דף הבית > האוקיינוס שבינינו חלק א'
האוקיינוס שבינינו חלק א'
הוצאה: דיווה - הוצאה לאור
תאריך הוצאה: 11-2023
קטגוריה: ספרות רומנטית וארוטית
מספר עמודים: 320
ניתן לרכישה גם במארז מארז האוקיינוס שבינינו מארז האוקיינוס שבינינו

האוקיינוס שבינינו חלק א'

         
תקציר

כשאתה בן תשע־עשרה, אתה לא יכול לתאר לעצמך שהנערה שאתה מנשק היום, היא ככל הנראה היחידה בעולם כולו שמסוגלת לגעת בלב שלך, למלא אותו בחום ולגזול אותו ממך, בחטף, אבל ללא רחם.

אתה הולך לך, מביט אל מעבר לאופק, בלי להביט לאחור, בלי שום ספק, בביטחון מלא שהעתיד צופן לך ניצחונות והישגים, נשים יפות והצלחה אינסופית.

רק שהנערה הזאת מהאתמול שלך, מהעיר הקטנה והעלובה שבה גדלת, לא עוזבת את מקומה בלב שלך, ולא משנה כמה שנים יחלפו, דבר לא משתנה.

היא תהיה שם, אבל היא כבר לא תהיה שלך.

 

מארק היה האהבה הראשונה של מריה, הגבר שקרא לה ג'ולייטה ושבר את ליבה.

שניהם שילמו את המחיר על אהבת הנעורים.

האם היא תצליח לשכוח אותו ולאהוב שוב?

זהו החלק הראשון בדואט האוקיינוס שבינינו, רומן רומנטי עכשווי הנקרא בנשימה אחת.

אלכס ד. הוא סופר רבי־מכר בינלאומי, המפתיע את קוראיו, כל פעם מחדש.

טרופים: הזדמנות שנייה, משולש רומנטי, אהבה אסורה, אח מאמץ, עיירה קטנה, מרצה וסטודנטית, הוליווד.

פרק ראשון

פרולוג


מוסקבה
מריה
"מה את עושה כאן?" מארק מביט בי בהפתעה דרך הסדק בדלת שפתח. מזל שהוא שוכר דירה ולא גר במעונות. זה היה עלול להיות מביך מאוד להגיע אליו בסערת רגשות כזו, ולהיתקל בכמה בחורים זרים. אני מחייכת חיוך מטופש, מוצפת בתחושת אושר. אלוהים, חלפו שלושה חודשים שהרגשתי שנמתחו כמו נצח.

הלב שלי פועם בפראות וגובר על קול ההיגיון. אני מביטה בו ללא הפסקה, ומבחינה בכל פרט — הריסים השופעים, הגבות המובחנות, פיו החושני והשריטה על לחיו. כמובן, איך אפשר בלי סימנים כחולים וחבלות. מארק חסר המנוחה.

"מאשה, תפסיקי לחייך כמו אידיוטית. למה באת?" נימת קולו הצוננת מחזירה אותי למציאות, אבל אני עדיין לא מצליחה להתנער מתחושת האופוריה. אני מאושרת כל כך, עכשיו, הרחק מהמעצורים והמגבלות של משפחתי. שערו פרוע וידיו השריריות והחזקות אוחזות בדלת. זה אותו מארק, אבל עיניו מביעות משהו אחר. זר, מרוחק ועצבני במידה מסוימת. אני נתקפת חולשה ומרגישה שאהבתי הקודחת כלפיו מתחלפת בפחד מצמית ובבושה.

"סליחה, פשוט חשבתי..." אני ממלמלת בבלבול.

מארק מזדקף בכעס, תופס בידי וגורר אותי בגסות לתוך הדירה. הוא טורק את הדלת ובוחן אותי מכף רגל ועד ראש. ברחתי לתחנת הרכבת מייד אחרי הלימודים. אני לבושה במעיל המרופט והאפור שלי, שמשוליו מציצה החצאית המשובצת ונעלי העור השטוחות. תיק בית הספר על גבי ואני אוחזת בשקית הנעליים להחלפה משיעור ספורט. השיער שלי קלוע לצמה פשוטה ועבה, ובנסיעת הרכבת בדרך לכאן הספקתי למרוח שפתון ולאפר את עיניי במסקרה.

במעמקי עיניו אני רואה נגיעות של צחוק וניצוצות של שובבות. כזה הוא מארק שלי — אוהב להקניט אותי ללא הרף.

"אימא יודעת שאת כאן?" קולו עדיין קר ואכזרי. אני מעבירה משקל מרגל לרגל בחשש, בעוד מארק מתנשא מעליי באיום. "טיפשונת," מארק מניד בראשו, עצב וחרטה משתקפים במבטו. "בסדר, תישארי."

הוא עוזר לי להסיר את הצעיף ואת המעיל ואני משתרכת אחריו למטבח. הדירה נקייה ונעימה. מדהים שבחור בן תשע־עשרה דואג לשמור על סדר ועל ניקיון. איך הוא מספיק לעשות הכול? את החידה הזאת לא אפתור לעולם. מארק הוא ילד פלא אמיתי. רק שהוא לא נראה כמו חנון כחוש במשקפיים, אלא יותר כמו דוגמן להלבשה תחתונה. בעודי שותה לאט את התה החם שלי לצד לחמנייה יבשה, מארק בודק משהו בריכוז בלפטופ שלו ומתעלם ממני בהפגנתיות.

"למה אתה כועס עליי?" אני שואלת כשהמתח נהיה בלתי נסבל. מארק זורק לעברי מבט עצבני.

"כי את ילדה קטנה וטיפשה. חשבתי שהעניין כבר סגור! אבא הבהיר מעבר לכל ספק שאם לא נפסיק יהיו לי בעיות, ואין לי סיבה לא להאמין לו. הוא העיף אותי מהבית, שלל ממני כל עזרה כלכלית ואסר עליי לחזור הביתה, אפילו כשיש חופש מהלימודים. את חושבת שאחרי כל זה אשמח לראות אותך? ברצינות?" הוא זוקף גבה ואני מתכווצת מתחת למבטו המאשים. הבושה האיומה לא מאפשרת לי להכיל את הדמעות והן זורמות על לחיי.

