דף הבית > היילו
היילו
הוצאה: הוצאת אדל
תאריך הוצאה: 11-2022
קטגוריה: ספרי רומנטיקה וארוטיקה
מספר עמודים: 375

היילו

         
תקציר

היילו פירסון

כשהתאהבתי בתומס וולס ונתתי לו את ליבי חשבתי שהוא שלי לנצח כי האהבה שלנו הייתה מהסוג שאמור להימשך כל החיים.

תומס חלם להיות לוחם ב'אריות הים', ואני לא יכולתי לעמוד בדרכו כי הוא עשה הכול למעני.

כשתומס חזר מהצבא, שבור ומרוסק, הייתי חסרת אונים משום שלא יכולתי להציל אותו, ואז הוא בחר לצאת שוב לשדה הקרב, שממנו הוא כבר לא חזר.

הייתי מבוהלת ובודדה, ובהיריון. ברגעים המפחידים ביותר בחיי פגשתי את ריידר סיינט ג'ון, חייל שנפצע בקרב.

הוא היה אבוד.

אני הייתי אבודה.

ויחד הייתה לנו משמעות.

למרות הכול התאהבתי שוב. הייתה לי תקווה וכבר יכולתי לדמיין את העתיד שלנו, אבל ריידר שכח לציין שהסוד שהוא הסתיר עלול היה להרוס בקלות את שני העולמות שלנו.

 

היילו מאת סופרת רבי המכר אר. סי. סטפנס הוא רומן עכשווי ומרתק על צלקות המלחמה, שמשפיעות גם על אלה שנשארים מאחור, על כוחה הגדול של האהבה ועל יכולתה להשפיע על ריפוי הגוף והנפש. ספרה הונאה יצא אף הוא בהוצאת אדל וזכה להצלחה רבה.

פרק ראשון

פרק 1
היילו
חמש שנים לאחר מכן
15 בינואר 2008
פארק רוג'רס, שיקגו
זה קורה... זה. באמת. קורה.

שיט! אני רוכנת על צד המיטה ומכינה את עצמי. נשימות איטיות, היילו. את יכולה לעשות את זה. הכול יהיה בסדר. אני שואפת באיטיות, אך הכאב עוצמתי מדי.

אני מאבדת את זה. מה כדאי לי לעשות? זה מוקדם מדי. התינוק הזה היה אמור להיוולד רק בעוד שלושה שבועות. ג'ני ודייב לא חזרו עדיין מפלורידה. למי, לעזאזל, אני יכולה להתקשר?

פאק! הנה מגיע עוד אחד. אלוהים אדירים, אני מרגישה כאילו כל קרביי מתכווצים עד מוות. זה נראה לי לא בסדר. פסק הזמן בין ציר לציר נמשך חמש דקות. אגלי זיעה קטנים זולגים במורד מצחי וליבי מתחיל להאיץ את פעימותיו.

מעולם לא חשבתי שאהיה לבדי במצב הזה. הייתי אמורה לעמוד כאן כשהשותף שלי לחיים ניצב לצידי, כפי שהיה תמיד. הרי תומס זנח למעני את כל חלומותיו, והיה לי ברור שהוא יהיה איתי לכל אורך הדרך.

הצירים שוככים. אני מתרוממת מהמיטה ומשחררת את האוויר בנשיפות איטיות בעודי מדדה אל החלון שמשקיף אל החצר האחורית. אני מניחה את היד על הזכוכית הקרירה ותחושה נעימה מתפשטת בעורי החם. השמיים בצבע כחול־חצות ואין הרבה כוכבים. אני מתבוננת בעננים הזזים באיטיות ומתרכזת בנשימותיי; לשאוף לאט דרך האף ולנשוף מהפה.

אני על סף פאניקה. המשמעות של להיות לבד היא שאין לי את המותרות שבלהתפרק. "אפילו החשיכה חולפת," אני לוחשת את מילותיו החכמות של טולקין ומשאירה את מבטי ממוקד בחצר האחורית הגדולה שמכוסה בלפחות שישים סנטימטרים של שלג, כל דבר כדי להסיח את דעתי מהפחד שמאיים לבלוע את כולי. תומס ואני חלקנו אהבה לספרים. ציטטנו את מילותיו של טולקין כל הזמן.

אני מסתכלת לאחור על השעון שניצב על השידה שליד המיטה. שלוש לפנות בוקר. אפילו שתומס עזב לפני קצת יותר משבעה חודשים, אני עדיין ישנה בצד שלי במיטה. זה דפוק, אך כשמישהו כמו תומס מבטיח שהוא יחזור אליך ולא משנה מה, את מאמינה לזה, את נושמת את זה וזה חודר לך לנשמה. אנשים כמו תומס הם אנשים נאמנים. הם לא מבטיחים הבטחות ואז מפרים אותן. והם בהחלט לא נוטשים את הנשים ההרות שלהם. בעבר, כשהוא יצא למשימות שנמשכו תקופות ארוכות, תמיד התגעגעתי אליו וחיכיתי לשובו. הפעם זה היה שונה. חיכיתי שהוא ייצור קשר, אבל זה לא קרה. ואז הגיעו מסמכי הגירושים והבנתי...

פאק! פאק! פאק! אני לא מקללת בדרך כלל, אבל אני לא יכולה להפסיק לקלל. הכאב הזה מטריף. אני עומדת לאבד את זה בכל רגע. אולי עדיף שתומס לא פה כי כל מה שאני יכולה לחשוב עליו ברגע זה הוא שבא לי לתפוס לו בביצים ולסובב אותן כדי שהוא יוכל להבין את עוצמת הכאב שלי.

פתיתי שלג מתחילים ליפול מהשמיים. לרוב אני אוהבת להביט בשלג הנופל. זה מרגיע אותי. אבל ברגע זה, זה רק מוסיף ללחץ שלי. אני חוששת להיכנס למכונית ולנהוג לבית החולים כשהכבישים מושלגים. המכונית שלי היא יותר כמו מלכודת מוות מאשר כלי רכב. אני מתרחקת מהחלון וניגשת לארון, מרימה מתחתיתו תיק ים כתום ומתחילה להכניס לתוכו פיג'מה ובגדים להחלפה. חשבתי שיהיה לי זמן רב יותר להתכונן.

ג'ני, החברה הכי טובה שלי, ילדה את כל שלושת ילדיה לאחר המועד המשוער. חשבתי שזו הנורמה, וקיוויתי שתומס ירגיש שליבי שבור וייכנס מבעד לדלת ביתנו כשאזדקק לו יותר מכול.

ניסיתי ליצור עימו קשר באמצעות כל הערוצים הרגילים. אפילו התקשרתי לכמה מנשות חבריו לאריות הים. הנחתי שהן יזדהו עם המצב שלי, מה שאכן קרה, והן שאלו את הבעלים שלהן על אודות תומס. אייברי, אשתו של אחד מחבריו לאריות הים, אמרה שנראה כי חייו של תומס שרויים בבלגן. היא גם ידעה לומר בוודאות שהוא בפעילות מבצעית, אז ביקשתי ממנה לשלוח לו הודעה שיתקשר הביתה, וזאת מאחר שהיא הייתה בקשר עם בעלה. השיחה הזאת לא התקבלה מעולם. חודשיים לאחר מכן גיליתי שהצוות שלו ניתק קשר לגמרי, ושהם אמורים להישאר במצב הזה למשך זמן רב.

אני נכנסת לחדר האמבטיה ובידיים רועדות מכניסה לתיק גם את מברשת ואת משחת השיניים שלי. תכננתי לצאת לחופשה מבית הספר כשבוע לפני תאריך הלידה המשוער כדי לקנות חיתולים, להשיג עריסה ולתקן את הטנדר. מאחר שאני מורה לא רציתי לנטוש את הכיתה באמצע שנת הלימודים. רציתי לסגור את כל הקצוות, אבל עם תינוק שהחליט להיוולד שלושה שבועות מוקדם מהצפוי התוכניות שלי נהרסו ועכשיו אני לא מוכנה. לצערי הרב נראה שאף אחת מהתוכניות שלי לא מסתדרת אף פעם כמו שצריך.

