רומן בין שני בתים

ג'יאני רנצטי ניגש מייד לשקם את המוניטין שלו כשחרושת השמועות החלה לאיים על מעמדו כמנכ"ל. ולבקש מג'וזפין המילטון, חברת הילדות שלו, להתחתן איתו בנישואים פיקטיביים היה הצעד הראשון!

ג'ו התמימה הייתה שם תמיד בשביל ג'יאני, אם כי זה לא אומר בכלל שהיא מוכנה באיזושהי צורה להצעת הנישואים שלו. אבל כדי להציל את משפחתה מפשיטת רגל היא חייבת להגיד לו כן! אלא שהחיים כגברת רנצטי מתחילים להרגיש אמיתיים מדי. האם היא תוכל לבטוח בעצמה שתזכור כי הנדרים שהם החליפו בחתונתם היו רק הצגה?

1
ג'יאני רנצטי החניק קללה כשנאמר לו שאביו, פדריקו, ממתין לו במשרדו. הוא ידע במה מדובר, והיה מעדיף בהחלט שלא לדעת. רק שככה זה בחיים, וג'יאני תמיד התמודד בצורה ישירה עם כל מכשול שניצב בדרכו. ובהיותו המנכ"ל המצליח להדהים והצעיר ביותר אי-פעם של תאגיד רנצטי, גם הפעם הוא לא התכוון לוותר על אמונותיו.

העוזרת האישית שלו השתדלה להימנע מלפגוש את עיניו, בבשרה לו על הגעת אביו, ושמץ הסומק שצבע את עצמות לחייו הקשות של ג'יאני הבליט בצורה נפלאה את מבנה הפנים היפהפה בו הוא ניחן ושזיכה אותו בדרך כלל במבט שני או אפילו שלישי, מכל אישה חולפת. העוזרת האישית שלו כבר ראתה בוודאי את התמונות בעיתונים, ולרגע אחד, ג'יאני התבייש ולא הרגיש מלא עוצמה, בגלל הזעם שהתפוצץ בתוכו בראותו את הכתבה הנלוזה.

הנה הוא, עומד להיות מתויג לעד בגלל רגע אחד של אווילות מינית. שפתיו החושניות התהדקו. אך הדבר שבו הוא האמין יותר מכול הוא שחייו הפרטיים – כלומר חיי המין שלו – צריכים להתנהל בלי שום פרסום. לרוע המזל, במקרה הספציפי הזה, הקווים היטשטשו. טמנו פח לג'יאני, ולמרבה הצער, הוא נכנע לפיתוי בחדר הפרטי של איזה מועדון לילה. זה הוביל לניסיון סחיטה ולהתערבות משטרתית, מה שהוביל בתורו לאוסף תמונות נלוזות בעיתון הרכילות הזול; כשניסיון הסחיטה נכשל, הסוחטים בחרו למכור את הסיפור תמורת מזומנים.

כשהבעה אטומה של השלמה עומדת בעיניו הכהות המדהימות, ג'יאני נכנס אל משרדו. יחסיו עם אביו היו תמיד רעילים. אימו המנוחה נישלה את אביו מצוואתה והותירה את כל עושרה העצום בנאמנות לבנה, וג'יאני היה מודע בהחלט לטינה שמילאה את לב אביו בגלל ההחלטה הזאת. אך מערכת היחסים ביניהם, רעועה ככל שהייתה עד אז, הורעה הרבה יותר ברגע שג'יאני נכנס לתפקיד של אביו בתאגיד רנצטי. פדריקו רנצטי קיבל כמה החלטות עסקיות גרועות, ומועצת המנהלים, שכללה את שני אחיו הגדולים של פדריקו, החליטה להדיחו ולמנות תחתיו את בנו שכבר ניהל בעצמו חברה אחרת, רווחית מאוד. למרות שבזמנו, פדריקו טען שהוא שמח לצאת לגמלאות, מרירותו רק הלכה והתגברה כפי הנראה, כשבנו קידם את החברה והכניסהּ לדירוג החברות המובילות של פורצ'ן.

"פדריקו," בירך ג'יאני את אביו, בשם וברשמיות שהקשיש העדיף תמיד, תוך שהוא מושיט לו יד חזקה.

הקשיש, גבה-קומה אך קצת עגלגל סביב המותניים, בגלל חייו הטובים, בחן את בנו בפה קפוץ בביקורתיות. "באתי רק כדי להגיד לך שכשמועצת המנהלים תצביע להעיף אותך, בסוף החודש. לא אני ולא הדודים שלך נתמוך בך," הוא סינן.

ג'יאני קפא, מופתע כליל מהצהרת הכוונות הזאת. הוא לא היה מודע לסכנה של הצבעה על החלפתו. מניסיונו, חברי מועצת המנהלים הציבו תמיד את הרווח בעדיפות הראשונה. אך הסתבר שתופי הטם-טם במשפחה עבדו שעות נוספות מאחורי גבו. צמרמורת צוננת חלפה במורד גבו. מעט דברים היו חשובים לג'יאני מלבד עבודתו, כי הוא חונך להיות טיפוס סופר-הישגי. הוא חי, נשם וישן את העסק, ולא רק שהוא עלה והצליח כמנכ"ל של החברה המשפחתית, הוא גם העריך מאוד את תפקידו ואת האחריות אשר הייתה כרוכה בו.