"אני אסע הביתה..." אני ממלמלת ומנסה לקום. הוא תופס את ידי ומכריח אותי להתיישב במקומי.

"שבי! לנסוע הביתה, ממש. הרכבת הבאה לטבר יוצאת רק בשבע בבוקר. את מבינה שרק סיבכת את המצב? הם יחשבו שעשינו כאן אלוהים יודע מה! את לא בת חמש, את צריכה לחשוב על מישהו חוץ מעל עצמך," מארק נוזף בי בכעס.

אני שותקת. מה נותר לי לעשות? רק לחרוק שיניים מתחושת חוסר הצדק. הוא מפיל את כל האחריות עליי, כאילו אני היחידה שאשמה במה שקרה. כאילו אני זו שהתחילה את זה. אולי זו באמת הייתי אני, אבל זה עדיין מעליב. תחושת המרירות והכאב מגבירה את שטף הדמעות שלי. מארק מודד בצעדים עצבניים את חלל המטבח. מעולם לא ראיתי אותו זועם ומתוח כל כך.

"ומה לגבי בית מלון?" אני מפסיקה להתייפח ומנסה לחשוב בהיגיון ולחפש פתרונות.

"יש לך כסף? כי לי אין. אני בקושי שורד כאן. הלימודים באוניברסיטת מוסקבה עולים לא מעט, וכשההורים שלי מעדיפים חבורת זאטוטים מאומצים על פניי..." הוא משתתק באמצע המשפט כשאני מביטה בו בעיניים פעורות לרווחה, המומה ומזועזעת.

"גם אני זאטוטה מאומצת? זה מה שאתה חושב?" קולי רועד ומתחזק, "אתה יודע שאני, ושאר הילדים המאומצים של הורינו, עבדנו קשה כדי להצדיק כל פרוטה שהושקעה בנו. ובוא לא נשכח את כל הקצבאות, המענקים והפרסים שההורים מקבלים. כל מה שהם עושים — הם עושים קודם כול בשביל עצמם."

"תראו איך היא מדברת!" מגחך מארק בזלזול, "כבר שכחת שכמעט החזירו אותך לפנימייה לפני שלושה חודשים? אני רואה שזה לא מפריע לך לחפש צרות שוב."

"אף אחד לא היה שולח אותי חזרה לפנימייה, מארק. פשוט חשבתי שגם אתה מתגעגע אליי ורוצה לראות אותי," אני אומרת בשקט, "חשבתי שאנחנו אוהבים זה את זה."

מארק פורץ בצחוק חד ופוגעני, בעודו מביט בעיניי. הזלזול המופגן שלו לא מפתיע אותי, אלא בעיקר משפיל. מעולם לא חשבתי שמארק יכול להיות אכזרי כל כך.

"את בחורה יפה ויש לך גוף מדהים, ובסך הכול זיינתי אותך כי רצית בזה," הוא אומר ללא רחם, "לא הייתי צריך לעשות את זה, את צעירה מדי. הפרנו את האיסור על יחסים בתוך המשפחה שלנו, ובסופו של דבר הכול התגלה. נענשתי כבר מספיק, כך שאני לא חושב שאני צריך להתנצל על כך שאני אומר לך את האמת."

המילים האחרונות שלו לא חידשו לי דבר, ורק חידדו לי עד כמה הוא לא מרוצה מהגעתי. אני לא מבינה למה, ולמען מי הוא עשה את ההצגה הזאת, כי אף אחד מאיתנו לא מאמין במילים שנאמרו.

"מארק," אני אומרת בקור. דמעותיי יבשו, אבל אני בוכה ומדממת בפנים. הוא מבחין בשינוי שחל בי ומחייך במתיחות.

"אין לי מה להוסיף," הוא עונה באדישות. "אארגן לך מקום לישון בו במטבח. בעוד חצי שעה אמורה להגיע אליי בחורה. תעשי לי טובה, תתנהגי בהיגיון ותהיי בשקט."

אני נרתעת לאחור, כאילו הוא סטר לי. כן, זה באמת כואב. משהו חולף בפניו ומארק מושיט את ידו כדי לגעת בי, אבל בוחר להסתתר שוב מאחורי מסכת הנבל שלו, קופץ אותה לאגרוף והולך ממני.

"היא תישאר כל הלילה. בבוקר נלווה אותך לתחנת הרכבת." המילים האחרונות נישאות כבר מהחדר.

אני שוקעת בייאוש על הספה הקטנה הצמודה לקיר, שעליה אצטרך לישון היום, ככל הנראה. אני לא מאמינה שכל זה קורה במציאות ולא בסיוט. עד לפני כמה שעות הייתי מאושרת וציפיתי בכיליון עיניים לפגישה עם הבחור שהיה אהבתי הראשונה וחברי הטוב ביותר, מהרגע שבו הגעתי לבית משפחתי המאמצת.

הייתי השמינית במספר, ועכשיו, אחרי שאימצו חמישה־עשר ילדים, ההורים שלנו החליטו לעצור סוף־סוף. לפני שמארק עזב את הקן המשפחתי היינו עשרה. חמישה נוספים עזבו את הבית קודם לכן והקימו משפחות משלהם. אבל גם עשרה ילדים הם הרבה. האמת היא, שכולנו שונים מאוד וקשורים זה לזה במידה מסוימת. נקשרתי למארק כבר מההתחלה, לכן, כשאני שומעת אותו אומר דברים נוראיים כל כך, אני לא מסוגלת להאמין. אני לא יכולה לקבל את זה, זה פשוט בלתי אפשרי.

אני לא מבינה למה? מה עשיתי שזה מגיע לי?

