הסיפור של דני וריפר

כולם במועדון ‘פרשי הגיהינום’ ידעו מה הותיר את אריק ריפר ג’ייקובס שבור ומצולק. אך אני ראיתי מעבר לצלקות; ראיתי את היופי שבו.

בכל דבר יש יופי, גם בדברים המכוערים והמעוותים ביותר, שהרי ללא כיעור, לא היה יופי בעולם.

אני דניאל וסט וזה הסיפור שלי ושל ריפר. זה סיפור על איך בליל קיץ אחד דרכינו הצטלבו ושינו את חיינו לנצח.

אבל שלא תטעו – בסיפור שלנו לא תמצאו קשתות בענן ושושנים. זה איננו סיפור על גורל או ייעוד. זה סיפור על כאב, צער וייסורים. זה סיפור על אהבה מסחררת ואימפולסיבית בין שני אוהבים שלא נועדו להיות יחד ואהבתם פורחת בעולם ששולטים בו פשע, אלימות ומוות. הסיפור הזה הוא על מה שיכול להיוולד מתוך הסיוטים, כולל אהבה עצומה, מכילה ולוהטת, שספק אם נדע להיאחז בה בלי להישרף בדרך.

הסיפור של דני וריפר מאת סופרת רבי המכר מדלן שיהאן הוא הספר השני בסדרת האופנועים: פרשי הגיהינום VS השדים הכסופים. רומן פשע עכשווי וממכר על שני אנשים שלא נועדו להיות יחד אבל יש להם אהבה מסחררת, גורלית וחד־פעמית שאסור לוותר עליה.

סדרת האופנועים: פרשי הגיהינום VS השדים הכסופים היא סדרת ספרים סוחפת. כל ספר בסדרה הוא על זוג אחר שקשור לאחד ממועדוני האופנוענים הקשוחים ביותר שאי פעם קראתם על אודותיהם ואין ספק שכל אחד מהסיפורים ייקח אתכם לנסיעה פרועה שלעולם לא תשכחו.

פרולוג
אני לא מאמינה בגורל. אני מאמינה שהחיים הם מה שאנחנו עושים מהם, שהחיים הם התוצאות של הפעולות שלנו ושליעד הסופי שאליו נגיע אין שום קשר לגורל. ההיפך הוא הנכון – ליעד הסופי שלנו יש קשר הדוק לבחירות שעשינו לאורך כל הדרך.
לכל מה שאמרתי יש יוצא מהכלל אחד.
אהבה.
בכל הנוגע לאהבה, החוקים חדלים מלהתקיים.
אהבה איננה סדרת תגובות או פעולות המביאות לתגובה. אהבה איננה גורל או בחירה. אהבה היא רגש. רגש אמיתי, גולמי ובלתי צפוי. מדובר בתחושה טהורה, כזאת שלא מתעמעמת תחת הלחץ שהעולם מפעיל עליה, חזקה מספיק לרפא את הלבבות השבורים וחמה מספיק לחמם גם את הקפואים שבהם.
אהבה היא משהו שנולדים איתו.
אהבה היא משהו שאי אפשר להימנע ממנו.
אהבה היא דבר שאי אפשר להכחיש אותו.
לפעמים, האהבה איננה שגרתית, מפרה את כל החוקים ומטשטשת את כל הגבולות, בזמן שהיא קורנת במלוא הדרה כמו השמש, בוהקת בלי התנצלות גם תחת מבטי הביקורת של החברה הסובבת על עקרונות המוסר הצדקניים שלה, ששופטת כל מה שהיא לא מבינה.
בפעם הראשונה שהתאהבתי, זה היה בצמד עיניים תכולות ובחיוך רחב ועטור גומות חן. "הזקן שלך אוהב אותך, דני," הוא לחש, "לעולם אל תשכחי את זה, כן?"
מעולם לא שכחתי את זה. אף פעם לא חשבתי שאי פעם אוכל לאהוב מישהו כפי שאהבתי את אבא שלי. אך בזמן שאנחנו גדלות אנחנו משתנות ומתחילות לקבל את ההחלטות שלנו לבד. אנחנו נעשות עצמאיות, מתרחקות מההורים שלנו ומתקרבות לאנשים אחרים. אנחנו מתחילות לחוות את החיים מחוץ לבועה שבה גדלנו ויוצרות חברויות מיוחדות וקשרים חזקים במיוחד.
ואנחנו מתאהבות... בפעם השנייה.