"האפיזודה המגעילה הזאת פגעה בתדמיתה של החברה," הבהיר פדריקו רנצטי בצינה חרישית. "זה לא משהו שניתן להתעלם ממנו."

"המוניטין שלי נפגע," התווכח ג'יאני בקול יציב. "עשיתי טעות מטופשת בשיקול הדעת, ואני לא אנסה אפילו להצדיק את עצמי."

"עשית סקס עם מישהי במועדון לילה!" הצליף בו אביו בסלידה. "כשמצלמה מכוונת עליך!"

"ברור לחלוטין, שלא הייתי מודע למצלמה הנסתרת," אמר ג'יאני ביובש. "אבל גם לא הסכמתי להיכנע לניסיון הסחיטה."

"זאת הייתה טעות. היית צריך לשלם לפרוצה המלוכלכת ההיא, כדי להגן על שמה הטוב של החברה!"

"מאוחר מדי," השיב ג'יאני, ולא ראה שום טעם להתווכח ולהאריך את הפגישה. הוא ראה בעיניו של אביו שהקשיש שואב הנאה מסויימת מנפילתו, וכמו תמיד, זה כאב לו עמוק בפנים. זה גרם לו לתהות, כמו שתהה לא פעם בילדותו, מה הוא עולל שהצדיק כזאת טינה.

"תמיד סירבת להקשיב לי ולשמוע בעצתי!" הכריז הזקן במרירות. "אם היית מחזיק פילגש, זה היה נעשה בצנעה. אז לא היו צצות שום הפתעות. שום סקנדלים."

ג'יאני חרק בשיניו, מפני שהוא חשב תמיד שפילגש תהיה עול מחניק נוסף בחייו. אישה אחת אקסקלוסיבית שתספק את כל תשוקתו? ג'יאני נהנה מהחופש ומשפע הבחירה שעמד לרשותו, אבל אפילו פילגש יכולה לצפות למידת מה של נאמנות. למה עליו לבחור באופציה הזאת, כשרוב הנשים הצעירות שהוא פוגש שמחות להסתפק בקשרים חטופים ולא מחייבים? יותר מזה, סגנון חיים מנותק כזה הזכיר לו יותר מדי את זה של אביו, והוא סירב לקבל החלטה דומה, בעיקר בהיותו בנה של אישה שחשה מושפלת בגלל כל הפילגשים של בעלה.

"עדיף עוד יותר היה אם היית מתחתן כבר בשלב הזה ומתמסד!" הוסיף פדריקו רנצטי בנימה קודרת.

"למה לעזאזל שארצה להתחתן, בגיל עשרים ושמונה?" שאל ג'יאני בתדהמה.

"אני התחתנתי בגיל עשרים ושלוש."

"אז, בימים ההם," לעג ג'יאני, בהילחמו בדחף העז להזכיר את עובדת היות אימו היורשת העשירה ביותר באירופה, כך שאביו המרושש לא היה יכול לוותר על ההזדמנות להתחתן איתה. "מעטים הם האנשים ששמחים להתחתן כה צעירים, כיום."

"אם היית נשוי, או אפילו מאורס, חברי מועצת המנהלים היו רואים באופק תקווה לכך שתתנהג בצורה טובה יותר. אבל אתה פשוט לא מוכן להתבגר!" אמר לו פדריקו בנימת האשמה זועפת. "מה יש לך נגד מוסד הנישואים?"

"כאילו שאימא ואתה הייתם כל כך מאושרים בנישואים שלכם," פלט ג'יאני במיאוס מודגש.

הקשיש החוויר לשמע התזכורת הלא רצויה, ופסע צעד אחד אחורה. "צר לי על כך שהיית מודע לקשיים שהיו בינינו."

מבוכה מילאה את ג'יאני, כי לא הייתה לו שום כוונה להגיע עם אביו לשיחה אישית כל כך, ובגלל שהנושא של אימו, שהלכה לעולמה כשהוא היה בן שלוש-עשרה, לא עלה ביניהם כמעט אף פעם. הזיכרונות שנותרו לו ממנה היו פרטיים וכואבים מדי. שתיקה טעונה השתררה למשך כמה שניות של מועקה.

"תראה." פדריקו פרש את ידיו בתחינה מהוססת. "אתה יכול עדיין להפוך את כל המצב הנוראי הזה, אם רק תבחר את האישה הנכונה לנישואים. אתה בכלל מכיר נשים הגונות? קשה להניח שאלו הנשים שניתן לפגוש במועדונים הפרטיים המלוכלכים ובמסיבות החשק שבהם אתה מבלה," הכריז פדריקו בתסכול. "היא צריכה להיות בוגרת ומכובדת, וחייבת להיות בעלת מוניטין צחור כשלג."

"בהתחשב בכותרות שבהן כיכבתי בשבוע החולף, קשה לי להאמין שאיזושהי אישה הגונה תסכים להתחתן איתי כרגע," השיב ג'יאני במרירות.

"אל תדבר שטויות," יעץ לו אביו בקוצר רוח. "אתה עשיר כקורח. אפילו האישה המוסרית ביותר תתפתה על ידי כל מה שאתה יכול להציע... אם כי, במלוא הכנות, ההתנהגות שלך ממש לא יכולה לפתות אף אחת."

