דף הבית > הנערה הסוערת
הנערה הסוערת
הוצאה: שלגי - הוצאה לאור
קטגוריה: ספרות רומנטית וארוטית
מספר עמודים: כ200

הנערה הסוערת

         
תקציר

לתיאו מיקל אין זמן למערכות יחסים אמיתיות - עבודתו היא כל חייו. הוא שמח לצאת עם נשים יפהפיות ומושכות להפליא, אבל ברגע שהן מכניסות לעצמן לראש רעיונות בעניין של רומנטיקה, זה האות בשבילו לסיים את מערכת היחסים - בנימוס.

הת'ר קצת שונה מהטעם הרגיל של היווני העשיר. היא מרושלת וקשקשנית והיא גם המנקה במשרד שלו. לכאורה היא חסרה את הברק שלו הוא רגיל. אבל יש בה משהו מושך וחושני. אם מוסיפים לזה את המעמד הנמוך שלה, תיאו מבין שהיא מושלמת לרומן. היא תעמוד לרשותו עד שיתעייף ממנה. אך להת'ר הפתעות עבורו..

פרק ראשון

1
תיאו היה באמצע קריאת דו"ח פיננסי כאשר שמע התרסקות. הרעש חצה את המסדרונות הריקים של המשרד בעוצמה מפלחת אוזניים. כל אדם אחר היה מגיב בזעזוע ומן-הסתם בפחד. אחרי-הכל, השעה היתה מאוחרת ואפילו עם המאבטחים בבניין לא היה בניין בלונדון שאפשר לומר בביטחון שהוא לגמרי בטוח ממי שיהיה נחרץ בדעתו לפרוץ לתוכו. אבל לא תיאו מיקל. בלי לטרוח לחמש את עצמו בחפץ כבד כלשהו, כשגבותיו הכהות צפופות בזעף קצר רוח על ההפרעה, הוא יצא ממשרדו המעוצב והפעיל מתג שהציף את האפלה בחוץ באור יקרות פלואורוסצנטי.

תיאו מיקל לא היה גבר שפחד מדבר, ועוד פחות מכל מפורץ אפשרי שהיה מסורבל דיו לציין את הגעתו בריסוק משהו.

לא לקח לו זמן רב לגלות את מקור ההפרעה, שכן על רצפת המסדרון היתה עגלה שתכולתה היתה פזורה סביב. נוזלי ניקוי, מטאטא, מגב – ודלי מים שהתפשטו באיטיות על פני המרצפות לעבר המשרדים המכוסים שטיח משני העברים.

בעוד עיניו בוחנות את המראה הכאוטי שניגלה לעיניו, הוא שמע דשדוש רגליים על המדרגות ואז המאבטח היה שם, קצר נשימה ומלא התנצלויות. הם נפגשו בזירת הפשע כמעט באותו זמן, למרות שתיאו היה זה שכרע ברך ראשון לצד הגוף של הנערה שהתמוטטה על הרצפה.

"אני כל-כך מצטער, אדוני," גמגם סיד, צופה בתיאו שגישש אחר דופק. "הגעתי הכי מהר שיכולתי – ברגע ששמעתי את הרעש. אני יכול לטפל בזה עכשיו, אדוני."

"תוציא את כל הדברים מכאן."

"כמובן, אדוני. אני נורא מצטער... היא נראתה קצת חיוורת כשהיא הגיעה הערב, אבל לא היה לי מושג..."

"תפסיק לבלבל במוח ותסדר את הבלגן," ציווה תיאו בחריפות.

הוא בקושי הבחין בשומר המבולבל הסוחט את הסמרטוט וסופג את המים לפני שיצליחו להיכנס למשרדים היקרים ולהמשיך בהרס.

לפחות הנערה לא גילתה חוסר התחשבות גדול מדי ומתה אצלו. היה דופק והיא היתה אולי חיוורת כמו סדין אבל היא נשמה. היא התעלפה – ודאי בהיריון. סימפטום של התקופה. הוא משל בכעסו, הרים אותה, אדיש לדאגה שהיתה על פניו של המאבטח. הוא היה מודע במעורפל בלבד לכך שהעובדים שלו, תהיה העמדה שלהם אשר תהיה, התייחסו אליו ברמה מסוימת של כניעות. הוא לא היה מודע לכך שהכניעות הזו גובלת בפחד ממשי, כך שהוא חש ייאוש כאשר הציץ לצד השני וראה שסיד פוכר ידיים.

"אדוני, אני יכול לטפל בה... אתה לא צריך להיות מעורב בזה... זו לא בעיה..."

"אני רק רוצה שתוודא שהמקום יהיה נקי ואז אתה יכול לחזור לתפקיד שלך. אם אזדקק לך, אני אתקשר."

הוא היה יכול להסתדר יופי בלי ההפרעה הזו. זה היה יום שישי. השעה היתה כבר אחר תשע בערב ועדיין נותר לו חצי דו"ח לקרוא כדי שיוכל לשלוח אי-מייל אל מקבילו בצד השני של העולם לפני שיוכלו לקיים ביניהם את הפגישה החשובה ביום שני בבוקר.