איי! שיט! הנה עוד אחד מגיע. התיק מחליק מבין אצבעותיי וידיי עולות אל בטני הגדולה כדי להתכונן לציר המתעצם. פניי מתכווצות. אני לא מצליחה לנשום את הנשימות האיטיות והמעצבנות שלימדו אותי כי הצירים הארורים האלה קורעים לי את התחת.

נראה לי שהפער ביניהם נמשך ארבע דקות. אני רוכנת לפנים כשהציר מפלח את גופי, עוצמת את עיניי ומתפללת. אני מתפללת שבזה הרגע תומס ייכנס מבעד לדלת, או שמסיבה לא צפויה ג'ני תסיים מוקדם מהצפוי את החופשה שלה בפלורידה.

"צ'רלי, מה כדאי לי לעשות?" אני מתבוננת בעיניה החומות של ה'גולדן רטריבר' שלי. היא בוהה בי בחזרה, ואני יכולה לראות שהיא מבינה מה קורה. אני בטוחה שהיא הייתה מנסה לעזור, אם היא הייתה יכולה לדבר. אני לא יודעת איך הייתי מצליחה לעבור בלעדיה את החודשים האחרונים. היא התכרבלה איתי ונתנה לי לבכות עליה יותר פעמים משבא לי לזכור.

"מה את אומרת, צ'רלי? אמבולנס או מונית?" צ'רלי מטה את ראשה הצידה, משחררת יבבה קטנה ומתוקה ולאחריה נביחה קולנית. "אז מונית." אני מלטפת את ראשה. אמבולנס ילחיץ אותי יותר, ואני גם ככה כבר לחוצה. אני עומדת לאבד את העשתונות בעוד דקה.

אני ניגשת לטלפון שעל השידה ומתקשרת לתחנת המוניות. גבר בעל מבטא הודי עונה לי ואומר שהמונית תוכל להיות אצלי תוך חמש דקות. אני מוכנה להתערב שזה מהיר יותר אפילו מאמבולנס. ליבי פועם בקצב מטורף וידיי מזיעות. אני מנתקת ומנסה להתמקד. אני לא בטוחה שאצליח לעבור את זה בכוחות עצמי. תמיד חשבתי שאיכשהו הוא יחזור הביתה בשביל להיות איתי בלידה. גם כשהוא עזב האמנתי שזה לא סופי. אני הייתי ההילה שלו. הוא הבטיח לי שאני ההילה המזורגגת שלו...

אני לובשת במהירות מכנסי טרנינג וסווטשירט. שערי אסוף בפקעת פרועה. אני מרימה את תיק הים ומשליכה פנימה מברשת שיער. אני יודעת שהזמן הולך ואוזל ושציר נוסף עומד להגיע, ואני חייבת להצליח לרדת במדרגות... שום דבר בחיי לא קורה כמתוכנן, אז למה שהלידה תהיה שונה?

ברגע שאני מגיעה לקצה המדרגות מתחיל ציר נוסף. אני משתופפת ומנסה לנשום כמו שלימדו אותי בקורס ההכנה ללידה בעוד צ'רלי מתחככת ברגל שלי. המחשבה היחידה שלי היא שהמדריכה בקורס ההכנה ללידה מטורפת על כל הראש. אין שום סיכוי שאצליח לנשום בזמן הכאב הזה. הגיוני יותר שאפסיק לנשום כלל. אני גוססת...

לא. אני אדאג להישאר מאופסת כי אני חייבת להיות חזקה. התינוק הזה שבתוכי זקוק לאימא חזקה. כך ניסיתי לשכנע את עצמי במשך שבעת החודשים האחרונים, אך אני מרגישה שעבדתי על עצמי. פגשתי את תומס כשהייתי בת חמש־עשרה, ומאז הוא היה כל עולמי. ועכשיו, כשהוא לא פה, אני שבורה לגמרי, פוחדת לגדל את התינוק הזה לבדי, רק בכוחות עצמי.

הציר נרגע לבסוף. תשושה וצמאה, אני מדדה למטבח כדי לקחת כוס מים. אני שותה כוס שלמה, ואז עוד אחת. ובזמן שאני עומדת ליד הכיור אני ממלאת את כלי המים של צ'רלי ודואגת גם לאוכל שלה, מזכירה לעצמי להודיע לשכנה שהיא תצטרך לבוא לבדוק מה איתה.

אני ניגשת לדלת בידיעה שהמונית אמורה להגיע, וכשאני חולפת על פני הסלון אני מבחינה בתמונה של תומס ושלי הניצבת על המדף מעל האח. אני ניגשת אליה, מרגישה זעם נוראי בוער בחזי.

"לעזאזל איתך, תומס וולס," אני אומרת בכעס לתמונה. "הבטחת לי שאתה מהגברים שנשארים בסביבה, וזה ממש לא נחשב הישארות בסביבה." אני מרימה את המסגרת ומניחה אותה כך שהתמונה כלפי מטה. מייד לאחר שהוא עזב הכנסתי את רוב התמונות שלנו לקופסה שאותה הנחתי בעליית הגג כי כאב לי כל־כך והרגשתי בודדה מאוד, ולבהות בתמונות שלו רק הכאיב לי יותר.

זו התמונה היחידה שהשארתי בבית. היא צולמה לאחר שהתחתנו. שנינו נראים בה צעירים כל־כך ומלאי תקווה. המניאק ידע איך להכניס אותי להיריון, אבל הוא לא הצליח להישאר בסביבה. מבטי נע לעבר הגביעים שלי בכדור־מים, שמונחים על המדף ליד האח. כעת די בלהביט בהם כדי להכעיס אותי באופן שגורם לי לרצות להעיף אותם לצד השני של החדר.

כשעברנו לפה הוריי חשבו שספורט קבוצתי יעשה לי טוב. ככה פגשתי את תומס. כעס עושה את דרכו במעלה גרוני, צורב אותי מבפנים. אני מבינה עד כמה אני ממורמרת ויודעת שעליי להתאפס על עצמי כי אני לא רוצה שהתינוק ירגיש שאני כועסת על אביו. אני יודעת שלא כדאי.

אני עושה את דרכי אל הדלת, נועלת את המגפיים ולובשת את המעיל העבה. צ'רלי מתיישבת לידי, מרימה את ראשה ומביטה בי בעיניים חומות ומלאות רגש. "אל תדאגי, מתוקה. אני אהיה בסדר גמור. אחזור עם תינוק בידיים." אני מלטפת את ראשה עד ששתי דקות לאחר מכן אורות בוהקים מאירים לתוך הבית וצפצוף קולני נשמע. המונית.

אני יוצאת מהבית ונועלת את הדלת כשתיק הים הקטן תלוי על כתפי. כשאני מתקרבת למונית הנהג מסתכל עליי במבט נדהם. השעה עכשיו שלוש וחצי לפנות בוקר, ואישה הריונית ביותר נכנסת לו למונית.

"לאן, גברתי?" הוא שואל כמי שכבר יודע ורק רוצה שאבחר בית חולים.

"ל'סיינט ג'וזף'..." ציר נוסף מפלח את גופי ואני מחזיקה את הבטן בעוד צרחה נפלטת מבין שפתיי וראשי מוטח לאחור מפני שהוא מאיץ לפתע.

"אלוהים אדירים! גברתי, אני נוהג. רק אל תלדי לי במונית." אני לא יכולה אפילו לענות לו. הציר הזה חזק יותר. אני רק מקווה שנצליח להגיע לבית החולים בזמן. ללדת במושב אחורי של מונית בלי משככי כאבים זה משהו שפשוט לא יקרה.

הנהג נוהג כמו מטורף לאורך הכבישים החלקלקים. אני מקווה שהוא לא יהרוג אותנו בניסיונו להביא אותנו לשם. הציר שוכך. וואו! אני מנצלת את הזמן כדי לכתוב הודעה למגי, השכנה שלי, ולשאול אם היא יכולה לקפוץ לבית שלי כדי לדאוג לצ'רלי.

לבסוף המונית נעצרת בפתאומיות ואני מוטחת לפנים בעוד צורך חזק להשתין מכה בי. הנהג מחנה בכניסה ל'סיינט ג'וזף', ואני מושיטה את היד לארנק כדי לשלם לו.

הוא מזיע. "זה בסדר, גברתי. אל תשלמי לי, פשוט לכי... בבקשה, פשוט לכי," הוא מתחנן בפניי.

