האחים פרסטון 1 - לוקאס

לוקאס פרסטון

בשנתי האחרונה בתיכון היה לי כל מה שבחור יכול לבקש. ככוכב נבחרת הריצה הייתי מוקף בחורות וחיכתה לי מלגה באוניברסיטה נחשבת. הכול היה טוב עד שלייני, החברה הכי טובה שלי, התחילה לצאת עם מישהו. אני לא יודע מתי מה שהרגשתי כלפיה התחיל להשתנות, אבל זה קרה בשניות. שמונה שניות נדרשו לי להתאהב בה, ושמונה שניות כדי לאבד אותה. חיכיתי לה בסבלנות, אבל אולי חיכיתי עד שהיה מאוחר מדי.

 לויס סנדרס

לא משנה כמה שנים הייתי מאוהבת בו בסתר, לוקאס אף פעם לא ראה בי יותר מהחברה הכי טובה. כשקופר נכנס לחיי בשנתי האחרונה ללימודים חיי משתנים לחלוטין. נראה שעליתי על דרך המלך ואין שום דבר שרומז לגבי האופן שבו הכול עומד להסתיים. ולגבי לוקאס… פתאום לוקאס רוצה יותר, אבל אני כבר במקום אחר בחיים שלי. לוקאס לא מוותר, הוא נותר לצידי גם כשנראה שהחיים שלי נהרסו לחלוטין, אבל האם הוא יהיה שם גם לאחר שהכול ייגמר?

לוקאס מאת סופרת רבי המכר העולמית ג’יי מקלין הוא רומן מרגש ונוגע ללב על אהבת אמת שעומדת בקשיים, ועל חברות שלא נפרמת עם השנים החולפות, אלא רק הולכת ומתחזקת גם לנוכח הסערות הגדולות ביותר.

זה הספר הראשון בסדרת האחים פרסטון, כל ספר הוא על אח אחר וניתן לקרוא אותו כיחיד. הספר כיכב במקומות הראשונים ברשימות רבי המכר בעולם וזכה להצלחה רבה.

פרק 1
לוקאס
"לייני!" נקישה בדלת. "לייני, פתחי את הדלת!" כבר אחת בלילה, חושך מוחלט. "נו, לייני!" אני דופק שוב, חזק יותר הפעם.

אור מסתנן מתחת לדלת. אני דוחף את הידיים לכיס ומחכה. לבסוף הדלת נפתחת ולייני מופיעה, לבושה בפיג'מת פלנל ושערה השחור מבולגן. היא ממצמצת כאילו היא מנסה להבין מי זה עומד בדלת שלה. כאילו זה יכול להיות מישהו אחר. "את מתכוונת לתת לי להיכנס? אני מחכה כבר הרבה זמן."

היא מסתובבת לאט לאחור וממלמלת משהו, כפות רגליה מחליקות על מרצפות חדר השינה שלה במרתף.

אני שומט את הז'קט וזורק אותו אל הספה שבצד השני של החדר. כשאני מחזיר את המבט אליה היא כבר ישובה על המיטה ומשפשפת את העיניים. היא נאנחת בתסכול לפני שהיא נכנסת מתחת לשמיכה ושואלת, "איך הייתה מסיבת סוף הקיץ?"

אני מסיר את הג'ינס ונשאר עומד בחולצת טי ובתחתוני בוקסר. "רגילה," אני אומר, מוציא שמיכה וכרית נוספות מהארגז שלמרגלות המיטה. אני מסדר לעצמי את המיטה הרגילה שלי על הספה בזמן שהיא מחכה שאתמקם. היא לא מסתכלת עליי אף שלפעמים הייתי רוצה שכן. זה האגו שלי שמרים את ראשו.

"גרייס הייתה שם?"

"כן."

"ולא יכולת לחזור אליה? או אפילו טוב יותר, ליחידת הדיור המהממת שיש לך בבית?"

"את עצבנית." אני ממתין לתגובה וכשזו לא מגיעה, אני מוסיף, "ואת יודעת שאני לא יכול להביא בנות הביתה."