בפעם השנייה שהתאהבתי, זה היה בפנים מצולקות בצורה מחרידה, מהסוג שממנו עשויים הסיוטים, מושחתות באופן שהיה גורם לאימהות להרחיק את ילדיהן מהמראה. את עור הגולגולת שלו השחיתו חתכים מכוערים ומשוננים ונמתחו עד מתחת לזווית עינו הימנית החסרה, לאחר שהוצאה ממקומה באמצעות להב משונן. הצלקות השתרעו לאורך לחיו, חצו את שפתיו, גלשו במורד צווארו והסתיימו מעל כתפו. מצב החזה שלו היה גרוע פי מאה. היה נראה שכל כולו מכוסה צלקות.
"בייבי," הוא אמר בקול מחוספס, "לגבר כמוני אין מה לחפש עם בחורה כמוך. את היופי בהתגלמותו ואני הכיעור בהתגלמותו שכבר נמצא עם חצי רגל בגיהינום."
אבל הוא טעה.
בכל דבר יש יופי. אפילו בכיעור. במיוחד בכיעור.
מפני שללא כיעור לא יהיה שום יופי.
מפני שללא יופי, לא היינו מצליחים לשאת את הכאב שלנו, את היגון שלנו, את הסבל שלנו.
בעולם שבו חייתי, בעולם שבו הוא חי, בעולם חשאי בתוך העולם, עולם רווי פשע ואכזריות, קר ומלא בייאוש ובמוות. לא היה בו כמעט שום דבר זולת סבל.
"אולי אתה לא יפה כמו שהיית פעם," לחשתי וחפנתי את לחיו המצולקת, "אבל אתה עדיין יפהפה בעיניי."
הרומן בינינו היה רחוק שנות אור מלהיות רומן מושלם כמו שרואים בסרטים. הוא הזכיר יותר מכונית המתנגשת בקיר, אסון עקוב מדם שלא מותיר אחריו שום ניצולים, רק זיכרונות רעים ושיברון לב.
אבל זה היה הרומן שלנו.
ומפני שזה היה הרומן שלנו, לא הייתי משנה בו דבר.

פרק 1
הרכבתי משקפי שמש ויצאתי מהמועדון אל השמש הבוהקת של מונטנה. היה זה יום ראשון בצהריים. סקרתי את החצר האחורית, שם בני המשפחה שלי – הן בני המשפחה הביולוגית והן בני המשפחה של המועדון – נהנו מפיקניק. כך נהגו להירגע חברי מועדון האופנוענים 'פרשי הגיהינום', סניף מיילס סיטי, מונטנה, בכל פעם שהשמש זרחה ומזג האוויר היה סביר.
קולותיהם של וילי נלסון, ויילון ג'ינינגס, ג'וני קאש וכריס כריסטופרסון זימרו את מילות השיר Highwayman שנשמע מבעד לרמקולים, ריחות הסטייקים הנצרבים נישאו על גבי משבי הרוח החמימים והילדים רצו אנה ואנה ושיחקו בכדורי ים מתנפחים וברובי מים.
אבא שלי, דוש, נשיא 'הפרשים', עמד בצד ולגם בירה בחברת החותן שלו, דיימון 'פריצ'ר' פוקס, נשיא מועדון האופנוענים 'השדים הכסופים' הידוע לשמצה, סניף ניו יורק. מעברה השני של החצר ראיתי את אימי החורגת, אווה, ואת חברותיה, קאמי ודורותי, שקועות בשיחה עם כמה אופנוענים וה'זקנות1' שלהם.
ניגשתי אל אבי.
"היי, חומד." הוא כרך את ידו הכבדה סביב כתפיי, משך אותי לחיבוק והצמיד את פניי אל מעיל העור שלו, שהיה בלוי מרוב שימוש. ריחות של אופנועים, עור ספוג זיעה ועשן סיגריות עלו בנחיריי ושאפתי עמוק. אהבתי את הריח הזה. זה ריח הילדות שלי, ריח של ביטחון ושל בית.
הזיכרון הראשון שלי מגיל שלוש: אופנועי 'הארלי דיווידסון' הבוהקים באור השמש, ריחות חריפים ומרירים של עשן צינורות מפלט, ענני עשן סיגריות, כתמי זיעה צהבהבים על גבי חולצות לבנות, מרירות מעקצצת של אלכוהול שעלתה בנחיריי, מגע של מעיל עור סדוק ובלוי לעומת לחיי, ידיים מוכתמות בשמן שהרימו אותי באוויר, מלוות בצחוק קולני ועליז.
חייכתי ונשאתי את מבטי אל אבי. "אני אוהבת אותך, אבא."