אני לחוצה מדי מכדי להתייחס אליו. אני לוקחת את הארנק ואת התיק ויוצאת מהמונית. אם הצירים הללו סדירים, אז עוד אחד אמור להגיע בעוד כדקה. וכשאני צועדת לעבר הכניסה לבית החולים, נוזל חם נוזל באיטיות במורד רגליי. שיט! או שכרגע השתנתי על עצמי, או שירדו לי המים. אין לי מושג, למען האמת. הדבר היחיד שאני יודעת הוא שלא נוח לי ושאני רטובה. האוויר צלול וקריר כשאני פוסעת מבעד לדלתות החשמליות ונכנסת אל בית החולים, שם אני ניגשת אל דלפק הקבלה.

"לאגף היולדות, בבקשה," אני אומרת עם רמז קל לחיוך כי זה הכי טוב שאני יכולה לאור הנסיבות.

"בהחלט, גברתי. הוא נמצא בקומה עשר. לקרוא למישהו לעזור לך?" הגבר האפרו־אמריקאי הצעיר שעומר מאחורי הדלפק שואל בחיוך חמים.

"הה. אוהה!" אני מתקפלת, מכינה את עצמי לקראת ציר נוסף. "אני חייבת אפידורל," אני צורחת. זה מתחיל להיות עוצמתי. הבחור עוזב את הדלפק ורץ לכניסה כדי להביא כיסא גלגלים.

"שבי, גברתי." הוא מתנשף קלות. "אני אקח אותך לשם." אני מתיישבת בעודי מנסה לנשום מבעד לכאב. זה יותר מדי, לעזאזל. אני מרגישה שכל איברי הפנימיים נמעכים, אך לבסוף הלחץ שוכך ומשתנה לכדי כאב עמום.

הכאב הפיזי הופך לעצבות כשהוא מסיע אותי בכיסא הגלגלים במורד המסדרון. אבא שלי העביר את המשפחה שלנו מקליפורניה כשהוא קיבל עבודה בבית החולים הזה. כעסתי כל־כך על ההורים שלי על שניתקו אותי מהחברים שלי ומהחיים שלי באל־איי. הייתי מאושרת שם.

אבא שלי היה רופא, ואימי הייתה פרופסור באוניברסיטה. הם ילדו אותי בשלב מאוחר יותר בחיים כי הם התקשו להיכנס להיריון, וכשנולדתי נעשיתי כל עולמם. ברגע שאימי הסתכלה עליי היא השתכנעה שיש סביבי הילה, וזו הייתה הסיבה לכך שהיא העניקה לי את שמי. לאחר עשור של ניסיונות להיכנס להיריון היא פינקה אותי בכל רגע מזמנה.

זה לא היה דבר גרוע בהכרח עד שהם החלו לחשוש בגלל החברים שלי וההשפעה שהייתה להם עליי, וכדי 'להציל' אותי, עברנו לצידה האחר של המדינה. אני זוכרת שהייתי באה לבית החולים כדי לבקר את אבא שלי. הישיבה בכיסא גלגלים בזמן שמסיעים אותי במורד המסדרונות המוכרים הללו מעוררת בתוכי זיכרונות מכאיבים שמפלחים את ליבי.

"אייי," אני זועקת שוב כשהבחור מוביל אותי לעמדת האחיות. אנחנו נעצרים לבסוף. "תודה לך, אדוני," אני אומרת, שיניי חורקות לנוכח הכאב.

"בהצלחה." הוא מנופף ומביט בי במבט אוהד. הוא צריך להיות כזה. אני עומדת להיקרע לשניים, לעזאזל!

"באיזו תדירות הצירים שלך?" אחות בעלת שיער חום קצר, שמשקפי הראייה שלה גלשו במורד אפה, מציצה לעברי מעבר לשולחנה.

"ציר בכל ארבע דקות, ומשהו חם נוזל במורד רגליי," אני נוהמת. אני חושבת שהקול שלי כנראה נשמע כמו דארת' ויידר2.

"האם אנחנו מחכים למלווה?" היא שואלת. ג'ני הייתה אמורה להיות המלווה שלי, אבל היא משתזפת ברגע זה ממש. אני מביטה מטה, על טבעת הנישואים שלי. למה אני עדיין עונדת אותה? הייתי צריכה להסיר את הטבעת לאחר שהתגרשנו, אך הרגשתי שאם אוריד אותה, אאבד כל תקווה שהוא יחזור אליי. זה מגוחך ועלוב. ועכשיו אני מרגישה שבא לי להטיח את הטבעת הארורה בקיר.

"אני לבד," אני עונה, המילים צורבות בגרוני, ואז נושפת, עייפה ותשושה מהצירים.

"בסדר. אני צריכה שתמלאי קודם את מסמכי הביטוח. אדאג שאחת האחיות תגיע לקחת אותך," היא אומרת בפנים זועפות ומושיטה לי לוח כתיבה שאליו מחוברת ערמה של ניירות. אני ממש שמחה שיש לי ביטוח טוב מהעבודה. להיות מורה משמע שהיה לי את זה לפחות. אני יכולה להרשות לעצמי ללדת את התינוק הזה אפילו שאני יודעת שיהיה לי קשה לגדל אותו כאם חד־הורית. אני לא רוצה לחזור באופן מיידי לעבודה. אני רוצה לבלות זמן עם התינוק שלי. אני מתחילה לענות על השאלות המיותרות בזמן שהבטן שלי מתחילה להתכווץ שוב. אני מוחצת חזק את העט שבידי, והפלסטיק נשבר והדיו מתיז לי על היד.

"אוי ואבוי," ממלמלת האחות שעומדת מאחורי השולחן. אני מטה את ראשי לאחור, ואני כנראה מאדימה משום שאני לא מצליחה לנשום מבעד לכאב. "יש לך כרטיס ביטוח? אני אסיים את זה בשבילך." היא עוקפת את השולחן ומתקדמת לעברי כשמטלית בידה, ואז היא מתחילה לנגב את כתמי הדיו מידי אך הם לא יורדים.

"כ... כן... הוא בארנק שמונח בתוך התיק שלי," אני עונה. היא מוציאה את הארנק שלי וכנראה מוצאת את מה שהיא צריכה כי לאחר כמה שניות היא אומרת, "סיימנו. בואי נקרא לרופא שיבדוק אותך."

היא מסיעה אותי מבעד לשתי דלתות לבנות גדולות. אנחנו חולפות על פני כמה חדרי לידה וכשאוזניי קולטות את הקולות השונים – גבריים ונשיים – הנשמעים מתוך החדרים, אני לא יכולה שלא לחשוב על תומס. אני משתוקקת שהוא יהיה פה כדי לחוות את הלידה של התינוק שלנו.

"תשכבי בבקשה על המיטה. אנחנו נחבר אותך למוניטורים ונדאג שאחד המתמחים ייכנס כדי לראות מה מצב הצירים." אחות נחמדה וצעירה בעלת שיער בלונדיני מחייכת אליי ובזמן שהיא עוזרת לי להתפשט וללבוש חלוק אני שואלת אותה בדבר תרופה נגד כאבים. לאחר שאני נשכבת על המיטה היא מבטיחה לי שהם יוכלו לתת לי משכך כאבים מייד לאחר שיבדקו מה מצבי.

לאחר שמחברים אותי למוניטורים אני שומעת את הדופק של התינוק שלי ומרגישה הקלה. הדופק הקטן הזה מחמם את ליבי, ואני משחררת נשיפה ארוכה. יש אור בקצה המנהרה הזאת.

אני מקווה שאהיה אימא טובה לתינוק שלי. אני חושבת על ההורים שלי; הם עשו שגיאות משלהם, אך הם עדיין עשו את הכי טוב שיכלו. אני מרגישה שונה כל־כך מאותה נערה מתבגרת שנתנו לה הכול, שקשה לי להשלים עם מי שאני עכשיו לעומת מי שהייתי רק לפני כמה שנים.

אני בקושי מתייחסת לרופא שנכנס לחדר, וכשהמרדים מגיע כדי להזריק לי אפידורל, אני רק מנסה להחזיק מעמד ולשרוד את הכאב. הרופאים מצמידים לי אחות מיילדת ששמה ג'ודי. אני אוהבת את החיוך שלה, והיא חביבה כל־כך שבא לי לבכות.

