הוויה

הָוָויָה (תיאוריה(

מה זאת נשמה מבחינה מדעית? איך חומר דומם הופך לחומר בעל תכונות חָ יוּת?

כיום אין לסוגיה זו שום מענה מוחלט ומקיף המקובל במדעי החיים.

כל תאוריה פילוסופית המנסה לתת הסבר לשאלה אלמותית זו, מתבססת על כך שהחיים הינם עובדת טבע קיימת, וההסבר הניתן מוסק מתוך הסתכלות לאחור.

ספר זה מציג תיאוריה חדשנית ומהפכנית, המוליכה את הקורא למסע מרתק אל תוך תוכו של סוד החיים ומתארת באופן מפורט ביותר איך אטומים רגילים, מהם בנויים כל היצורים החיים על כדור הארץ, רוחשים אינטליגנציה ומתפקדים כיצורים חיים.

מסע החיפוש מתחיל בחקר התא החי, מנמיך ויורד אל תוך סודות הדנ"א, צולל למעמקי חלקיקי האטום האלמנטריים, מרקיע ופורץ לתהומות האסטרונומיה והיקום ומסתיים ביצירת החיים על פני כדור הארץ שהתפתחו כתוצאה מאבולוציה של ארבעה אטומים בודדים ויצרו את עולם החי הכולל והמופלא של ימינו.

הוויה - עמוד 14

"מובן שידעתי כי כלב זה, שרק לפני יומיים-שלושה היה חי לחלוטין, ייעלם כעבור כחודש ולא יישאר ממנו זכר.

בשלב זה התחלתי לתהות כיצד מתרחש הדבר? מה קורה לגוף? מה קורה לנשמה? מה עם מורשתו? האם הצליח לפחות להותיר אחריו גורים?

אני משוכנע כי יש כאלה שיאמרו ש"בסך הכול מדובר בכלב", אבל אותו דבר קורה גם אצלנו — בני האדם. האם כשמתים חוזרים לעפר, וזהו נגמר?"

הוויה - עמוד 129

"בשלב זה של חיפוש השתעשעתי בדמיוני ותהיתי כיצד בוזוני היגס (החלקיק האלוהי) חודרים אל תוך חלקיקי האטום האלמנטריים וכיצד הם מגיבים לשדה היגס.

אולם, לפתע פתאום, במעין הבזק הארה, צץ בראשי רעיון מדהים למקור החיים:

שדה היגס ו-בוזוני היגס הם למעשה קצה החוט שחיפשתי!"

הוויה - עמוד 263

"האם יפנימו מקבלי ההחלטות שיתרונות הנשק החם וההרסני הפכו ללא-רלוונטיים? ימים יגידו. מכל מקום, זו בשורה נפלאה לשוחרי השלום!"

פתח דבר

מאז שאני זוכר את עצמי — מימי גן הילדים ועד סיום לימודיי לתואר ראשון באלקטרוניקה בטכניון — פיזיקה תמיד הייתה המקצוע האהוב עליי ביותר. לעולם לא אשכח איך בגן הילדים בגיל חמש עמדתי נפעם כשחברי הראל הרכיב מתוך חלקי משחק עשויים־עץ, פיסה מלבנית עם ארבעה גלגלים. הייתה זו מעין עגלה, שמחלקה העליון הזדקר ציר אנכי קצר, שבקצהו נעוץ גלגל חמישי במצב מאוזן, וכשהראל הסיע את העגלה הסתובבו ארבעת גלגליה, בעוד הגלגל החמישי הסתובב מעצמו. היה זה עבורי פלא שהדהים אותי והילך עליי קסמים.

מקרה זה כה נחקק בזיכרוני, שכשביקרתי עם נכדיי במוזיאון לילדים, וראיתי סט חלקים קטנים מעץ, נעצרתי בעמדת המִשחק ובהתרגשות ובהנאה גדולה בניתי לעצמי את הפלא הזה.

כן, כזה הייתי וכזה נשארתי עד עצם היום הזה. פיזיקה, טכנולוגיה, אסטרונומיה, מדעי הטבע, אלקטרוניקה, מכניקה — אלה הנושאים שבהם קראתי, למדתי ואף עבדתי למחייתי, ובהם עסקתי (ועדיין עוסק) כתחביב.

העיסוק בנושאים הטכניים, לכאורה, והמחשבות המרובות הכרוכות בכך, סחפו אותי לעיתים לחשוב על הפילוסופיה שמאחורי הדברים ואף מעבר להם. בחירת נושאי ההתעניינות שלי נבעה מעצמה ולא קרתה מתוך איזשהו שיקול דעת, אך במבט לאחור וכפועל יוצא, התעסקותי במִגוון הרחב של הנושאים שהזכרתי, תרמה רבות לידע הרב־תחומי שרכשתי והיוותה ללא ספק השראה ישירה לכתיבת ספר זה.