כשהחברה שלו מגיעה, המציאות, ששונה כל כך מהפנטזיות שהיו לי, מכה בי סוף־סוף. היא גבוהה וחטובה, וברור שהיא מעל גיל שמונה־עשרה.

"מי הילדה?" היא שואלת את מארק בקול מתנגן. אני לא מסוגלת להוריד את העיניים מהשפתיים האדומות שלה ומשערה האדמוני. החצאית שלה בקושי מסתירה את הישבן, והמחשוף... טוב, הוא באמת חושף הכול. אם כך נראית הבחורה המושלמת מבחינתו...

"סתם," מארק מושך בכתפיו בזלזול וחופן את הישבן של הבחורה. "ההורים שלי שלחו את אחת האסופיות היתומות שלהם כדי למסור לי משהו."

הם הולכים לחדר וסוגרים את הדלת, ואני נותרת לבדי במטבח. אסופית יתומה... זה מה שהוא חושב עליי.

אני עוצמת את עיניי ומניחה את ראשי על הכר. אין לי בגדים להחלפה, כך שאני מורידה רק את הז'קט ואת הגרבונים. אני מתכסה בשמיכה עד לסנטר. היא מריחה מצמר, וממארק. אני נזכרת ברגעים שחלקנו בילדות ומתחילה להתייפח ללא קול, מאזינה בעל כורחי לקולות הצחוק ולשיחות מאחורי הקיר. הרבה יותר כיף להם שם. אני מנסה לא לשים לב לזה ופשוט להירדם, אבל לשווא. הלב שלי כואב מדי, ואני בוערת מבושה בשל הטיפשות היהירה שלי שגרמה לי לבוא לכאן.

כעבור שעה אני כבר מותשת כל כך מהסבל של עצמי, שאני מוכנה לשקוע לשינה טרופה, אבל הקולות בחדר השני מקפיצים אותי. אני מבינה שבחורה שנראית ככה לא הגיעה לכאן כדי לשתות תה, אבל האם אפשר לפחות לעשות את "זה" באופן פחות רועם ודוחה? אני לא מסוגלת לתאר במילים את מה שאני מרגישה עכשיו. אני בת שש־עשרה, ובגיל הזה נערות חושבות שהאהבה שלהן היא נצחית ויחידה, שהיא החזקה ביותר שיש ושאף אחד מעולם לא אהב ככה.

אני בוכה כל הלילה לתוך הכר, כדי שלא ישמעו אותי. עד הבוקר הוא ספוג בדמעות שלי והלב שלי נשבר לרסיסים.

האהבה הראשונה היא לעיתים קרובות נכזבת, והאהבה הראשונה שלי גרמה לי להימנע ממערכות יחסים במשך שנים ארוכות מאוד. הרי מארק לא היה סתם בחור ומאהב ראשון, הוא היה האדם היחיד בעולם שהיה קרוב אליי. אפשר לשכוח מבגידתו של אדם מקרי, אבל אצלנו הכול היה שונה. אהבתי אותו בכל נימי נפשי, וחוויתי את כל הרבדים של הרגש הזה שעליו הוא ויתר בקלות כזאת.

בבוקר, אני לא שומעת את הבחורה בעלת השפתיים האדומות והכישרון של שחקנית פורנו עוזבת. אני שרויה במצב של קהות חושים מוחלטת ולא מבחינה במארק המופיע במטבח. הוא מפגין לפתע דאגה שכבר אין לי שום צורך בה, ומכין לי קפה.

"מה קרה לעיניים שלך?" הוא שואל בקול צרוד בעודו מתיישב לידי. אני נתקפת בחילה. אני לא רוצה לראות אותו שוב לעולם. הוא הצליח לחתוך אותי מחייו. אני מרימה את מבטי לעברו ויודעת שאלו הן הדמעות האחרונות שאני מזילה על גבר. אני לא אומרת כלום, אבל נראה שמארק מבין הכול מהבעת הביטחון והבוז בעיניי.

הוא מרגיש באנרגיות השליליות שלי ומתרחק. המבטים שלנו עדיין לא ניתקים.

"עדיף ככה, מאשה. את תביני את זה אחר כך, כשתתבגרי," הוא אומר ומפנה לי את הגב, "אני עוזב את הלימודים באוניברסיטת מוסקבה, ובעוד חודשיים אני טס לארצות הברית. אני אלמד בהוליווד, בבית הספר לפעלולנים. היה קשה מאוד להתקבל לשם, אבל עברתי את כל השלבים מרחוק, וקיבלתי המלצות מכמה אנשים חשובים באוניברסיטה שלנו. את יכולה למסור להורים שקיבלתי מלגה ושאסתדר בכוחות עצמי. אם צריך, אעבוד בלילות. אני לא צריך מהם דבר. ואת גם יכולה למסור להם שבתחילת השנה שעברה עברתי מהחוג לכלכלה לחוג לאומנות, כך שהחלום שלהם שאהפוך למתמטיקאי או לאיש עסקים מצליח לא נועד להתגשם."

"ועל מה הענשת אותי?" אני שואלת וקמה מהשולחן. אני חוצה את המטבח בהליכה עצבנית לעבר דלת הכניסה ומתארגנת ליציאה בקדחתנות. "שיהיה לך בהצלחה בארצות הברית. אני אגיע לתחנת הרכבת בעצמי."

אנחנו עוצרים ליד הדלת, פנים אל פנים.

"תסלחי לי, מאשה," אומר מארק. אי אפשר לפענח דבר בעיניו הכהות, מבטן מרוחק, זר ואדיש. "חשבתי שהכול היה משחק. היינו ילדים, גדלנו, וקרה בינינו משהו. תנסי לראות במה שקרה אירוע לא משמעותי או ניסיון לא מוצלח. תשכחי ממני. עדיף ככה."