"מה שלומך, היילו?" ג'ודי שואלת אותי, ואני רוצה לחבק אותה. אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה מישהו שאל אותי מה שלומי.

אין לי יותר מדי חברים קרובים, מלבד ג'ני ודייב. הם לא שופטים אותי, רק תומכים בי. יש לי קבוצה גדולה יותר של חברים ושל עמיתים לעבודה שאיתם אני אוכלת את ארוחת הצהריים בימים שבהם אני מלמדת, אך החברים האלה מתאימים יותר לימים טובים, לא לרעים. אין שום סיכוי שאתייפח בנוכחותם.

תומס ואני קיבלנו אפשרות להתגורר בקרבת הבסיס הצבאי כדי שתהיה לי תמיכה מנשות החיילים. בכל פעם ששקלתי את העניין הרגשתי חרדה. הבית בפארק רוג'רס הוא כל מה שנשאר לי מההורים שלי. הרגשתי שאם אעבור משם, אאבד את החיבור שהרגשתי אליהם. גם ככה הרגשתי אשמה על כך שרבתי איתם. הרגשתי שאם איכשהו הם היו יודעים שנשארתי בבית, הם היו שמחים. ואיפשהו לאורך הדרך שיקגו הפכה לבית. תומס ואני יצרנו זיכרונות מיוחדים פה. לא רציתי להשאיר גם אותם מאחור.

"ובכן, ג'ודי, היו לי ימים טובים יותר. אני די משתגעת כשאני חושבת על האופן שבו התינוק הזה עומד לצאת ממני," אני מודה ומרימה את הגבה השמאלית שלי.

ג'ודי מטה את ראשה לאחור ופורצת בצחוק. "את לא צריכה לדאוג. הגוף שלך בנוי לזה. למה שלא תנסי לישון? ייתכן שיחלפו שעות עד שהעניינים יתקדמו כי האפידורל מאט את התהליך. בשלב מאוחר יותר תצטרכי את כל הכוחות כדי לדחוף. אני אשב פה ואשגיח על המכשירים שמנתרים את העובר שלך." קולה עדין ומרגיע.

"תודה, ג'ודי." אני מחייכת. יש משהו באנרגיה שלה שמרגיע אותי. אני מרגישה שאני יכולה לסמוך עליה. אני עוצמת את עיניי ומתחילה לנמנם.

* * *
היילו
6 בינואר 1999

תחרות הליגה הלאומית בכדור־מים

"אל תהיי בלחץ." אימא מחייכת ומביטה לעבר המושב האחורי. אני בוהה מחוץ לחלון הג'יפ של אבא וכוססת את ציפורניי. יורד שלג בחוץ. אני שונאת שיורד שלג. אני רוצה לראות שמש זורחת ועצי דקל, ולא שמיים אפורים ורחובות מלאים שלג מלוכלך.

"ותפסיקי לכסוס ציפורניים. הקבוצה שלך תהיה בסדר גמור. אתם הכי טובים. פשוט תעשי כמיטב יכולתך. אנחנו תמיד גאים בך. את גם ככה מספר אחת בעיניי." אימא מחייכת אליי חיוך טיפשי.

"נכון מאוד, ילדונת. תפסיקי להתייחס לזה בכזאת רצינות." אבא שלי מסתכל עליי מבעד למראה האחורית. "חשבנו שזו תהיה אפשרות טובה עבורך למצוא חברים. אני לא רוצה שתילחצי מזה." הגבות העבות והכסופות שלו מצטופפות זו אל זו.

"זה בסדר, אבא. אז אני קצת תחרותית. תחרות בריאה היא חלק מהחיים." אני מחייכת.

אני לחוצה לגמרי, אך מנסה נואשות להסתיר זאת מהוריי. כבת יחידה מצופה ממני להיות עצמאית ומלאת ביטחון עצמי, ואף להתמודד עם הכול בצורה מכובדת. זו לא אני באמת. אני ביישנית. לא הצלחתי אפילו למצוא חברה אמיתית אחת מאז היום שבו עברנו לפה. אני מלאת ביטחון לגבי הלימודים שלי. אני לא ממש מתייחסת למראה החיצוני שלי כי לימדו אותי שמה שנמצא עמוק בפנים הוא זה שקובע, ולכן אני לא מתאפרת והבגדים שלי פשוטים. אני נערה ממוצעת, בעלת שיער ערמוני ועיניים חומות. לא משהו מיוחד, ואין לי בעיה עם זה.

אני אוהבת לנצח. יש בי פן תחרותי שגורם לדם שלי לפעום. התחרות של היום היא תחרות לאומית. קבוצות מכל המדינה יתחרו בה וכן, אני רוצה לנצח.

כשהגענו לשיקגו לא הצלחתי להתחבר בקלות. הוריי, שהיו מודאגים מהשימוש בסמים בבתי הספר שבהם למדתי באל־איי, חשבו שכדאי שאתאמן בתחום ספורטיבי כלשהו. ספורט דורש עבודה קבוצתית וחברות, וההורים שלי היו בטוחים שהוא זה שימנע ממני להסתבך בצרות. הייתי שחיינית טובה אז אימא רשמה אותי לחוג כדור־מים. התברר שהקרסוליים שלי חזקים ושהייתה לי בעיטה קטלנית שעזרה לי להצטיין, וכך עברתי היישר לליגה התחרותית והיום אף אשתתף בתחרות הגמר.

כשאנחנו נכנסים לבניין שבו תתקיים התחרות אני מבחינה בשלט שעליו מצוין שגם הבנים יתחרו היום.

"ביי, אימא! ביי, אבא!" אני מנופפת אליהם וצועדת לחדר ההלבשה.

"ביי, מתוקה," שניהם אומרים יחד. לפעמים אני תוהה אם באיזשהו אופן ייתכן שהם תאומים סיאמיים כי הם דומים כל־כך.

"היי." אמנדה, אחת מחברותיי לקבוצה, מחייכת אליי כשאני נכנסת.

"היי," אני עונה.

"גם הבנים נמצאים פה. נוכל לחפש חתיכים," היא מצחקקת. היא כבר לבושה בבגד הים שלה. אני מניחה את התיק בלוקר ומתחילה להחליף בגדים. לחפש חתיכים זה הדבר האחרון שאני חושבת עליו כרגע. אני בת חמש־עשרה, ומעולם לא היה לי חבר. היו לי ידידים באל־איי, אך מעולם לא התעניינתי באף אחד באופן שיגרום לי להתקדם לשלב הבא. ונראה שבשיקגו הסיפור דומה; אף אחד לא מושך את עיניי.

"איזה כיף, חתיכים," אני עונה לה בצחוק, מקווה שאני לא נשמעת צינית מדי. אני לא רוצה להעליב אותה בכך שלא אחלוק איתה את אותה התלהבות.

אנחנו יוצאות יחד אל הרחבה הסמוכה לבריכה, שם ניצבים ספסלים שהוכנו עבור חברי הקבוצות. אני מרימה את עיניי ליציע, מבחינה בהוריי המחויכים שמנופפים לי בגאווה. נראה שככה זה כשאת בת יחידה. ההורים שלך צריכים להתמקד רק בך. אני שואפת עמוקות ונושפת באיטיות, לחוצה במקצת.

חברותיי לקבוצה מתחילות לעשות חימום, ואני איתן. לידינו נמצאת קבוצה של בנים. מבטי עובר עליהם באיטיות. גם הם מתחילים בחימום. אולי אני מציצה כדי לראות אם יש שם חתיכים. כשאנחנו מסיימות את המתיחות כל הבנות מתיישבות על הספסל.

"אז מי מהם מוצא חן בעיניך, היילו?" אמנדה שואלת ומתיישבת לידי, מחווה בסנטרה לעבר קבוצת הבנים.

"המממ..." אני מכה בצחוק באצבעי על סנטרי, אך לפתע מבטי נעצר על אחד הבחורים. הוא רוכן קדימה, ממש מתכופף. הוא גדול ושרירי יותר משאר חברי הקבוצה שלו, ונראה שהוא מתאמן באופן רציני ביותר. עינינו נפגשות לרגע, ואני מבינה שהוא תפס אותי בוחנת אותו. הוא נעמד, ואני מסיטה במהירות את מבטי. פניי בוערות. אני מביטה לעבר הבריכה, מקווה שאצליח לחמוק מהמבט שהוא מחזיר לי, אבל הסטת המבט לא פותרת את הבעיה. אני מרגישה את מבטו נח עליי, ומזווית עיני אני יכולה לראות שחיוך מרושע נמתח על שפתיו. אני נושמת באיטיות, מקווה שהאדמומיות לא תתפשט בלחיי, אך עור פניי החיוור בוגד בי.