הוא חייך בשביעות רצון והצמיד למצחי נשיקה גדולה ורטובה.
אפילו בגיל חמישים ושלוש אבא שלי היה גבר נאה להפליא. הוא היה גבוה ורחב, בעל גוף חסון וצמד עיניים תכולות כקרח, ממש כמו עיניי. שערו הבלונדיני המאפיר היה ארוך ובדרך כלל מסורק לאחור, וזקן קצר תחם את פניו. אך היה זה חיוכו הזחוח שסיבך אותו תמיד בצרות. אבא חייך ונשים נפלו מרגליהן.
בכל הכנות, לא היה לי מושג איך אווה הייתה מסוגלת לשאת את כל תשומת הלב הנשית שהוא קיבל במועדון. בכל פעם שהייתי שואלת אותה, היא פשוט הייתה מושכת בכתפיה ואומרת, "זה אופייני."
אווה ואני היינו ילדות אופנוענים, אך בעוד פריצ'ר גידל אותה במועדון שלו, לצד הבחורים שלו, אני גדלתי בבית. נהגתי לבקר במועדון מדי פעם, אבל לא הפכתי לחלק בלתי נפרד מאורח החיים הזה עד שאבא הביא את אווה הביתה איתו לפני כחמש שנים, כשהיא נשאה בבטנה את אחותי הקטנה, אייבי. מאז הכול השתנה.
בגלל אווה, יכולתי להתחיל לבלות יותר זמן במועדון, וסוף כל סוף הייתה לי הזדמנות להכיר לעומק את הגברים שהכרתי באופן שטחי במשך כל חיי. יצרתי מערכות יחסים עם כל אחד ואחד מהם – טאפ, באקט, זי־זי, מארש, הוק, מיק, פריבירד, קוקס, בלו, צ'יפ, וורם, דיימבאג, דירטי וג'ייס. וגם דני־די ודני־אל, שבסופו של דבר, מפני ששמם הפרטי היה זהה לשמי, קראתי להם דאבל־די ודי־אל. הם אהבו את הכינויים ובסופו של דבר הכינויים דבקו בהם.
הם היו שונים כל־כך. היו ביניהם הבדלים במראה וגם בגיל, אבל לכולם היה דבר אחד במשותף. אחווה.
האחווה הייתה הכול בשבילם. הם היו מוכנים לספוג קליע עבור האחים שלהם, באותה קלות שבה הם היו נושמים את הנשימה הבאה שלהם. אבא, הנשיא שלהם, דאג להם ולמשפחותיהם בתמורה לנאמנותם. היה זה מעגל אין־סופי של נאמנות ושל כבוד ו... ושל אהבה.
עם זאת, בתור בתו של פושע קשוח ידעתי שבחיים האלה היה הרבה יותר מרק קשתות בענן ושושנים. בתור בתו של פושע קשוח, ידעתי שקשתות בענן ושושנים היו תופעות נדירות ביותר. בייחוד במשפחה שלי.
כשהייתי בת שבע, אבא הגיע ליום הורים עם אימא. זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שלו. המורה שלי בכיתה ב' טעה טעות גורלית והודיע להוריי שפיגרתי בלימודים ושככל הנראה אצטרך לחזור על כיתה ב'. אין צורך לומר שאבא ראה בכך מתקפה אישית נגדו ועלבון אישי לכישורי ההורות שלו. מר סטיינברג מעולם לא חזר ללמד לאחר שהחלים מהפציעות שלו.
כשהייתי בת שתים עשרה, אחי ניסה לנקום בארבעה בנים שהציקו לי וחטף מכות הגונות. בזמן שהתרחק משם בצליעה, ירק שן מפיו וחייך אליי בשביעות רצון. "בפעם הבאה הם יחשבו פעמיים, אחות קטנה," הוא אמר וכרך את זרועו סביב כתפיי, "אף אחד לא יתעסק עם ילדה שיש לה אח מטורף מספיק כדי להרביץ לארבעה ילדים בבת אחת."
ואני חשבתי לעצמי שזו אהבה בהתגלמותה.
עבור אנשים מסוימים, עצם המחשבה על אלימות בתור ביטוי אהבה הייתה מגוחכת, אבל עבורי, זו הייתה המציאות שלי. זו המציאות שלי.
"היי, דני," אמר פריצ'ר והושיט את זרועותיו הפתוחות.
אבא הרפה ממני. כרכתי את זרועותיי סביב גופו של פריצ'ר וחיבקתי אותו בחוזקה.