הוא פתח את דלת משרדו בבעיטה והשכיב את הגוף המתעורר עתה על ספת הבורגונדי הארוכה שנסמכה אל אחד מקירות החדר הגדול. לא היתה לו יד בעיצוב המשרד שלו. אם היתה לו, ודאי היה בוחר רהיטים מינימליים – אחרי-הכל, משרד נועד לעבודה ולא היה חדר הסבה נינוח – אבל במשך השנים גילה, להפתעתו הרבה, שהנוחות הכבדה והמפוארת של החדר היתה טובה לריכוז. הקירות הספונים עץ אלון התאימו יותר למועדון גברים אנגלי, אבל היה בהם משהו חמים ונעים כשהם מלאים ספרים על כלכלה, פיננסים וספרי החשבונות של אימפריית הספנות שהיתה הבסיס לעושר העצום שירש. שולחנו, שעוצב בתקופה שלפני עידן המחשבים, נעדר את הנישות המתאימות לשם הנחת מודמים ופקסים וכל שאר המכשירים המרכיבים את חיי המאה העשרים ואחת, אבל היה נעים להתבונן בו והוא עשה את העבודה. החלונות נקרעו מן המסד עד הטפחות ולא התנאו בזגוגיות האפורות שנראו בדרך כלל בבנייני משרדים מודרניים, אבל הם היו מקסימים. המשרדים שלו, שישבו בבית ויקטוריאני מהודר, היו מגע של שפיות של העולם הישן בתוך כל הטירוף המודרני.

זה היה יותר ממה שהרגיש ברגע זה, כאשר התבונן בנערה שעפעפיה התחילו לנוע כאשר המודעות חזרה.

היא היתה בנויה בצורה מוצקה מתחת לסרבל המפוספס כחול ולבן שכיסה בגדים שתיאו לא היה בוחר עבור שום אשה. קרדיגן עבה בצבע חום חסר הגדרה וג'ינס מתרחבים, שהיתרון היחיד שלהם היה שהסתירו נעליים כבדות שהתאימו יותר לגבר שעבד בבניין מאשר לאשה.

הוא חיכה, עומד מעליה, זרועותיו שלובות, שפת הגוף שלו אומרת לה בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים שאף שהציל אותה, הרי שלא יאפשר למעשה זה של צדקה לעבור את גבולות הטעם הטוב.

ובזמן שחיכה, חוסר הסבלנות שלו גאה ועיניו בחנו את פניה, את האף הקצר והישר, את הפה הרחב, את הגבות שהיו מוגדרות במפתיע ושעמדו בסתירה לשיער המתולתל והחיוור שנמלט מהאסורים שלו.

שעה שעיניה נפקחו, הוא יכול רק לשער שהופתע, מפני שבמשך כמה שניות חלף בגופו רטט של מודעות. היו לה עיניים מדהימות. בצבע כחול טהור ועמוק להפליא. ואז מצמצה, מבולבלת והרגע אבד כאשר המציאות השתלטה. המציאות שעבודתו הופרעה כאשר הזמן לא עמד לצדו.

"נראה שהתעלפת," אמר לה תיאו בזמן שהיא ניסתה להתיישב.

הת'ר הביטה בגבר שהתבונן בה מגבוה והרגישה כיצד גרונה נסגר. במהלך ששת החודשים בהם עבדה במשרדים שלו, היא הגיעה בשש וחצי כדי להתחיל לעבוד, לאחר שרוב העובדים עזבו. מרחוק צפתה בו מזווית עינה, צפתה כאשר עבד מאחורי המכתבה שלו, דלתו פתוחה – למרות שידעה, מהבזקים של שיחות ששמעה במהלך החודשים, שמעטים מאוד העזו להיכנס פנימה לשיחה קלה. היא הרגישה כיצד לבה מפרפר כאשר שמעה את תווי קולו העמוק והאפל כאשר דיבר במקרה עם אחד העובדים שלו. הוא הפחיד את כולם, אבל מבחינתה הוא היה הגבר היפה ביותר שראתה מעודה.

תווי הפנים היו חזקים – חריפים, אפילו – אבל היה לו יופי קלאסי שהיה תוקפני וגברי באופן מחוספס. שיער כהה כחצות שהוסט מפניו החזקים, והסתלסל על עורפו, ולמרות שמעולם לא היה לה אומץ להביט בפניו, הרי שהיא הציצה בהם די פעמים כדי לדעת שעיניו כהות ועמוקות מחקר ומוצלות ריסים שרוב הנשים היו מוכנות לתת תמורתן את ידן הימנית. היא הניחה שאם היא עובדת אצלו, אז היא צריכה לחשוב שהוא מפחיד בדיוק כמו כל האחרים, אבל לא היתה לו השפעה על מהלך חייה ולכן היא יכלה להעריך אותו בלי חשש.