אמנדה נשענת לעברי כך ששפתיה מתחככות באוזני. "נראה כאילו משכת את תשומת ליבו של מישהו," היא מגחכת ומחווה בראשה לעבר הבחור. נפלא! עכשיו זה ברור שאנחנו מדברות עליו. זה לא יכול להיות מביך יותר. אני ממש לא מנוסה בפלירטוטים, או בשום דבר שקשור לבנים, מלבד ידידות. אולי בליבי אני רומנטיקנית חסרת תקנה, אך זה לא משהו שאי פעם אהיה מוכנה להודות בו. יש לי כמה רומנים רומנטיים שאני אוהבת לקרוא בין ספרי ה'טולקין' שלי.

"אמנדה, אל תצביעי." אני חובטת בירכה. "עכשיו הוא ידע שאנו מדברות עליו," אני אומרת בכעס בסמוך לאוזנה. ואז אני מרגישה צל כהה גוהר מעלינו. אני נושמת נשימה עמוקה ומסובבת את ראשי כדי לראות מה הסיבה לצל הזה, ורואה את הבחור החתיך עומד מולנו. אלוהים אדירים!

אני נרתעת והסומק המטריד מתגנב במעלה גרוני, עושה את דרכו שוב לעבר לחיי בעוד ליבי מתחיל להאיץ את קצב פעימותיו. אני מרגישה מסוחררת וחסרת אוויר, אך לנוכח המחשבה שאני מזכירה לעצמי את גיבורות הרומנים שאני נהנית לקרוא אני פשוט מתחילה לצחקק. נדלקתי על הבחור הזה. זו הפעם הראשונה מבחינתי.

"היי, אני תומס וולס." הוא מושיט את ידו לעברי, קולו צלול ועמוק. אלוהים אדירים! הלב שלי פועם בקצב מטורף.

תתאפסי על עצמך, היילו.

אני מושיטה יד רועדת. "היי, אני היילו," אני עונה בקול שנשמע כמו לחישה בעוד אמנדה אוחזת בכתפי והודפת אותי, מושיטה אליו את ידה בביטחון.

"אני אמנדה. נעים להכיר אותך, תומס וולס," היא אומרת בחיוך מפלרטט. בא לי לתת לה סטירה.

"אז אתן מתחרות היום?" עיניו, שצבען כחול כהה, נעוצות בי. יש משהו מיוחד בעיניו כשהן מרקדות בשובבות, אומדות אותי. אלוהים אדירים, הוא יפהפה.

"אה... כן... ואתה?" אני שואלת בקול רועד.

תתאפסי על עצמך, היילו. את נשמעת כמו ילדה מפוחדת.

תמיד היו לי ידידים רבים. אף פעם לא נלחצתי כך. ואני גם לא יכולה לעצור את עיניי מלבחון אותו. זרועותיו השריריות ושרירי בטנו המסותתים ממש שווים שארייר עליהם. אני מרימה את עיניי, משיבה אותן לגובה עיניו ומבחינה בחיוכו הסקסי. אני מסמיקה אפילו יותר. חלק בתוכי רוצה לברוח מפה ולמצוא שלווה.

"כן, ואני מקווה שנזכה במקום הראשון היום." הוא מעניק לי חיוך מושלם החושף את שיניו הלבנות. אני שמחה שתשומת הלב שלו ממוקדת בי ולא באמנדה. אני מהנהנת כשהוא עונה ומחייכת אליו בביישנות. אני לא רוצה להתנהג בצורה אידיוטית כל־כך. אני רוצה להיות מצחיקה או סקסית, אבל שום דבר מזה לא קורה מבחינתי.

"אז, היילו, זו התחרות הראשונה שלך? אני לא זוכר שראיתי אותך פה."

"הייתי בכמה תחרויות," אני עונה, "אבל זו התחרות הלאומית הראשונה שלי. נולדתי באל־איי, ועברנו לפה רק לפני שישה חודשים. ואתה?"

"אה, את מקליפורניה..." הוא מחייך כאילו פספסתי בדיחה כלשהי. "נולדתי בפלורידה, והמשפחה שלי עברה לפה כשהייתי בן שנתיים. אנחנו גרים בפארק רוג'רס." אלוהים אדירים, החיוך שלו סקסי. אני רועדת מבפנים, לא מרוצה מאיבוד השליטה הזה.

"אה! גם אני מפארק רוג'רס," אני עונה בניסיון להישמע נונשלנטית, אך אני מרגישה שנכשלתי קשות כאשר קולי עולה באוקטבה. אני יודעת שפארק רוג'רס היא שכונה גדולה יחסית, אך הוא בטח לא מתגורר רחוק מדי. המחשבה על כך מרגשת אותי.

"ובכן, היילו, נראה שאני אהיה חייב לראות אותך באזור פארק רוג'רס." חיוך מפלרטט נוסף נסוך על שפתיו. פרפרים מרקדים בתוך כלוב צלעותיי. אלוהים! אני כזאת פאתטית בעוד הוא ממש יודע איך לפלרטט. הוא מסתובב וחוזר לקבוצה שלו, והלב שלי ממשיך לפעום בהתרגשות. אני כבר לא ממוקדת בתחרות כשתומס המהמם מותח את שריריו בעודו מתיישב על הספסל הסמוך לזה שבו יושבת הקבוצה שלי.

התחרות יוצאת לדרך ואנחנו זוכות בסיבוב הראשון. כשתומס נכנס למים אני מתבוננת בו, מרגישה שעיניי נמסות. הקבוצה שלו משחקת היטב, ואין ספק שהוא כוכב הקבוצה. הבטן שלי מתהפכת באופן מענג ביותר כשאני מתבוננת בו.

אמנדה דוחפת אותי שוב בעזרת המרפק. "תומס נדלק עלייך. כדאי לך מאוד להתחבר אליו." אני לא בטוחה למה בדיוק היא מתכוונת בלהתחבר אליו, אבל אני בהחלט רוצה לראות אותו שוב.

לאחר שהקבוצה שלו מביסה את המתחרים, תומס יוצא מהמים וניגש ישירות אליי, גופו נוטף. ההורמונים שלי משתוללים ואני מרגישה שכל איברי הפנימיים מתהפכים.

"עבודה יפה." אני מחייכת, אפילו שאני לחוצה.

"תודה." הוא מעביר את ידו בשערו החום והפרוע. "אני אוהב לשחות ואני אוהב להתחרות. מה איתך? איך הגעת לתחום הזה?"

"אה, טוב, השתתפתי בתחרויות שחייה לפני שעברנו לפה, ולאחר המעבר הוריי חשבו שכדאי לי להצטרף לספורט קבוצתי כלשהו. כדור־מים פשוט נשמע הגיוני כי אני לא בדיוק אתלטית." אני מנסה לחשוב כיצד אוכל להאריך את השיחה שלנו ושואלת, "ומה איתך? אתה מקווה לקבל מלגה לאוניברסיטה או משהו? ראיתי כמה אתה טוב."

הוא מגחך ומשפיל את מבטו, וכשהוא שב ומרים אותו אני רואה כמה מהממות העיניים שלו; כחול כהה שכמותו לא ראיתי עד היום.

"לא בדיוק," הוא אומר. "אני לא אלך לאוניברסיטה. אני מתחרה כי אני רוצה להתגייס לחיל הים ולהגיע לאריות הים. זה כרטיס היציאה שלי מפארק רוג'רס," הוא מסביר.

"אתה לא אוהב את פארק רוג'רס?" אני שואלת בסקרנות. ההורים שלי חושבים שזה המקום הכי טוב בעולם, אבל אני חולקת עליהם.

"אנחנו לא מאותו אזור של פארק רוג'רס, אני מניח, אבל לא, אני לא אוהב את המקום. אני חי עם אבא שלי, ואני כבר לא יכול לחכות לרגע שבו אוכל לעזוב. התחלתי להתאמן כשמלאו לי חמש־עשרה. יש מחנה אימונים של אריות הים בגרייט לייקס, אילינוי, ולשם אני מקווה להגיע. ואז אגויס לחיל הים וארשה להם לקחת אותי לאן שהם רוצים, כל עוד זה רחוק מפה."