"את נראית יפהפייה כמו תמיד, מתוקה," אמר בקולו המחוספס והצרוד. הוא נתן לי נשיקה מהירה על הלחי והרפה ממני.
לקחתי בירה מהצידנית וחציתי את הדשא לעבר אווה. לרגע קט, אווה קטעה את שיחתה עם קאמי וחייכה אליי. אווה וקאמי היו קטבים מנוגדים בכל מובן אפשרי. לקאמי היו שני ילדים והיא הייתה נשואה לקוקס, מנהיג הכביש הסקסי בטירוף והמקועקע של אבא. היו לה עיניים כחולות ושיער בלונדיני, והיא הייתה גבוהה ורזה כמו דוגמנית מסלול, בעוד עיניה של אווה היו אפורות, שערה שחור וגופה מלא קימורים וחמוקיים. אבל הן היו נשמות תאומות, והן היו חברות כבר שלושים שנה, ולעתים קרובות מצאתי את עצמי מקנאת בקשר שלהן, ביכולת שלהן לספר זו לזו הכול, להיות שם זו עבור זו ויהי מה.
לעולם לא יהיה לי את זה. עם אף אחד.
אבל זה מה שרציתי. בכל מאודי.
לאורך השנים רציתי הרבה דברים שמעולם לא קיבלתי, ובסופו של דבר למדתי לקבל את העובדה שיש דברים שלעד יהיו מחוץ להישג ידי.
נעמדתי לצד דורותי, הנחתי את כף ידי על בטנה התפוחה וליטפתי אותה בעדינות. היא נשפה בכבדות, הסיטה את שערה האדמוני מעיניה וכיסתה את ידי בידה.
"רק עוד כמה שבועות, דני." היא נאנחה. "אני כבר מחכה ללידה. אני זקנה מדי מכדי להיות בהיריון."
חייכתי לעברה באהדה.
דורותי הייתה בת שלושים ושש. היא לא הייתה זקנה, אבל הייתה נשמה עתיקה. היא נכנסה להיריון בגיל חמש עשרה, התחתנה בגיל שמונה עשרה ובילתה הרבה יותר מדי זמן בנישואים גרועים עם גבר שלא רצה כל קשר אליה. בתחילת שנות העשרים לחייה פגשה את ג'ייס, אחד החברים הוותיקים במועדון של אבי, והתחילה לבקר במועדון כדי להיות איתו בזמן שהוא לא היה בבית עם אשתו, כריסי, ועם שלושת ילדיהם.
דורותי קלי לא הייתה כמו יתר הזונות של המועדון, שנהרו אליו בהמוניהן. היא אהבה את ג'ייס באמת ובתמים, והוא פשוט העריץ אותה, אך לא מספיק כדי לעזוב את אשתו. עכשיו היא הייתה חלק בלתי נפרד מהמועדון. שילמו לה כדי שתבשל, תנקה ותכבס, ומאז הספיקה לעזוב את בעלה ועברה לגור בעיר, בדירה שג'ייס שכר עבורה. בתה, טייגן, הצעירה ממני בשנתיים, הרחיקה עד סן פרנסיסקו כדי ללמוד בקולג'. בארבע השנים האחרונות הקשר בינינו התהדק, ועל אף שמשולש האהבה שבו הייתה מעורבת לא מצא חן בעיניי, אהבתי אותה עד עמקי נפשי.
זרוע מוכרת החליקה סביב בטני ומשכה אותי לאחור.
"היי, בייבי," לחש זי־זי וטמן את קצות אצבעותיו בחגורת מכנסי הג'ינס שלי. הוא שלח את ידו השנייה אל הבירה שלי ולגם ממנה לגימה ארוכה. הסתובבתי אל גופו הגדול והחסון וכרכתי את זרועותיי סביב מותניו. "היי, אתה," לחשתי ונשקתי לעצם החזה שלו.
זי־זי היה חבר ותיק נוסף במועדון. הוא היה בן שלושים, גדול וחסון, שערו חום ארוך, עיניו חומות, תווי פניו ישרים ונאים וזיפים תמיד כיסו את פניו. והוא היה מותק. בכל הנוגע לבן זוג, אין ספק שזכיתי בפרס הגדול. הוא היה אדיב ומתחשב, משכיל, חובב ספרים ונאמן – במועדון שכל הזמן מלא בזונות. זי־זי היה כל מה שבחורה הייתה רוצה בגבר.
"אווי," קאמי פרצה בצחוק, "הגדול, הסקסי והמפחיד שוב נועץ מבטים."