מבטו קופא עליי, על שפתיי. הוא מושיט את ידו, נוגע בקווצות שערי שחמקו מהצמה ומהדק אותן מאחורי האוזן שלי. מגעו העדין והרך כל כך, מוכר עד כאב וחסר טעם לאחר כל הדברים שנאמרו.

"בקרוב מאוד אוקיינוסים יפרידו בינינו. אני אתגעגע אלייך מאוד, ג'ולייטה קטנה שלי." חיוך עצוב נוגע בשפתיו. "אבל את — אל תחשבי עליי אפילו." מארק רוכן לעברי ונוגע בשפתיו במצח שלי. אני שומעת את נשימותיו המהירות. הוא מחבק את כתפיי חזק מדי, כחושש לעזוב אותי, ואחר כך פותח את הדלת בחדות ומניח לי לצאת מהדירה שלו ומחייו לשנים ארוכות.

הלב שלי שבור. עבורי זה סוף העולם, לא פחות. עבורו, זה רק אירוע לא משמעותי.

ג'ולייטה, כך הוא קרא לי, כאילו כבר אז מארק, שהיה לי לרומיאו, הגדיר את טיב היחסים בינינו, שלעולם לא יוכלו להתממש.

פרק 1


כעבור חמש שנים. העיר טבר
מריה
"מאשה, את לא יכולה להמשיך לרקוד במועדונים לנצח. אימא תגלה בסופו של דבר ואת תחטפי על הראש. אומנם את כבר מעל גיל שמונה־עשרה, אבל הכללים של הבית תקפים כל עוד את גרה כאן. שלא לדבר על מה שיקרה אם זה ייוודע לאבא." סטלה זורקת את רגליה הארוכות על השולחן ופותחת בקבוקון לק ציפורניים. היא יפה, חטובה ונראית בוגרת מדי לחמש־עשרה שנותיה. סטלה חכמה, נחושה ומצטיינת, וזכתה כבר בכמה אליפויות בשחייה למרחקים קצרים. הייתי שונה לגמרי בגילה. לא היו לי הישגים מיוחדים, הציונים שלי היו בינוניים והסתבכתי בפרשיות לא נעימות. ההורים, אף על פי שלא אמרו את זה מפורשות, השלימו מזמן עם כך שאני חסרת התועלת הבולטת ביותר בכל המשפחה הגדולה והאוהבת שלנו. המשפחה שלנו אוהבת, אני לא אומרת את זה בציניות. אנחנו באמת אוהבים מאוד זה את זה, ככה חינכו אותנו. עכשיו נותרו רק שבעה ילדים עם ההורים. הצעירה ביותר היא מילנה, היא בת תשע וכבר האקרית מקצועית כמעט. אתם מתארים לעצמכם לאילו גבהים אני צריכה לשאוף? לא?

אז אני אסביר.

עכשיו אני כמעט הבוגרת ביותר מבין אלה שעדיין חיים על חשבון ההורים המאמצים. אם אתם חושבים שהמדינה נדיבה כל כך ומספקת למשפחות האלה את כל הדרוש — אתם טועים, ובגדול. אם אתם חושבים, משום מה, שההורים שלנו אימצו לחיק המשפחה מעל עשרה ילדים מתוך הנחה שהקצבאות וההטבות יפרנסו אותם או בגלל תמריצים חומריים כלשהם, גם פה אתם טועים. נסו אתם לחנך ולגדל לפחות חמישה ילדים, גם אם יש לכם את כל האמצעים. לחנך בעצמכם, בלי להסתייע במטפלות, מורים פרטיים ונותני שירות אחרים. ולא סתם לחנך ולגדל, אלא לשחרר לעולם אנשים ראויים, בעלי מקצוע, עצמאיים ומצליחים.

ההורים שלי הם לא גיבורי־על. הם אנשים אמיתיים. יש להם חולשות משלהם, אבל הם בעלי עקרונות ברזל. הם גם מעין אידאליסטים, אנשי חזון ששמו לעצמם מטרה ליצור את מה שנחשב בעיניהם למשפחה המושלמת. פה ושם נפלו טעויות, אבל בסך הכול הם הצליחו להשיג את היעד שלהם. הפספוס הכי גדול שלהם הוא אני... ומארק.

ההורים שלנו השקיעו כל כך הרבה זמן ותשומת לב בילדים המאומצים, אבל לא הצליחו להשאיר לצידם את בנם הביולוגי, שעזב לפני יותר מחמש שנים לא רק את העיר, אלא גם את הארץ. אני לא יודעת איך הם ספגו את האובדן הזה ועמדו בו, אבל עכשיו, כשהתבגרתי קצת, אני מבינה את מארק. אני לא מסוגלת לשפוט אותו על מה שהוא עשה. עשינו שטויות, כמובן, אבל אני שמה את עצמי במקומו, ומבינה מדוע הכול קרה. מארק היה הטוב והחכם יותר מכולנו. הוא הצליח בכל מה שהתנסה בו, ומארק התנסה בהרבה דברים. כשהוא עלה לכיתה א', אימא פרסמה ספר, ליתר דיוק, מדריך ששמו "כיצד לגדל ילד פלא". היא אפילו זכתה עליו בפרס כלשהו. ההורים היו גאים בו מאוד, אבל מעולם לא הפגינו את רגשותיהם כלפיו, ושמו עליו עין קפדנית יותר מאשר על כל שאר הילדים. אבל ילד הוא ילד, ומארק נפגע כשהרגיש נאהב פחות מאשר הילדים המאומצים, אף על פי שאישית, מעולם לא הרגשתי בהבדל.