אני לא יכולה שלא להחמיץ פנים.

"כן, לא הייתי מתנגדת לחזור לאל־איי," אני ממלמלת.

"בת כמה את בכלל?"

"אני בת חמש־עשרה, ואתה?"

"לא מזמן מלאו לי שבע־עשרה," הוא עונה, נושך שוב את שפתו התחתונה. אני תוהה אם זה הרגל שהוא עושה מתוך לחץ. "את מתכוונת לתת לי את מספר הטלפון שלך?" הוא שואל. ברור שאין לו בעיות של הערכה עצמית. אני מביטה הצידה ורואה שאמנדה מתבוננת בנו ומריירת.

"אה!" הוא נסוג מעט, כאילו מועד, ומניח את ידו מעל ליבו. "נפגעתי. את באמת צריכה לחשוב על זה? טוב, זו הפעם הראשונה שזה קורה לי." הוא מניד בראשו.

נו באמת! בטח יש לו מלא חברות. תסמכו עליי שאמשך לרודף שמלות.

"טוב, אם זו הפעם הראשונה, אז אתה לא צריך לדאוג," אני יורה לעברו בכעס כי השחצנות שלו לא מוצאת חן בעיניי. "הן בטח מחכות בתור בשבילך."

הוא נראה מעט המום, אבל הוא אינו אומר מילה, מה שגורם לי להרגיש כאילו ידי על העליונה. וזה מוצא חן בעיניי, לשם שינוי. אולי ריירתי יותר מדי והוא חש בזה.

"יש תור, אבל אני רוצה את מספר הטלפון שלך," הוא עונה בחיוך יהיר.

"תומס, אני לא כמו הבחורות האלה," אני עונה בכעס.

"היילו, אני יודע שאת לא, ובגלל זה אני רוצה את מספר הטלפון שלך." הנימה שלו מלאת התרסה.

"בסדר," אני אומרת, הכעס עדיין ניכר בקולי. אני אפילו לא יודעת למה אני כועסת. נראה שאני צריכה להרגיש מיוחדת. אני מביטה סביב, תוהה היכן אמצא פיסת נייר. אמנדה קמה וניגשת לעוזר המאמן. היא תולשת חתיכת נייר מלוח הכתיבה שבידו ולוקחת ממנו את העט. לאחר שהיא מושיטה לי אותם אני כותבת את מספר הטלפון שלי ומעבירה את הפתק לתומס.

"אתקשר אלייך, היילו. את יכולה להיות בטוחה בזה." הוא מחייך, אוחז בנייר ומנופף בו לעברי כאילו הרגע זכה בלוטו, ואז הוא עוזב בלי לומר שלום.

אנחנו קבוצת הבנות שזוכה במקום הראשון בתחרות, ואילו הקבוצה של תומס היא קבוצת הבנים שזוכה במקום הראשון. אני מחייכת במשך כל הנסיעה הביתה, וכשאני נשכבת במיטה באותו הלילה וחושבת על חיוכו של תומס ועל עיניו הכחולות, אני מרגישה פרפרים של התרגשות משתוללים לי בשמחה בבית החזה ובבטן.

אני פשוט לא מצליחה להוציא מהראש את תומס וולס מלא הביטחון העצמי. הוא אמר שהוא מתגורר בצידו השני של פארק רוג'רס, האם הוא התכוון לצד שבו מתגוררות המשפחות שלהן הכנסה נמוכה יותר? בכל מקרה זה בכלל לא משנה לי. אני יודעת שאבי מקווה שביום מן הימים אהיה רופאה כמוהו, אבל עדיין לא החלטתי.

שלושה ימים חולפים ואני לא שומעת מתומס. אני מסתובבת בפנים חמוצות וחושבת שהוא סתם עוד רודף שמלות מטומטם.

כשהוא מתקשר לבסוף ביום הרביעי, אני לא בטוחה שאני בכלל מעוניינת לדבר איתו. "הלו," אני אומרת בשקט.

"היילו, זה תומס. את רוצה לבלות יחד הלילה?"

"הלילה? אה..."

"זו התראה קצרה מדי?"

"לא, אה... זה פשוט..." קולו העמוק גורם לי להשתוקק לראות אותו שוב, אבל יש לי מבחן במדעים שאני חייבת להתכונן אליו. "כן, הלילה זה מעולה," אני אומרת במהירות, מעדיפה אותו על פני הלימודים. הצחוק שלו גורם לי להרגיש שזו הייתה החלטה מעולה.

"בסדר," הוא אומר. "תגידי לי את הכתובת שלך. אאסוף אותך בעוד עשרים דקות."

אני אומרת לו את הכתובת שלי, מנתקת את השיחה ונכנסת לפאניקה. זה דייט? כאילו, דייט אמיתי? אני מסתכלת על הארון שלי. כדאי לי להחליף את מכנסי הג'ינס שאני לובשת? להתאפר? אני מחליטה לא לדאוג לגבי איך שאני נראית. יש לי מספיק בעיות גם ככה; כמו מה תומס ואני נעשה כש'נבלה' יחד. כל זה חדש עבורי.

עשרים דקות לאחר מכן נשמע צלצול פעמון הכניסה ואני רצה במורד המדרגות, מקווה שאפתח את הדלת לפני שאימא תגיע אליה. אבל אני לא מספיקה. אימי פותחת את הדלת והוא עומד שם; תומס וולס. הוא לבוש במכנסי ג'ינס כחולים עם קרעים ובז'קט עור שחור. שערו החום והקצר מלא פתיתי שלג. הוא מחייך חיוך רחב ברגע שהוא רואה אותי.

"אימא... אה... זה תומס וולס. אנחנו יוצאים לבלות קצת." זה לא ממש הסבר, אבל אני מקווה שאימא לא תביך אותי ותתחיל לשאול שאלות.

תומס מושיט את ידו ואימי לוחצת אותה בהיסוס בעודה נועצת בי מבט עצבני. תומס וולס נראה כמו התגלמות הילד הרע, וזה ממש לא מזיז לי. למעשה זה די מוצא חן בעיניי. לפתע אני מבחינה בקסדת האופנוע שבידו הפנויה. אוי לא...

"היילו, אופנוע במזג אוויר כזה זה כמו מלכודת מוות," אימא אומרת בנחרצות, מבהירה לי שאין שום סיכוי.

"אל תדאגי, גברת..." תומס משתהה. לא אמרתי לו מה שם המשפחה שלי.

"פירסון," אימי מוסיפה. אני מתחמקת ממבטה וממהרת ללבוש את המעיל ולנעול את המגפיים שלי.

"גברת פירסון, אני זהיר מאוד ואני נוסע לאט." הוא מנסה להישמע מרגיע, אך המראה שלו אומר את ההפך הגמור. הקסדה, ז'קט העור, החיוך הסקסי בטירוף; אני יודעת שהוריי בכלל לא יאהבו את הרעיון שאלך איתו.

"אני מצטערת, היילו. זה לא נראה לי," אימי אומרת בקול מתנצל.

גל יוצא דופן של התנגדות משתלט עליי. אין שום סיכוי בעולם שלא אצא עם תומס. הוא גורם לי להרגיש טוב. אני מחבבת אותו. נמאס לי שההורים שלי מנסים לשלוט בחיי. לא ניתנה לי שום בחירה כשהם החליטו לעבור לשיקגו, והלילה זו הבחירה שלי לבלות עם החבר החדש שלי.

"נתראה מאוחר יותר, אימא. אני אהיה בסדר גמור. לא אחזור הביתה מאוחר מדי." אני מנשקת אותה במהירות על הלחי. נראה שהיא לא ציפתה שאתנגד בנחרצות כזאת משום שהיא ממשיכה לעמוד שם, שותקת והמומה, כשאני אוחזת בידו של תומס ומובילה אותו לדלת.

ברגע שאנחנו יוצאים מהבית אני סוגרת את הדלת בטריקה חזקה, והוא משפיל אליי את מבטו וחיוך משועשע נמתח על שפתיו.

"בוא," אני דוחקת בו, "אנחנו חייבים להמשיך לזוז לפני שהיא תצא לפה ותגרור אותי בחזרה פנימה."