אינני מתיימר להציג את עצמי כמומחה מן השורה הראשונה באף אחד מהתחומים שבהם עוסק ספרי זה.

עם זאת, אני חש בר מזל, שיש לי היכולת לשלב את הידע שברשותי ולראות דברים באופן חריג, ובכך, להערכתי, למשוך את תשומת ליבם של חלק מהמומחים המובילים בתחומים אלה.

בשנים האחרונות חידשתי את קשריי עם חברי הוותיק, משה, וכצפוי — חלק נכבד משיחותינו עסקו בתחומי התעניינותי לעיל, בדגש על נושאים פילוסופיים הנוגעים בנושא משמעות החיים במובנם הרחב.

במהלך אותן שיחות מרתקות ומאתגרות נפתחו אצלי לפתע מגירות יֵדע רבות שהיו אצורות זמן רב במוחי. וכך, טפח אחר טפח, החלה להתגבש ולהתעצב בי תבנית מחשבתית שהכילה את רוב הנושאים שריתקו אותי מאז ילדותי המוקדמת.

בשלב מסוים, כשהדברים היו מאורגנים פחות או יותר ובעלי רצף הגיוני כלשהו, החלטתי להעלותם על הכתב וליצור מהם ספר על אודות מהות החיים מנקודת מבטי האישית.

מסתבר כי עירובם של כל התחומים שאותם ציינתי, יצרו אצלי פרספקטיבה רב־ממדית והרמונית שהובילה אותי למעין הארה פנימית רגעית, שבה צץ בי הרעיון שהנה — מצאתי תשובה לשאלת השאלות: מה זאת "נשמה" במובן הפיזיקלי. רוצה לומר, כיצד חומר דומם מקבל תכונות של חיוּת ורוכש תודעה ואינטליגנציה?

לתאוריה שפיתחתי הענקתי את השם "הוויה" ובניגוד לתפיסה המטפיזית, היא מבוססת על מדע ובאמצעותה אפשר להסביר תופעות הקשורות לחיים עצמם, לאבולוציה ולהתנהגות האנושית.

***

ראוי לציין כי מחשבותיי על "מהות החיים" שואבות מן הסתם את השראתן מזיכרונות המתחילות בילדותי הרחוקה; זיכרונות שמסודרים אצלי לכאורה במעיין ברצף נרטיבי.

בכיתה א', אהבתי את המורה אסתר.

בכיתה ב', התאהבתי באורנה, הילדה הכי יפה בכיתה.

בכיתה ג', גיליתי את אלביס.

בכיתה ד', אורנה בעטה לי בישבן כשסיפרו לה שאני אוהב אותה.

בכיתה ה', נשארתי בבית ביום השואה, לא רציתי לשמוע שוב.

בכיתה ו', נבחרתי לחניך מצטיין בקייטנה הארצית של 'ביטאון חיל האוויר'.

בכיתה ז', שברתי את שיא כל הזמנים של בית הספר היסודי בקפיצה לרוחק.

בכיתה ח', תמה ילדותי, אורגזמה ראשונה.

עשר שנים חלפו — מלחמת יום כיפור, תעלת סואץ, טנקים, דם אש ותמרות עשן — תמו גם נעוריי.

מאז עברו שנים רבות, אך בטוחני כי לזיכרונותיי מאותם ימים יש תפקיד דרמטי בתפיסתי את סוד הקיום האנושי — הפיזי והרוחני.

***

ספר זה הוא בעיקרו מדעי־פילוסופי, אך ראוי להדגיש כי אינו עומד בקריטריונים של מאמר אקדמי, זאת מפני שאינני יכול להוכיח רבים מטיעוניי.

אולם, חרף זאת עשיתי מאמץ לבסס ולגבות את דבריי באמצעות עובדות ומחקרים פרי עבודתם של מדענים ושל פילוסופים בעלי שם אשר עסקו במגוון התחומים שבהם אני עוסק בספרי (ביניהם: פיזיקה, כימיה, ביולוגיה, אסטרונומיה, אלקטרוניקה, פילוסופיה, רפואה, ארכאולוגיה וכיו"ב).

קהל היעד של ספר זה — שמנסה בשפה קולחת להציג אינטרפרטציה חדשנית לתפיסת סוד הקיום האנושי — הינו גם מדענים ופילוסופים וגם קוראים אשר מוצאים עניין בנושאים מדעיים מגוונים ובה־בעת שואפים למבט על אודות תופעות טבע נפלאות ומורכבות שלא אחת סמויות מן העין.

