי אליה כדי שתוכל לראות בעצמה.

אני מצטמרר. שלא תחשבו שאני נגד אזיקים, ואני גם אוהב להביט בבחורה שמאוננת, אבל לא בה. זה פשוט יותר מדי. אני לא יודע איך להתמודד עם זה, מלבד להגיד לה את האמת. "לא נראה לי, סוניה."

היא מעניקה לי חיוך גדול ומבט מבין. "אה, אני יודעת שאתה ממש עסוק עם המטע ועם הלימודים. רק תדע שאם אי פעם תרצה הפסקה..."

אם היא רק הייתה מוכנה להבין את הרמז. ושוב, אני לא רוצה להוליך אותה שולל, ואני לא רוצה להיות מניאק. אני לא יודע מה עוד להגיד. "אני אהיה עסוק ככל הנראה."

היא משרבבת שפתיים ומשחקת באוכל שבצלחתה.

עיניי מתגלגלות לשמיים, ואני מתפלל שאוכל לקום מהשולחן הזה בקרוב.

אפילו שאין סיכוי. ארוחות הערב המסורתיות שלנו נמשכות שעות, וכוללות כמה מנות ושיחה קולחת. הלילה חם ונעים, מה שאומר שנמשיך לשבת בחוץ. בדרך כלל אני נהנה מכל אלו, אבל לא הלילה. הפעם אני לכוד. אני מתמקד בכולם, מלבד באישה שלצידי.

גיירמו, אחי הצעיר ביותר בן השבע־עשרה, דן בטכניקות גיזום נכונות עם סבא שלי, שבוצע חתיכה של לחם ומכניס אותה לפה. בין להתחנן לעזרתי בחווה ללעצבן אותי כהוגן, גיירמו נעשה לוחמני לאחרונה, ואני לא יודע למה. לפחות הוא מניח לי לנפשי ברגע זה, אפילו שהוא לא מפסיק להסתכל על סוניה, שלבושה בשמלה הקטנטנה שלה. אנטוניו, אחי בן העשרים, מונה ברצף בפני אימא שלנו את כל הדברים שהוא צריך בשביל הלימודים. היא נראית עייפה במיוחד, ובפרט כשהוא מדבר על מלתחה חדשה, על אייפון ועל מחשב. הוא החנון בינינו. בצידו האחר של השולחן יושבים דודה שלי ולריה, דוד חואן, סבתא, אחותי וגיסי לעתיד ודנים בסקנדל הפוליטי האחרון.

הכול נעים ורגיל. ואני עדיין מרגיש לכוד.

לפתע גיירמו מסתובב לעברנו וממצמץ. סוניה מפנה את מבטה ממנו, מעבירה את אצבעה הצחורה על הלסת שלי.

אני משפשף את העורף ולוגם לגימה מהיין.

איך אני מסרב לה בלי לפגוע בה?

אני לא יכול. דפקתי את זה. לא הייתי צריך להגיד כן.

לעזאזל.

"עוד יין?" אני שואל בעודי מתרחק ממנה סנטימטר אחר סנטימטר.

היא מעפעפת ומושיטה את הכוס שלה כדי שאמזוג לה עוד יין.

אני מוזג, ואז אוכל בדממה.

אנחנו מסיימים את המנה הראשונה ואני עוזר לאימי לפנות את הכלים, נואש להתרחק מסוניה. כשאנחנו מגיעים למטבח, אימי נשענת על הדלפק ומנגבת את פניה. ידיה רועדות, גורמות לכלים לשקשק.

היא נראתה מוטרדת במשך כל היום, וזה מדאיג אותי.

"אימא, מה קרה?" אני מניח את הכלים שהבאתי איתי ואז לוקח את הצלחות מידיה ומניח אותן בכיור.