לא שמטבעה היתה טיפוס שנבהל מנוכחותו של מישהו. מטבעה היתה בעלת אופי מאיר פנים, והיא האמינה בשיוויון בין אנשים, יהיה מעמדם החברתי אשר יהיה ויהיה מצבם הכלכלי גרוע ככל שיהיה. מה שחשוב הוא מה שהיה בפנים ולא מה שבחוץ.

בזמן שמוחה תהה ביחס לנתיב שהוביל אותה אל הספה במשרדו, תיאו לקח את עצמו אל ארון המשקאות וחזר עם כוסית קטנה של משקה חום.

"שתי קצת מזה."

הת'ר מצמצה וניסתה לא להביט בו יותר מדי. "מה זה?" שאלה.

"ברנדי."

"אני לא יכולה."

"סליחה?"

"אני לא יכולה. זה מנוגד לתקנות החברה לשתות בעבודה. עלולים לפטר אותי ואני זקוקה לכסף."

מבחינת תיאו, זה היה קצת יותר מדי מידע. כל מה שרצה היה להכניס לתוכה קצת ברנדי, שהיה עוזר לה לקום ולצאת משם, כדי שיישאר לו קצת זמן לגמור את מה שהיה צריך לעשות ולהימנע מוויכוח עם בת זוגו האחרונה, שאת מזגה כבר בחן עד הקצה בתכיפות רבה בגלל הביטולים שלו.

"שתי," ציווה, מקרב את הכוס אל שפתיה, והת'ר צייתה בעצבנות, נוטלת לגימה זעירה ומסמיקה בתחושת אשמה.

"נו, באמת!" קרא תיאו. "הרגע התעלפת! לגימה אחת של ברנדי לא תהיה כמו מכירת נשמתך לשטן!"

"בחיים לא התעלפתי," אמרה הת'ר. "אמא אמרה לי תמיד שאני לא מהמתעלפים. התעלפות נועדה לבנות שסובלות מתת-תזונה, לא לשמנות כמוני. קלייר התעלפה המון כאשר גדלנו. טוב, לא המון, אבל כמה פעמים. וזה המון, אם חושבים על זה..."

תיאו חווה תחושה חדשה של מתקפה מכל העברים. במשך כמה דקות פשוט נאלם דום.

"אולי אני הולכת לחלות," הטעימה הת'ר והקדירה פנים. היא קיוותה שלא. היא לא יכלה להרשות לעצמה להפסיד ימי עבודה בגלל מחלה. עבודת הערב שלה בחברת הניקיון היתה על בסיס זמני בלבד. בלי חופשות מחלה. ועבודת היום שלה כעוזרת מורה בבית-ספר קרוב למקום מגוריה לא הספיקה לה כדי לגמור את החודש. היא הרגישה כיצד הצבע אוזל מפניה.

תיאו התבונן בה, מוקסם מתצוגת הרגש השקופה הזו, בטרם הצמיד את הכוס לשפתיה פעם שניה. הוא לא נזקק למתקפה שניה של התעלפות.

"את צריכה יותר מלגימה קטנה. המשקה יחזיר לך קצת אנרגיה."

הת'ר לגמה מהמשקה והרגישה כיצד האלכוהול חורך את בטנה בצורה נעימה.

"אתה לא מזהה אותי, נכון?"

"מזהה אותך? למה שאזהה אותך? תראי," אמר תיאו בהחלטיות, "יש לי המון עבודה לגמור לפני שאוכל לעזוב הערב. את יכולה לשבת על הספה עד שתרגישי שאת מסוגלת לעזוב, אבל אם תסלחי לי, אני מוכרח לחזור לעבודה." רעיון מבריק הבליח במוחו. "אם את רוצה, אני יכול לבקש מהמאבטח שיבוא לקחת אותך למטה."

"סיד."

"סליחה?"

"קוראים לו סיד. למאבטח. לא היית צריך לדעת את זה?" שאלה הת'ר בסקרנות. "הוא עובד כאן כבר יותר משלוש שנים!" אבל כמוה, הוא ודאי ראה אותו אבל אפילו לא קלט את פניו. בעיני גבר כתיאו מיקל הוא ודאי שקוף.

תיאו, שלא אהב את הנימה המאשימה בקולה, שכח לרגע את הדו"ח הפיננסי ששכב על שולחנו.

"אני לא מבין למה אני צריך לדעת את שמו של כל מאבטח שעבד כאן..."

"אתה מעסיק אותו!"

"אני מעסיק המון אנשים. ובכל מקרה, זו שיחה מגוחכת. אני צריך לעבוד ו..."

"אני מפריעה. אני מצטערת." הת'ר נאנחה והרגישה כיצד הדמעות נקוות בעיניה בזמן שחשבה כיצד עבודתה תיעלם אם תחלה. זה היה אמצע ינואר. מיליון ואחד וירוסים מסתובבים באוויר, רובם מגיעים מהמזרח הרחוק בניסיון למצוא לעצמם עוד קורבנות.

