דף הבית > הטעות של המיליונר

הטעות של המיליונר

         
תקציר
ז'אנר: רומן רומנטי הוצאה לאור: שלגי הוצאת ספרים עמודים: כ-208 איש אינו מתעסק עם גרק ויזנסקי, מיליונר קשוח משיקאגו, ששיקם את החברה של אביו לאחר שעמדה כבר על סף פשיטת רגל. וכשנסיבות משפחתיות מחייבות אותו להעמיד פנים שהוא יוצא עם בחורה נאה, גרק יודע בדיוק מי תוכל לסייע לו לעמוד במשימה: אליי הרננדז, עוזרת הבית. גרק משוכנע שעשה בחירה מצויינת. אליי היא הרי בחורה אופורטוניסטית שתעשה הכל בשביל כמה דולרים. אלא שעד מהרה מסתבר לו כי אליי כלל לא מתרשמת מעושרו או ממעמדו. או אז גרק מוצא את עצמו רוצה בה יותר ויותר – וזה לא בדיוק היה חלק מן התוכנית שלו...  
פרק ראשון

1
המחרוזת הייתה התכשיט המכוער והצעקני ביותר שגרק ויזנסקי ראה מימיו.

אבני אודם וברקת התחרו זו בזו על עליונות ובולטות, בתוך שיבוץ של זהב צהוב, עם מספיק סלסולים ופיתוחים שהיו גורמים אפילו לצאר רוסי להתבלבל. כל אישה שתענוד את המחרוזת תסתכן בסנוורם של עוברי-אורח תמימים – או בכך שיתבלבלו בינה לבין עץ האשוח המקושט של חג-המולד. התכשיט הצעקני הזה לא היה קשור כלל ליופי או לאלגנטיות – זו הייתה פשוט הצהרה ישירה ובוטה של עושר.

"זה מושלם," הוא אמר לבלונדינית שמאחורי הדלפק, מי שעשתה לו עיניים מהרגע שנכנס לחנות. "אני אקח את זה."

"בחירה מצויינת," היא בירכה אותו. "יש לך טעם משובח, מר ויזנסקי."

"תודה לך."

נראה כי האישה הצעירה לא הבחינה באירוניה שבקולו. היא ארזה את המחרוזת בקופסה מרופדת סטין, הקלידה את המכירה בקופה ופטפטה אתו במרץ. "נשים פשוט מתפעלות מאודם וברקת. הם כל-כך יותר מעניינים מיהלומים, אתה לא חושב? אני בטוחה שהחברה שלך תאהב את המחרוזת."

היא עצרה כדי לבדוק את תגובתו להערתה, והוא זיהה את המבט שבעיניה. בחודש המסויט שעבר עליו, נאלץ להתמודד עם נשים אינספור – כולן עם אותו מבט משחר לטרף. הוא המציא כמה אסטרטגיות התמודדות, התקפה, נסיגה, והתחזות למת.

בשיטת ההתקפה השתמש רק במקרים קיצוניים; המוכרת הבלונדינית לא הייתה כזו – לפחות עדיין לא. נסיגה לא הייתה אפשרית עד שיקבל בחזרה את כרטיס האשראי שלו. מה שהשאיר אותו עם האופציה השלישית.

הוא לא אישר או הכחיש את ניחושה לגבי מי שתקבל את המחרוזת.

מכל מקום, העדר התגובה שלו לא הרתיע אותה. היא החליקה את הקופסה לאורך הדלפק ואתה כרטיס ביקור.

"מספר הטלפון שלי בבית נמצא מאחור. אם אי פעם תרצה תצוגה פרטית של... המלאי שלנו, התקשר אלי, בבקשה."

גרק תחב את הקופסה לכיסו, אבל השאיר את הכרטיס על הדלפק. "זה לא יהיה הכרחי," הוא נהם.

הוא צעד אל הדלת, וכמעט התנגש בלקוח אחר שנכנס לחנות והכניס בעקבותיו משב רוח מקפיא. האיש הנמוך והעגלגל עמד בפתח, אפו נוטף, ובהה בגרק.