"ואותי לא מפתה הרעיון של אישה רודפת בצע, שמתחתנת איתי רק בשביל הכסף," השיב ג'יאני בפסקנות מוחלטת. "בוא לא נדבר על הבלתי אפשרי. וקשה לי לראות איך טבעת נישואין על אצבעי תרגיע את חששות חברי מועצת המנהלים."

"כולנו אנשים זקנים, במועצת המנהלים, ג'יאני. בעינינו, התמסדות היא שוות ערך להגעה לבגרות, ליציבות," הכריז אביו ביובש. "אני בטוח שאפילו אתה תוכל לשקול בית עם גדר לבנה, אם זה יכול להביא לתוצאות שאתה רוצה, נכון?"

ג'יאני חרק שיניים ולא אמר דבר. הוא הכיר רק בחורות במועדונים, נשות החברה הגבוהה ובחורות ששואפות לפצוח בקריירת דוגמנות. אבל הרי הוא לא שקל ברצינות להישמע לעצה של אביו, נכון? ממש לא. הוא עשה טעות אחת והוא ילמד ממנה לקח, אפילו אם זה אומר שהוא צריך ללמוד אותו בדרך הקשה. הוא לא התכוון לקשור את עצמו בנישואים אומללים, כדי לספק אנשי מוסר. וגם לא למען שום סיבה אחרת, הוא נשבע בלהט.

כשאצבעותיה מקמטות את מכתב הסירוב של הבנק, ג'וזפין המילטון בהתה החוצה מחלון עליית הגג לעבר בלוודיר, בית המידות המפואר הסמוך לבית הוריה. הוא היה שייך למשפחת רנצטי, וג'יאני רנצטי היה בעל האדמות והמעסיק הגדול ביותר בסביבה. טכנית, הוא גם היה השכן שלה מהבית הסמוך. כמעט כל פיסת קרקע סביבם הייתה שייכת לו, ומה שנותר להם היה בגודל של בול דואר.

ליידימיד, ביתה של משפחת המילטון, מתקופת בית טיודור, הלך והתפורר לו לאטו, עם הידלדלות ההון של משפחת המילטון, בעוד שההון של משפחת רנצטי צמח בהתמדה. לפני למעלה ממאה שנים, מישהו מהצד של אימו של ג'יאני רנצטי רכש חלק מאדמת אחוזת ליידימיד כדי לבנות את מעונם המפואר. לאט-לאט, לאורך השנים, אבותיו של ג'יאני רכשו כמעט את כל האדמות שהיו במקור של ליידימיד. רק הגן המוקף חומה, המבנים הסמוכים ופיסת קרקע לאורך חוף האגם נותרו עדיין שלהם, חשבה לעצמה ג'ו בעצב, ותהתה אם ג'יאני עומד לעוט כמו ציפור הטרף שהוא בעצם, ולחטוף את המעט שעוד נותר מביתה, כשהחוב יאלץ אותם למכור. ליידימיד ימכר וודאי במחיר מוזל מאוד, היא הודתה בלב כבד.

ברדתה לאט במדרגות המשרתים הרעועות והצרות, במחשבה החולפת שמעניין מתי לאחרונה נראה איזה משרת בביתה המאובק, היא כבשה תחושת כישלון עזה ומעיקה, ואז מתחה את כתפיה והשתלטה על הבעת פניה. היא הייתה חייבת להישאר חזקה, למען כל מי שיקר לליבה.

ג'ו הניחה את המכתב מהבנק על שולחן המטבח, לפני סבתה ושתי אחיותיה הקשישות. סיביל וביאטריס, טריקסי, בפי כולם. זה היה מפגש משפחתי.

"סירוב נוסף," אמרה בצער סבתא ליז, ופניה חרושי הקמטים נמלאו דאגה מתחת להילת השיער הלבן שאפפה אותם.

"אבל הדלקתי נר והתפללתי להצלחה," הכריזה טריקסי, דודתה הגדולה, באכזבה זועמת, כשעגיליה וצמידיה מקרקשים בקול ושערה הארוך, המאפיר, מרחף סביב פניה בגלל האופן בו היא נדה בראשה. "למה זה לא עבד?"

האחות השלישית, הצעירה מבין שלושתן, גלגלה את עיניה הכחולות ועפעפה בריסיה המלאכותיים בסגנון של פאם-פטאל. "זה לא עבד בגלל שמבחינה פיננסית, אנחנו מהוות הימור גרוע ולא כדאי להלוות לנו," היא אמרה, בגישה הפרקטית שאפיינה אותה לא פחות מהופעתה הזוהרת. "אז, מה עכשיו?"

כשידה האחת משחקת בחרדה בקצה צמתה הבלונדינית הארוכה, ג'ו העוותה את פניה החדים והמעודנים, כשעיניה הכחולות נמלאות צער. היא בלעה במאמץ. "קבעתי לעצמי פגישה עם ג'יאני רנצטי, ואני עומדת לשאול אותו אם הוא יסכים להלוות לנו את הכסף. כבר ניסיתי את כל הבנקים. הוא תקוותנו האחרונה."

"לא בטוח שאת לא מסתכנת, כשאת פוגשת אותו לבד," עקצה סיביל, בהתייחסה לכתבת העיתון השערורייתית שכל תושבי הסביבה בלעו בלהיטות.

ג'ו התעלמה מזה. "אני פוגשת אותו הערב, כשהוא מגיע לבלות בבית את סוף השבוע. חשבתי שמוטב לשמור את הפגישה במסלול לא רשמי."