"את לא הולכת לבכות, נכון?" תבע תיאו במפגיע. הוא דג ממחטה מכיס מכנסיו, מקלל את עצמו על שבגלל טוב לבו נשא את הנערה למשרדו. ועוד זרה גמורה, לא פחות, שעכשיו רוצה לפטפט אתו כאילו שהוא לא אדם מאוד חשוב – אדם שכל דקה שלו שווה כסף!

"מצטערת." הת'ר נטלה את הממחטה וקינחה את אפה באומללות ושוב הרגישה סחרחורת. "אולי אני פשוט רעבה," אמרה, חושבת בקול.

תיאו העביר את אצבעותיו בשערו ושלח מבט נואש לעבר הדו"ח שעל שולחנו. "רעבה?" אמר בקול שטוח.

"זה לא משהו שגורם לחולשה?" שאלה הת'ר, מתבוננת בו בתהיה.

"לא השתתפתי עדיין בחלק הזה בקורס התזונה שלי," אמר תיאו בסרקזם סמיך והיא חייכה. זה היה חיוך שהאיר את פניה. שהיה יכול להאיר חדר שלם, לצורך העניין. הוא הרגיש מרוצה באופן לא ברור מכך שהצליח להוציא ממנה תגובה זו. באנחה כבושה של השלמה הוא החליט לדחות את הדו"ח לכמה דקות.

"אני צריך להתקשר," אמר, והתרחק בעודו מוציא מכיסו את הסלולרי שלו. "אני אתן לך את הקו היבשתי. תשתמשי בו כדי להזמין אוכל."

"אוי, לא! אני לא יכולה סתם ככה להזמין אוכל!" היא נרעדה בחושבה על ההוצאה שתהיה כרוכה בזה.

"את יכולה ואת תעשי את זה." הוא התבונן בה בעודו מושיט לה את הטלפון. "אם את רעבה, אז את תאכלי משהו, ואין במשרד שלי מקרר עם אספקת אוכל מיידית. אז תזמיני מה שאת רוצה. תתקשרי לסבוי. תגידי להם מי אני. הם יביאו לך מה שאת רוצה."

"לסבוי?" צווחה הת'ר במצוקה.

"על חשבון הבית, מיס... מיס... אני לא יודע איך קוראים לך."

"הת'ר. הת'ר רוס." היא חייכה בביישנות לעברו, נדהמת מאורך הרוח שלו והתחשבותו, בעיקר כאשר לוקחים בחשבון את הדברים ששמעה מאנשים אודות היותו מפחיד.

תיאו, שמה לב, לא טרח לומר לה את שמו, אבל אולי הניח שהיא כבר יודעת אותו – ואמנם צדק. היא ראתה אותו מדי ערב על לוחית הזהב על דלת משרדו. נועזת בזכות לגימת הברנדי וההכרה שהרעב גרם לה לאובדן כוחה הבלתי מוסבר, הת'ר חייגה אל הסבוי, למרות שהצד המעשי שבה ידע שזה מגוחך שעה שהיא ודאי זקוקה לכריך גבינה ובקבוק מים. היא היתה מודעת במעורפל לכך שברקע מתנהלת שיחה מהוסה, שיחה שלא רצה שתשמע וברגע שניתק, היא הסתובבה אליו בעיניים מיוסרות.

"אני הורסת לך את הערב, לא?"

היא ראתה שקו השיחה הזו אינו נופל על אדמה פוריה, אבל הנטיה שלה להגיד כל מה שעובר לה בראש לא הלכה יד ביד עם הגישה החרישית אליה כמה, ללא ספק. הוא יזמין לה אוכל, או יגיד לה להזמין לעצמה אוכל – היא הגבילה את עצמה לכריכים, נדהמת מהשפעת שמו על כל מי שהיה אחראי על הקבלה בסבוי – אבל מעבר לכך, הוא לא רצה את הפטפוטים שלה.

"לא משנה." הוא משך בכתפיו. "לא הייתי מגיע בכל מקרה." לא שקלודיה ראתה זאת באור כזה. למעשה, אוזניו צלצלו עדיין מטריקת הטלפון בצד השני, והוא לא יכול היה להאשים אותה. הוא ניחם את עצמו בעובדה שברגע בו אשה מתחילה להשמיע תביעות מהסוג הזה הרי שהגיע הזמן להיפטר ממנה. במקרה זה, האשה נפטרה מעצמה.

"זה היה חשוב?" שאלה הת'ר בחשש.

"מה שחשוב נמצא על השולחן שלי, ממתין להיקרא, אז אם לא אכפת לך..." הוא ציפה שהיא תפצח במונולוג נוסף, אבל למרבה ההקלה, היא שמרה על שתיקה צייתנית, למרות שהוא לא יכול למנוע מעיניו לנדוד אליה מדי פעם, מסיחות את דעתו מהמשימה.

כאשר האוכל הגיע – באמצעות שליח – תיאו ויתר על כל מראית-עין של קריאת הדו"ח, לפחות עד שילווה אותה מן הבניין.

"למה לא אכלת?" שאל, מתבונן בה כאשר החלה לאכול כריך במרץ של מישהו שסוף-סוף השתחרר מדיאטת רעב.