"אני בטוחה שתוכל להגניב מישהי לשם בהתחשב בעובדה שיחידת הדיור שלך אפילו לא מחוברת לבית עצמו."

היא מסמנת לי בידה שאמהר. אני חובט בכרית כמה פעמים, מתכסה בשמיכה ומצביע על המנורה. כשהחדר מתמלא באפלה ויש רק אור חלש מהמנורה שליד המיטה אני אומר, "אני לא מביא בנות הביתה כי לאבא יש חוקים ואני מכבד אותם." אני מביט בה, אבל הדבר היחיד שאני מזהה זה את קווי המתאר של הגוף שלה. "אולי אני פשוט מתגעגע לבלות איתך." אני מתהפך על הצד ומנסה למצוא תנוחה נוחה יותר, אבל קר בחדר והספה כבר לא מה שהייתה פעם. "לייני?"

"מה?" היא אומרת בכעס. היא חמודה כשהיא כועסת.

"קר לי."

"תתמודד, נסיכה."

"את רעה." היא נאנחת בקול רם ומתהפכת במיטה, ולפני שהיא מציעה אני כבר פוסע לעברה עם הכרית ביד.

"אני ההיפך הגמור מרעה, בעיקר כשמדובר בך."

אני מרשה לעצמי לחייך כי אני יודע שהיא לא יכולה לראות אותי. אני זורק את הכרית על המיטה ונכנס מתחת לשמיכה איתה. זה משחק שאנחנו משחקים שוב ושוב, משחק שבו אני תמיד מנצח. אני נשכב על הצד בפניי אל גבה. "לייני?"

"מה?"

"עדיין קר לי, אפשר חיבוקי?" רק עם לייני אני יכול להשתמש בדיבור תינוקי. לא כי זה דבילי אלא כי היא היחידה שמבינה אותי.

היא נושפת ברוגז, אבל בכל זאת זזה אחורה ומצמידה את גופה אל גופי. אני מניח יד מתחת לכרית שלה ואת השנייה על מותניה.

"אתה קפוא," היא מתלוננת.

"החדר שלך קפוא כמו פריזר."

"אתה הבן־אדם עם הדם הכי קר שאני מכירה."

אני צוחק ומושך אותה אליי כדי להתחמם. "זה לא הדבר הכי יפה לומר עליי. תגידי, לכמה בחורים נתת לחבק אותך ככה?"

היא לא מגיבה ואני מתחיל לפקפק במילים שלי. אמרתי את זה מתוך רוע? אולי. גם אם זה נכון, זה עדיין היה מרושע. "סליחה," אני אומר. הייתי עם מספיק בחורות כדי לדעת שמילה אחת יכולה להציל את המצב.

"זה בסדר. אני צריכה לישון ואתה צריך לסתום."

"קיבלתי." אני מתקרב עוד קצת.

"שתית הערב?"

"כן. שלוש בירות לייט. ארבע מאות שלושים וחמש קלוריות. אצליח לשרוף אותן מחר בבוקר. אוסיף חמש־עשרה דקות ריצה על זמן הריצה הקבוע שלי."

היא נאנחת. "נהגת לפה?"

"אם הייתי נוהג היו לי מפתחות, ואם היו לי מפתחות הייתי נכנס לבד ולא עומד בחו – "

"מצטערת ששאלתי," היא קוטעת אותי.

"את ממש עצבנית הלילה. מה קורה לך?"

היא פונה אליי, עיניה עדיין עצומות. "אני עייפה."

אני מושיט יד לאחור כדי לכבות את האור, אבל מפיל בטעות את המשקפיים שלה מהשולחן שבצד המיטה. אני מחזיר אותם למקומם ופונה אליה שוב. אני מנסה לקרוא אותה, באותו האופן שבו ראיתי את החבר של אחותי מנסה לקרוא אותה. "אם היה קורה משהו היית מספרת לי, נכון?"

עיניה נפקחות. זווית שפתיה מתרוממת ואני יודע שאמרתי את הדבר הנכון. המצח שלה פוגש את החזה שלי ואצבעות רגליה מדגדגות את רגליי. ריח השמפו שלה מגיע לנחיריי. קוקוס, ליים ולייני.