"אני מוכנה להתערב שאת כבר מתחרטת שלא נענית להזמנה לצאת ארוחת ערב, כשהוא שוב ניסה, בחג המולד האחרון." סיביל נאנחה. "זה כבר היה בכל זאת, הניסיון השני שלו להזמין אותך, ואת דחית אותו. קשה לי להאמין שהדחיות הללו עוררו בו נדיבות רבה במיוחד."

"נדמה לי שהוא היה נדהם יותר, אם הייתי אומרת לו כן," השיבה ג'ו, בהעדיפה לרדת מהנושא הזה.

ג'ו הכירה את עצמה היטב, והיא סירבה תמיד להניח לעצמה להתפתות על ידי הגבר שכנראה היה כמו קריפטונייט בשבילה. ג'יאני היה "הבחור הרע" בהתגלמותו, ולא הייתה לה שום כוונה להפוך לעוד חריץ שנחקק ברגלי מיטתו המאוד מחורצות. הוא משך אותה, בעוד שאף גבר אחר לא הצליח לעשות זאת מעולם, והיא הייתה מאוד מודעת לחולשתה העצומה כלפיו. אבל היא גם הכירה את ג'יאני מאז שהייתה ילדה קטנה, העריכה את ידידותם הלא מחייבת, וממש לא רצתה להסתכן באובדן הקשר הייחודי הזה.

"יש תרבויות שבהן מאמינים שאם הצלת חיים של מישהו, חייו שייכים לך," אמרה טריקסי בפיזור דעת. "ג'יאני לא קיבל תמורה רבה במיוחד למאמץ שהוא עשה באותו היום."

עיניה של סיביל התיזו ניצוצות. "זה לא מה שקרה, למרות שאף אחד לא מוכן להודות בכך. ג'ו הצילה אותו מטביעה, ולא להיפך!" היא טענה בלהט.

ג'ו עיקמה את אפה. "אני הייתי בת תשע, והוא בן שלוש-עשרה," היא הזכירה בעדינות לדודתה הגדולה. "שנינו נהגנו בטיפשות, ושנינו נותרנו בחיים. זה כל מה שחשוב."

סיביל כבר פתחה את פיה כדי להתווכח, אך הצצה בפניה המתוחות של אחותה הגדולה גרמה לה לשוב ולסגור אותו. אברהם, בנה של ליז המילטון, הטביע את עצמו באגם, ואנשים נמנעו מלדבר על הנושא הכאוב הזה ליד אימו.

סמוקה ממבוכה בגלל התזכורת לקשר המעיק שהיא יצרה עם ג'יאני, והסוד שהם הדחיקו מאז ששניהם היו צעירים מכדי לנהוג אחרת, ג'ו קמה מהשולחן. היא פגשה את ג'יאני לראשונה רק שנה לפני שהאירוע ההוא התחולל. סבתה הלכה לבקר את אימו, שניהלה מאבק ממושך במחלת הסרטן. פדריקו רנצטי התחבב על כולם הרבה פחות מאשתו הידידותית והמקסימה, איזבלה, שהתמודדה עם מחלתה בסטואיות אצילית כל כך. אביו של ג'יאני היה איש קר ומרוחק, בלי שום רצון להתערות בשום צורה בקרב המקומיים.

ליז המילטון הביאה איתה ורדים, שאיזבלה אהבה מאוד. תה של מנחה הוגש, עם כל הטקס והתוספות, בטרקלין שטוף אור השמש. ג'ו השתעממה מההאזנה לשיחת הנשים המבוגרות, ואז נכנס לחדר ג'יאני, נער שחום עור, גבוה ורזה בן שתים-עשרה, עם רעמת שיער כל כך שחור ובוהק, שנראה ממש כחול. ג'ו ראתה את האהבה שבהקה בעיניו, כשהביט באימו החלושה. אהבה שהושבה לו בלי היסוס, כשאימו קראה לו כדי להציגו, וגאוותה בבנה ניכרה בבירור.

הוא היה מנומס מאוד ואפילו לא עשה פרצוף כשאיזבלה ביקשה ממנו לקחת את ג'ו החוצה ולהעסיק אותה. הוא שאל אותה כמה שאלות נבוכות, כדי למלא את השתיקה שהשתררה ביניהם, כמו למשל איך זה שהוא מתגוררת אצל הסבים שלה. והיא אמרה לו שאימהּ מתה והיא אפילו לא זוכרת אותה, ושאף אחד לא יודע מי אביה היה. ג'יאני היה טיפה מוטרד מכנותה המוחלטת, אך היא הייתה תמימה מכדי להסתיר את האמת.

היא אמרה לו שהייתה מעדיפה לראות את הספריה ולא את הגנים, והוא הראה לה את המדף עם הספרים באנגלית, ומהר מאוד היא כבר הייתה מכורבלת בכורסה, שקועה בקריאת ספר ילדים שהיה בעבר שלו.

"בת כמה את?" הוא שאל אותה, לבסוף.

"שמונה," היא אמרה לו בגאווה.

"את ממש קטנטנה," הוא ציין.

"אני לא. אתה רק נורא גבוה. וואו, אתה יודע לקרוא גם אנגלית וגם איטלקית," היא הבינה, בהתרשמה נורא מיכולתו הזאת.