"אתה לא צריך לנהל אתי שיחת נימוס," אמרה הת'ר, תוקעת שיניים בכריך מספר שתיים. "אני יודעת שיש לך הררים של עבודה. הכריכים האלה נפלאים, דרך אגב."

"אני אחזור לעבודה מיד אחרי שתעזבי."

"אני מרגישה מצוין עכשיו. אז אני חושבת שאחזור לעבודה." היא הביטה בו ומיהרה להחזיר את מבטה אל ערמת הכריכים ההולכת ומצטמקת, למקרה שתמצא את עצמה בוהה בו שוב.

"כדי שתתעלפי שוב? לא נראה לי שזה רעיון כל-כך טוב."

"מחשש שאגרום לעוד בלגן?"

תיאו לא ענה מיד. הוא היה מהופנט למראה של אשה שאוכלת כל-כך הרבה. אם לשפוט לפי הנשים שהכיר, אכילה מהירה כזו הפכה לאמנות נכחדת. הנשים שהכיר אכלו עלי סלט או ששיחקו במזון שעל הצלחת שלהן כאילו שקלוריה אחת יותר מדי תוביל להשמנת יתר מיידית.

"אני רעבה," אמרה הת'ר בהתגוננות. "בדרך כלל אני אוכלת מעט מאוד. הייתי צריכה להיות רזה כמו מקל. אבל יש לי מטבוליזם מאוד עיקש. הוא מסרב לעשות את העבודה שלו."

"מה שם החברה שמעסיקה אותך? אני אתקשר אליהם ואודיע להם שאת לא יכולה להמשיך לעבוד כאן הערב." הוא הושיט את ידו אל הטלפון ועצר בשל צווחת הבהלה שלה.

"לא!"

"למה לא?" עיניים שחורות הצטמצמו בחריפות על פניה. "אני מבין שאת מועסקת על ידי החברה בצורה חוקית ולא מעורבת באיזה ניסיון לרמות את מס ההכנסה..."

"כמובן שלא!" הכחישה הת'ר בלהט.

"אז מה הבעיה?"

"הבעיה היא שאני חייבת להשלים את העבודה מפני שאני צריכה להחתים את דף השעות שלי למטה! אני לא יכולה לחזור הביתה רק בגלל שאני מרגישה קצת חולה!" מודעות למצבה הציפה אותה והיא הורידה את רגליה מהספה. באחת, משוחררת מהסחרור הזמני של היותה בנוכחותו, ובלי להרגיש יותר את הערפל בראשה, היא הבינה שהיא ודאי נראית זוועה. היא העבירה את אצבעותיה בשערה במבוכה, מחפשת את הקשת שהתעקמה קצת וסידרה מחדש את הקוקו במקום בו היה צריך להיות, יחד עם שאר התלתלים המרדניים שהצליחו להשתחרר.

"תן לי רגע," אמרה, שואפת אוויר מלוא ריאותיה, "ואני אסתלק מכאן." היא קמה והתיישבה שוב. היא הביטה בו באומללות. "אולי אני זקוקה לכמה רגעים," אמרה. "אני יכולה לחכות בחוץ. לא אכפת לי לשבת על הרצפה – רק עד שאתאושש קצת. באמת, אני לא יודעת מה לא בסדר..."

"את בהיריון?" שאל תיאו לפתע.

הת'ר הרימה אליו עיניים נחרדות. "בהיריון? כמובן שלא! למה אתה חושב ככה? אה... אני יודעת למה. אני צעירה, התעלפתי ואני עובדת בעבודת כפיים... לכן אני בטח זנזונת חסרת מוח ובטפשותי הצלחתי להיכנס להיריון..."

"לא בגלל זה שאלתי..." שיקר תיאו, מוטרד בשל הדיוק שבו העריכה את תהליך החשיבה שלו.

"נו, טוב..." מחשבה נוספת נקרתה לה והיא הסמיקה בכאב. "זה בגלל שאני שמנה, נכון?"

תיאו, שלא רצה לעודד קו שיחה זה, ושעתה חשש שיהיה קשה משחשב להיפטר מהנערה הזו, שינה את הנושא.

"אני לא יכול להניח לך להתמוטט אצלי במשרד." הוא ניגש אליה והתבונן בתג השם שהיה צמוד אל קדמת הסרבל שלה. הוא רשם לעצמו בריחוק שהיא באמת קצת שמנמנה. שדיה, שנדחקו אל הבד הנוקשה, נראו גדולים. בכל מובן אחר היא היתה ההפך הגופני הגמור של הנשים עמן יצא, שהיו תמיד ארוכות רגליים, ברונטיות, שטוחות חזה וזוהרות להפליא. "הילס שירותי ניקיון," מלמל לעצמו. "מה מספר הטלפון?"

הת'ר סיפקה לו את המספר בחוסר רצון וחיכתה בלב שוקע בזמן שהוא התקשר והסביר למעסיק שלה את המצב.

"פוטרתי, נכון?" שאלה בקדרות בשניה בה סיים את השיחה.