"הי, אני מכיר אותך!" מצחו, שהזכיר לגרק מצח של אדם קדמון, התבהר והוא קרץ אל גרק. "ראיתי את התמונה שלך בצהובון של שיקגו הבוקר. האנק, נכון? חה, חה, חה – "

"תסלח לי," אמר גרק בקור. "אתה חוסם את הדלת."

האיש הפסיק לצחקק וזז הצידה במהירות. גרק יצא, טורק אחריו את דלת החנות. הוא עמד על מדרכה קרה וחשוכה, גשם מעורב בשלג מכה את פניו ואת ידיו.

הוא משך בחוזקה את כפפותיו ועטף חצי פנים בצעיף הצמר. הוא עשה דרכו לאורך המדרכה, הכעס מזרז את צעדיו יותר מכרגיל, וקילל את עצמו על כך שהסכים לדבר עם העיתונאית הארורה.

הוא חרג ממדיניות הסירוב שלו לראיונות בגלל שהיא אמרה שהיא כותבת מאמר על תרומתם של אנשי עסקים להתחדשות ולחיוניות של העיר, על-ידי יצירת מקומות עבודה למי שנפלטו ממעגל התעסוקה. אילו היה מודע לכוונותיה האמיתיות היה מראה לה מיד את הדלת. עכשיו בגלל שויתר על ההגנות שלו לרגע אחד, חייו הפכו לגיהינום. בהתחלה הוא היה קצת משועשע. הבדיחות הגסות מצד הגברים. המבטים הרוטטים של הנשים. ואז התחיל לקבל מכתבים. שקים של מכתבים. ונשים התחילו להופיע במשרד. ובדירתו. ובמסעדות בהן סעד...

הוא האריך את צעדיו, ונכנס מבלי משים לשלולית. ליל אמש היה הקש האחרון. הוא עמד לסגור עסקה עם לקוח בארוחה של בשר חזיר מעושן ופירה תפוחי-אדמה מזן יוקון גולד, כשאישה צעירה בשם לילי לאד הופיעה וטענה שהיא נערת מברק מזמר. אבל נדמה היה שהיא מתמחה יותר בחשפנות מאשר בשירה. למול עיניהן המבועתות של מטרוניתות כבודות, הוא היה צריך להלביש את האישה וללוות אותה בכוח אל מחוץ למסעדה.

לרוע המזל, ברגע שהיו בחוץ, היא חיבקה אותו סביב צווארו ושתלה נשיקה על שפתיו. הוא הדף את לילי הצידה, אבל לא לפני שצלם של איזה צהובון הספיק לצלם מספר תמונות.

בניסיון להתעלם מהקור המקפיא, גרק גיבנן את כתפיו ופנה לפינה היכן שחיכתה לו הלימוזינה שלו. המצב לא היה עוד משעשע. למעשה, נשבר לו לגמרי –

"אוף!"

אישה הייתה אחראית לאנקה הקטנה כשהתנגשה בו במהירות גבוהה. החבילות שהיו בידה התפזרו לכל עבר. וגם היא. היא נחתה על אחוריה בשלג.

אינסטינקטיבית, הוא כרע לצידה. "את בסדר?"

עיניה הכחולות, ממוסגרות על-ידי ריסים ארוכים ושחורים, נראו המומות מעט, אבל היא הנהנה. "אני בסדר..."

מבטו ירד לעבר פיה, מתבונן בשפתיה, שהשמיעו את המילים. שפתה העליונה הייתה ארוכה וישרה לחלוטין, ללא החריץ הרגיל במרכזן, והתעקלה מעט בפינות. השפה התחתונה הייתה קצרה יותר, ומלאה יותר, אבל לא בהרבה. התוצאה הייתה חושנית להפליא.

הוא התכופף קרוב יותר, כדי לשמוע את דבריה ברוח השורקת.

"אני כל-כך מצטערת – "

"זו הייתה אשמתי," הוא קטע אותה, מסיט בקושי את מבטו משפתיה. "לא שמתי לב לאן אני הולך."

"לא, לא. אני רצתי, ניסיתי לתפוס את הרכבת – אוה, החבילות שלי!"

עם תמיכה קלה מידו המייצבת, היא התרוממה על רגליה וחטפה קופסה שהתגלגלה על האדמה. צעיף בצבע טורקיז ונייר אריזה ביצבצו מתחת למכסה המעוך. היא תחבה את הקופסה בחזרה לתיקה.