"אם אני מדבר אנגלית אז אני יכול גם לקרוא בה," הסביר ג'יאני. "סבתא שלי הייתה אנגליה. אימא שלי רצתה שאהיה דו-לשוני. בגלל זה, אני הולך לבית ספר אנגלי."

הוא למד בפנימיה יוקרתית ביותר, הסתופף בקרב עשירים, בני אצולה ובני משפחות מלוכה. על אף מחלתה של אימו, כמעט אף פעם הוא לא היה בבלוודיר, ורק שנה אחת לאחר מכן יצא לג'ו לראות אותו שוב, בנסיבות שהיא הייתה מעדיפה לשכוח.

"ילד מסכן," היא זכרה את סבתה אומרת לאחיותיה. "אימו מתה, והוא לא זכה מעולם לבלות איתה זמן כמו שצריך. הוא רק חזר הביתה מבית הספר, אך כבר מאוחר מדי... היא כבר איננה. איזבלה סיפרה לי שאביו מחמיר מאוד בנוגע ללימודיו בבית הספר, ולא איפשר לו לחזור הביתה ולבלות איתה, בשבועות האחרונים שהיו לה."

ג'ו ישבה יום אחד בין ענפי העץ, בגן הקדמי, כשהיא ראתה את ג'יאני מרחוק, יורד במהירות לעבר האגם. מאחר וידעה שהוא מתאבל על אימו, לא עלה בדעתה לנסות לגשת אליו. היא לא הייתה יודעת מה להגיד בנסיבות כאלה, והרי הם לא היו אפילו חברים. פער הגילים ביניהם היה גדול מדי. היא הסתכלה עליו כשהוא הגיע לאגם ונכנס לתוכו, וקפצה מיד מעל העץ, בתהייה אם הוא יודע שהמים נעשים עמוקים מאוד בבת אחת, קרוב לחוף, ובתהייה מדוע הוא לא לובש בגד-ים.

ובהוסיפו לפסוע, היא נזכרה בשיחה בין דודותיה הגדולות שהיא שמעה במקרה, אודות מותו של דודהּ אברהם בשנה הקודמת.

"היא ראתה אותו עושה את זה!" יבבה טריקסי. "איך הוא היה מסוגל לעשות לאימא שלו כזה דבר? היא ראתה אותו טובע, מחלון חדר השינה שלה. היא ראתה אותו צועד לתוך האגם וממשיך ללכת לתוך המים עד שהוא נעלם בתוכם. היא החלה לרוץ וצעקה בכל כוחה, אבל היה כבר מאוחר מדי. הכול נגמר לפני שהגענו אל האגם."

בזמנו, ג'ו לא הבינה שדודה לקח את חייו בידו, בכאבו הנורא על כך שאיבד את כל ההון המשפחתי בהשקעות מפוקפקות. אבל היא כן הבינה שהוא טבע, וחששהּ שזה יקרה גם לג'יאני גרם לה להפר את הכלל שאסר עליה להתקרב בכלל אל האגם, בלי השגחה של מבוגר. היא רצה מהר יותר מכפי שרצה אי-פעם בחייה, דהרה ישר אל תוך המים כדי להגיע אל ג'יאני. בהיותה שחיינית טובה, לא הייתה לה שום סיבה לחשש.

היא קראה אליו כשהוא נבלע מתחת לפני המים, אבל נראה היה שהוא כלל לא שמע אותה. מתוך רצון לעזור לו, היא נכנסה עמוק יותר, החלה לשחות, בדיוק כשרגליה הסתבכו בעשב התת-מימי. בהלה השתלטה עליה, היא שכחה את כל מה שלמדה אי-פעם על התנהגות במים, היא נאבקה, נופפה בזרועותיה בפראות בניסיון לשחרר את רגליה, מה שגרם לה רק לשקוע יותר מהר, עמוק יותר, אל תוך המים העכורים.

זה כל מה שהיא זכרה, עד לשובה להכרה, מתנשפת ופולטת מים על החוף. עיניו של ג'יאני היו פראיות ונואשות מעל פניה, כשהוא סובב אותה על צידה והפציר בה לנשום.

אז מי הציל את מי באותו היום? היא עדיין תהתה. הנושא לא עלה מעולם, כי היא לא סיפרה לאף אחד מה היא באמת חושדת שקרה: שג'יאני, הרוס מהכאב על מות אימו, נכנס לאגם ללא שום כוונה לצאת ממנו בחיים. בטוח שהיא הייתה טובעת, אם הוא לא היה תופס וגורר אותה החוצה מהמים וגורם לה להתחיל לנשום שוב. מאותו היום, היא שמרה מרחק ראוי מהאגם, ולא ששה לשוב גם אל הזיכרונות הללו.

בארוחת הערב לא היה לה תיאבון, וסבתה נזפה בה, אמרה לה שהיא כבר מספיק רזה גם ככה. כדי לשמח את הזקנה, היא ניאותה לאכול קצת מרק, אבל בעצם, כל פעם שחשש מילא את ג'ו, תיאבונה היה נוטש אותה כליל.

"אני מניחה שתציעי לג'יאני את חלקת החוף בתמורה," אמרה ליז המילטון בשקט. "אין שום סיבה שלא. אף אחד פה לא ירד לדוג אפילו, מאז המוות של דודך."

"אני חייבת להציע לו משהו. הגג שלנו לא ישרוד עוד חורף," השיבה ג'ו בעצב.

