דואט טיקלד פינק 1 - האחת והיחידה

טיקלד פינק, ויסקונסין, היא עיירה נידחת ומוזנחת שלא שווה את טביעות נעלי הלובוטן שלי, שלא נדבר על כל כולי.

אבל כשסבתא שלי עוברת חווית סף מוות, היא מבינה שאנחנו, בני משפחת לייטלי, לא יכולים לקנות את דרכנו לגן עדן אלא צריכים לעבוד בשבילה, ומעבירה את כולנו לטיקלד פינק כדי לתקן את הנשמות שלנו.

וכך אני מחליפה את קיומי כיורשת אימפריה במקקים ענקים, קפה גרוע ואב חד־הורי בשם טיג מילר.

הוא מבלה את ימיו בדיג, בגידול הבת המתבגרת הנמרצת שלו, ומאז שנפגשנו, הוא עסוק בניסיון לסלק אותנו מהעיירה.

הדבר היחיד שהוא ואני מסכימים עליו זה שאני לא שייכת לפה.

הוא מוכן לעזור לי לברוח – עד שהלא צפוי קורה.

אני די מחבבת אותו. אולי אפילו... יותר ממחבבת אותו.

אבל האם אני מוכנה לוותר על החיים שהערצתי למען גבר שאני אוהבת לשנוא?

האחת והיחידה מאת סופרת רבי המכר של ה־USA Today פיפה גרנט הוא קומדיה רומנטית שנונה ותוססת על גבר יהיר שאוהב את השקט שלו, על אשת החברה הגבוהה שמוצאת את עצמה בעיירה שכוחת־אל ועל נפילתם המקרית לתוך מערבולת האהבה. זה הספר הראשון בסדרת טיקלד פינק.

פרק 1

פיבּי לייטלי, המוכרת גם כאישה שכנראה צריכה לנתק את השיחה הזו.

ישנם שלושה חוקים כדי להיות לייטלי.

חוק מספר אחת הוא שאסור לגרום לג'יג'י לחכות.

והשניים האחרים?

חסרי חשיבות אם אתם מפירים את החוק של ג'יג'י.

"אנטואנט. תתקשרי לאוסקר בלה פלור, ותזמיני זר סחלבים מסוג לוקס סטלה שיישלח לסבתא שלי מחר," אני מורה לעוזרת האישית שלי כשהנהג שלי נעצר מול הבית של ג'יג'י באפר איסט סייד, שתי דקות ושמונה־עשרה שניות אחרי הזמן שבו הייתי יכולה ליהנות מערב נסבל. "לא, שיישלח הערב."

"את הזר הסטנדרטי, מיס לייטלי?" אנטואנט שואלת באוזנייה שלי.

"תשדרגי את זה לאגרטל קריסטל מתוצרת בקרה, ותוסיפי קופסה של טראפלס ונדטה בטעם ואסאבי־ג'ינג'ר. היא אוהבת אותם חריפים. כמו הנשמה שלה."

"כן, מיס לייטלי. אה, ומר ברינגטון התקשר שש פעמים מאז שיצאת מהמשרד. הוא דורש חזרה את הרולקס של סבא שלו."

"אולי כדאי שמר ברינגטון ישאל את החברה השנייה שלו אם היא ראתה אותו."

"הצעתי את זה, מיס לייטלי. הוא התעקש שהוא נתן את זה לך."

"אז הוא לא זוכר נכון. אם הוא יתקשר שוב, תגידי לו שאני איבדתי שישה חודשים מהחיים שלי עם מניאק נואף, ותשאלי אם הוא יכול לעזור לי לקבל אותם חזרה. תצייני שאני מכירה את הבעל של המאהבת השנייה שלו גם כן, ואשמח מאוד לכוון את התקשורת לחלק העסיסי יותר של סיפור הפרידה שלנו."

אני מנתקת את השיחה ויוצאת לערב האביבי, שהיה יכול להיות מקסים אלמלא ענן הגופרית והאפר הבלתי נראה שמרחף סביב המדרגות לדלת הכפולה המקושתת בבית של ג'יג'י בעיר. אני עולה שני צעדים במכה, נעצרת, ומסתובבת לנהג שלי, שעדיין מחזיק את הדלת. "פיליפ —"

"ביירון, גברתי."