"את בטוחה שאת בסדר?" הוא הרים עבורה את כובעה והיא דחסה את שערה לתוכו, האריג האדום הבהיר מכסה הכל מלבד כמה תלתלים קצרים ושחורים.

"כן, אני בטוחה." היא חייכה בעצב, שיניה מאוד לבנות למול הגוון הזהוב של עורה, גומת חן מתגלה בלחיה. "בעיקר החבילות שלי סבלו, אני חושבת."

"תני לי לעזור לך," הוא אמר, תופס שקית שעמדה להתעופף ברוח. הוא תחב מספר קופסאות קטנות לתוכה, תשומת לבו מוקדשת יותר לה מאשר למלאכתו. לא נראה היה שהיא מזהה אותו – דבר נדיר בימים אלו. הוא לא היה יכול לראות את גזרתה, שהייתה עטופה במעיל קצת בלוי שהיה גדול עליה בכמה מידות. אבל היא הייתה קטנה, מעט פחות ממטר שישים, והוא הרגיש את עצמותיה הדקות של ידה דרך כפפת הצמר, כשעזר לה להתרומם.

הוא הרים זוג נעלי טניס זעירות בוורוד, צהוב וכחול. הוא התבונן שוב באישה. צעירה – אבל לא צעירה מדי להיות אימא. "יש בוץ על הנעליים. אני אחליף אותן וכל דבר אחר שניזוק."

"לא!" היא מחתה מייד. "זה ירד בקלות. וגם אם לא, האחיינית שלי לא תבחין בכמה כתמים... אוה!"

היא מיהרה כדי לתפוס כדור-בסיס שהתגלגל באיטיות לעבר פתח ניקוז. הוא ראה מגזין שעמודיו מתנופפים ברוח. "האם זה שלך?" הוא קרא אחריה כשהתכופף להרים אותו.

היא התבוננה מעבר לכתפה והנהנה, לפני שהצליחה לאחוז בכדור.

גרק הרים את המגזין ואז קפא על מקומו כשראה את קלסתרו מתנוסס על העטיפה.

לסתו התהדקה. הוא דחס את הצהובון לתוך השקית, ואז הלך להיכן שכרעה בתעלה. כשהתרוממה דחף את השקית לזרועותיה.

"הנה," הוא אמר קצרות. "בפעם הבאה שימי לב לאן את הולכת."

הוא הסתלק, צועד בכבדות, רק כדי להיכנס לתוך שלולית. מי קרח התיזו לתוך החלק העליון של נעליו. מקלל תחת אפו, הוא הלך בנעליו הלחות והקרות עד ללימוזינה הממתינה לו וטיפס פנימה. "הביתה, הרדי."

"כן, אדוני," ענה לו הנהג.

המכונית נסעה לאורך הרחוב, מטרטרת ברכות, וגרק הסתכל דרך החלון. הוא ראה את האישה עדיין עומדת בתעלת הביוב, אוחזת את חבילותיה ובוהה בלימוזינה. הייתה לה הבעה של בלבול עמוק.

הוא התמלא כעס. היא בוודאי ארבה מעבר לפינה, מחכה לו. אם המגזין לא היה מסגיר אותה, הוא היה מאמין שההתנגשות ביניהם הייתה באמת תאונה. הוא אפילו עמד להציע לה טרמפ הביתה.

היא באמת הייתה טובה. טובה מרובן. תמימה למראה – חוץ מפיה. הפה הזה היה אמור להזהיר אותו...

הוא ישב שקוע בדממה קודרת עד שהנהג עצר לפני בניין הדירות שלו. רק כשנכנס פנימה ושלח את ידו לכיס המעיל, גילה שמשהו היה חסר.

מחרוזת האודם והברקת נעלמה.

 

קרה, רטובה ועייפה, אליי נכנסה לדירתה והשליכה את השקיות שלה על השולחן במטבחון באנחת הקלה. "הי, מרטינה," היא אמרה לבת-דודתה שבדקה סיר גדול שעמד על הכיריים. "איך היה מבחן הגמר שלך?"