"נראה שהיו להם בזמן האחרון שתי תקריות... "

"אוי, לא תקריות התעלפות," הרחיבה הת'ר במהירות, למקרה שהוא יתחיל לחשוב שהיא אחת מאותן נשים פתטיות שלא מסוגלות לדאוג לעצמן. "לא סיפרת לי מה הם אמרו..."

"חשבתי שהרגע אמרתי. באופן עקיף." לא התאים לו להגיד שום-דבר בצורה עקיפה, אבל הוא התחיל לרחם על האשה. שמנה, חסרת ביטחון ונראה שאינה מצוידת לשום משרה אחרת. הודות לו, עכשיו היא תצטרך למצוא תעסוקה חלופית. הוא הרגיש דקירת אשם שלא היה מורגל בה כלל. "דומה שהם חושבים שאת מעמסה..."

"זה טפשי," אמרה הת'ר באומללות. "אני לא מעמסה. אני מודה שפעמיים חזרתי הביתה מהעבודה ונרדמתי. כל מה שרציתי היה לנוח חמש דקות עם כוס תה, אבל אתה יודע איך זה. נרדמתי וכאשר התעוררתי כבר היה מאוחר ללכת לעבודה."

"את עובדת בשני מקומות?"

"אני מצטערת. אני יודעת שחשבת שאתה עושה את הדבר הנכון, ואני יודעת שאתה לא רוצה אותי בסביבה, למקרה שאתעלף שוב – וזה לא יקרה, דרך אגב – אבל הודות לך אני עכשיו חסרת כל. הם בטח לא ישלמו לי אפילו עבור השעה וחצי שהייתי כאן." היא הביטה לתוך תהום הדלות. מובן שהיו עוד עבודות לילה. היא יכלה תמיד לעבוד על הבר באחד הפאבים המקומיים. טום ייקח אותה לעבודה בשניה. אבל עבודה בבר קשה ומתישה. לפחות בעבודות ניקיון את יכולה לעבור למצב של אוטומט ולהעביר את העבודה כשהמוח שלך צף בנעימים בארץ הפנטזיות שבה את משלימה קורס איור שכל-כך את רוצה לעשות והופכת למעצבת מפורסמת של עטיפות של ספרי ילדים.

"מהי עבודת היום שלך?" שאל תיאו בסקרנות. היא היתה עכשיו חזקה מספיק כדי לשבת. הוא לא התעניין באמת בפרטי חייה, אבל כמה דקות של שיחה לא יהרגו אותו, וכך יהיה לה עוד קצת זמן להתעשת. ידיה נחו ברפיון בחיקה והיא בהתה במרחק, ללא ספק בוחנת את אימי העתיד שבו לא תוכל להרוויח שכר מינימום בעשותה עבודת כפיים המכלה את כל כוחותיה. עד כה רק שתי נשים עמן יצא עבדו בכלל, ואף-אחת מהן לא באמת ראתה בעבודה שלה משהו הפוגע בחיי החברה שלה – העבודה היתה יותר שעשוע שהסיח את הדעת מהקניות וארוחות הצהרים עם החברות.

"אה. עבודת היום." הת'ר התמקדה שוב בגבר שהתבונן בה ונדהמה מההכרה שזו ודאי תהיה הפעם האחרונה בה יהיה לה העונג לראותו. היא הרגישה כיצד חלל קטן ולא נעים נפער בבטנה. "אני עוזרת למורה בבית-ספר לא רחוק מהבית שלי," אמרה בקול חסר גוון.

"את עוזרת למורה?"

נימת ההלם שלו הצליחה להעלות חיוך על דל שפתיה. היא יכלה בקלות להיעלב מהעלבון הנרמז, אבל היא ידעה שממקום הימצאו הוא הניח ודאי שכמנקה היא לא תהיה מסוגלת להשיג הרבה יותר – בדיוק כפי שהניח שהתעלפה בגלל שהיא בהיריון.

"אני יודעת. מדהים, לא?" ענתה בחיוך, אוזרת מעט מרוחה האבודה. עתה רצתה רק לגרור את השיחה עד כמה שאפשר, זוכרת שלא תראה אותו שוב.

"למה את מנקה משרדים אם יש לך משרה טובה במשך היום?"

"מפני שהמשרה הטובה שלי מממנת את שכר הדירה שלי ואת החשבונות ואני צריכה לחסוך קצת כסף כדי שאוכל להרשות לעצמי להמשיך ללמוד." טוב, הוא אולי לא מכיר אותה, אבל עכשיו נראה שהוא המום מהגילויים שלה – מהגילוי שיש לה אפילו מוח. "אתה מבין," המשיכה, נהנית מתשומת לבו כל עוד זכתה בה, "עזבתי את הלימודים בגיל צעיר מאוד. בגיל שש-עשרה, למעשה. אני לא יודעת למה, אבל כל החברות שלי עשו את זה – עזבו כדי ללכת לעבוד. לא שכל-כך הרבה משרות חיכו לנושרים מבית-הספר בכפר ביורקשייר ממנו באתי. אבל זה נראה כמו רעיון מצוין בזמנו, ולהרוויח כסף היה נהדר. זה עזר לאמא, וקלייר לא יכלה לעזור. היא רצתה לנסוע ללונדון כדי להתחיל בקריירת משחק..."