כולנו הסתובבנו וקלטנו את אבא מסתכל על אווה כפי שהוא תמיד הסתכל עליה: במבט עז, רכושני, רווי תשוקה ומיניות. זה היה דוחה, לכן מיהרתי להסב את מבטי.
"שימי לב לזה," לחשה אווה והתכופפה כדי להרים את דיזל, בנה בן השנה של קאמי. מכנסי הג'ינס שלה גלשו מטה, חולצתה התרוממה, והמילה 'דוש', המקועקעת מעל הישבן שלה באותיות גדולות ומסולסלות, ניצבה במרכז שדה הראייה של אבי.
לא הייתי צריכה להסתכל כדי לדעת שאבי בכל רגע יתחיל לחצות את הדשא לעברה ויטיל אותה על כתפו. בכל הנוגע לאווה, הוא התנהג ממש כמו אדם קדמון. ככל שהייתי מאושרת לראות אותם מאושרים, רמת הגועל שחוויתי בזמן שהסתכלתי על אבא מתמזמז עם אימי החורגת הרקיעה שחקים.
אבא ואווה עשו דרך ארוכה יחד. לפני כמה שנים, ממש לפני יום הולדתה השמונה עשרה, בעלה המנוח של אווה, פרנקי 'המשוגע' דלובה,– אנס אותה לנגד עיניו של אבי. הסיפור הגיעו לקיצו כאשר אווה נאלצה לרצוח את בעלה. הפרשה הותירה את מערכת היחסים שלה עם אבי במצב מעורער. הם עברו תלאות רבות בניסיון לשקם אותה, ולכן כשראיתי אותם ככה, מאושרים ועדיין מאוהבים עד עמקי נשמתם, זה הסב לי אושר עילאי.
"את איומה ונוראה," גערה אדריאנה באווה ופרצה בצחוק.
בעלה של אדריאנה, מיק, סגן הנשיא וחברו הטוב ביותר של אבי, משך אותה אליו ונשק לצווארה.
"בייבי," הוא נהם, "אני מתחיל לחשוב שגם את צריכה להיות קצת איומה ונוראה."
אדריאנה צחקקה.
"אני כבר חוזר, בייבי," לחש זי־זי ונשק לשפתיי בזמן שחפן את ישבני. הוא תפס את מיק, הבזיק לעברי חיוך זחוח וחצה את הדשא בדיוק ברגע שסערה של ורוד וצמות מקפצות התקרבה לעברנו.
"תחזרי לפה, חתיכת חרא קטנה ומשוגעת!" שאג קייג' בעת שרדף אחרי אייבי, "ותחזירי לי את המפתחות!"
אייבי צחקה כמו משוגעת והמשיכה לרוץ. קייג' רץ מהר יותר ועקף אותה. אייבי ניסתה לפנות שמאלה, אבל קייג' היה מהיר יותר. "תפסתי אותך!" הוא אמר בזמן שהיא צווחה וצחקקה עד שהוא הוריד אותה.
"אייבי אוליביה וסט!" צעקה אווה, "תחזירי לאחיך את המפתחות!"
"הנה," סיננה אייבי והטיחה את המפתחות בכף ידו המושטת לפנים. ידו של קייג' אחזה בידה והוא משך אותה אליו לחיבוק חזק.
"אני אוהב אותך, חתיכת חרא קטנה ומשוגעת שכמותך," הוא אמר, "לא הייתי יכול לבקש אחות טובה יותר כי, את יודעת, לפעמים דני יכולה להתנהג כמו כלבה."
גלגלתי את עיניי, זקפתי לעברם אצבע משלושת ובתגובה קיבלתי שני חיוכים עליזים, הזהים לחיוכי. הנדתי בראשי. במשך כל חייה אייבי למדה מאחינו השחצן, רודף הנשים וחובב המתיחות. יכולתי להבין את השחצנות שלו. הוא היה בחור נאה, גרסה צעירה יותר ומחוספסת פחות של אבא. הוא היה שרירי וגבוה, בעל שיער בלונדיני ארוך ועיניים בגוון שוקולד. הבנות אהבו אותו והוא אהב אותן בחזרה. אפשר היה לזקוף לאשמתו רדיפת שמלות ומתיחות בלתי פוסקות, ואייבי החלה ללכת בעקבותיו. היא פשוט ידעה לומר את הדברים הנכונים כדי להשיג את מבוקשה, ידעה לשרבב את שפתיה בעצב ולעפעף בעיניה התכולות והגדולות. אווה תמיד קלעה את שערה של אייבי לצמות ונעלה לרגליה סניקרס ובכך גרמה לליבם של אבי ושל אחי להתמוסס בכל פעם שהביטו בה. זה היה מעצבן. ידעתי בוודאות שכאשר אייבי תהיה גדולה, היא תגרום לאביה הזקן לא מעט התקפי לב.