עיניו של תומס נוצצות. "בסדר, בסדר. שימי את זה." הוא מושיט לי את הקסדה ואני חובשת אותה.

"וואו, אופנוע... זו הפעם הראשונה שלי," אני מודה כשהלחץ מתעורר בתוכי. אני רוצה לבלות עם תומס, אבל אני לא אידיוטית. אני יודעת שאימא צודקת לגבי העובדה שמסוכן לרכוב על אופנוע כשיורד שלג.

"מצטער, אני לא יכול להרשות לעצמי לרכוש מכונית. אני עובד כעוזר מכונאי במשרה חלקית. הוא בחור נחמד שעזר לי לבנות את האופנוע הזה מחלקים ישנים כדי שאוכל להיות נייד. אני יודע שבחורף זה מקשה על העניינים. לא צחקתי. אני אסע לאט."

"זה מרשים, תומס. אני לא מאמינה שבנית אותו מאפס." אני מחייכת קצת יותר מדי. אני מנסה להרגיע קצת את החיוך שלי. להיות עם תומס זה מרגש. ולהיות עם תומס על האופנוע שלו זה מרגש אפילו יותר. החיים שלי משעממים, וזה לגמרי מחוץ לשגרה שלי. ומתברר שהוא נאמן למילתו משום שהוא נוסע באיטיות ובזהירות בכבישי השכונה ומשם ממשיך לכביש המוביל לכל השווקים והחנויות. הוא נעצר ליד בית קפה ואנחנו נכנסים.

אנחנו מוצאים שולחן פנוי ואני מתיישבת, מעילי סגור וידיי בכיסים. "את קופאת," הוא אומר, נשמע כאילו הוא גוער בעצמו. "מה אני יכול להביא לך לשתות?" הוא משפשף את ידיו זו בזו. העור שלו נראה אדום, יבש וקר, ממש כמו שלי.

"אני אשתה תה 'ארל גריי' עם חלב," אני עונה ומסמיקה קלות. אני בדייט ראשון עם הבחור הכי חתיך שאי פעם ראיתי. הוא מביא את המשקאות ומתיישב מולי, ואנחנו מדברים במשך שעות כאילו היינו מכרים ותיקים. הוא מספר לי שאימא שלו נטשה אותו כשהיה בן שנתיים ושהוא חי עם אביו האלכוהוליסט והמתעלל. הפתיחות שלו גורמת גם לי להיפתח. רק הכרנו, אך יש משהו נינוח כל־כך באופן שבו הוא מסתכל עליי מעברו השני של השולחן, כאילו דבריי מרתקים ואכפת לו ממה שאני אומרת.

לאחר שדיברתי איתו במשך שלוש שעות, אני יודעת על אודותיו פרטים רבים יותר משאני יודעת על חברותיי לקבוצה, שאיתן ביליתי כעשרים שעות בשבוע במשך ששת החודשים האחרונים.

"אבא שלך הוא הסיבה שבגללה אתה משתוקק לעזוב את הבית?" אני שואלת.

"כן. אני חי בחורבה. אני חייב לצאת מהמקום הזה."

"למה שלא תיעזר בכישורים שלך בכדור־מים כדי לקבל מלגה? אני חושבת שתוכל ללמוד באוניברסיטה בחינם." הוריי תמיד לימדו אותי שהשכלה היא הדבר החשוב ביותר.

הגבות שלו מצטופפות זו אל זו והחריצים שבצידי פיו מעמיקים. "היילו, אנחנו לא באים מרקע דומה. אבא שלי תמיד אמר לי שאני זבל. הוא מאשים אותי בכך שאימא שלי עזבה. אין סיכוי שאלך ללמוד בקולג'. אני מתכוון להיות אריה ים. זה מה שאני רוצה. אני מתכוון להראות לו שאני לא אפס." הוא מטה בחדות את סנטרו, לא מוכן להתווכח בעניין הזה.

אני מפנה את מבטי אל ידיו החזקות. הן אוחזות בחוזקה בספל שלו. "תומס, יש לי הרגשה שאבא שלך לא יודע שום דבר." באופן מפתיע, נימת קולי נשמעת נחרצת ביותר. אני רוצה לצעוד לצד השני של העיר ולבעוט לאבא שלו בתחת.

פניו של תומס מתעוותות לנוכח המילים שלי, כאילו הוא לא מאמין לי.

"ברצינות, תומס," אני אומרת. "נשמע שאבא שלך דפוק. ממה שראיתי אני מתרשמת שאתה בחור די מדהים." אני נשמעת בטוחה בעצמי עד כדי כך שאני מפתיעה אפילו את עצמי. נדרשו לי רק כמה שעות כדי להבין שאין חומות כשמדובר בתומס וולס ובי.

נראה שהבחור הזה, שנראה קשוח כל־כך, גרם לי להסתחרר לגמרי. הוא רוכן מעל השולחן וליבי מחמיץ פעימה כשהוא מצמיד נשיקה עדינה לשפתיי. עיניי נעצמות ונשימותיי מאיצות, ומרוב אושר אני רוקדת מעין ריקוד פנימי, חושבת שזו הנשיקה הראשונה הכי טובה שבחורה יכולה לבקש.

חיוך מטופש מתפשט על שפתיי, אבל אז תומס אומר, "אני מצטער שנישקתי אותך."

אני מבולבלת. אני בטוחה שנשיקות כאלה לא אמורות להגיע עם התנצלות.

"אל תדאג," אני עונה, רוצה שהוא יעשה זאת שוב.

"אני לא רוצה שתחשבי שניצלתי אותך או משהו." הוא מסיט ממני את מבטו. "אני מחבב אותך," הוא אומר בביישנות, ויש לי הרגשה שהוא לא מתבייש בנוכחות בחורות לעיתים קרובות. כנראה אף פעם לא.

"תומס וולס, זו הפעם הראשונה שלך?" אני שואלת בנימה מלגלגת כמעט.

"כן, היילו פירסון." הוא מחייך חיוך רחב, והביטחון העצמי המוגזם שלו חוזר.

"אני מניחה שהיו לך חברות רבות," אני אומרת בעודי מצרה את עיניי.

"היו לי, היילו. אני לא מתכוון לשקר. אבל את באמת הראשונה שאני מחבב."

אני מסמיקה שוב, והוא שב ונושק לי בקלילות. אני מרגישה שהגוף שלי מרחף לו בעדינות לעבר העננים.

"אז מה את עושה בשביל הכיף?" תומס שואל, מבטו נעוץ בי.

אני מביטה בספל הריק שלי, מרגישה נבוכה. "אני קוראת ספרים."

כשאני מרימה אליו את מבטי, אני מוצאת את עיניו פקוחות לרווחה. "גם אני."

"באמת?" אני שואלת, מופתעת. הוא לא נראה לי כמו תולעת ספרים.

"כן. אני מתאמן הרבה כי אני חייב להיות בכושר כשאצטרף לאריות הים. שמעתי שהטירונות שלהם אכזרית. כשאני לא מתאמן, אני קורא. אין לנו כבלים. אני משיג ספרים מהספרייה."

"וואו. אז תן לי לנחש, תומס. אתה משווה את עצמך לראלף מ – "

"היילו, נראה לי שכרגע התאהבתי בך," הוא אומר, קוטע את המשפט שלי.

"הא? איך אתה יודע מה רציתי להגיד?"

"אמרת ראלף. קראת את 'בעל זבוב' של גולדינג." זו הצהרה, לא שאלה.

אני מהנהנת. "ראלף הוא ההשראה שלך? הבחור שמסמל סדר וציוויליזציה?" אני ממשיכה בניתוח ובהשוואה בינו ובין ראלף, הדמות הראשית בסיפור. "הוא צופה כיצד שאר הבנים נכנעים לתאוות הדם ולאכזריות ומצליח לא להיכנע להן. אתה בחור מחושב, תומס. אתה עושה כל שביכולתך כדי לבנות לעצמך חיים טובים ולהצטרף לחיל הים, מה שאומר שאתה גם רוצה להילחם באנשים הרעים ולהציל את החברה."