למה אני תמיד טועה בזה? "כן, כן. אין לך איזו ילדה שאמורה לחגוג בקרוב יום הולדת?"

"אני רווק ואני די בטוח שאין לי ילדים, גברתי."

אני מתעלת את הג'יג'י הפנימית שבי ומרימה גבה עדינה.

הוא מכחכח בגרונו. "אבל אני בטוח שיום אחד תהיה לי ילדה שתהיה אמורה לחגוג יום הולדת, גברתי."

"מעולה. אז אתה יכול לתת לה את זה." אני שולפת שעון רולקס מתיק ההרמס שלי ומכניסה אותו לתוך הכיס בז'קט המדים שלו, מחייכת את החיוך שהפך לסימן ההיכר של משפחת לייטלי, ומסתובבת לעלות במדרגות כדי להתמודד עם העונש שאקבל על האיחור שלי.

רב המשרתים של ג'יג'י פותח את הדלת לפני שאני דופקת, ובלי לומר מילה עוזר לי לפשוט את המעיל ולוקח גם את הכפפות ותיק היד שלי. "חדר האוכל בקומה השנייה, מיס לייטלי," הוא ממלמל. "שאלווה אותך לשם?"

"לא, תודה, ניילס." זה ניילס, נכון? הוא בגובה ממוצע, לבן, כתפיים קצת שפופות יחסית לרב משרתים, ושיער אפור מקריח. הוא לא נראה מוכר. נכון? ג'יג'י מחליפה רבי משרתים כמו שאחותי, טאבי, מחליפה גברים פחות אטרקטיביים, כך שנדיר שאני שמה לב. "אין טעם ששנינו נישרף במקום."

אני נושמת עמוק ומכינה את עצמי כשאני עולה במדרגות המעוקלות לגלריה בקומה השנייה, צעד אחד בכל פעם, ומדמיינת את עצמי מגיעה בזמן במקום שלוש דקות וארבעים ושש שניות באיחור, עם הכתפיים לאחור, ראש מורם, ומסרבת להרים את היד כדי לוודא שהשיער שלי עדיין מסודר, שעגילי היהלום שלי במקומם, ושהסוגר של שרשרת הפנינים שלי לא בולט.

לעולם אל תראי פחד.

תתנהגי כמו בעלת הבית.

ואם את מאחרת לפגישה עם ג'יג'י, תדאגי שיהיה לך תירוץ מעולה.

"ג'יג'י, את נראית מדהים," אני אומרת כשאני נכנסת לחדר אוכל עם קירות העץ הכהים שבצד הגלריה. היא כבר יושבת בראש שולחן שיש איטלקי, ושערה הלבן והקצר וחולצת הסנט לורן המכופתרת הלבנה ממשי שלה מקרינים אנרגיה של ג'יין פונדה, אם ג'יין פונדה הייתה יותר דומה לאישה זקנה לבנה וכועסת. כוס הקריסטל שלה מלאה במים, כוס הבורדו שלה חצי ריקה, וקערת הלימוז' שלה מעלה אדים מהמרק.

בורדו אומר שאין לה מצב רוח.

המרק שכבר הגישו לשולחן אומר שהיה עדיף לי לשרוף את השיער של עצמי מאשר לחכות שהיא תעשה את זה בשבילי.

היא מרימה לעברי את הגבה הידועה של משפחת לייטלי. "איחרת."

אל תראי פחד. אל תראי פחד. "הייתה איזו בעיית בטיחות בייצור של נייר הטואלט במפעל בנוקסוויל."

"אם לא התקשרו אליי, אז לא הייתה בעיה."

"לא התקשרו אלייך כי אני טיפלתי בזה." אני מחייכת כשאני יושבת במקומי בקצה השני של השולחן, כשבינינו ניצבים שמונה כיסאות ריקים מרופדים בקטיפה בשני הצדדים ונברשת קריסטל תלויה מהתקרה המעוטרת בציורי פרסקו.