מוטי הובר

2022

סיפור שמתחיל בג'וק חי ובכלב מת

בבוקר הגעתי בשעה מאוחרת למפעל שבו עבדתי, החניה הפנימית הייתה כמובן מלאה, ולכן נאלצתי לצאת משערי המפעל ולהחנות בקצה טור המכוניות, סמוך למקום שבו ניצבו כמה צפרדעי אשפה ירוקים וגדולים.

בתום עבודתי עליתי למכונית ופתחתי בנסיעה, אך לפתע פתאום חשתי בדבר־מה שזז בתוך מכנסיי ומתקדם בנחישות במעלה הירך. תחילה נבהלתי מאוד, אבל כשהבנתי כעבור זמן קצר כי האורח הבלתי קרוא הוא ג'וק, שכנראה חדר לרכב מאחד מצפרדעי האשפה הסמוכים סטיתי בזריזות לשולי הכביש, פשטתי במהירות את המכנסיים וסילקתי באבחה אחת את המקק הארור.

כעבור כחודשיים: דֶּזָ'ה־ווּ — שוב איחרתי להגיע לעבודה ונאלצתי להחנות בחוץ. אך הפעם, כשחזרתי למכונית, עמדה באוויר צחנה בלתי נסבלת שעלתה מגופתו המרקיבה של כלב שהיה מוטל בשיחים סמוך לרכבי.

במהלך נסיעתי הביתה הרהרתי משום מה ממושכות בנבלת הכלב שראיתי זה עתה מוטלת ליד רכבי, אולם רק בחלוף השנים הבנתי כי אירוע זה היה למשמעותי ביותר עבורי וגרם לי למפנה ממשי באופן תפיסתי את הטבע בכלל ואת החיים בפרט.

מובן שראיתי בעבר נבלות כלבים, חתולים ובעלי חיים אחרים מוטלים בצידי הדרכים, אך מראות אלו מעולם לא הטרידו אותי במיוחד, זאת בניגוד לאותו יום כשעמדתי ללא כל סיבה מיוחדת מול הפגר, ומחשבותיי החלו לרוץ במוחי, להציף ולסחוף אותי יותר ויותר לעומק השאלה על אודות מהות החיים.

להבדיל אין ספור הבדלות, המוות הוא נושא שלצערנו מלווה את כולנו במהלך חיינו.

רובנו חווינו צער בלוויות יקירנו, ובעת ביקורינו בבתי העלמין ראינו הרבה מצבות שתחתיהם קבורים אנשים שפעם היו נושמים וחיים.

בנוסף, רבים מאיתנו, כמוני למשל, נאלצו להשתתף במלחמות שבהן ראינו, הרחנו, פינינו והיינו במגע ישיר עם חללים, שחלקם היו חברינו הטובים ביותר, אך בשום אירוע מהמתוארים לעיל לא התחלתי להתעמק בנושא "סודות החיים", כפי שקרה לי כשנתקלתי בכלב הזר המת.

כדי להצדיק את המחשבות שהציפו אותי, הסברתי לעצמי כי "במקרה הכלב" לא היו לי שום סנטימנטים או מעורבות רגשית כלשהי; כך שהדבר לא עבר דרך פילטר הבטן, אלא רק נבחן במוח באופן אובייקטיבי, בדומה לפתרון נטול רגשות של בעיה מתמטית.

הסבר נוסף שנתתי לעצמי היה שייתכן כי באותו יום הייתי כנראה במצב נפשי מסוים, שאינני זוכר את מהותו ואת מקורו.

שלומי חסקי העורך, העלה סברה שהדבר שלדעתו הוביל ודחף אותי לעומקו של הנושא היה החשיפה לריח גופת הכלב שפתח אצלי פצע שאני נושא עימי מאז מלחמת "יום כיפור".

***

מה קורה לכלב מת?

כאמור, נבלת הכלב הייתה מוטלת בשיחים לצד מכוניתי כבר כמה ימים, שכן היא התנפחה והעלתה צחנת ריקבון. מובן שידעתי כי כלב זה, שרק לפני יומיים־שלושה היה חי לחלוטין, ייעלם כעבור כחודש ולא יישאר ממנו זכר.

בשלב זה התחלתי לתהות כיצד מתרחש הדבר? מה קורה לגופתו? מה קורה לנשמתו? מה קורה למורשתו, האם הצליח לפחות להותיר אחריו גורים?

אני משוכנע כי יש כאלה שיאמרו ש"בסך הכול מדובר בכלב", אבל אותו דבר קורה גם אצלנו — בני האדם. האם כשמתים חוזרים לעפר, וזהו, נגמר?

אם כן, השאלה הראשונה ששאלתי את עצמי הייתה — מה קורה שם בתוך פגר הכלב ואיך הגוף הגשמי עצמו נעלם במהלך הזמן כמו לא היה מעולם.