"גם הגג של החנות שלי צריך קצת עבודה," הוסיפה טריקסי.

"הגג של הבית יותר חשוב," השיבה סיביל. "ויש גם את מערכת החשמל שלו. זה הסעיף הבא הרשימה, לפני שמנתקים אותנו מטעמי בטיחות."

"נכון. דבר אחד מוליך אל השני." ליז נאנחה בכבדות. "מערכת החשמל הרעועה הכשילה את תוכניתה של ג'ו לפתוח פה מין אכסניה. הכול דורש כסף, ולנו אין גרוש. בקושי כולנו מכניסות מספיק כדי לשלם את החשבונות החודשיים השוטפים."

כשכתפיה משתוחחות, ג'ו הדפה מעליה את צלחת המרק. לפעמים זה פשוט קבר אותה, עול האחריות, הצורך להזניח דבר אחד כדי לטפל במשהו אחר, למתוח כל אגורה עד פקיעה ממש. כעיקרון, המשפחה הסתדרה עד שדודהּ הפסיד את כל החסכונות המשפחתיים, ואז סבה, שניחן תמיד בראש עסקי מעולה, הלך לעולמו. ג'ו התכוונה להשתמש בתואר שלה בניהול עסקים כדי למצוא עבודה, אבל האחזקה של ליידימיד הייתה חייבת לבוא בעדיפות העליונה. והיו לה כמה רעיונות טובים כדי לייצר קצת הכנסה מהמבנים הריקים שהיו בקרבת חצר בית האחוזה. לרוע המזל, כל שינוי ושיפוץ של המבנים הללו שנדרש כדי להכניס כסף גם עלה לא מעט כסף.

לטריקסי הייתה חנות קטנה למכירת קריסטלים, נרות ושאר פריטים קטנים מלאכת יד. גם פתיחת קלפי הטארוט שלה הייתה מבוקשת מאוד בקרב תושבי הסביבה. ליבה של סיביל היה נתון למקלט הקטן לחיות מחמד שניהלה במה שהיה בעבר האסם, אך היא מכרה גם ירקות אורגניים שהיא גידלה בגינה שבין החומות, בעזרת עובד האחוזה היחיד שעוד נותר להן, מוריס, שהיה זקן כמו ההרים עצמם, התגורר בקרבת בית האחוזה ופשוט סירב לפרוש לגמלאות.

דאפי עף אל תוך החדר, נחת על הכיסא מול ג'ו והחל לשיר את השיר על הכסף שמסובב את העולם.

"את אמרת כסף, המילה הגורלית, והוא שמע אותך," נזפה סיביל באחותה הגדולה.

"זה עדיף על הציטוטים מהתנ"ך, אם כי הוא נשמע מלא נשמה ממש כשהוא מתחיל עם הסונטות של שייקספיר," אמרה טריקסי בחיבה.

"הוא תוכי עם השכלה מעולה," מלמלה ליז המילטון בגאווה שקטה.

ג'ו עזבה את האחיות וניגשה להתרענן קצת, כשפיירי, הגרייהאונד החינני, מלווה אותה במעלה המדרגות. מקטאוויש, הטרייר הסקוטי שלהן, ששנא את כולם מלבד ג'ו, היה בחוץ ורדף לו אחר ארנבות כפי הנראה, מה שהיה בסדר מאחר והיא עמדה לגשת לבקר בבלוודיר. הכלב חש טינה מיוחדת לג'יאני ומנהלת משק הבית שלו נאלצה להתקשר פעמיים לאחרונה כדי שג'ו תבוא לקחת אותו, כשהקטנטן ארב בהמתנה לבואו של ג'יאני.

היא החליקה בידיה את הבד הדהוי של שמלת הקיץ הכחולה שלה ונאנחה, בשחררה את שערה הארוך מהצמה המתפרקת בה היה קלוע. היא החליטה להבריש אותו פשוט, כדי לחסוך בזמן. ג'יאני היה קפדן כל כך, בכל מה שקשור לעמידה בזמנים. ואסור היה לה לפתוח ברגל שמאל, נכון?

כשפיירי לצידה, היא נכנסה לטנדר שהיה כלי הרכב היחיד שנותר בליידימיד, והשימוש בו הוסדר בלוח זמנים קפדני כדי לאפשר לכולן ליהנות מהחופש שהוא יכול להעניק להן. לג'יאני היה חניון ענק, מלא מבחר כלי רכב שרובם היו מהסוג הספורטיבי המהיר. חיוכה התפוגג, בהיזכרה בפגישתם המשמעותית ביותר בזמן האחרון.

זה היה ממש מביך. ג'יאני השתתף בלוויה של ראלף, והשתהה לאחריה כדי להביע בפניה את תנחומיו האישיים על "האובדן" שלה. ראלף סקוט נהרג בהתרסקות של מסוק צבאי. הוא היה ידיד, אבל כולם מלבד בנות משפחתה האמינו שג'ו וראלף היו מאורסים באופן לא רשמי. במציאות, האירוסים הללו היו סיפור שראלף עצמו הפיץ כדי להציל את כבודו העצמי אחרי שנודע שג'יין, ארוסתו לשעבר, בגדה בו עם חברו הטוב ביותר. ג'ו הייתה בהלם כשראלף נהרג, אבל היא התאבלה רק על מותו של ידיד טוב, לא של גבר שהיא אהבה. היא הייתה שמחה להסביר את זה לג'יאני, אבל עם אנשים רבים כל כך סביבם, לא הייתה לה הזדמנות.