אבות אבותיי נוחרים בבוז ממקומם בתוך התמונות שלהם לאורך הקיר. גם הם לא מתרשמים מהביטחון העצמי שאני מפגינה.

"אבל כן התקשרו אליי בקשר לצהובונים," היא ממלמלת מעל כוס היין שלה.

"אני מטפלת בזה."

"עם עקיצות עדינות על גודל האנטומיה שלו בפוסט? פיבי, יקירה, זה באמת הכי טוב שלך? את צריכה ללמוד מאוקטביה. היא סיפרה לפוסט שהחבר האחרון שלה נסע למצוא את עצמו אחרי שהוא הבין מה בשר עשה לאנטומיה שלו. אם את מתכוונת להעליב גבר, תעליבי אותו בדרך שמפילה את האשמה ישירות עליו מאשר על הגנטיקה שלו."

"סילפו את מה שאמרתי." חוק מספר שתיים של משפחת לייטלי — לא לתרץ. אני בשוונג. "משפחת סנדובל מארחת את נשף המסכות השנתי שלהם מחר, ושמעתי שהאחיות בנקרופט לא קיבלו הזמנה. הן יתרסקו, וכולם ישכחו שמציירים אותי כ'האישה האחרת' ושהעזתי להעליב את גבריותו של פלטשר ברינגטון בפומבי. בקשר לעבודה, סיפרתי לך שביקשתי לעבור למחלקת הקיימות הסביבתית כדי להרחיב את החוויה?"

היא מכניסה את הכף שלה לתוך המרק ומושכת באף. "שמעתי מאבא שלך."

תרגום — אני מודעת היטב לעובדה שפחדת לספר לי בעצמך שדחו את בקשת ההעברה שלך למחלקת השיווק הגלובלית של חטיבת מוצרי טיפוח העור כשחטיבת מוצרי הנייר לא עמדה בציפיות הייצור ברבעון האחרון, ובגלל זה זומנת לפה הלילה.

יחסית לאישה שהתפקיד שלה בדירקטוריון של יצרנית מוצרי הצריכה הגדולה ביותר בעולם היא טקסית בלבד, עדיין יש לה השפעה, והיא עדיין שומעת הכול.

לפחות כשמדובר בחלק של החברה שהיא ירשה מהחם שלה.

לא מפתיע.

ג'יג'י היא הסיבה שמשפחת רמינגטון כבר לא מעורבת באף אחת מהפעילויות של רמינגטון לייטלי.

וגם לא נותרו הרבה מבני המשפחה שלנו בעסק המשפחתי. ג'יג'י חברה במועצת המנהלים, אבא שלי במחלקה המשפטית — גם תפקיד טקסי בשלב זה, כפי שאני מבינה, וזה מפתיע אותי לשמוע שהוא ידע משהו על מעלליי — ואני שמתקדמת בעבודה דרך שדרת הניהול. אימא שלי, אחי, ואחותי מצאו עיסוקים אחרים, למרות שכולנו יחד מחזיקים בחלק הגדול ביותר של מניות החברה.

מניות ששמורות בקרנות נאמנות שנשלטות על ידי ג'יג'י, אבל בשונה מהאחים שלי, אני עובדת בשביל הכסף שלי.

אבל זה לא קשור לכסף.

זה קשור לעובדה שאני בדרך להיות הלייטלי הבאה שתשב בראש החברה שאבות אבותיי הקימו, וזה לא קרה מאז שסבא רבא שלי פרש.

אני רוצה את המשרד ההוא בקומה העליונה. עם הנוף של קו הרקיע של מנהטן. התפקיד שהשושלת המשפחתית שלי טיפחה אותי לקראתו. הייעוד שנולדתי להגשים.

אני, פיבי סברינה לייטלי, עומדת להיות הלייטלי הראשונה זה שלושה דורות — והאישה הראשונה — שתשלוט כמנכ"לית של רמינגטון לייטלי.

אני רוצה את הכול, וכשיהיה לי את הכול, אשיג את הדבר האחר שתמיד רציתי — את אישורה הבלתי מותנה של סבתא שלי.