תומס נשען לאחור בכיסאו ומעניק לי חיוך מסנוור. "היילו פירסון, כל מה שקרה הלילה הזה התברר כבלתי צפוי. האבחנות שלך די מדויקות, אבל שכחת שכשראלף הורג את חזיר הבר הוא חש התלהבות מתאוות הדם ומהאלימות. יש בראלף רשע כמו שיש בכל בני האדם. ואז הוא מוצא את עצמו מיואש, אך הייאוש שלו הוא זה אשר מאפשר לו להפיל את 'בעל זבוב'."

אני נפעמת כשהוא ממשיך, "אל תחמיצי פנים, ילדה יפה. זה לא סיום טראגי לחלוטין. יש בזה גם טוב. אם את רואה אותי כראלף, אז אבא שלי הוא ג'ק, האנטגוניסט שמסמל אכזריות. אני לא מתכוון לתת לאכזרים לנצח." הוא קורץ לי.

אני מחייכת חיוך גדול. "אני שמחה. אני חושבת שאתה די מדהים."

משהו שנראה אפל וכואב חולף לרגע קט בהבעת פניו. הוא מחייך, אך החיוך נראה מאולץ. אני לא ממש יודעת מה קרה כרגע.

הוא מסתכל על שעון היד שלו. "וואו, ממש מאוחר. כדאי שאחזיר אותך הביתה. יש לימודים מחר. אני לא רוצה שההורים שלך ישנאו אותי. אני חייב לצאת איתך שוב."

כשתומס עוצר בסמוך לביתי הוא עוזר לי לרדת מהאופנוע ומסיר את הקסדה מראשי. הוא מלווה אותי לדלת, ולפני שאני נכנסת הוא לוקח אותי בזרועותיו ומרכין את ראשו אל שלי. שפתינו מתנגשות אלו באלו, אך כשהנשיקה מתחילה הוא איטי ועדין, מעביר את לשונו על שלי בעוד אש לוהטת ויוקדת מתפשטת בין ירכיי.

אני רוצה יותר. אני מניחה את ידיי על העורף שלו ומושכת אותו אליי. הנשיקה הופכת תאוותנית יותר כשהלשונות שלנו מתנגשות זו בזו ואני מגלה את טעמו. הוא מתוק מהקקאו, אך אני מזהה בו גם רבדים נוספים שאני לא יכולה לחכות לגלות.

הוא מתרחק מעט, מניח את ידיו על כתפיי ובוהה בי בעיניים מעורפלות, מתנשף כמוני. "אה, כן. בסדר... וואו." הוא משחרר נשיפה ארוכה ומעביר את ידיו בשערו הקצר. "שיהיה לך ערב נהדר, היילו פירסון. אצטרך לראות אותך שוב בקרוב."

הוא יורד במדרגות המרפסת הקדמית של הבית ואז שב ועולה על האופנוע שלו. ושוב, אין שום להתראות.

שום להתראות...

* * *
היילו
15 בינואר 2008
פארק רוג'רס, שיקגו
עיניי נפקחות. האחות ג'ודי עומדת ליד המיטה שלי ועל שפתיה נסוך חיוך עדין. "נראה שחלמת חלום ממש טוב," היא אומרת וטופחת על כתפי. "את והתינוק במצב טוב. הצירים שלך קרובים כעת. אנחנו כנראה מתקרבים. אמצא את הרופא ואבקש ממנו לבדוק אותך," היא אומרת לפני שהיא יוצאת מהחדר.

אני מרגישה איפשהו באמצע הדרך בין עולם החלומות לערנות. חלמתי על העבר המשותף שלנו פעמים רבות כל־כך, על התקופות הטובות ועל אלו הרעות, וכשאני נזכרת באותם זמנים, אני זוכרת את ההתמרמרות שלו. הוא היה הבחור מהצד הלא נכון של העיר. לא רק שאביו השפיל אותו, גם ההורים שלי לא קיבלו אותו.

ברגע זה אני מנסה להתרכז בטוב. אני חייבת להירגע למען התינוק שלי. היום שבו פגשתי את תומס היה אחד הימים הכי טובים בחיי. גם יום החתונה שלנו היה יום נפלא. והיום יהיה מדהים כי אני עומדת לפגוש את הבן שלי.

צפצוף מוזר נשמע מהמוניטור שלי וליבי מתחיל לפעום במהירות. הרופא מגיע ובודק את המוניטורים. הגבות שלו מצטופפות והוא מניח את ידו על שלי. "היילו, הדופק של התינוק צונח. אנחנו חייבים להכניס אותך בדחיפות לניתוח קיסרי."

"התינוק שלי יהיה בסדר?" אני שואלת, עיניי מתמלאות דמעות ואגלי זיעה מתחילים להתפשט על מצחי. אני מרגישה שאני לא יכולה לנשום.

"תירגעי, היילו," האחות ג'ודי אומרת כשהיא מתחלפת עם הרופא ונעמדת לידי. "תנשמי. את חייבת להישאר רגועה. עדיף ככה בשבילך ובשביל התינוק."

"להירגע?"

"כן," היא אומרת ברוגע.

אני רואה צבעים חולפים מול עיניי. ישנם סביבי רופאים רבים, או שאולי אלו אחיות, כולם לובשים מדי חדר ניתוח כחולים. ליבי פועם במהירות ואני יכולה לשמוע כל פעימה רועמת באוזניי. אני מזיעה ומחניק בחדר.

אור בוהק מאיר על פניי. הוא יוצר מעין הילה. הוא מזכיר לי את ההורים שלי. אבי היה רופא מיילד, והוא היה תמיד נוסע בלילות לבית החולים כדי ליילד תינוקות. הלוואי שהוא היה פה עכשיו כדי לעזור בלידת התינוק שלי. הרופאים מדברים זה עם זה, אבל אני לחוצה מדי מכדי להבין מה הם אומרים.

"היילו, הם עומדים לבצע את הניתוח כעת," האחות ג'ודי מסבירה לאט.

כל הדבר הזה קורה מהר מדי. אני אמורה לדחוף את התינוק הזה החוצה, ועכשיו כולם סביבי בהיסטריה. אם התינוק הזה ימות, לא יהיה לי בשביל מה לחיות.

אני מרגישה לחץ חזק על הבטן. אני עוצמת את עיניי ואז פוקחת אותן שוב, לא בטוחה כמה זמן עבר.

"והנה הוא..." דוקטור קריימר מחייך, מרים בזרועותיו את התינוק שלי ואז מעביר אותו לאחות. אני שומעת יבבות קטנות ודמעותיי מתחילות לזלוג.

"הוא נראה נפלא," הרופא אומר ואני נושמת נשימה עמוקה. כרגע עברתי את הרגע הכי מפחיד בחיי. "האחות תביא לך אותו עוד רגע."

"תודה," אני עונה, גרוני יבש וקולי נמוך וצרוד.

דוקטור קריימר נסוג ממני ואחד המתמחים מתחיל להסביר לי שייאלצו להשאיר אותי ואת התינוק בבית החולים למשך כמה ימים בגלל הניתוח הקיסרי. אני מהנהנת, לא אכפת לי מדבר מלבד לראות אותו.

"תסתכלי על הבחור הקטן והחתיך שלך," האחות ג'ודי אומרת כשהיא מקרבת את התינוק אל פניי כדי שאוכל לראות אותו. אני לא מסוגלת להתיישב כדי להחזיק אותו, אך די לי בלראות אותו עטוף בסדין הכחול וליבי מתמלא. הוא מושלם. אני נאנחת אנחה מלאת סיפוק.

יש לך שם לבחור החתיך הזה?" היא שואלת.

"מממ... חשבתי לקרוא לו ברנדון פירסון על שם אבא שלי."

האחות ג'ודי קורצת לי. "זה מקסים. ברנדון זה שם חזק לילד חזק."

דמות מ'מלחמת הכוכבים'.

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי49 ₪ 29 ₪
מודפס 98 ₪
דיגיטלי 47 ₪
קינדל 47 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 49 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
עוד ספרים של הוצאת אדל
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 49 ₪
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 49 ₪
דיגיטלי99 ₪ 75 ₪
מודפס294 ₪ 147 ₪
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 49 ₪
דיגיטלי99 ₪ 75 ₪
מודפס294 ₪ 147 ₪
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 49 ₪
עוד ספרים של אר. סי. סטפנט
דיגיטלי 24.5 ₪
מודפס98 ₪ 49.9 ₪
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il