אני בהחלט מודע לעובדה כי התעסקות בנושא זה אינה דבר נעים, אך חרף זאת, ובדיעבד, הבנתי שחוויית הכלב המת והתעמקותי בנושא סללו עבורי את הדרך להבנה רחבה ומהותית יותר של החיים, של הטבע ושל האנושות.

אצל מרבית בעלי החיים בסדר גודלו של הכלב נמשך תהליך הריקבון בין כמה ימים לבין כמה שבועות. אולם, כיצד למעשה מתרחש תהליך הפירוק הזה בגוף החיה או בגוף האדם כשאינם נקברים?

כידוע, כשהגוף מת והספקת החמצן לתאים נפסקת באחת, התאים חדלים מלתפקד. החמצן ודו־תחמוצת הפחמן, הכלואים בדם, הופכים באמצעות המים לחומצה פחמתית חזקה שמתחילה להמס ולפרק את התאים.

חיידקים מיוחדים (שבמהלך חיינו מצויים בדופנות מערכת העיכול) מזהים כי התאים מתחילים להתפרק, ואז הם נכנסים לפעולה. תפקידם של החיידקים הללו הוא לעכל את הבשר, לפרקו ולגרום לרקבונו.

החיידקים, שמתרבים ומתפשטים במהירות באיברי הגוף המת, מייצרים במהלך פירוק התאים עשרות סוגי גזים, ביניהם גזים חריפים במיוחד ששמם "פּוּטְרֶצִין" (Putrescine), "קָדָבֶרִין" (Cadaverine), המדיפים ריח של בשר רקוב, וכן מימן גופריתי (H2S), הדומה לצחנה דוחה העולה מביצים סרוחות.¹

לריח עז ודוחה זה, הנובע מתהליך פירוק הגופה, יש שני תפקידים מרכזיים ביותר בתהליך הריקבון:

1ל הרחיק חיות מלאכול ולעכל בשר רקוב, זאת כדי להימנע מהדבקה אפשרית במחלות שאולי גרמו למות הכלב, וכן למנוע מהחיות מגע עם חיידקים קטלניים.

2. "להזמין" חיות שתפקידן לסייע בתהליכי פירוק הגופה והעלמתה הפיזית.

תהליך הריקבון מתחיל אפוא מיד עם מות התאים, כשצחנת ריקבון וגזים מתחילים להיפלט מתוך הגוף דרך הפה, דרך האף או דרך מקום הפציעה. המולקולות נישאות באוויר, זבובי הנבלות (המזוהים בדרך כלל על פי צבעם הירוק־כחול מטאלי), המצוידים בחיישנים שמסוגלים לזהות מולקולה בודדת באוויר, קולטים את הריח, עטים על הגופה ומטילים אלפי ביצים ישירות אל תוך הבשר המת.

לאחר כמה ימים, הביצים בוקעות ואלפי זחלי רימה צעירים מתחילים באכילת הבשר המת ומתפתחים לרימות בוגרות. בשלב זה מצטרפים עוד ועוד זבובים להמולה, ובמהרה מתמלא הגוף המת ברבבות תולעים.

יש לציין כי בהגיען לבגרות עוזבות הרימות את הגופה, חודרות לתוך האדמה והופכות לגלמים. בתוך הגולם הופכת כל רימה לזבוב צעיר, שלאחר זמן מה ייצא לאוויר העולם ויתחיל־ימשיך את מחזור חייו.

הזבובים הם אומנם הגורם העיקרי לפירוק הגופה, אבל ישנם עוד שני שותפים לתהליך: חרקים, בעיקר חיפושיות, וחיות אשר אוכלות נבלות.

החיפושיות (שעוברות ארבעה גלגולי־חיים, בדומה לזבובים, ומהוות את הגורם השני בגודלו בפירוק נבלת החיה), אוכלות גם את בשר הנבלה וגם את הרימות, שמהוות עבורן מקור מזון. בעלי חיים אוכלי נבלות (כלבים, חתולים, תנים, עכברים, ציפורים וכיו"ב) משלימים את הסעודה.

השוני העיקרי בין אוכלי הנבלות לעיל לבין הרימות והחיפושיות הוא בכך שהראשונים בדרך כלל נוגסים עמוק לתוך הבשר, תולשים חלקים שלמים ממנו ולפעמים אף גוררים את החלקים למקומות רחוקים מהפגר. כמו כן, חיות אלה מסוגלות לאכול עצמות, שערות ואפילו שיניים; דברים שהחרקים הקטנים אינם מסוגלים לעכל.

בסופו של התהליך, חלקים שלא נאכלו מתייבשים, מתבלים ומתפרקים.