דף הבית > האחים פרסטון 3 - ליאו חלק א
האחים פרסטון 3 - ליאו חלק א
הוצאה: הוצאת אדל
תאריך הוצאה: 08-2022
קטגוריה: ספרי רומנטיקה וארוטיקה
מספר עמודים: 361

האחים פרסטון 3 - ליאו חלק א

         
תקציר

ליאו פרסטון

ילדות בבית עם שישה אחים הכריחה אותי תמיד להיאבק על מקומי. בעוד אחיי תמיד היו רעשניים, מבולגנים ומעצבנים, אני תמיד הייתי הבחור השקט, זה שחושב, שמקשיב, שמביט בעולם חולף על פניו ומרגיש בודד ועצוב.

ואז הכרתי את מיה. מיה הייתה מתנה משמיים, היא הכניסה לחיי סיבה ומשמעות והתחלתי לחשוב שיחד נוכל להתגבר על הכול, עד לאותו קיץ ששינה את מהלך חיינו לעד. עד לרגע ההוא, שבו הרסתי את הכול.

 

מיה קובאץ'

כשהגעתי באותו קיץ גורלי אל בית משפחת פרסטון הייתי ילדה שאימה העדיפה לטפל בילדים אחרים על פניה. בקרב בני משפחתו של ליאו חשבתי שמצאתי משפחה, אבל היה זה רק עניין של זמן עד שהמציאות הראתה לי שאגדות יש רק בספרים.

נתתי לליאו את כל מה שהוא אפילו לא ידע שחסר לו. את ליבי, את גופי, את נשמתי, אבל יש דבר אחד שאני לא מסוגלת לתת לו. את הסוד הגדול מכולם.

 

ליאו חלק ראשון הוא הספר השלישי בסדרת האחים פרסטון מאת הסופרת ג'יי מקלין. סיפורם הסוחף של ליאו ומיה יחדור לליבכם וירטיט אותו בכל מילה.

הספרים קודמים בסדרה, לוקאס ולוגן, גם הם ראו אור בהוצאת אדל.

פרק ראשון

​1
​מיה
​בת שתים־עשרה
הכול התחיל במתיחה. מתיחה טיפשית ועלובה.

סתם קצת בלגן, ככה הם הגדירו את זה. הדבר המצחיק הוא, שהמתיחה אפילו לא הייתה מכוונת כלפיי.

עד עכשיו, הקיץ אצל משפחת פרסטון הוא חוויה בודדת. זו הדרך היחידה שבה אני יכולה לתאר אותה וזה אומר הרבה כי גדלתי כילדה יחידה, חונכתי על ידי סבי בחווה ישנה, בעיירה שהיו בה פחות ממאתיים תושבים.

האדם היחיד שאני משוחחת איתו בקביעות מלבד סבא הוא הולדן, החבר הכי טוב שלי. תמיד חיכינו בקוצר רוח לחופשות הקיץ ובילינו כמעט כל שנייה משעות האור יחד בניסיון לגלות דברים חדשים. זה נעשה קשה יותר ככל שהתבגרנו, וככל שבילינו זמן רב יותר באמצע שומקום, צפון קרוליינה, כך בער לנו יותר לעוף משם. לפחות לו. אני? אני יכולתי להיות מאושרת לו היה שם עתיד כלשהו עבורי. הולדן הבטיח לי בקיץ הקודם שימצא דרך לצאת משם ולקחת אותי איתו. "יום אחד, מיה מק," הוא אמר כשכרע מולי וגירד את העפר המעורב בדם מברכיי המשופשפות, "נעוף לכל הרוחות מהחור המחורבן הזה – "

"הולדן!" התפתלתי באי־נוחות ושפשפתי את פניני הזיעה שעל עורפי. רצנו. אני לא יודעת למה, אבל הולדן צעק לרוץ וכך עשינו. רצנו דרך הסבך הצפוף, מעיפים ענפים תלויים מדרכנו, ואני פחדתי כל־כך ממה שזה לא יהיה שברחתי מפניו, שלא ראיתי את גזע העץ הענק ששכב על אדמה.

מעדתי, נפלתי על ידיי ועל ברכיי וכך הגעתי לשבת מול הולדן כאשר ברכיי, ישבני והמעט שנותר מהגאווה שלי צורבים בכאב. הולדן הביט בי והמתין, ואני הרגשתי את הסומק מזדחל על לחיי. "אסור לקלל," מלמלתי, יודעת שאני נותנת לו בדיוק את מה שרצה. לא אהבתי שאנשים קיללו, במיוחד לא הוא. מלבד זה, היינו ילדים, זה נראה לא ראוי שמילים מלוכלכות כאלה יצאו מפיות של נשמות טהורות כל־כך.

