"הרמתי את ראשי לכיוון הצוות, וברגע הראשון לא הבנתי מה אני רואה. ארבעת החבלנים נצמדו לקירות שמסביב ככל שיכלו, שני הגאולוגים צמודים לקיר הימני בצידה השני של המנהרה, ובמרכז שתי דמויות אפורות, קרחות, לבושות בחליפות ירוקות, בגובה של ילדים בני 10. כולנו פתחנו את הפה בלי להוציא מילה, בלי למצמץ, בלי לנשום..."
אי שם בעתיד הרחוק סאני ודיינה נמצאים בתוך רשת מנהרות בבטן האדמה. כשסאני יוצא לסיור שגרתי הוא מבחין בתופעות מוזרות שלא ראה מעולם. לאט לאט הוא חושף את סיפור ימיה הראשונים של העיר התחתית, אשר הוקמה בעיצומה של מלחמת העולם השלישית.
25 דורות לאחור, פיל, גאולוג ואדריכל אשר עובד על פרויקט העיר התחתית במשך 12 שנים, מספר על העיר ועל מטרותיה בעת שמתקפה גרעינית מנתקת כל קשר בינה לבין העולם החיצון. לאחר חצי שנה מתחת לאדמה, באחד ממסעות הקידוח שלו, פיל וצוותו נקלעים למפגש עם שני יצורים אפורים, נמוכים וקירחים שכמותם לא ראו מעולם. מפגש זה, אשר נשמר בסוד במשך 25 דורות, עתיד להשפיע על המשך חייהם של אנשי העיר התחתית ועל אנשי העולם כולו.
ספרו של טל ירון הוא משל אקטואלי להתנהגות האנושית.
בסיום הספר אי אפשר שלא לתהות איך כל אחד ואחת מאיתנו היו מתמודדים לו היו בנעליו של פיל? הסיטואציה האפוקליפטית והמפגש חסר התקדים אליהם נקלע המין האנושי חושף את הרגשות האנושיים הגבוהים ביותר, אך גם הפראיים והפרימיטיביים ביותר. הספר דן במשמעותה וחשיבותה של אתיקה ומעניק נקודת מבט חדשה על ההיסטוריה האנושית בניסיון לגרום לדורות הבאים להפוך טובים יותר משהיו.
עמ' ראשונים:
לצאת אל החושך
רגע לפני שאני יוצא על החושך, נישקתי את דיינה נשיקה אחרונה. דיינה סגרה את הקליפסים האחרונים בחלקה העליון של חליפת הטיולים וּוידאה שאני לובש על ראשי את המסכה כמו שצריך.
"זהו סאני, אתה מוכן ליציאה."
עמדתי על שתי רגליי והסתובבתי לכיוון הדלת הראשית, היא הייתה עצומה בגודלה. היא סגורה כבר שנים רבות, הרבה לפני שאני או הוריי נולדנו, והיא כנראה תישאר סגורה עוד הרבה שנים אחרי שאמות. ידוע ששום דבר טוב לא מחכה מעבר לדלת, אך לשם יצאתי.
ליד הדלת הראשית ישנו תא אטום היטב לגזים, כולו עשוי מפלסטיק שקוף. בכניסה לתא מותקנת דלת פלסטיק, אטומה גם כן. זה קריטי שגזים לא יוכלו להיכנס לתוך התא ולצאת ממנו, מכיוון שהוא מוביל לצד השני של המנהרה ושם האוויר רעיל לנשימה.
התא צמוד לקיר אשר בו נמצאת הדלת הגדולה ולצידה עוד פתח חירום קטן שגם דרכו ניתן לעבור.
נכנסתי לחדר הפלסטיק הקטן וסגרתי את הדלת. דיינה לחצה על הכפתור הירוק בצידו השני של התא, ומייד ניתן היה לראות כיצד הלחץ בתא צונח. תכולת האוויר השתנתה וקיבלה גוונים עכורים, גם הטמפרטורה צנחה וניתן היה להרגיש שהאוויר בחוץ קר. "הכול בסדר? איך אתה מרגיש?" את קולה של דיינה שמעתי מתוך רמקול בצידו של הקיר, "אתה מצליח להריח משהו?"
נדתי בראשי לשלילה וסימנתי לה עם האגודל כלפי מעלה.
דיינה לחצה על הכפתור האדום, ואני ניגשתי לפתוח את דלת המתכת הכבדה שבתוך הקיר. סובבתי את הגלגל שבמרכזה, היה ניתן לשמוע שהצירים שנועלים אותה זזים ממקומם ויוצאים מתוך חוריהם. עוד סיבוב אחד אחרון והיא לבסוף נפתחה.
הפניתי מבט אחרון אל דיינה, היא חייכה אליי.