אני לוקחת את כוס הבורדו מהעוזרת האישית של ג'יג'י. "מנהיגה טובה מבינה את האתגרים שעומדים בפני כל מחלקה, ונושאים סביבתיים לא עומדים להיעלם. אנחנו לא יכולים להישאר בחזית מוצרי הצריכה אם לא —"

"כן, כן, הצילו את הלווייתנים, במבוק זה העתיד, לדבר בנקודות, סיסמאות, וכולי. שמעת שאלכסנדר בנטלי חזר מהשבתון שלו באיטליה?"

זו ארוחת הערב עם ג'יג'י.

תעבדי קשה. לא, קשה יותר. תמצאי משהו שיעניין אותך. לא, משהו אחר. רואים לך את השורשים. מארק ג'ייקובס לא מתאים לך, פיבי. היית זוכה בקידום אם היית לובשת את המקווין שלך. הרווק המבוקש שבחרתי לך ברבעון שעבר כבר לא ברמה של משפחת לייטלי, אבל אל תדאגי — מצאתי אחד אחר. לא, אני עדיין לא מוכנה לדבר על הסיבה האמיתית שבגללה זימנתי אותך לפה. אני חייבת לענות אותך עם רשימת האכזבות האחרות הארוכה שלך קודם.

צלחנו את המרק, הסלט, והתאוריה שלה על למה בגדים מחטבים הרסו את השליטה העצמית של הדור הצעיר יותר, כשהנייד שלי מזמזם בתוך הז'קט שלי.

אני מתעלמת ממנו, כי אין לי משאלת מוות.

השף של ג'יג'י נכנס לחדר האוכל עם שתי צלחות לימוז' מכוסות כל אחת בקלוש מכסף. הוא מניח את הראשונה מולה ומרים את הקלוש בחגיגיות. "פילה מיניון עם רוטב ברנדי ופלפל שחור על מצע של עלי בייבי, עם כרוב ניצנים מגורד ובצלצלי שאלוט מוקפצים קלות בצד, גברתי."

"תודה, ארלו, זה הכול." ג'יג'י מצליחה למלמל בשקט, אבל עדיין לדבר ברור מספיק כדי להישמע בצד השני של החדר.

"כן, גברתי."

הנייד שלי מזמזם שוב כשארלו מניח מולי את הצלחת שלי וחומק בשקט החוצה דרך דלת צדדית לעבר המעלית למטבח. ג'יג'י משחררת את העוזרת האישית שלה עם נפנוף עדין ביותר של הריסים שלה, ואז אנחנו לבד.

רק ג'יג'י, אני והפיל ללא השם — תמיד יש פיל, השאלה היא פשוט איזה — והנייד שלי שמתעקש להמשיך לרטוט.

"את עדיין צופה בתוכניות הריאליטי ההן, פיבי?" ג'יג'י שואלת כשהיא חותכת פרוסה דקה של בשר.

"לא, ג'יג'י. אין לי זמן לטלוויזיה." אני מאה אחוז מתכוונת לצפות בבינג' בסדרה הבית הקטנטן של לולה לפני שאלך לישון השבוע. לולה מינלי ואני למדנו באותה מכינה פרטית לקולג', ואפילו שאני יודעת שהכול מבוים, אני לא יכולה להאמין שהיא באמת מתכוונת להידחק לתוך הבית הקטנטן ההוא, אפילו אם זה רק בשביל הצילומים.

אוסף הנעליים שלי לא ייכנס לתוך הבית הזה.

אין לי מושג איך האגו של לולה מצליח.

ולא, אני גם לא רוצה לדבר על תוכנית הריאליטי שאחותי שכנעה אותי לראות במשך עונה אחת בקולג'.

אני מעמידה פנים שהתקופה הזו בחיי לא קיימת.

ג'יג'י נועצת בי מבט כאילו היא יודעת שהחיים שלי מחוץ למשרד וההתחייבויות החברתיות שלי נשלטים על ידי שרותי הסטרימינג שלי. "אני לא מבינה את הצורך של אנשים לזבל הזה כשאת יכולה ליהנות מסקנדל אמיתי ורכילות בחיים האמיתיים."