הבטתי בו כשניסה לעצור את צחוקו, ואז הוא רכן אליי ולחלקיק שנייה חשבתי לעצמי שאם הוא אפילו ינסה לנשק אותי, אכניס לו אגרוף ישר בפה הטהור הזה. אבל הוא לא הלך על נשיקה. הוא לחש, "פאק. שיט. תחת. ציצים." חבטתי בזרועו. "שיט, מיה! זה כאב!" הוא צעק, משפשף אותה.

"אל תתגרה בי."

"וואו, איזו מילה גדולה... לילדה!"

עיניי התכווצו. "אתה רוצה עוד אחת?"

עיניו נפערו לרווחה והוא הניד בראשו. "סבא שלך לימד אותך כמה מהלכים, הא?"

משכתי בכתפיי. "סבא רוצה שאהיה מסוגלת להגן על עצמי."

"ממה?" הוא כמעט צחק. "מהציקדות שעל המרפסת הקדמית שלכם? כי זה בעצם הדבר היחיד שאת זקוקה להגנה מפניו." מבטו ירד אל האדמה והוא הוסיף בהיסוס, "הן וההורים שלך."

הייתי מכה אותו שוב לולא צדק כל־כך.

אני מקדירה את פניי לנוכח הזיכרון כשאני יושבת על מזח האגם הפרטי של משפחת פרסטון, כפות רגליי היחפות משכשכות במים. אני לופתת בידי את הנייד שסבא נתן לי כדי שאשמור איתו על קשר בזמן החופשה. שני מספרים בלבד נמצאים בזיכרון, שלו ושל אימו של הולדן, ורוב הרשומות הן שיחות יוצאות אליה. אני מרגישה שבטוח יותר לפרוק באוזני החבר שלי מאשר באוזני סבא, לא משום שלא יהיה אכפת לו, אלא מכיוון שיש לו תקוות גדולות לגבי הזמן שאבלה כאן. אני לא רוצה לספר לו את האמת, שאני לא מתחברת לאף אחד או שבקושי אמרתי יותר משתי מילים למישהו פרט למר פרסטון, או טום, כמו שהוא רוצה שאקרא לו. הוא משתדל מאוד לתת לי הרגשה שאני רצויה ושיהיה לי נוח ככל שאפשר. אני לא מדברת הרבה עם אימא, 'בוקר טוב' או 'לילה טוב' סתמיים, ואז היא עובדת ואני... אני נשכחת.

שוב.

אני לא מבינה למה היא עשתה עניין גדול מזה שאשהה אצלה. היא המטפלת של המשפחה וגרה בדירת חדר מעל המוסך. אני ישנה על הספה. אין מקום בשבילי בחלל הזה או בליבה.

אני לא יכולה להכחיש שהיא מטפלת נהדרת. ברור שהיא אוהבת את הילדים של המשפחה. היא פשוט לא אוהבת את הילדה שלה.

אני פותחת את הטלפון וקוראת את ההודעה האחרונה שהולדן שלח לי מהנייד של אימא שלו.

תמי: רק עוד שלושה ימים, מיה מק. את יכולה לעשות את זה. אימא אומרת שכשתחזרי היא תיקח אותנו לאכול גלידה. טריפל פאדג' שוקולד עם תותים בצד. אנחנו מצטערים שלא כיף לך. אנחנו מתגעגעים אלייך. והיא אומרת שהיא אוהבת אותך. אני לא. זה היה עלול להיות מוזר. תתקשרי אליי מתי שבא לך. תחת מסריח.

הוא שלח את ההודעה אתמול, ובדמעות אני עונה לו את המשפט היחיד שעולה בדעתי.

מיה: אל תקלל.

אצבעותיי מותירות לחות של זיעה כשאני מחפשת את המספר של סבא. השמש יוקדת עכשיו והופכת את עורי, החיוור בדרך כלל, לאדום, במיוחד על ירכיי במקום בו שולי מכנסיי הקצרים חותכים את בשרי.

נראה שראשי, המכוסה תלתלים עבים וכמעט שחורים, נושא במלוא הנטל ואני מתחרטת לפתע על ששהיתי כאן זמן רב כל־כך. כאב הראש מתקרב. אני כבר מרגישה אותו פועם באחורי גולגלתי.