"קלייר...?"

"אחותי. הרזה והיפהפיה שהזכרתי קודם?" עיניה של הת'ר התערפלו בגאווה. "שיער בלונדי ארוך... עיניים ירוקות גדולות... היא נזקקה לכל הכסף שאמא הצליחה לחסוך כדי שתוכל להתחיל בקריירה שלה..."

האשה הזו, חשב תיאו, היתה כמו ספר פתוח. האם אף-אחד לא סיפר לה שכל המשיכה של המין הנשי טמונה ביכולת לשמור על סוד? לעודד מרדף באמצעות מתן פיסות מידע בלבד? הכנות שלה היתה מדהימה. עכשיו היא סיפרה לו הכל אודות אחותה והקריירה המופלאה שלה שלקחה אותה אל מעבר לאטלנטי, שם היתה דוגמנית עכשיו וכבר קיבלה תפקידים באופרות-סבון.

תיאו הרים את ידו כדי לעצור את מבול הפטפוט האישי הזה.

הוא הקשיח את עצמו כנגד הטרדה המיידית שהעלתה סומק ורוד בלחייה.

"נראה לי שהתאוששת," אמר לה. "אני נורא מצטער שאיבדת את המשרה שלך בחברת הניקיון, אבל זה ודאי לטובה אם את לא מסוגלת לעמוד בזה גופנית..." הוא קם, שם קץ לנוכחותה במשרדו, ממתין שתעשה כמוהו. שערה המשיך למרוד כנגד הסיכות והגומי, ועכשיו, כאשר קמה, הוא ראה שהיא נמוכה יותר משחשב – במקרה הטוב היתה מטר שישים-ושניים. היא החליקה את הסרבל הבלתי מחמיא והוא עמד בפיתוי לתת לה עצה טובה. כלומר, לומר לה שכדי למצוא משרה משתלמת יותר עליה לשים לב יותר למראה החיצוני שלה. מעסיקים נוטים להתייחס להופעה הכללית של עובדיהם ולעתים קרובות מושפעים ממנה, אף שהדבר אינו הוגן.

"אולי אתה צודק. אני מניחה שאצטרך ללכת לעבוד אצל טום. הוא לא יכעס אם ארדם מפעם לפעם. הוא מחבב אותי והוא ישלם לי כל עוד אתן לו מה שהוא רוצה..."

תיאו עצר באמצע הצעד, מחזיק את הדלת פתוחה בזמן שהת'ר חלפה על פניו, לא מודעת להבעת האימה על פניו. אופטימית כתמיד, היא כבר בחנה את היתרונות של המשרה שבעבר דחתה על הסף. ראשית, הפאב היה קרוב והיא לא תצטרך לנסוע בתחבורה ציבורית – דבר שתמיד הדאיג אותה, בהתחשב במה שקוראים בעיתונים. שנית, טום יהיה הרבה יותר גמיש מחברת הניקיון אם היא תחסיר משמרת. ואולי, אבל רק אולי, היא תוכל לשלב את שם הפאב בשיחה הזו ולומר לתיאו שהוא מוזמן לבוא לשם פעם.

היא פתחה את פיה כדי להעלות את ההצעה המפתה רק כדי לגלות שהיא צועדת בגפה לעבר המעלית. הוא עמד עדיין ליד הדלת, בוהה בה כאילו הפכה לצורת חיים שונה לחלוטין.

"אוי!" הת'ר מצמצה, מאוכזבת מכך שלא ליווה אותה לפחות אל המעלית, ואז נזפה בעצמה על טפשותה. לפני הערב הזה הגבר הזה לא ידע אפילו על קיומה, למרות שוודאי הבחין בה מפעם לפעם בחודשים הקודמים! הוא היה נחמד מספיק כדי לקחת אותה למשרדו ולדאוג לה, קטע את סדר יומו, דבר שלא היה חייב לעשות. מטורף לחשוב שהוא ירצה ללוות אותה במסעה למטה! היא נופפה אליו בידה. "תודה שהיית נחמד ודאגת לי," אמרה, מרימה את קולה כדי לכסות את המרחק שנפער ביניהם. "אני הולכת!"

לתיאו לא היה מושג איך הוא הצליח להפוך מעורב שלא בחוכמה בענייניה של זרה גמורה, אבל לאחר שגרם לפיטוריה, הוא הרגיש כורח מוסרי לשאול אותה על החלטתה לקחת עבודה שנשמעה לו לא מוסרית בעליל. מיהו הטום הזה? תהה. ודאי איזה זקן עלוב שחושב שיוכל לשלם תמורת שירותיה של צעירה נאיבית הזקוקה נואשות למזומנים. ואין ספק שהיא נאיבית. תיאו לא זכר מתי נתקל במישהי ירוקה ממנה.