"היא כזאת מפלצת קטנה," אמרה אווה וחייכה אל אייבי באהבה.
"מפלצת מקסימה," הוסיפה קאמי.
"חה," צחקה אווה בציניות, "רק נראה לך שהיא מקסימה, מפני שאין לך שמץ של מושג – "
נמאס לי מהשיחה, אז תחבתי את כפות ידיי לכיסיי והסתלקתי משם. פילסתי את דרכי בין קבוצות של אופנוענים, נשים וילדים ששוחחו, צחקו ורקדו. היה זה מחזה שלֵו. השלמות בהתגלמותה. ובכן, כמעט שלמות.
"דני!"
התכווצתי ברתיעה והסתובבתי, מוכנה לברוח בכיוון הנגדי, אך לא הייתי מהירה מספיק. אנאבת', חברתי משכבר הימים, אחזה בזרועי ומשכה אותי הצידה. מעדתי עד שעצרתי וניצבתי מולה. כמוני, אנאבת' הייתה בלונדינית, תכולת עיניים ויפהפייה. שתינו היינו בכושר, אבל בעוד אנאבת' הייתה רזה, אני הייתי שרירית. עשר שנים בנבחרת ההתעמלות וארבע שנים בנבחרת המעודדות תרמו לא מעט לחיטוב גופי. שערי היה ארוך ומעוצב, בעוד לאנאבת' היה פוני ושיער שהגיע עד לכתפיה. כרגע היא לבשה חצאית מיני בצבע כחול עז ונעליים שטוחות וכחולות. מאוזניה היו תלויים חישוקים כחולים ענקיים, שהיו די דומים לאין־ספור החישוקים שעיטרו כל אחת מזרועותיה. לפני כמה שנים הייתי מחמיאה לה על ההופעה, הייתי לובשת בעצמי משהו דומה, קרוב לוודאי שבצבע ורוד. אבל זה היה פעם. ביני לבין אנאבת' הייתה פעורה תהום ענקית. למעשה, ביני לבין כולם הייתה פעורה תהום ענקית.
איבדתי משהו מעצמי. משהו חשוב, משהו מיוחד שהפך אותי למי שאני, ואט־אט הצבע נעלם מהעולם שלי.
אנאבת' בחנה במבטה את מכנסי הג'ינס הכהים שלי ואת חולצתי השחורה בעלת צווארון ה'וי'. עיניה התבייתו על כפות רגליי והיא הצרה את מבטה. "את נועלת... 'קונברס' ירוקות?"
נאנחתי והתבוננתי בכפות רגליי. זה אכן מה שנעלתי. חוץ מכמה זוגות כפכפים, לאווה היו רק סניקרס. לכן, בכל פעם שאווה יצאה לקנות נעליים, אייבי ואני קיבלנו רק סניקרס. בסך הכול, הייתי אומרת שלשלושתנו יחד היו כמאה זוגות נעליים, בקשת רחבה ומגוונת של צבעים.
"אני אוהבת אותן," אמרתי ומשכתי בכתפיי.
"אני מת עליהן," אמר פריבירד. פריבירד היה אופנוען זקן שהשאיר את המוח שלו בשנת אלף תשע מאות שישים וחמש. היום ה'זקנה שלו', אפל דמפלינג, הייתה איתו. לאפל, ממש כמוהו, היה שיער אפור וארוך ויותר קמטים מדף נייר מקומט.
"מה קורה, דני?" שאל טאפ והושיט אליי את אגרופו הקפוץ. חבטתי את אגרופי באגרופו וחייכתי.
טאפ היה בשלהי שנות הארבעים לחייו. הוא לא היה גבוה מאוד, אבל פיצה על כך בשרירים. מבנה גופו היה כשל מתאגרף ושריריו, עם שערו השחור והארוך וזקן התיש שלו, שיוו לו חזות מפחידה. הוא היה אחד מחברי 'הפרשים' השקולים יותר בדעתם.
"האנה מוסרת דרישת שלום. היא מקווה שתבואי לבקר באטלנטה שוב."
האנה היא בתו של טאפ. כאשר טארה, אשתו של טאפ, עזבה אותו, היא לקחה את האנה ועברה לאטלנטה. האנה הייתה מבוגרת ממני, אבל שתינו היינו בנות ל'פרשים' ואנחנו מכירות מאז ומעולם.