אני לא יודע כמה זמן אנחנו שוכבים ככה כשהמנורה עדיין דלוקה, היד שלי על מותניה וראשה על החזה שלי לפני שהבטן שלי מתחילה לקרקר והקול גובר על צליל הנשימות שלנו. היא צוחקת והנשיפה שלה מחממת אותי. "אתה רעב?" היא מסיטה את הראש מעט לאחור כדי להביט בי.

אני לא בטוח כמה היא רואה בלי המשקפיים, אבל אני עדיין מרכיב את העדשות שלי וזה מאפשר לי לראות את הנמשים שעל אפה, את הצלקת מתחת לגבה הימנית, את השפתיים המלאות שלה.

כבר טעמתי את השפתיים האלה. זה קרה בטעות, אבל זה עדיין נחשב. זה היה בחג המולד כשהיינו בני חמש־עשרה. התכוונתי לתת לה נשיקה על הלחי והיא התקרבה כדי לנשק את הלחי שלי ואז השפתיים שלנו נגעו. היה לה טעם של תותים ועד היום אני לא מסוגל לראות או להריח תותים בלי לחשוב על שפתיה המלאות.

"לוק?"

"הא?"

"אתה רוצה שאכין לך משהו לאכול?"

אני בולע בקול רם ומשתדל לא להביט בה. "זה בסדר?"

לייני מסירה מאיתנו את השמיכה ואז נמתחת מעליי כדי לקחת את המשקפיים שלה. "גם ככה אני כבר ערה."

"אתה צריך להכין לעצמך את הסנדוויצ'ים," היא ממלמלת וחותכת את הלחם למשולשים כאילו אני תינוק. הגבות שלה צמודות. היא עצבנית. היא חמודה כשהיא עצבנית. היא תמיד חמודה.

אני מנדנד את הרגליים בזמן שאני יושב על השיש במטבח ומביט בה. "בפעם האחרונה שעשיתי את זה כמעט הקאת כשראית מה הכנסתי לשם."

היא מגישה לי את הצלחת והולכת למקרר. "חמוצים וחמאת בוטנים... זה מגעיל, לוק." היא פותחת את דלת המקרר. "מים או קולה?"

"מים."

אני תופס את הבקבוק שהיא זורקת לכיוון הראש שלי ואז קופא כשאני שומע את דלת הבית נפתחת. "זה אבא שלך?"

היא שומטת כתפיים. "סביר להניח."

אני מביט בשעון של המיקרוגל ובפה מלא באוכל שואל, "אחת וחצי בלילה. איפה הוא היה?"

לייני נשענת לידי על השיש, זרועותיה שלובות. "בדייט."

"לויס, זאת את?" בריאן קורא מהמסדרון. היא לא מגיבה. "חשבתי ששמעתי קולות." הוא מציץ לתוך המטבח וחיוך עולה על פניו כשהוא רואה אותי. "לוקאס!"

לפני שאני מספיק להגיב לייני אומרת, "בחור צעיר, יש לך מושג מה השעה?" בריאן צוחק ואני מגחך ואז לייני אומרת, "חיכיתי לך! דאגתי לך!" עכשיו אני כבר לא יודע אם היא מתבדחת או לא.

בריאן מגלגל עיניים. "מצטער, אימא."

"יכולת לצלצל."

אבא שלה נכנס אל המטבח. "אמרתי שאני מצטער," הוא מתבכיין בדרמטיות.

לייני מצחקקת. אה, אז היא כן התבדחה. אני ממש גרוע בלקרוא אותה. בריאן מביט בשנינו ואומר, "תנו לי לנחש איך עבר הערב. את," הוא מצביע על לייני, "נשארת בבית, צפית בטלוויזיה או סרגת צעיף, ואתה..." האצבע שלו זזה אליי, "יצאת למסיבה וחזרת לכאן."

אני לוגם מהמים וקופץ מהשיש. "ואתה," אני מצביע עליו, "יצאת לדייט."

"זה נכון," הוא אומר, מרים את הסנטר.

"נו?" אני בוחן אותו בהתגרות. "איך קוראים לה? מה היא עושה בחיים?"