"ג'יג'י, לא כולם יכולים לחיות בניו יורק. יש אנשים שמנהלים חיים ממש משעממים."

הנייד שלי מפסיק לרטוט.

ובדיוק כשאני מתחילה לחתוך את הפילה, הוא שוב רוטט.

ועכשיו אני זוכה לעוד נעיצת מבט מג'יג'י. "את מעדיפה לענות או לכבות את זה?"

אני שולפת את הנייד מהכיס ומתכוונת לכבות אותו, אבל טאבי היא זו שמתקשרת אליי.

אחותי לא התקשרה אליי כבר חודשים. ועכשיו היא התקשרה שלוש פעמים ברצף. "סליחה, ג'יג'י. זה מהמשרד. אם הייצור בנוקסוויל מתעכב בגלל המפגינים..."

היא משמיעה קול לא מרוצה. באמת יש מפגינים בנוקסוויל — וזה בטיפול של מישהו שנמצא שלוש רמות מתחתיי, אבל עדיין שם — כך שיש לי סיבה אמיתית לקום מהשולחן. ולמרות שאני לא מדברת עם אחותי לעיתים קרובות, אעדיף במאה אחוז לענות לשיחה איתה מאשר להתמודד עם הדבר הבא שג'יג'י מתכננת להנחית עליי.

גורלי כבר נחרץ.

בשלב זה, הוא כבר לא יכול להחריף יותר. אולי אם אמשוך זמן, היא תחטוף התקף נדיר של אמנזיה ותשכח מכל החטאים שלי. "הלו, פיבי מדברת."

"פיבי, אהובה," קולו הגברי והעמוק של פלטשר ברינגטון, החבר לשעבר שנמצא כרגע בראש הרשימה השחורה שלי, עונה לי באוזן, "את מתחמקת מהשיחות שלי."

אני מרחיקה את הנייד מהאוזן ומסתכלת על המספר של המתקשר, ומוודאת שהנייד שלי חושב למעשה שזו טאבי בצד השני. "מה עשית עם הנייד של אחותי?" אני אומרת בעצבים.

"יקירה, לעולם אל תזלזלי ביורש של אימפריית טלקומוניקציה."

לוקח לי שנייה להבין, וזה סימן רע. "זייפת את המספר שלה כדי שאענה."

"זמנים נואשים דורשים אמצעים נואשים."

"אין לי שום דבר —"

"שמעתי איזו שמועה, שסבתא שלך שכתבה את הצוואה שלה. תחזירי לי את השעון של סבא שלי, ואגלה לך מה אני יודע."

כמה נוח שהוא שמע שמועה על סבתא שלי כשהוא רוצה משהו ממני. "השעון של סבא שלך לא אצלי."

"אני רציני, פיבי. תחזירי לי אותו, אחרת אהפוך את חייך לגיהינום."

"אתה מגזים בחשיבות שלך בחיי. תיהנה כל עוד אתה יכול להעמיד פנים שאתה הגיבור פה. כולם נופלים במוקדם או במאוחר."

"את חושבת שאת למטה עכשיו? הנפילה האמיתית שלך תגיע מוקדם יותר משאת יודעת, יקירה."

"אני רועדת בנעלי הלובוטן שלי, פלטשר. רועדת."

"ומה יקרה כשסבתא'לה תשמע את הסיבה האמיתית שבגללה דילגו עלייך לתפקיד של סמנכ"לית שיווק בינלאומית?"

הוורידים שלי מתמלאים קרח, וכפות ידיי המזיעות בוגדות בשלווה החיצונית שלפתע קשה לי להיאחז בה. "להתראות, פלטשר. אולי כדאי שתקפוץ לחדר כושר. תצטרך את יד ימין שלך בכושר כדי שתחמם אותך בלילה בקרוב מאוד. ואם אתה לא רוצה שכל העולם ינחת על המאהבת המלצרית שלך, אתה תתפוס מרחק. שניים יכולים לשחק במשחק הזה, ואתה יודע שאשחק."

אני מנתקת לו.