כשמארק סיים את לימודיו שלוש שנים לפני בני גילו, הוא קיווה ליחס מיוחד מההורים, אבל הם רק לחצו יותר והעמיסו עליו עוד ועוד תוכניות לימודיות. הם רצו שהוא יהיה מתמטיקאי דגול ומדען. ומארק יכול היה להיות! הוא זכה באינספור אולימפיאדות מתמטיקה, על אף שמעולם לא היה מאלה ששוקדים ומשננים. הוא פשוט נס של הבריאה. הוא גם הספיק לעסוק בפעילויות ספורטיביות — כדורסל, כדור יד, קראטה, טניס ואפילו קיר טיפוס. בגיל שבע־עשרה הוא נדלק על רכיבה על אופנועי שטח (היה לו אופנוע גם קודם לכן, אבל הוא יכול היה לרכוב רק בכבישים רגילים), וזה כמעט גרם להורים לחטוף התקף לב. הוא למד באותו הזמן באוניברסיטת מוסקבה, וכבר היה להם קשה יותר לשלוט בו ובמה שהוא עושה. בחופשת הקיץ הראשונה מהאוניברסיטה מארק הגיע באיחור של חודש והודיע שהשתתף בתחרויות קיאקים בימת הבאיקל. אחרי שטיפס על הרי אוראל, ההורים הבינו שאין טעם להילחם באנרגיות המתפרצות שלו והשלימו עם זה. היה להם קשה יותר להיאבק במשהו אחר, אבל זה סיפור שונה, שהסתיים בצורה מכוערת למדי. הייתי יכולה להרגיש אשמה בכך, לו הייתי בוגרת יותר בזמנו.

נחזור למשפחתנו המושלמת ולכישרונות שהיא טיפחה.

אם כך, לאימא שלי קוראים ליזה קרסבין. היא בת חמישים ושבע עכשיו, ועדיין חיונית ומלאת כוחות. אבא, דמיטרי קרסבין, חגג לאחרונה את יום הולדתו השישים. לשניהם יש השכלה גבוהה בתחום החינוך. אימא היא מורה בבית ספר יסודי, ואבא מורה לחינוך גופני. אנחנו גרים בשכונה מגודרת בפאתי טבר, בבית גדול ונעים שבו שתי קומות, סלון גדול, חדר כושר ושישה חדרי שינה. לא לכל הילדים יש חדר פרטי משלהם, אבל כרגע אני גרה בחדר משלי, ושמחה על כך מאוד. יש לנו שטח פרטי בגודל אלף ומאתיים מטרים רבועים, שעליו, נוסף על אינספור ערוגות לגידול ירקות יש גם סאונה, בית קיץ, חנייה מקורה ענקית לטרקטור, אופנוע, מחרשה, רכב קל רגיל וטנדר די חבוט המיועד לשבעה אנשים. ההורים שלנו מאמינים שילדים צריכים להיות מורגלים לעבודה מגיל צעיר, ולכן מלבד לגידולים השונים, אנחנו גם דואגים לכל חיות החווה שיש לנו: ארנבים, עופות, פרות, עזים וחזירים. איך אפשר בלי חזירים?

אל תחשבו שמנצלים אותנו ככוח עבודה זול. זה לא ככה. יש לוח זמנים מובנה מראש שלוקח בחשבון את כל הפעילויות שיש לבצע. מעולם לא הכריחו אותי לעשות משהו נגד רצוני, ותמיד אפשר להתחלף בתפקידים עם אחד האחים או האחיות. אם לא מתאים לך לחפור ולהוציא תפוחי אדמה מהקרקע, את מוזמנת לשטוף כלים. אימא ואבא לא ישבו בבית מול הטלוויזיה בזמן שעבדנו בדיר או בערוגות. לא. הם תמיד היו לידנו ועבדו יחד איתנו, ואף הרבה יותר מאיתנו. התקיימנו מהמשק שלנו ומהקצבאות הממשלתיות. המזון לא עלה הרבה, כי בבית תמיד הייתה תבואה ותוצרים של המשק, אבל הבגדים היו סיפור אחר ולא פשוט. לא התלוננו מעולם על שום דבר, לא היינו מפונקים. אף אחד מהאחים ומהאחיות שלי מעולם לא נעצר על־ידי המשטרה, לא גנב ולא היה מעורב בקטטה או במריבה.

לפני שלוש שנים אימא שלי קיבלה את הפרס הנשיאותי, "הורות למופת", והתאספנו כולנו בגינה, כי בסלון לא היה מספיק מקום להורים ולארבעה־עשר ילדים, שחלקם כבר היו הורים לילדים בעצמם. הרגשנו אושר אמיתי. אבי זרח מרוב גאווה, אך בו־זמנית, בעיניו ובעיניה של אימא הסתתר עצב מוסווה. כולם הגיעו לברך אותם — חוץ מהבן שהיה בשר מבשרם. מארק, כמובן, שלא יכול היה לבוא. המסע ארוך עבורו, והצריך יותר מאשר לעלות על רכבת ממוסקבה. הוא אפילו לא ידע על הפרס, כי מהרגע שעזב לארצות הברית, הוא ניתק כל קשר איתנו ועם ההורים.

אימא הייתה בת עשרים וחמש בלבד כשהיא ואבא החליטו לאמץ את זוג התאומות הראשון, סבטה ויוליה. הן היו תינוקות רכות, שהוריהן נהרגו בתאונת דרכים. אביהן הסיע את אימן ההרה לבית החולים ליולדות כשהתרחש האסון. הבנות ניצלו בנס ועברו שיקום ארוך. אימא למדה עם אימן של הבנות באותו החוג באוניברסיטה, ולכן המקרה הזה נגע לליבה באופן אישי. היא לא נשארה אדישה, לאור העובדה שלא היו לילדות שום קרובי משפחה, מכיוון שהוריהן גדלו בבית יתומים. ליזה חששה להגיד לבעלה שהיא רוצה לאמץ את הילדות, הם עצמם התגוררו אז בדירת חדר, עבדו בבית ספר תמורת שכר זעום ואפילו לא חלמו על להקים משפחה. אבל יצא מה שיצא. במסגרת אספה משפחתית הוחלט לקחת את הילדות לאומנה, וכעבור שנה הן אומצו רשמית.