היא מחליקה את ידיה במורד מכנסיה השחורים. אימי האלגנטית מתלבשת יפה תמיד, אפילו לארוחת ערב פשוטה בבית. היא הייתה לובשת בגדים חגיגיים גם לקץ העולם. היא עוטה הבעה עליזה אך מזויפת, משלבת את זרועותיה ואז משחררת. קולה עולה באוקטבה כשהיא אומרת, "שום דבר. הכול בסדר. אל תדאג."

עכשיו אני באמת מודאג.

אני מטפל במטע מאז מותו של אבי, אבל אני יודע שהיא עדיין מודאגת. "זה קשור ליבול? אני חושב שהתנובה של המטע תגדל."

"הלוואי." זו התקווה הכי גדולה שלה, אך מהנימה האדישה שלה אני מבין שהיא לא משוכנעת.

"אולי נצטרך להעסיק מישהו שיעזור."

היא מנידה בראשה בעצב, פוכרת את ידיה. "אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו."

"מה? למה לא? הרווחים שלנו ממכירת הזיתים מספיקים לנו לכל השנה. ואנחנו גם משכירים את החדר הישן שלי..."

היא נאנחת ומנידה שוב בראשה. "לא. הם לא מספיקים."

"למה לא? לי נראה שהם מספיקים."

"גוסטבו," היא מטה את ראשה כדי לבדוק אם מישהו מגיע, וכשהיא רואה שאין אף אחד היא מסתובבת אליי ואומרת, "לפני שאביך נפטר הוא לווה כסף ממר מולינרו."

אלה חדשות מבחינתי. אני מגרד את הלסת. "למה?"

היא מסובבת את גבה אליי ומתחילה להניח את המנה השנייה בקערת הגשה. צלעות כבש ממולאות בצימוקים ובפול מטוגן ואורז בצד. המילים הבאות שלה נאמרות לסיר, לא לי. "ההוצאות גדלו יותר מדי. אתה מכיר חוואים. אנחנו לוקחי סיכונים והכי גדולים שיש. אז כשמחירי היבול היו נמוכים מדי, אבא שלה הלווה לנו כסף כדי שנוכל לעבור את אותה שנה. למזלנו מר מולינרו היה שם כדי להלוות לו. לנו. חתמנו על שטר חוב, והוא זה שהמשכנתה על הנכס נמצאת בידיו. שילמנו לו את התשלומים השנתיים מתוך רווחי היבול, אך אלו תשלומים קטנים. עיקר הסכום אמור להיות משולם בשנה הבאה."

"כל היתרה?"

"כן."

"כמה זה יוצא?"

"עם הריבית, יותר משאנחנו מרוויחים בחמש שנים של מסיק."

אני נרתע, משפשף את עורפי. אני חושב מהר, מתאמץ לחשוב על דרך לצאת מזה. "אנחנו נשלם לו. אמצא עבודה אחרת איפשהו. נזכה בלוטו. אני לא יודע, אבל אנחנו נחזיר לו את הכסף."

"זה בלתי אפשרי. אם מר מולינרו ידרוש שנחזיר את ההלוואה, נאבד את האדמה שלנו. הוא יעקל את הנכס. ויש לו זכות להשתלט על חשבונות הבנק שלנו. לקחת את ההכנסות העתידיות שלנו, מלבד שכר המינימום. בהשוואה לכל אירופה, בספרד יש ללווים את ההגנות המעטות ביותר."

"לא היה לי מושג שיש לנו בעיה." אבל כן היה לי. ראיתי את אימי היפהפייה הולכת ומסתגרת ומתייסרת במשך כל הקיץ. לא שאלתי אותה למה היא החלה לחסוך או למה היא חיפשה דרכים להרוויח עוד כסף, כמו להשכיר את החדר הנוסף, וכעת הכול נראה הגיוני.