"בסדר. היה קל יותר מכפי שציפיתי." מרטינה הרימה סיר-לחץ גדוש בטמלה והניחה אותו על הדלפק. היא התבוננה מעבר לכתפה, שערה הכהה מתנופף. גבותיה המעוצבות מתרוממות עוד יותר. "מה קרה לך, צ'יקה?"

אליי טלטלה את ראשה כשקילפה מעליה את מעילה וכפפותיה והלכה להחזיק את ידיה קרוב לתנור עתיק אבל מחמם. "זה סיפור ארוך. מספיק לומר שהתנגשתי במר רטנני והפסדתי את הרכבת שלי." היא רחרחה את האוויר בהערכה. "הטמלה האלו מריחים נפלא. אני יכולה לקבל אחד?"

"טוב... בסדר, אבל רק אחד. הם למסיבה מחר בערב. מי זה מר רטנני הזה?"

"אף-אחד חשוב," ביטלה אליי את האדם הלא נעים. למרות שלמעשה, עם כפפות העור המשובחות שלו והלימוזינה היקרה הוא היה בבירור מישהו. מישהו עשיר ומקולקל שלפתע החליט שהיא לא שווה את הזמן והמאמץ של התנהגות אדיבה. היא שקעה לתוך כיסא, קילפה את מעטה התירס החם ונגסה בטמלה. הבשר החריף שרף את פיה, אבל היא הייתה כל-כך רעבה שלא היה לה איכפת. "הממ, זה פנטסטי, מרטינה. יותר טוב אפילו משל אבא שלך. את צריכה למכור אותם. תעשי הון."

"אני אוהבת לבשל... אבל לא עד כדי כך." מרטינה גרפה בזריזות את הטמלה לתוך צלחת זכוכית. "איך היו העסקים בגלריה היום?"

"לא רע. הרבה אנשים נכנסו. שכנעתי זוג אחד לקחת ציור הביתה לניסיון. ומכרתי פסל." אליי שברה בזהירות חתיכה מהטמלה, והתבוננה באדים העולים לאוויר. "האישה אהבה אותו. היא אמרה שהפסל הזכיר לה את ההרגשה שלה כשהתאהבה בפעם הראשונה. היא אפילו לא הסתכלה על תווית המחיר. אבל כשאמרתי לה כמה זה עולה, היא אמרה שהיא לא יכולה להרשות לעצמה לשלם כל-כך הרבה, והאם אני יכולה, בבקשה, לעשות לה הנחה. אמרתי לה שאולי הנחה קטנה, אבל היא אמרה שהיא יכולה לשלם רק חצי מהמחיר כך ש – "

"כך שלבסוף נתת לה את הפסל כמעט במתנה," מרטינה סיימה עבורה, מנידה בראשה. "אף פעם לא ידעת איך להתמקח. הרננדז בלי גן ההתמקחות – זה בלתי רגיל."

אליי עשתה פרצוף. "אני משתפרת."

"כן, בטח. חשבתי שאמרת שמר פוגל יצטרך לסגור את הגלריה אם היא לא תתחיל לעשות רווחים."

אליי נשכה את שפתה. היא באמת אמרה כך, וזו הייתה האמת. המחשבה הפחידה אותה. היא עבדה קשה, אבל הגלריה לא הצליחה לכסות את ההוצאות בשלושת החודשים האחרונים ברציפות. אם היא לא תמצא פתרון בקרוב, מר פוגל לא יהיה מסוגל להשאיר את הגלריה פתוחה. ואז מה יעשו טום וביאטריס וכל האנשים האחרים שהציגו את העבודות שלהם בגלריה? ומה תעשה היא? היא אהבה את העבודה שלה.

בסדר, אז מדי פעם הייתה צריכה לנקות בתים בנוסף כדי לסגור את החודש – מה זה קצת עבודת פרך, כשתמיד המשיכה לחשוב על הגלריה? בפוגל'ס מאה דברים מרתקים ובלתי צפויים יכלו להתרחש. פסל היה נכנס להוט להתווכח על המעלות של יצירתו האחרונה. סטודנט מוזנח היה מגיע, נושא תיק עבודות ובו הרישומים המדהימים ביותר שראתה עד היום. או שלקוח היה נכנס, מישהו שרוצה להימלט מהקיום הצר ולראות את העולם מכיוון לגמרי אחר – כיוון של צורה ומבנה וצבע...