"קוראים לה מיסטי."

"ברצינות?" אני צוחק. "היא חשפנית?"

לייני סוטרת על עורפי. "לוק!"

בריאן צוחק. "יש לה גוף של חשפנית, זה בטוח."

"אבא!"

"מה?!" בריאן ואני אומרים באותו הזמן. הוא מרים את הגבות. "היא שוטרת. יש לה אזיקים והכול."

"אבא!" לייני צועקת.

"יפה!" אני נותן לו כיף. בריאן ואני התקרבנו במהלך השנים. מעבר למפגשים המשפחתיים ולמשחקי הבייסבול, נראה שהיה לו חשוב להכיר את הילד שתמיד דפק על הדלת שלהם וביקש לראות את הבת שלו.

זה לא דבר רע. בכלל לא. אני אוהב את בריאן ואני מקווה שהוא אוהב אותי. הוא חייב, לא? זאת אומרת, בכל מצב אחר הוא לא היה מרשה לי להתדפק על דלת ביתם לא משנה באיזו שעה ביום או בלילה ולהיכנס למיטה שלה. טוב, הוא בטח לא יודע על העובדה שאנחנו ישנים יחד. אנחנו תמיד מקפידים לוודא שהספה תיראה כאילו ישנתי עליה.

"מתוקה שלי, למה את אף פעם לא הולכת עם לוק למסיבות?"

לייני משפילה מבט אל הרצפה. "מסיבות הן לא הקטע שלי."

"כן, אבל אם לוק שם אז – "

"הוא אף פעם לא מזמין אותי," היא מתפרצת לדבריו.

"היית באה?" אני שואל בקול חזק. חזק מדי.

עיניה מזנקות אל עיניי. גם עיניו של אבא שלה. יופי. המבט של בני משפחת סנדרס. יש רק כמה דברים ספורים בעולם הזה שמפחידים אותי יותר מהמבטים של בני משפחת סנדרס. "זה פשוט..." אני מגמגם, "זאת אומרת, זה לא בדיוק... את לא ממש..."

"לא, לא הייתי באה," לייני עונה, מצילה אותי.

"למה לא?" בריאן שואל, "את כמעט בת שמונה־עשרה, לוֹ, ואת בקושי יוצאת מהבית."

"זה שיצרת לעצמך חיי חברה בשנה האחרונה סוף־סוף לא אומר שגם אני חייבת לעשות את זה."

בריאן מרים את ידיו באוויר. "את צריכה לצאת, לעשות טעויות, להידלק על בנים. לא להתאהב, עדיין לא, אבל לפחות לצאת לדייטים."

אני משתנק באמצע לעיסה.

"יצאתי לדייטים," לייני אומרת. היא לא אומרת את זה בגאווה או כהתחכמות, היא אומרת את זה כעובדה ובדרך אגב, וכך אני יודע שהיא דוברת אמת. המחשבה על זה לא מאפשרת לי לבלוע את האוכל. אני מכה בחזי כדי לשחרר אותו.

"עם מי?" בריאן מצר את עיניו.

"זה בכלל לא חשוב."

בריאן מתקרב אליה. "ספרי לי."

אני בולע. שותה. נושם עמוק. לייני מצמידה את שפתיה זו לזו ומסרבת לענות. אני מביט בשניהם. בכל זאת יש משהו מפחיד יותר מהמבטים של בני משפחת סנדרס, וזה קרב מבטים ביניהם.

"אני מצטער," בריאן נכנע, "אני פשוט דואג שאולי את מפספסת דברים."

לייני מצביעה עליי. "כי אני לא רוצה להיות כמוהו?"

"היי!" אני מתערב, "מה לא בסדר בי?"

בריאן מצביע על שנינו. "למה שניכם לא..."

"אבא, זה מגעיל! זה לוק."

אאוץ'. "היי, אני פה לידכם!" שניהם צוחקים. אני לא יודע למה, מפני שזה לא מצחיק אותי.

"לילה טוב, ילדים," בריאן אומר ופונה אל דלת המטבח, מנופף באוויר.

"רגע!" אני זוקף את כתפיי. "מה לא בסדר בי?"