היא מסדרת את האוכל בקערת ההגשה ומוציאה מהמגירה כף גדולה ומלקחיים, ואז מפילה אותם לרצפה בשאון. כשהיא מרימה את הכלים ומנגבת אותם, אני קולט את העצב בעיניה. הוא מוחשי. היא מכחכחת בגרונה, מתחילה לדבר ואז נעצרת. כשהיא מדברת לבסוף, היא נשמעת מהוססת. "אני שונאת לדבר על זה, אבל מר מולינרו ואני דיברנו, והוא חושב שאתה וסוניה תהיו זיווג טוב. אדוארדו הודיע לי שאם תתחתן עם הבת שלו, הוא ימחק את החוב."

"אם אתחתן עם סוניה, לא נהיה חייבים יותר כסף," אני חוזר אחריה בקול ריק מרגש, נאבק לעכל את מה שהיא כרגע אמרה.

"זה איחוד נכסים, גוסטבו. הוא יתייחס לזה כנדוניה. מתנה."

אני מדחיק עווית כשקיא עולה בגרוני. "את באמת מבקשת ממני להתחתן איתה?"

היא טופחת על הלחי שלי. "המשפחה שלך לא שווה את הקורבן הקטן הזה? אתה הבן הטוב שלי, ואתה תעשה את מה שנכון בליבך כי אתה מכבד את משפחתך. אתה תעשה את הדבר הנכון."

"אני אפילו לא מחבב אותה, אימא," אני אומר, אבל היא רק מהנהנת, לא באמת שומעת אותי.

"היא מחבבת אותך. פניה זהרו כשהזמנתי אותה לארוחת ערב היום. היא שאלה במפורש אם תהיה פה."

"זה מפני שהיא התעלקה עליי כל חיי. אני לא יודע למה היא אובססיבית כלפיי, אבל הידלקות אינה מספיקה כדי להתחתן. וחוץ מזה, למה גיירמו או אנטוניו לא יכולים לעשות את זה? אולי אחד מהם מחבב אותה."

אלוהים, לא הייתי צריך להיכנע. אני האידיוט הכי גדול שיש. אני לא יודע איך לתקן את זה. סוניה רצתה בקרבתי עוד מילדות. כל הפעמים שהיא הלכה אחריי בשטח ומסקה זיתים הפכו עכשיו להטרדה. היא תכננה את זה? היא אמרה לאבא שלה להגיד לאימא שלי שאני חייב להתחתן איתה? ברור שכן.

לעזאזל.

נחיריה של אימא מתרחבים. "היא מחבבת אותך. היא ביקשה אותך. זה לא שאפשר להחליף אותך. גיירמו עדיין ילד. לאנטוניו יש עתיד מבטיח כמהנדס. ואתה, עם הלימודים שלך, יהיה לך מספיק זמן לחווה."

אני עומד להתפוצץ, אך מרגיע את עצמי. אף אחד מהאנשים שנמצאים שם בחוץ לא צריך לשמוע את זה. "זה מגוחך! אני נוסע לארצות הברית. אין לי הרבה זמן לחווה."

"שלא תדבר אליי ככה, טבו. אתה עדיין יכול לטייל. פשוט תחזור לפה." פניה של אימי מתחילות ליפול. "אם לא, מה היא תגיד לאבא שלה?"

"אל תתני לה לאחוז בנו כבני ערובה!" אני רותח מזעם.

"היא לא אוחזת בנו כבני ערובה. אם זה שווה משהו, אז תדע שאני מחבבת אותה. היא באה ממשפחה טובה והיא תהיה לך אישה טובה." היא מרימה בכעס את קערת ההגשה ואת הסכו"ם.

זיעה מצטברת בקו השיער שלי. "היא לא. אני יודע שהיא לא." ושוב, אני רוצה לספר לה שהזדיינו, ושזו הייתה שגיאה נוראית ומוחלטת.

כאילו זה משהו שאני יכול לספר לאימא שלי.