"התקשרתי אליה בשבוע שעבר," אמרתי וחייכתי, "היא סיפרה לי את החדשות הטובות."
הוא חייך בשביעות רצון. "אני לא מאמין שהתינוקת שלי עומדת ללדת תינוקת."
"הנה, בייבי," אמר ריפר, נדחף בין טאפ לאפל והגיש לאנאבת' בקבוק בירה.
"תודה," אמרה אנאבת' וחייכה אליו.
ריפר הסתכל על אנאבת'. שפתיו התעקלו לכדי חיוך שבע רצון. הבעת פניו הייתה זחוחה, יודעת דבר.
בטני התכווצה ומייד מיהרתי להסתובב. רציתי לצאת משם מהר לפני שהוא יספיק לשים לב שאני עומדת שם. ריפר ואני היינו... פשוט לא היו מילים לתאר את מה שריפר ואני היינו.
הייתי בת שלוש כאשר אבא פגש את אריק 'ריפר' ג'ייקובס בכנס אופנוענים, בזמן שעבר דרך סן אנטוניו. בזמנו, ריפר היה בסך הכול בן שבע עשרה, ואיבד את הוריו בתאונת דרכים רק זמן קצר לפני כן, בעיר הולדתו, לוס אנג'לס. יומיים לאחר ההלוויה, שלושה שבועות בלבד לפני טקס סיום לימודיו בתיכון, הוא ברח מהעיר על אופנוע גנוב.
החבר'ה חיבבו אותו מההתחלה, וכאשר 'פרשי הגיהינום' חזרו למונטנה, הוא הצטרף אליהם. לאחר שלושה חודשים, במהלכם ביצע עבודות כפיים עבור המועדון, הוא התקבל פה אחד בתור אח מן המניין. שנה לאחר מכן, אבא קידם אותו לתפקיד קצין הביטחון והעניק לו את הכינוי 'ריפר' בגלל המיומנות שהוא הפגין בשימוש בסכין.
הוא היה צעיר ולא ממש הכיר את המועדון ואת אורח החיים. העובדה שהוא התקדם בסולם הדרגות מהר כל־כך הייתה חסרת תקדים. אבל ריפר היה מיוחד וכולם ידעו זאת. הוא כל הזמן חייך ותמיד הייתה לו בדיחה לחלוק עם החבר'ה. הוא היה טוב עם אנשים והיה מסוגל לשכנע כמעט כל אחד בכמעט כל דבר, רק על ידי הבזקת חיוך בכיוונו.
"היי, ריפר!" אמרה אפל בעליזות, "דני בדיוק סיפרה לנו שהיא שוחחה עם האנה בשבוע שעבר. ספרי לנו עוד על מה שהיא אמרה, דני."
עצרתי במקום והסתובבתי באיטיות לעברם. עיניו העמוקות התכולות של ריפר מצאו את עיניי.
היום הוא היה עם עין הזכוכית שלו, העתק מציאותי להפליא של העין שנגזלה ממנו בייסורים, יחד עם אישיותו הקלילה וחובבת השעשועים, על ידי אותו האדם שכמעט הרס את מערכת היחסים שלי עם אווה – פרנקי.
אבל לריפר לא היה אכפת מהמראה החיצוני שלו, אלא אם כן... העפתי מבט באנאבת'. אלא אם ניסה להרשים מישהי.
הרמתי את משקפי השמש והנחתי אותם על קודקודי. "ריפר," בירכתי אותו לשלום בקול מדוד.
החלפנו מבטים נוקבים.
זונה ממין זכר, חשבתי לעצמי במרירות.
הבעת פניו נעשתה קרירה. אל תתחילי, דני, אמרו פניו.
אגרופיי נקפצו. שנאתי את השיחות בשתיקה שניהלנו, אבל מפני שאף אחד מאיתנו לא היה יכול לנהוג כלפי האחר בצורה מתורבתת, שתיקה הייתה צורת התקשורת היחידה שנותרה לנו. גם כאשר שתקנו, לא היינו מסוגלים לרסן את הרגשות שלנו.
"הערב ריפר לוקח אותי לרכוב על האופנוע!" אמרה אנאבת' בהתלהבות.
נעצתי בו מבט נוקב. אני בטוחה שתרכבי כמו גדולה.
הוא נעץ בי את מבטו. מה קרה, בייבי? זי־זי לא נותן לך לרכוב מספיק?
סתום את הפה.
הוא הרים גבה. נושא רגיש, אה?