"תני לי דקה אחת." הוא סב אל משרדו, היסס לכמה שניות לפני המחשב לפני שסגר אותו, נטל את מקטורנו, את המחשב הנישא שלו ואת תיקו ואז יצא, מכבה את האור מאחוריו לפני שסגר ונעל את הדלת.

הת'ר עמדה עדיין ליד המעלית, הבעתה לגמרי מוטרדת. הוא נדהם ביחס לרגשותיו שלו, חשב בציניות. לא היה לו זמן לקיים את ההתחייבות שלו ביחס לקלודיה, אבל לפתע היה לו זמן להסיע זרה זו לביתה מפני שהיא הצליחה לעורר בו איזו תחושת חובה מוזרה. הוא השווה את זה לרגש שמישהו עשוי להרגיש כלפי חיה חסרת הגנות שנלכדת לפתע מתחת לגלגלי מכונית ונזקקת לווטרינר.

"גמרת לעבוד להיום?" שאלה הת'ר בהפתעה, מביטה בו, מייחלת, פעם אחת, שלא היתה נמוכה כמו שהיתה. נמוכה ושמנמנה וכל-כך מאושרת לרדת במעלית יחד אתו. "בדרך כלל אתה לא עוזב כל-כך מוקדם."

תיאו עצר כדי להביט בה.

"את יודעת באיזו שעה אני עוזב בערבים...?" הוא לחץ על מתג המעלית והדלתות נפתחו חרישית כאילו המעלית פשוט המתינה שם, המתינה לקריאתו.

הת'ר הסמיקה. "לא! כלומר," המשיכה, גוררת כל הברה, "אני פשוט יודעת שבדרך כלל אתה עוזב אחרי שאני גומרת לנקות את רוב קומת המנהלים." היא צחקה בקלילות בזמן שדלתות המעלית נסגרו מאחוריהם, והרגישה תחושה מוזרה של אינטימיות. "כאשר עושים משהו מונוטוני כמו ניקיון, מתחילים לשים לב לפרטים המטופשים ביותר. אני מניחה שככה הזמן עובר קצת יותר מהר! אני יודעת שבדרך כלל אתה האחרון שעוזב בערבים, יחד עם ג'ימי ועוד שניים מהאחרים, שעובדים בקומה למטה." מוטב לשנות נושא, חשבה. היא מתחילה להישמע מסכנה. "אתה יודע," אמרה, "שהכריך הציל אותי? אני מרגישה נפלא. אתה מזמין הרבה אוכל מהסבוי?" היא הגניבה לעברו מבט וגילתה שהוא מתבונן בה בצורה מוזרה ביותר. "מצטערת. אני מדברת יותר מדי. יש לך תוכניות להערב?"

"רק תוכניות להוריד אותך במקום בו את גרה..."

פיה של הת'ר נפער.

"נגמרו לך המילים?" אמר תיאו ביבושת. "זו בטח הפעם הראשונה בחייך."

"אתה מוריד אותי בבית?" צווחה הת'ר. עכשיו היא באמת הרגישה אשמה. "לא, בבקשה. אין צורך." היא הניחה יד קטנה ומהוססת על זרועו בזמן שהדלתות נפתחו והם יצאו. המגע עם זרועו, גם אם דרך החולצה, שלח תחושה בוערת לאורך זרועה והיא מיהרה להסיג את ידה. "אני לא חלשלושה כמו שנדמה לך. אתה לא רואה שאני נערה חזקה?" היא צחקה בזלזול עצמי אבל הוא לא החזיר לה צחוק. הוא אפילו לא חייך.

תיאו לא נהג לחקור את נבכי הנפש הנשית. הוא התגאה תמיד בכך שהוא מבין את התנהגות האשה באופן כללי. נשים מביעות עניין בצורה מסוימת – המבט המושפל, החיוך המבויש, ההטיה הקלה של הראש – ואז מגיע משחק המחבואים, משחק ממנו נהנה בכל לבו. רק אחר כך הדברים מגיעים לתפנית חדה, כאשר הן מתחילות להתלונן על שעות העבודה שלו, רומזות לכך שהוא ייהנה יותר אם יקדיש להן יותר זמן. כולן מנסות לבנות אתו מערכת יחסים, מנסות לתפוס אותו. חוסר ביטחון אף-פעם לא מרים את ראשו המכוער, למרות שהאמת היא שלאף-אחת מהן לא היתה מעולם סיבה להרגיש חסרת ביטחון.

עתה התחוור לו שלנערה זו היה חוסר ביטחון בנוגע למשקלה ורק אלוהים יודע בנוגע למה עוד. חוסר ביטחון שגרם לה להיות פתיה שעלולה להתפתות לגבר בגלל כל הסיבות הלא נכונות.

"קחי את המעיל שלך," אמר, "ואז אני אקח אותך לארוחת ערב ואדאג שתאכלי משהו..."

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
עוד ספרים של שלגי - הוצאה לאור
דיגיטלי 29 ₪
קינדל28 ₪ 29 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל28 ₪ 29 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
עוד ספרים של קתי ויליאמס
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il