היא נושאת את המגש החוצה, קוראת לאחור, "דברים כאלה מתרחשים בכל העולם. אנשים מתחתנים עם מי שההורים שלהם בוחרים עבורם כי הורים יודעים מה הכי טוב בשביל הילדים שלהם. הורים רואים מעבר למה שהילדים מסוגלים לראות בשביל עצמם. ברור שאבא שלה ירצה שאתה, הבן הבכור שלנו, יתחתן עם הבת שלו, וזאת כדי להשאיר את האדמה בידי המשפחות שלנו."

אני ממהר אליה, עוצר אותה לפני שהיא יוצאת. "ככה היה נהוג בימי הביניים."

"נכון, ולא נכון. כך הדברים מתבצעים פה – "

אני קוטע אותה, לוחש בכעס, "לא. הם לא."

היא מצביעה לעברי. "אם לא תעשה את זה, נאבד את הבית שלנו. את הבית שבבעלותנו כבר מאות שנים." היא מרימה את המגש כדי לעקוף אותי ונועצת בי מבט קשוח, דמעות עולות בזוויות עיניה. היא מעמידה פני אמיצה, ואני רואה היטב את מה שהיא מסתירה.

השרירים בלסת שלי מתכווצים. אני לא יכול להבטיח לה שאתחתן עם סוניה, אבל אני לא יכול להגיד לה שאני לא.

sep
לאחר שארוחת הערב הסתיימה והסעתי את סוניה הביתה, נסיעה שלשמחתי היו בה מעט מאוד שליחות ידיים מצידה, אני מוצא את סבא שלי. הוא ואני מתיישבים על חומת האבן שפונה אל דונמים של עצי זית. באור יום ניתן להשקיף מכאן על הנוף, שנמתח עד האופק. העיר גרנאדה נמצאת דרומית לנו, ומעברה נישאות הפסגות של רכס הרי סיירה נבאדה. בחודשי הקיץ המאוחרים אין עליהן שלג, אך בחורף הפסגות יהיו מעוטרות בכיפות לבנות ומלכותיות. כעת ישנן נקודות מעטות של אור שמאירות לנו, אך את רוב האור מספקים הכוכבים. הצרצור הבלתי פוסק של הצרצרים יוצר שיר לילי מוזר אך מרגיע.

הוא מדליק סיגריה, שואף עמוקות, בסיפוק, ואז מנופף לעבר הנוף החשוך. "אין אדמה טובה יותר מזו בכל ספרד."

"זה כנראה נכון, סבא. אפילו שלא ראיתי את כל ספרד."

כובע הקסקט שלו מסתיר את הנצנוץ שבעיניו. "לא הפסדת שום דבר." ואז הוא נאנח. "לא נותרו לי עוד מסיקים רבים. זו האחריות שלך לדאוג למטע הזיתים. אתה חייב לוודא שדור אחרי דור של בני משפחת דה לה גוארה יגדלו אותם וידעו איך להכין את שמן הזית האיכותי ביותר."

אני נושך את הלחי. "אני יודע, סבא."

"אתה מהסס?" ידו עולה, אוחזת בשלי ולוחצת עליה במהירות, אצבעות חמות ויבשות נמתחות מידו המקומטת בעלת העור הדק והעצמות הבולטות.

אני בועט באבנים ורוטן, "זה לא מה שאני רוצה."

הוא שואף שוב מהסיגריה שלו ושואל, "מה אתה רוצה, נכד שלי?"

"אתה יודע. אני רוצה לנסוע לאמריקה. אני רוצה לשיר ואני רוצה לנגן בגיטרה שלי. לצייר. לצבוע. להופיע. לטייל. ליצור. לחקור." אני רוצה את הדברים האלה עד כדי כך שהבטן שלי מתכווצת.

הוא מרים כתף. "אתה עדיין יכול לטייל ולעשות את כל הדברים האלה. פשוט תחזור הביתה."