עדיין, ג'יאני ביקש לנחם אותה בדרכו הייחודית, בהכריזו שלאהוב מישהו רק גורם לך לכאב, וכשהיא ניסתה לשאול בנוגע להצהרה הזאת, הוא הודה בכך שליבו נשבר כשהוא היה צעיר יותר, והוא למד את הלקח שלו מההתנסות הזאת. היא הייתה המומה מכך שהוא בחר להגיד לה משהו כל כך אישי, למרות שממש לא הסכימה עם האמירה הזאת. מאז, היא לא חדלה לתהות מי הייתה האישה ההיא, ומה בדיוק קרה ביניהם.

בגרשה ממוחה את ההרהורים המאוד לא ראויים הללו, ג'ו החנתה את הטנדר בחזית הבית. החצץ חרק תחת סנדלי הקנבס שלה, המוכתמים מדשא, בדרכה אל דלת הכניסה המרשימה. הדלת נפתחה ומנהלת משק הבית בעלת הגוף המלא, אביגייל, חייכה והזמינה אותה להיכנס.

"מר רנצטי נמצא במרפסת הסגורה. ממש נחמד שם בעונת השנה הזאת, כשדלת הטראסה פתוחה לרווחה ואור השמש השוקעת חודר פנימה," היא אמרה, בהובילה את ג'ו דרך אולם הכניסה הענקי והמהדהד, אל שפע הצמחיה של המרפסת הסגורה. "מה שלומך? נתקלתי בסבתך אתמול, והיא אמרה שאת עסוקה מאוד לאחרונה."

"אף פעם אין מספיק שעות ביום," הודתה ג'ו בקוצר נשימה מסויים, בשמעה קול צעדים חוצים את מרצפות הקרמיקה של המרפסת, חזקים, בוטחים, כמו האיש עצמו.

"ג'וג'ו," אמר ג'יאני חרש. "לאיזו מטרה את אוספת הערב?"

הוא אמר לה פעם שג'וזפין זה ארוך מדי, אבל ג'ו נשמע כמו שם של נער, והחל לקרוא לה ג'וג'ו, למרות שהיא עשתה פרצוף כל פעם שהוא השתמש בשם הזה.

"א-אוספת?" היא גמגמה את המילה, וסומק הציף את פניה בהביטה בו.

ברגע הכי פחות נוח, היא נזכרה בתמונה המטושטשת שלו, בחליפה, בחדר ההוא, עם מישהי עירומה למחצה. בטנה התהפכה, פרפרים מילאו אותה. סבתה אמרה לה שג'יאני הוא שכנם והחבר שלהם, וזה לא מכובד להחזיק את העיתון הסמרטוטי הזה בביתן, בעת שהוא נסחט ולא ידע בכלל על קיומה של המצלמה. ג'ו התביישה בעצמה על כך שבלעה כל פרט מלוכלך של הסיפור. והתביישה בעצמה עוד יותר על העקצוץ של פטמותיה בהתהדקן ובחום שהתפשט בין ירכיה. אבל בסך הכול, היא הייתה אישה, כמו כל אישה אחרת, וגופה בגד בה בנוכחותו בגלל שהוא פשוט היה כל כך מדהים.

בעמדה שם, רק כמה צעדים ממנו, היא הייתה מודעת עד כאב ליופי המדהים בו הוא ניחן, לקומתו הגבוהה, למבנה גופו המרשים. חליפת העסקים הכהה המחוייטת הלמה אותו בשלמות, והייתה אופנתית מאוד ומעוצבת כדי להדגיש את הרוחב של חזהו ואת עוצמת ירכיו השריריות. פיירי, שלא הושפע על ידי מבוכתה של ג'ו, מצא לעצמו שטיח קטן, חג סביב זנבו שלוש פעמים ונשכב בשמחה כדי לנמנם.

"לצדקה. תמיד, את באה כדי להתרים אותי למשהו, אם כי בדרך כלל את לא טורחת על הרשמיות של קביעת פגישה," הסביר ג'יאני בהתבוננו בה בעצלתיים, בעיניים חפויות למחצה, והלמות ההתעוררות המינית בחלציו הייתה מוכרת מדי ומדוכאת ביד רמה.

ג'וזפין המילטון הייתה יפהפייה. לא הייתה מילה אחרת לתאר אותה. הילדה החמודה גדלה להיות אישה יפת מראה מאוד עם רעמת שיער זהוב, עיני ספיר כחולות, אף קטנטן ומעודן ופה ורדרד ועסיסי. גופה הדקיק התנשא לגובה של כמטר שישים ושלוש, עם חן של רקדנית בלט, ולפעמים כשהוא ראה אותה, עדיין עלה בידה לגרום לנשימתו להיעצר. בתור אחת מזמרות מקהלת הכנסיה, היא נמנתה על זמרי המזמורים שהגיעו אל פתח בית בלוודיר בחג המולד הקודם, ופניה החמודים היו היחידים שבהם הוא הבחין בין כל הזמרים: עיניה הבורקות, שערה שנפרע ברוח, והעובדה שלשם שינוי, היא חייכה אליו.