לאחר שנתיים, עובדת סוציאלית סיפרה להם, במסגרת אחד הביקורים התקופתיים, את סיפורו העצוב של ילד שנלקח לאחרונה על־ידי שירותי הרווחה. אימא שלו נרדמה שיכורה או מסוממת, וכל המשפחה, כולל שתי אחיותיו, מתו בשריפה, אבל הוא שרד ללא כווייה אפילו. אמרו על ארתור שהוא נולד בר מזל. גם הוא היה תינוק רך כשזה קרה. אימא רצתה לנסוע אליו רק כדי לתרום כמה חפצי תינוקות שנשארו מהילדות, וחזרה בוכייה. כעבור חודש היא ואבא כבר הכינו את כל המסמכים לאימוץ, מכרו את הדירה ועזבו את העיר עם שלושת הילדים.

הבית גדל עם בני המשפחה ועם ליבם ההולך ומתרחב של הוריי. אני יודעת שהם אוהבים את כולנו, גאים בנו ורוצים שנגדל להיות אנשים טובים.

סבטה ויוליה בנות שלושים ושתיים עכשיו. שתיהן סיימו את בית הספר לרפואה ועובדות במוסקבה. יוליה רופאת שיניים, וסבטה עוסקת בכירורגיית ילדים. שתיהן נשואות ולכל אחת מהן יש ילדים. הילד שניצל בנס בשרפה, ארתור, הפך לכומר. הוא בן שלושים עכשיו, משרת את הקהילה בכנסייה המקומית והתחתן לפני חמש שנים. יש לו שני בנים ואשתו מצפה עכשיו לילדה. האם אני צריכה לציין שארתור הוא אורח קבוע אצלנו והמורה הרוחני של משפחתנו הגדולה?

התוספת הבאה למשפחה היו תאומים בני שנתיים. להורים הייתה חולשה מיוחדת לתאומים. אם כך, הזוג הבא שאומץ היו ויקה ומקסים, שגם הוריהם נהרגו בנסיבות טרגיות. הם מוכשרים מאוד, וגם הם נסעו למוסקבה ברגע שסיימו את לימודיהם בבית הספר, כדי ללמוד באוניברסיטת מוסקבה, בחוג לאומנויות. ויקה היא שחקנית תיאטרון, ומקסים צלם אופנה. הם בני עשרים ושש עכשיו, יפים, מוכשרים, חופשיים ועצמאיים כלכלית. הם קנו בית פרטי קטן בפאתי מוסקבה.

הילד השישי היה ארטיום. אימו הייתה משוררת שנפטרה מסרטן, והזהות של אביו לא ידועה. הוא אומץ כשהיה בן שנה, וכיום הוא בן עשרים ושתיים. הוא יפהפה: תמיר, בלונדיני ובעל עיניים כחולות. לעיתים קרובות חושבים שאנחנו אחים ביולוגיים, כי אנחנו דומים. היה לו עיכוב התפתחותי קל, אבל אימא עזרה לו להשלים את הפערים, ואבא דאג לחוסן הגופני שלו. בשנתיים האחרונות ארטיום הוא שחקן מן המניין במועדון הוקי מצליח, וזכה כבר במספר אליפויות. הוא גר באחוזה שקנה במוסקבה וחי את החיים הטובים. ביליתי אצלו את הקיץ פעמיים, כשניסיתי להתקבל לחוג למשפטים, אבל לא עברתי בשני הניסיונות. במקביל, ניסיתי להתקבל למכללה לכוריאוגרפיה, אבל גם שם החליטו שאני לא מוכשרת מספיק. כזאת אני — בינונית. הכבשה השחורה של המשפחה, אין מה לעשות.

הילד השביעי במשפחה היה מתנת האל, כפי שאמרה פעם סבתא ליובה. היא נפטרה כשהייתי בת שמונה והייתה אישה טובה ובעלת חוש הומור.

אימא נכנסה להיריון עם מארק בגיל שלושים ושלוש, והוא היה הילד השביעי במשפחה. שני מספרים אלו חשובים ברמה הדתית. שלושים ושלוש היה גילו של ישו הנוצרי כשצלבו אותו, ושבע הם שבעה ימי הבריאה. מארק מייד החל לחולל ניסים ונפלאות. ליזה קרסבין אובחנה כעקרה בגיל עשרים, וכך, להיכנס להיריון בגיל שלושים ושלוש ולעבור את כל תשעת החודשים ללא שום סיבוכים ובעיות — היה יוצא מן הכלל. ארתור אמר שההורים שלנו זכו לברכה על מעשיהם הטובים ועל החיים הרוחניים שהם ניהלו. הכנסייה מילאה תפקיד חשוב במשפחה והילדים הורגלו לחיי דת מגיל צעיר וחונכו על עקרונות הנצרות.

בגיל עשרה חודשים מארק התחיל ללכת ולדבר במשפטים שלמים, ובגיל שנה וחצי הוא הכיר את כל המספרים והאותיות. בגיל שלוש הוא למד לקרוא, לספור ולכתוב, ובגיל ארבע כבר דקלם שירים באנגלית, ידע לחשב שברים והכפיל מספרים תלת־ספרתיים. לא קיבלו לבית הספר ילדים מתחת לגיל שש, ולכן לא הייתה לו אפשרות לעקוף באופן מהותי את בני גילו. אבל בניגוד לציפיות ההורים, בית הספר היסודי היה קשה למארק. הוא ידע את כל תוכנית הלימודים, והיה לו משעמם. הוא לא ידע להתנהג, לא פעל בהיגיון, התווכח עם המורים, הסתובב בכיתה במהלך השיעורים ויכול היה ללכת הביתה בכל רגע נתון. הוא זכה לתיעוב מופגן מצד המורים, שלא הגיעו לרמתו של הילד, וגם מצד הילדים האחרים שאיתם מארק לא רצה להתחבר כלל. למתבונן מהצד הוא עלול היה להיראות מתנשא ויהיר, ולעיתים קרובות התכונות האלה אכן נכחו בו. בחטיבה המצב הסתדר. נוספו מקצועות, מארק התעניין בחוגי העשרה וספורט שונים, ולאור תחומי העניין המשותפים הוא מצא לבסוף חברים בני גילו. אחר כך הוא התחבר גם עם הבוגרים, כי החל להתקדם בתוכנית הלימודים במהירות אדירה וקפץ כיתה אחר כיתה. את כיתה י"א (האחרונה במערכת הלימודית ברוסיה) הוא סיים בגיל שש־עשרה בהצטיינות יתרה, אבל לא מיהר להתקבל לאוניברסיטה. שנה שלמה הוא נח, ורק אז החל ללמוד באוניברסיטת מוסקבה, בחוג למתמטיקה יישומית. הוא התקבל בלי לגשת לבחינות קבלה אפילו, כי השם שלו כעילוי הלך לפניו. בניגוד למישהי אחת לא יוצלחית, שלא אנקוב בשמה.