"המכירות יתאוששו," היא אמרה למרטינה, יותר בביטחון מכפי שהרגישה באמת.

"את צריכה לפרסם. עסקים תלויים לגמרי בפרסום." מרטינה שלמדה שיווק בקולג' קרוב, החזיקה מעצמה – בגיל עשרים ואחת – מומחית בכל מה שקשור לעסקים. "וקשרים. את צריכה לטפח את האנשים הנכונים."

אליי עיוותה את פניה. "את מתכוונת ללקק לאנשי עסקים עשירים ובנות זוגם?"

"זה נקרא קשירת קשרים. את כזו סנובית, אליי."

"אני לא!"

"כשזה קשור לאמנות את סנובית. לבי שותת דם על האישה המסכנה שבאה אתמול לגלריה – "

"מרטינה! אמרתי לך מה היא אמרה – "

"כן, היא רצתה לדעת אם הציור יהיה השקעה טובה. זה לא פשע, אליי, לרצות לעשות כסף."

"אם היא רוצה לעשות כסף, היא צריכה להשקיע בנדל"ן." אליי הסתכלה בספת העור המרופטת שבחדר המגורים – ובעבודות האמנות הצבעוניות שכיסו כל סנטימטר מרובע של הקיר שמעליה. "אמנות לא צריכה להיות קשורה לכסף."

מרטינה גלגלה את עיניה. "את מפספסת את הנקודה, אליי. זה קשור מאוד לכסף – לפחות כרגע. היית צריכה למצוא משהו למכור לה, במקום להציע לה לנסות בגלריה אחרת. את צריכה לחשוב כמו איש-עסקים." מרטינה שמה את הטמלה במקרר, ואז ניגשה לשקיות שעל השולחן. "האם קנית את המגזין שלי?"

"כן, זה שם היכנשהו." אליי נגסה בטמלה שלה בהיסח הדעת. האם מרטינה צדקה? האם היא הייתה סנובית בקשר לאמנות? אולי. טוב, כנראה. אמן מכניס כל-כך הרבה מעצמו לתוך היצירה, מכלה כל-כך הרבה זמן ומאמץ כדי ליצור את הקומפוזיציה, הצבעים והטקסטורה ואלף פרטים אחרים, שכולם צריכים לדייק. זה נראה לה לא בסדר לתת למישהו שלא איכפת לו בכלל מכל התהליך היצירתי לקחת יצירה הביתה.

לרוע המזל, היא לא יכולה להרשות לעצמה לדאוג לגבי נכון ולא נכון.

היא בלעה במאמץ פיסת טמלה. היא לא יכולה להניח לגלריה להיסגר בגלל שמישהו ראה את הערך הדולרי כשהסתכל בציור. היא לא יכולה להרשות לעצמה לתבוע שאנשים יעריכו ציור או פסל בדיוק באופן שמגיע להם. "או.קיי. מרטינה. מעכשיו אני אתנהג כמו איש עסקים. אני אהיה קרה, קשה וחסרת-רחמים – "

"אולי את יכולה פשוט להיות מעשית... מה זה?" מרטינה השמיעה שריקה.

אליי הרימה ראשה לגלות את בת-דודתה בודקת את תכולתה של קופסת תכשיטים שטוחה.

"מה עשית, אליי? משכת כסף מהבנק?"

מברישה את פירורי הבצק מעל אצבעותיה, אליי קמה להסתכל בתיבה. היא השתנקה כשראתה את התכולה.

אבני אודם וברקת התנוצצו באור העמום של הדירה, הניצוץ מעיד על מקוריותן.

"אלוהים אדירים," אמרה אליי בחולשה. "זה בוודאי שייך לאיש הזה – מר רטנני."

"הוא לא יהיה מאושר כשיגלה את האובדן," העירה מרטינה.

"לא, אני לא חושבת," אליי הסכימה איתה, תוהה למי קנה מחרוזת מכוערת כל-כך. לאשתו? היא לא יכלה לדמיין אשת חברה אנינה עונדת משהו כל-כך צעקני. חברה מהצד? הרבה יותר סביר, חשבה, וקימטה את אפה.