הייתי משקרת לעצמי שאין שום סיכוי שהוא יודע על המהלכים הפנימיים והסודות של הדרמה שמתחוללים בשדרת הניהול ברמינגטון לייטלי, אבל אני יודעת היטב לא לזלזל באויב.

במיוחד אויב שעובד בחברה משפחתית עם דרמה משלה.

אני חייבת לצאת למתקפה. אני שוקעת לתוך ספת הקטיפה שבגלריה מחוץ לחדר האוכל של ג'יג'י, שממוקמת בצורה מושלמת כדי שהיא תוכל לשבת ולבהות בציור האהוב עליה — אישה בודדה שנשענת על מקל ומוקפת בבהמות שרוקעות באדמה, יצירת אומנות בסגנון אימפרסיוניסטי שהיא הזמינה זמן קצר לאחר שסבא מת — ושולחת הודעה לעוזרת שלי.

אנטואנט — אני צריכה את הקבצים של ברינגטון, הסמרטוט רצפה הזה, על הבוקר.

אנחנו יוצאות למלחמה.

איך הוא העז לאיים עליי בסחיטה?

מי הוא חושב שהוא?

הייתם חושבים שהוא כבר יודע מי אני.

את נותנת לסבתא שלך לאכול לבד. זו מי שאת.

אני מזנקת לעמידה, מחליקה את החצאית שלי, בודקת את האודם והעגילים שלי כשאני חולפת על פני מראה מוזהבת בדרכי חזרה לחדר האוכל, ונכנסת פנימה כאילו כרגע ניתקתי.

כבר הכעסתי את הבהמה מספיק. "באמת, ג'יג'י, יש אנשים שלא יכולים לעשות שום דבר בעצמם. אחד העובדים איים ל– ג'יג'י?"

היא לא בכיסא שלה.

אבל — אוי, אלוהים — "ג'יג'י!"

כוס היין שלה התהפכה. הצלחת שלה נוטה. ורגליה בתוך נעלי הג'ימי צ'ו שלה על הרצפה ליד הכיסא שלה.

אני רצה לאורך השולחן, מועדת על השטיח המחליק, ואז רואה אותה.

הפנים שלה מלאות בכתמים סגולים, פיה פעור לרווחה, העפעפיים סגורים, והידיים שלה נחות על צווארה. "אוי, אלוהים אדירים, ג'יג'י, את נחנקת? חטפת התקף לב? ג'יג'י? ג'יג'י!"

אני מנערת אותה.

היא לא פוקחת את העיניים שלה.

"הצילו!" אני צורחת. "הצילו!"

אני נדחפת לפתע הצידה כשניילס מתכופף כדי לעשות לה החייאה מפה לפה. זה קורה בהילוך איטי ומהיר מדי בו־זמנית.

ג'יג'י גדולה מהחיים. היא מטריפה אותי. היא תובענית וערמומית ונבזית.

היא כל מה שאני רוצה להיות כשאהיה אלמנה מיליארדרית בת שבעים.

ורב המשרתים שלה מרים את גופה הרופס מהרצפה, סוגר אגרופים מתחת לעצם החזה שלה, ומפמפם.

"ככה לא עושים החייאה!" אני צורחת.

ההברה האחרונה עדיין תלויה באוויר כשגוש של בקר קובה עף מהפה של ג'יג'י, פוגע לי בעצם הבריח ונופל לתוך ז'קט החליפה שלי, נוחת לי בתוך המחשוף ומתגלגל לתוך החזייה שלי.

ניילס מפיל אותה שוב ומתכופף מעל פיה, ולאחר נצח שאורך לא יותר מכמה שניות, ג'יג'י משתנקת על הרצפה.

אני מתייפחת.

לא ידעתי שאני יודעת להתייפח, אבל אני מתייפחת כשאני נופלת לברכיים ואוחזת בידה. "ג'יג'י."

יש לה עיניים כחולות.

איך אף פעם לא שמתי לב שיש לה עיניים כחולות?

יש לה. יש לה עיניים כחולות, והן בוהות בי בבעתה. "פיבי," היא מקרקרת, "נראה לי שכרגע הלכתי לגיהינום."