ג'יאני צחק למראה הבעתה הלא מבינה. "אספת כסף בשביל מחוסרי דיור בפעם האחרונה שבאת לפה, ועשית קופה יפה מאוד מכל האורחים שהיו לי לארוחת ערב. הנאום שנשאת היה יכול להוציא מים מסלע."

ג'ו הסמיקה שוב. "נכון, הם היו נדיבים מאוד, אבל לא הייתי באה בכלל אם הייתי יודעת שאתה מארח אנשים."

"בואי פנימה ושבי," הוא הזמין אותה, כשמנהלת משק ביתו שבה עם מגש של קפה ועוגות.

"כלום בשבילי, תודה," אמרה ג'ו בשילוב של מתח ומבוכה, בשקעה לתוך כורסת הקש המרופדת.

"בדרך כלל, את אוכלת בתיאבון מרשים," העיר ג'יאני בהפתעה. "מה קרה? את נראית מאוד מתוחה."

ג'ו התאבנה. "אתה מתייחס אליי כמו אל אורחת רצויה, ואני מרגישה רע, כי באתי הנה כדי לבקש הלוואה," היא התוודתה בחוסר נוחות.

היה כה אופייני לג'וג'ו פשוט לפלוט את זה ככה, ושעשוע מריר מילא אותו. "אני לא בנק," הוא אמר בשקט.

"הבנק דחה את בקשתי."

ג'יאני הסתיר בקושי את מידת הפליאה המשועשעת שמילאה אותו. "לא היה כדאי לך להגיד לי את זה ממש בהתחלה, את יודעת."

ג'ו הרימה את סנטרה בהתרסה. "אני לא טיפשה. אני יודעת שהיית בודק את זה."

"בשביל מה את צריכה את ההלוואה? בשביל הבור ללא תחתית?"

ג'וג'ו כיווצה שפתיים בעלבון, בגלל השם שהוא הצמיד לביתה. "הגג במצב לא טוב ומערכת החשמל עושה צרות. רציתי להתחיל להשכיר חדרים כמו באכסניה, אבל הדרישות של הרשויות מחמירות מאוד."

ג'יאני הסתיר את ההבעה הפיקחית שהתגנבה לעיניו. אביו היה אובססיבי בנוגע לרכישה של ליידימיד כדי לסלק מהאיזור את בנות משפחת המילטון המשונות עם העסקים העממיים שהן הקימו כדי לגרד לעצמן קיום. רשמית, ג'יאני היה הבעלים של בלוודיר מאז שמלאו לו שלוש-עשרה והימצאותו של בית ליידימיד מעבר לחומה המפרידה שהוריו בנו לא הטרידה אותו בכלל.

"מובן מאליו שאני לא מצפה ממך לסייע לנו רק מטוב ליבך."

"טוב, את יודעת שאין לי אפילו טיפת טוב לב," השיב ג'יאני ביובש.

"אתה לא דיווחת על מקטאוויש, שנשך אותך," הזכירה ג'ו כדי להוכיח את ההיפך.

"לעולם לא היית סולחת לי על זה."

"אני יודעת שאתה לא אוהב נאומים ארוכים, אז אגש ישר לעניין. אנחנו מוכנות למכור לך את פיסת האדמה של חוף האגם."

ג'יאני חרק שיניים וגנח. איך יאמר לה שביום שבו בנות המילטון יתרוששו כליל, הוא יוכל לקנות את ליידימיד ממש בגרושים, לסגור את כל החנויות ולהכניס דיירים בשכר דירה? זה היה מבנה היסטורי, כמו שהוא נאלץ להזכיר לא פעם לאביו, ולא ניתן יהיה להרוס אותו. אבל מה שהכי הרגיז אותו היה הודאתה של ג'ו, שהיא מתכוונת להפוך את המקום למין סוג של אכסניה.

"איך בשם אלוהים תוכלו להסתדר עם אורחים בבית? גם ככה את שוחקת את עצמך, במאמץ להחזיק את המקום במצב סביר," הוא טען בקוצר רוח. "תצטרכי לשפץ את כל הבית ותזדקקי לצוות עובדים. טריקסי תצטרך להפסיק לסגוד לטבע במקדש שלה, בגן האחורי. סיביל תצטרך להפסיק לקבל כל בעל חיים תועה שמופיע מולה. סבתא שלך, שלא הולכת ונעשית צעירה מיום ליום, לא תוכל לצאת בכלל מהמטבח. זאת בכלל לא אופציה ריאלית."

"לא ביקשתי לשמוע את דעתך," אמרה לו ג'ו בכעס.

ג'יאני קפץ ממקומו בתנופה. "לא משנה... את מקבלת אותה בכל זאת. זאת תוכנית לגמרי לא מעשית."

"ואתה מצפה ממני פשוט לקבל את הפסיקה שלך בנידון?" הטיחה בו ג'ו בחזרה בזעם.

"נכון," השיב ג'יאני בתמציתיות. "אני יודע שיש לך תואר במנהל עסקים, אבל לא השתמשת בו אף פעם ולא היית בעולם האמיתי. אין לך את הניסיון בשביל – "

"אם להיות בעולם האמיתי זה לזיין איזו בחורה מופקרת במועדון לילה מפוקפק ולייצר כותרות גסות, אז לא נראה לי שאני רוצה בכלל להיות בעולם האמיתי הזה!" פניה סמקו בלהט, ידיה התאגרפו וכשעיני הספיר שלה בורקות בזעם, ג'ו השיבה לו מבט מתריס.