היא הסתכלה על שם התכשיטן המוטבע על הסטין הלבן שתחת המכסה. "אני מניחה שאצטרך לקחת את זה לחנות התכשיטים מחר." היא נאנחה. מחר יהיה ערב חג המולד – היו לה שני בתים לנקות והמסיבה אצל דודה ודודתה אחר-כך. ממש לא היה לה זמן לעשות עוד טיול במעלה שדרות מישיגן.

יגיע לו אם לא אחזיר את זה עד אחרי החג, היא חשבה, מרגישה מעט רטננית בעצמה.

"הבחור הזה צריך להיות עשיר מאוד." מרטינה הגניבה מבט באליי. "מעניין מי זה."

"אין לי שום מושג." והיא ממש לא רצתה לדעת.

"הממ." מרטינה עדיין התבוננה בה. "איזה זקן, אני מניחה."

"לא ממש. אולי בן שלושים."

"שלושים! זה ממש לא רע. נראה טוב?"

"לא חשבתי ככה," אליי שיקרה. למען האמת, הרושם הראשוני שלה היה שהוא מאוד מושך. כשהתבוננה לראשונה בפנים המודאגות, הלב שלה פעם באופן מוזר. הוא נראה כל-כך ידידותי, עיניו הירקרקות חייכו אליה... עד שפתאום, ללא שום סיבה, הפכו לאפור מקפיא.

היא רתחה בגלל התנהגותו הגסה כל הדרך הביתה. היא התנצלה אוטומטית – אבל באמת, ההתנגשות הייתה באשמתו לא פחות מבאשמתה. הוא לא הסתכל לאן הוא הולך והוא הלך מהר מאוד. הוא הפיל אותה מהרגליים, גרם לה להפיל ולגרום נזק לכמה ממתנותיה ולאחר לרכבת, בנוסף. הוא יכול היה לפחות להציע להסיע אותה. לא שהיא הייתה מסכימה, אבל בכל זאת... הוא בוודאי חשש שתלכלך את הלימוזינה המפוארת שלו.

לא, הוא לא היה מושך בכלל, היא הבינה עכשיו. "הוא היה גדול עם עיניים רעות," היא סיפרה לבת-דודתה.

"שמן?"

למעשה, היא הרגישה שהוא כמו פלדה מוצקה כשהתנגשה בו. "אני לא יכולתי לראות – הוא לבש מעיל ארוך. אבל היה לו פנים כמו לוַאן-גוך."

"למה את מתכוונת?" מרטינה שאלה. "הייתה לו רק אוזן אחת?"

אליי צחקה ונענעה בראשה, אבל לא הוסיפה דבר. היה קשה מדי להסביר. בעיני רוחה, היא יכלה לראות את האיש בבירור, הגבות העבות, העיניים החודרות, התווים הזוויתיים, מעט לא סימטריים...

"הממף. אני לא יודעת למה גברים עשירים צריכים להיות מכוערים כל-כך." מרטינה נאנחה והוציאה מהשקית את המגזין שביקשה מאליי לקנות. "טוב, אולי לא כל הגברים העשירים," היא תיקנה, והחזיקה את המגזין כך שאליי תראה את השער. "גרק ויזנסקי הוא חמוד, את לא חושבת?"

אליי קנתה את המגזין בלי להתבונן בו. עכשיו, בהסתכלה בתמונת השער, התקשחה.

על השער הייתה תמונה מובלטת של אדמונית לבושה למחצה ושל גבר המתבונן בכעס במצלמה – גבר עם עיניים אפורות קרות ומוכרות מתחת לגבינים כהים.

ההבעה שעל פניו הייתה בדיוק אותה הבעה שהייתה לו כשעזב אותה לעמוד בתעלת הניקוז.

אליי התבוננה בכותרת שמעל התמונה.

מנה ראשונה: מזמוזים, היא צעקה באותיות דפוס אדומות. קינוח: הרווק הכי נחשק בשיקגו.

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי49 ₪ 29 ₪
מודפס 98 ₪
דיגיטלי 47 ₪
קינדל 47 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 49 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
עוד ספרים של הוצאת שלגי
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי28 ₪ 29 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
עוד ספרים של מילי
דיגיטלי 35 ₪
מודפס 39 ₪
דיגיטלי 35 ₪
קינדל 34 ₪
מודפס 79 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il