אני לוחצת באנחה כבדה על הכפתור כאשר לפתע נשמעים קולות מכיוון שורת העצים, ואז צעדים ואחריהם קולות צחוק. בני פרסטון מתקרבים.

הדופק שלי פועם בקצב לא אחיד. אני מנתקת את השיחה, דוחפת את הטלפון לכיסי ונעמדת. אני מחליקה לתוך הכפכפים בתקווה להיעלם לפני שירגישו בנוכחותי.

זה חסר תועלת. אני רואה אותם רצים לכיוון המזח. הם ארבעה; שלושת המבוגרים ואחד מחבריהם. הם לא רואים אותי. עדיין לא. הם עסוקים מדי בצעקות לעבר הבחור שרץ בראש, ליאו. הם רודפים אחריו, צועקים מילים שהיו חורכות את לשוני אם הייתי חוזרת עליהן. רגליי נטועות על המזח ואני לא יודעת לאן לרוץ. הם יגיעו אליי בעוד שלוש שניות.

"תפוס אותו!" צועק לוגן, וליאו מקלל בתשובה.

ליאו חש כנראה במה עומד לקרות כי הוא מקדים לרוקן את כיסיו ולהשליך את תכולתם על המזח. אני מעפעפת בכוח וכשאני פוקחת את עיניי ליאו שכוב פרקדן, הבחורים האחרים אוחזים בגפיו, ואז הוא באוויר וזרועותיו מתנופפות בעוד האחרים עומדים על המזח, צוחקים ומצביעים.

הוא מכה במים בקול התזה רם ואני מביטה לעבר כפות רגליי, אל המטבעות שנחתו שם לפני כמה שניות. אני מתחילה לאסוף אותם כדי להקל על ליאו כשיצא. הארנק שלו נמצא על המזח, כמעט נופל למים. הוא נפתח כשנחת והשמש משתקפת בכיס הפלסטיק שבו בדרך כלל שומרים את תעודת הזהות. אני בועטת בארנק למקום מבטחים, ואז אני רואה את זה: במקום שבו משתקפת השמש, מוגן מאחורי שכבה דקה של פלסטיק שקוף נמצא... תצלום שלי.

נשימתי נעצרת וכל מה שבתוכי ניצת, מתפוצץ לתוך תופת. אני מציצה מבעד לריסיי, די כדי לראות את ידיו של ליאו על המזח כשהוא מתחיל לטפס מתוך המים.

ואז אני רצה, חזק ומהר יותר מכפי שרצתי אי פעם, כל הדרך בחזרה אל הדירה, שם אני סוגרת את הדלת מאחוריי ונועלת אותה, מרגישה איך כל שריר בגופי נמתח ממאמץ.

אני נושמת את הנשימה העמוקה הראשונה שלי ומנסה לארגן את מחשבותיי.

זה לא הגיוני.

כשסבא מצלצל בערב ושואל מה נשמע, אני מגלה שאני מחייכת.

נראה ששני הימים הבאים טסים, וכשמגיע הזמן לעזוב, העצבות הפתאומית מפתיעה אותי, אבל כשסבא שואל אותי בנסיעה הביתה אם ארצה לעשות את זה שוב בקיץ הבא, התשובה שלי מפתיעה עוד יותר.

"כן," אני עונה בלי לפסוח על פעימה, לא מצליחה להסתיר את החיוך או את ההסמקה.

ליאו פרסטון מסתובב עם תמונה שלי בכיס שלו ואני רוצה לדעת למה.

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי49 ₪ 29 ₪
מודפס 98 ₪
דיגיטלי 47 ₪
קינדל 47 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 49 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
עוד ספרים של הוצאת אדל
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 49 ₪
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 49 ₪
דיגיטלי99 ₪ 75 ₪
מודפס294 ₪ 147 ₪
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 49 ₪
דיגיטלי99 ₪ 75 ₪
מודפס294 ₪ 147 ₪
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 49 ₪
עוד ספרים של ג’יי מקלין
דיגיטלי 132 ₪
מודפס 149 ₪
דיגיטלי 70 ₪
מודפס 78 ₪
דיגיטלי 35 ₪
מודפס98 ₪ 49.9 ₪
דיגיטלי 24.5 ₪
מודפס98 ₪ 49.9 ₪
דיגיטלי 24.5 ₪
מודפס98 ₪ 49.9 ₪
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il