המילים יוצאות מפי מתלהמות ושקטות, במיוחד אחרי השיחה עם אימא שלי. "לא. אני לא מתכוון להיות קשור לאף אחד ולשום דבר. אני אהיה זה שיבחר איפה אני רוצה לחיות ומה אני רוצה לעשות, ואני לא מתכוון לתת למישהו להחליט עבורי."

"כשהייתי ילד, רציתי לעשות את זה." הוא טופח על ידי, ואני מרגיש כמו ילד.

"אני לא ילד."

"לא, אבל יש לך הרבה מאוד מה ללמוד. אני למדתי שיש ערך בכיבוד המסורת."

"אני מעריך את זה, אבל אני רוצה לצאת מפה." אני מצמיד שפתיים. "אתה לא זוכר איך זה היה? יש לך את כל המוזיקה האמריקאית הזאת, לא רצית לנסוע לשם?"

"לא. רק אהבתי את המוזיקה." הוא אוחז בנחישות בכתפיי. "דיברתי עם אימא שלך ועם מר מולינרו. הבת שלו רוצה שתתחתן איתה. היא תמיד הייתה מאוהבת בך. דיברנו על זה עוד מהימים שהיית ילד. הוא רוצה שתסב לבת שלו אושר."

יש לי בחילה. אין לי אף אחד בצד שלי. אף אחד. אני שואל בשקט, "סבא, אתה חושב שזה הוגן?"

"החיים אינם תמיד הוגנים, טבו שלי. כשפרנקו היה בשלטון, לא היה לנו את החופש לבחור בעצמנו, אך החיים היו טובים יותר."

"לא. טוב יותר עכשיו. יש לנו את כל האפשרויות, ואנחנו יכולים להיות כל מה שאנחנו רוצים להיות."

"העובדה הפשוטה נשארת בעינה והיא שאם לא נעשה משהו, הנכס יצא מידי המשפחה לאחר שישה דורות. ואנחנו לא יכולים לאפשר לזה לקרות."

כל האוויר מתרוקן מריאותיי. אומנם אימא שלי אמרה לי את הדברים מוקדם יותר, אבל עד לרגע זה ממש הם לא באמת חדרו לתוכי.

קיבלתי מאסר עולם. גורלה של משפחתי נתון בידיי, ואני לא חופשי לעשות שום דבר אחר. כל מה שאני יכול להגיד זה, "אני יודע, סבא. אני יודע."

ואני לא אומר יותר. להתפלל שהמצב יהיה שונה זה טיפשי ביותר. כי לא משנה כמה אתפלל, לעולם לא אהיה מסוגל לברוח מהמחויבויות שלי.

לאחר השיחה עם סבא אני חוזר לבקתה שלי, מוציא את הגיטרה ומתיישב על אדן החלון.

אצבעותיי לא מחוספסות רק מהעבודה במטע, אלא גם ממיתרי הגיטרה. אני מתחיל לפרוט בעזרת המפרט על הגיטרה הספרדית, כפי שלמדתי מאבי.

אני שר גם אחרי שאורות הבית הראשי כבים, ולאחר שאני מסיים לשיר את שיר הקינה שלי אני זוחל למיטה לבד, אך לא נרדם במשך זמן רב.

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי33 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 59 ₪
דיגיטלי33 ₪ 29 ₪
מודפס59 ₪ 98 ₪
דיגיטלי 150 ₪
מודפס 200 ₪
עוד ספרים של אדל - הוצאה לאור
דיגיטלי35 ₪ 20 ₪
מודפס98 ₪ 49 ₪
דיגיטלי35 ₪ 20 ₪
מודפס98 ₪ 49 ₪
דיגיטלי99 ₪ 75 ₪
מודפס294 ₪ 147 ₪
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 49 ₪
דיגיטלי99 ₪ 75 ₪
מודפס294 ₪ 147 ₪
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 49 ₪
עוד ספרים של לסלי מקאדם
דיגיטלי 56 ₪
מודפס 78 ₪
דיגיטלי 29 ₪
מודפס98 ₪ 49.9 ₪
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il