דחפתי בחוזקה את גלגל מוטות הדלת והיא זזה אל צידו השני של הקיר. רק אחרי שפתחתי את הדלת היה ניתן להבחין בעובי המתכת המפרידה בין שני צידי המנהרה. חשכה מוחלטת קיבלה את פניי מצידו השני של הקיר, והדבר הראשון שעשיתי היה להדליק את אורות החליפה. תאורה חזקה הכרחית בכל חליפה סטנדרטית. למי שחי את כל חייו באולמות ובמנהרות תת־קרקעיות, הפחד הגדול ביותר הוא שיִכבה האור. החליפה לא הייתה חליפה רגילה; חליפת טיולים מצוידת בתאורה קדמית מסנוורת הכוללת תאורה אחורית שמסמנת את מקומי, נוסף על מחזירי אור ותאורת חירום למקרים קיצוניים. אפילו המגפיים של החליפה מאירים היטב וטוב שכך. חלל המנהרה היה כל כך רחב שהקירות שסביבי היו רחוקים מכדי להבחין בהם. האור אומנם נבלע בתוך הקירות המרוחקים, אבל המגפיים שהיו צמודים כל הזמן לקרקע האירו את הדרך ללא כל קושי. את הדלת הכבדה סגרתי מאחוריי והתחלתי להתקדם. המנהרה הרחבה הייתה בעלת שיפוע קל כלפי מטה, ובכל צעד הורגשה ירידה קלה.
ניתן היה לראות כי בתקרה מורכבים גופי תאורה ישנים שאינם עובדים כבר הרבה מאוד שנים. הדרך הייתה ארוכה, והמנהרה נמשכה למרחק לא ברור. שכבת אבק דקה התרוממה באוויר ברגע שהמגף דרך בה. היה לי לא מעט זמן לחשוב, השיר האחרון ששמעתי התנגן באוזניי ובדמיוני פניה של דיינה חייכו אליי. לפתע רעש מתגלגל משך את תשומת ליבי מתוך קו המחשבה. הרמתי את הראש מתוך האבק השחור שלרגליי, עצרתי והקשבתי שוב. זה היה רעם. על התופעה הזאת למדתי ואפילו יצא לי לשמוע מעט הקלטות יחד עם סרטונים המסבירים אותה. קצת התרגשתי, מעולם לא ראיתי ברקים במו עיניי. הגברתי את קצב ההליכה, הרעמים התחזקו והיה ניתן לראות כי המנהרה מוארת בהבזקים חומים שהקדימו כל רעם.
ממש בקצה המנהרה רגליי החלו להתאמץ יותר ויותר. האבק השחור שעל רצפת המנהרה החל להיערם לגובה והמגפיים שקעו בו והקשו את התקדמותי. חצי מנורות התאורה שעל המגפיים שקעו בתוך האבק. כאשר הגעתי לפתח המנהרה החושך היה מוחלט, מלבד האבק שלא הפסיק ליפול מלמעלה לא היה ניתן לראות דבר. מדי פעם הופיע הבזק של ברק שאִפשר לי לראות את ענני האבק הרחוקים. חששתי והסתקרנתי בו זמנית מצבעם האדמדם של הברקים, הצבע האדום יצר את התחושה שיש עולם אפוקליפטי שם בחוץ. לא היה טעם להמשיך ולהתקדם מעבר לפתח המנהרה, לכן התיישבתי על הרצפה, כיביתי את כל אורות ההליכה והבטתי מרותק לעננים שלמעלה ולברקים שהופיעו בכל חמש דקות.
מרחוק ניתן היה לשמוע כי מתקרבים רעמים חדשים ושקצבם עולה. הייתה תחושה כי משהו באוויר משתנה. לפתע ללא כל התראה האבק שעל הרצפה החל להיסחף למעלה, והכול התחיל לזרום לכיוון אחד, עם העננים החומים שכבר לא ניתן היה לראות מרוב האבק השחור שהתרומם. הרעמים התקרבו והקיפו אותי מכל הכיוונים. הרוח התחזקה וגם הטמפרטורה החלה לרדת. סובבתי מעט את כפתור החימום שעל החליפה שלי כדי לפצות על הקור.
לפתע הופיעה תופעה חדשה. טיפות שחורות של אבק רטוב במים החלו לשטוף את הרצפה. הן לא הצליחו לחלחל לקרקע וזרמו כמו זרזיפים קטנים של מים המחליקים במדרונות ההר. מייד קמתי בקפיצה, מים יכולים להזיק לחליפה. היא אומנם יכולה להירטב אבל עד גבול מסוים, והייתי צריך אותה במיטבה כדי לחזור. הייתי חייב לתעד את הדבר הזה. הדלקתי חזרה את אורות החליפה וניקיתי את המצלמה הקטנה שעל ראשי. נזכרתי כי בצידי פתחי המנהרה ישנן עוד שתי מצלמות ישנות שכנראה נקברו בתוך שכבות האבק במשך השנים. הלכתי לצידו השמאלי של פתח המנהרה שהיה קצת יותר מוגן מהרוחות ומהאבק, והתחלתי לחפור בכל כוחי כדי למצוא לפחות מצלמה אחת שעובדת. ידעתי כי קיים סיכוי טוב ושהמצלמות שבפתח מחוברות בשידור חי למרכז התקשורת שבתוך המנהרה. לא הייתי בטוח שאני מחפש במקום הנכון, ולרגע כמעט התייאשתי, אבל לבסוף הרגשתי חפץ מתכתי בתוך ערמות האפר.
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