בקיץ הראשון ההוא, כשמארק חזר הביתה באיחור של חודש בגלל תחרויות החתירה שלו, הוא היה כמעט בן שמונה־עשרה, ונותרו לו רק חודשיים עד להיותו בגיר רשמית. הוא היה בטוח בעצמו, בוגר ונועז. ראיתי בו אלוהים עלי־אדמות, והסתכלתי עליו בפה פעור בתדהמה. הייתי זאטוטה בת חמש־עשרה, שאפילו החזה לא התפתח לה עדיין.

כל הבנות באזור היו מאוהבות במארק, ומה היה קורה כשהוא היה לובש את ז'קט העור שלו ויוצא מהחצר רכוב על האופנוע השחור שלו! היו בחורות טיפשות שממש רצו אחריו. מארק יצר קשרים מיוחדים מאוד וחד־פעמיים עם הבנות. ההורים שלנו לא ידעו שבנם מתהולל קצת, אבל השמועות על כך הגיעו עד אליי. לא כעסתי, להפך, שובל הלבבות השבורים שהשתרך אחריו רק הוסיף לו קסם וריגוש.

אני הייתי השמינית במשפחה. אומצתי אחרי הפסקה של ארבע שנים. גם אני ילדה מיוחדת במידה מסוימת, תינוקת שנטשו. לא ידוע דבר על הוריי הביולוגיים, ונוסף על כך, היה לי פגם לבבי מולד ורציני. ההורים לקחו אותי למוסקבה, שם עברתי שלושה ניתוחים מסובכים בגיל שלוש, שהותירו לי צלקת גדולה. הם הצילו את חיי ואני צריכה להיות אסירת תודה להם הרבה יותר משאר הילדים, אבל לצערי, הפכתי לאכזבה הכי גדולה שלהם. בגללי הם איבדו את בנם. אף אחד לא מסיר את האחריות ממארק, אבל גם אני הייתי צריכה להפעיל את הראש, במקום איבר אחר בגוף.

זו הייתה אהבה גדולה.

מצחיק להיזכר בזה עכשיו. איזו בושה. בת שש־עשרה! יכולתי לשחק לי בבובות עוד שנתיים ולא לדעת דבר על יחסים אינטימיים. מארק צדק אחר כך, כשאמר שנתן לי את מה שרציתי. אירוע חולף. הייתי אירוע חולף וחד־פעמי. בעצם לא. רב־פעמי. כשתפסו אותנו, זו ממש לא הייתה הפעם הראשונה. הוא לא חילל ולא בעל אותי כפי שההורים שלי חושבים. אני זרקתי את עצמי עליו. אחרי שהדבר נעשה, מארק לא ראה סיבה לוותר על מה שהצעתי לו בעקשנות.

לו יכולתי לחזור לאחור ולהכניס את המוח שיש לי היום לתודעה של אותה ילדה טיפשה בת שש־עשרה, הכול היה מסתדר אחרת. אף על פי שאני לא חושבת שמארק סובל כל כך שם, באמריקה. ההורים שלי ניסו להפוך אותו לגאון, לחצו עליו יותר מדי ודרשו ממנו יותר מהאחרים. הוא לא התלונן, אבל תמיד ראיתי את המבט הרדוף והמרדני הזה שלו. הבנתי אותו. ועכשיו, הוא ודאי נהנה מהחופש שלו ואפילו לא נזכר בי. לא כולנו זקוקים להורים, לבית, לעורף חזק ולאנשים קרובים. לא הייתי סתם מאוהבת בו, הוא היה חברי הטוב ביותר והאדם הכי קרוב אליי. כולנו אהבנו אותו. אבל האם מארק אהב מישהו?

טוב, די לדבר על הנושאים הכואבים. זה מביך, קשה ועצוב להיזכר ברגעים האלה.

עצרנו בי? אם כך, נותרנו שבעה שעדיין חיו על חשבון ההורים. איגור, בן העשרים ואחת, שאומץ אחריי, הוא הכי גדול. הוא לומד חינוך גופני במכללה לחינוך בעיר טבר, ואוהב מאוד כדורגל. הוא אמור לחתום בקרוב על חוזה במועדון כלשהו, כך שבקרוב מאוד גם הוא יהיה עצמאי.

מרינה בגילי, אבל היא לא כלולה בשביעייה שנותרה בבית. היא אלופה שמחליקה על הקרח ומופיעה בבית פעם בחצי שנה, לא יותר. אני רואה אותה כל הזמן בחדשות הספורט, ובכל פעם מרגישה שוב ושוב עד כמה אני עלובה לעומתה.

אפילו סטלה, בגיל כמעט שש־עשרה, כבר כמעט בעלת תואר ספורטאית מצטיינת בשחייה. איוון הקטן, אומנם רק בכיתה י', אבל כבר יודע מה הוא רוצה לעשות בחיים — לפניכם ניצב מנתח לב לעתיד.

נותרו רק הקטנים ביותר, זוג תאומים נוסף — וסיליי ויבגני, בני אחת־עשרה, ומילנה הקטנה בת התשע. אף אחד עדיין לא יודע מה ייצא מהם, אבל אני חוששת שאישאר "החוליה החלשה" במשפחת הגאונים ובעלי הכישרונות שלנו, אם לא אעשה שינוי ומהר.

לכן, כשסטלה, השחיינית המצטיינת והמחושבת שלנו, אומרת שאני צריכה להפסיק לרקוד ולהתחיל לעשות משהו מועיל, אני מסכימה איתה לחלוטין.

"מחר אדע האם התקבלתי לחוג למשפטים באוניברסיטה בעיר שלנו," אני מגלה לסטלה את הסוד הגדול שלי. העיניים הירוקות שלה נפקחות לרווחה מתדהמה, והמכחול הקטן מחליק מהציפורן ומלכלך את העור שלה בלק.

"ברצינות?" סטלה שואלת בלחש. חיוך מפציע על פניה והיא מחבקת אותי במהירות. "כל הכבוד, אבל למה לא אמרת כלום?"

"אני לא רוצה לספר עדיין. מה אם שוב איכשל?"

"טוב, בניגוד למוסקבה, הדרישות כאן הגיוניות יותר," אחותי ממהרת להרגיע אותי, "איזה יופי. אני שמחה כל כך לשמוע את זה."

"וגם הזמינו אותי ללמד בבית הספר לבלט. שלוש פעמים בשבוע בשעות הערב."

"זה פשוט מדהים! אז הכול הולך לך!"

"טפו־טפו־טפו, שלא תעשי לי מזל רע עכשיו. מזל שיש לי לפחות תעודת הוראה לכוריאוגרפיה."

"תקשיבי, אין לי מושג מה הבעיה שלהם שם במוסקבה, אבל את רוקדת פשוט מדהים. לא ריקודי הגו־גו האלה במועדון, אלא בלט וריקודים סלוניים שממש אהבתי." סטלה מחייכת בחולמנות. "טנגו, ואלס... ומה עכשיו? זוועה..."

"אפשר לחשוב שאני חשפנית או משהו. אני רוקדת לבושה, לידיעתך. אין מה לעשות, אף אחד לא ישלם לי על ואלס או על אגם הברבורים."

"ממש, מכנסוני עור וגופייה לא ממש נחשבים לבגדים, שלא לדבר על הנעליים ועל השמועות שמסתובבות על הריקודים הפרטיים."

"זה היה רק פעם אחת," אני מנידה בראשי ומסמיקה, "ורק בגלל שהבחור מצא חן בעיניי."

"אז השמועות נכונות?" שואלת סטלה בעיניים מצומצמות, "ואיך היה, הוא שלח ידיים?"

"לא, לא שלח. ובכלל, השיחות האלה לא לגילך."

"עזבי, כבר עשיתי הכול," מכריזה סטלה ואני משתנקת בתדהמה.

"מתי הספקת? חכי. זה לא המאמן שלך, נכון?! סטלה! תסתכלי עליי!"

"לא, אל תהיי טיפשה! זה בחור מהנבחרת. אנחנו מתאמנים יחד," מרגיעה אותי אחותי. אבל לעזאזל, למה אני לא מאמינה לה?

"את בת שש־עשרה, זוכרת? אני צריכה לספר לך איך באים ילדים לעולם?" אני מטיפה לה מוסר.

"אני זוכרת טוב מאוד שמישהי גם הייתה בת שש־עשרה פעם. חשבת אז על ילדים?" שואלת החצופה הקטנה.

"לא היה לי שכל אז, ולא היה לי כלום עם הבחור ההוא מהריקוד הפרטי. הוא אמר לי שהוא אוהב אותי, ושכבר חצי שנה הוא מגיע רק כדי להסתכל עליי, זה הכול. החלטת להתבגר מוקדם מדי, סטלה," אני אומרת באיפוק, "יחסים לא מושכלים לא מביאים לשום דבר טוב. את מבינה?"

"מה לא מושכל בהם?" אחותי מזעיפה פנים.

"החיים שלך עמוסים כל כך, אין לך רגע פנוי. מצפה לך קריירה שרבים יכולים רק לחלום עליה. אל תדפקי את כל זה בשביל זיון מפוקפק."

"למה מפוקפק? דווקא הזיון מצא חן בעיניי, ואני לא מתכוונת לאבד את הראש. אני לא את, שקופצת ישירות למים העמוקים. את עדיין לא יוצאת עם אף אחד כי את מחכה למארק שלך. את טיפשה, שחושבת שהיא יכולה ללמד אותי איך לחיות. הוא לא יחזור. איפה הוא ואיפה את, מאשה! איזה טיפש יחזור מהוליווד לטבר כדי לנקות את דיר החזירים?"

אני נעלבת מאוד, אבל לא עונה. סטלה היא חתיכת כלבה והמילים שלה נוגעות בנקודה רגישה, אבל היא צודקת במידה מסוימת. אני צריכה להפסיק לחיות בעבר. רק שזה קשה. אני מסתכלת על הבחורים שמתעניינים בי ומבינה שאף אחד מהם לא ישתווה למארק. לא כי הוא היה יפה יותר וחכם יותר מכולם, לא. הוא פשוט היה הנפש התאומה שלי, האהוב שלי. אהבתי אותו וקשה לי לשכוח שזה היה אמיתי כל כך.

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
עוד ספרים של דיווה - הוצאה לאור
קופון: KAN
דיגיטלי38 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 59 ₪
קופון: KAN
דיגיטלי 38 ₪
מודפס 98 ₪
דיגיטלי 38 ₪
מודפס 98 ₪
דיגיטלי 58 ₪
מודפס 118 ₪
דיגיטלי 38 ₪
מודפס 98 ₪
עוד ספרים של אלכס ד.
דיגיטלי 50 ₪
מודפס 118 ₪
דיגיטלי 29 ₪
מודפס 59 ₪
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il