לא את אנאבת', התחננתי אליו באמצעות עיניי. בבקשה, לא את החברות שלי.
שפתיו של ריפר, המשוסעות מצלקת, התעקלו לכדי חיוך מלגלג. אה, אז עכשיו יש חוקים? את יכולה להזדיין עם החברים שלי, אבל לי אסור להזדיין עם החברות שלך? לא הוגן, בייבי.
ריפר המשיך לנעוץ בי את מבטו בזמן שהחליק את זרועו סביב כתפיה של אנאבת' והחל לשוטט על עצם הבריח שלה באצבעו. "בנוגע לרכיבה המדוברת, יפהפייה, לאן את רוצה לנסוע?"
אנאבת' שמעה את המילה 'יפהפייה' והסתכלה עליו בעיניים בוהקות.
כאשר שמעתי את המילה 'יפהפייה' בוקעת מבין שפתיו של ריפר כדי לתאר מישהי אחרת שהיא לא אני, בטני התהפכה בקרבי. ריפר, שהבחין בכך, נראה עטור ניצחון.
מה קרה, דני? את נראית עצובה. זה בגלל משהו שאמרתי?
כיסיתי את פי בידי וניסיתי לשמור על קור רוח. הסבתי את מבטי לכל מקום מלבד פניו של ריפר ולכדתי את מבטה של קאג'יקה, אמריקאית ילידה מהשמורה האינדיאנית הסמוכה, שקוקס וקאמי שכרו כמטפלת לילדיהם.
היא הייתה יפהפייה, שערה שחור ארוך ותווי פניה בולטים ובלתי נשכחים. עיניה, שהיו שחורות ותחומות בריסים עבים, היו יותר מדי חכמות מכדי שאוכל להרגיש בנוח בקרבתה.
היא חייכה אליי באדיבות והפכה את רגשותיי הלוחמניים להרבה יותר גרועים. היא יכלה לקרוא אותי כמו ספר, לקלוט את כל מה שניסיתי להסתיר. שנאתי להיות בקרבתה. היא גרמה לי לפקפק בכל החלטה שקיבלתי בשלוש השנים האחרונות באמצעות מבט ארור אחד בלבד.
"תסלחו לי," אמר זי־זי, נעמד לצידי ואחז בידי, "אני צריך את הבחורה שלי."
גופו של ריפר נדרך וידו הרפתה מאנאבת'. יכולתי לקלוט את הכאב שהוא הסתיר תחת זעמו.
בלעתי רוק בכבדות, הפניתי את גבי אל הקבוצה והנחתי לזי־זי להוביל אותי אל מרכז הדשא, שם כרך את ידיו סביבי בחיבוק חמים. "אל תשנאי אותי," הוא לחש. נשאתי אליו את מבטי בבלבול.
"מה? למה שאשנא אותך?"
הוא חייך בזחיחות וירד על ברכיו.
תיקון. הוא ירד על ברך אחת. ליבי הלם בחוזקה, לא נשמתי ונעצתי בו את מבטי. התבוננתי בזמן ששלף מתוך מעילו קופסה קטנה ושחורה. הוא נשא אליי את מבטו.
"את האישה היפה ביותר שראיתי בחיים שלי," הוא אמר ברכות, "וגם האישה המתוקה והאדיבה ביותר. בזכותך אני מאושר, בייבי, בזכותך החיים טובים. לכן אני שואל אם תסכימי להינשא לי ותרשי לי להקדיש את שארית חיי כדי שאוכל לעשות את אותו הדבר בשבילך."
הוא פתח את הקופסה וחשף את טבעת היהלום הגדולה ביותר שראיתי מימיי.
"אלוהים אדירים שבשמיים," לחשתי בקול צרוד והנחתי את כף ידי הרועדת והמיוזעת מעל ליבי. ואז קלטתי שבחצר השתררה דממה. מישהו כיבה את המוזיקה וכל השיחות נקטעו.
העפתי מבט חטוף סביב החצר. כולם חייכו בשביעות רצון ולטשו בי את מבטיהם.
זה היה לא טוב. ממש לא טוב.
"מתוקה שלי!" ראשי הוסב לעבר צליל קולו של אבי. "רק תגידי ואקרע את החרא הזה לגזרים! בעצם, לא משנה אם תגידי 'כן' או 'לא', אני בכל זאת אפרק לו את כל העצמות!"
אווה נעמדה לצידו, הניחה את כפות ידיה על בטנו ודחפה אותו בעליזות. הוא כרך את ידו סביב צווארה והצמיד אותה אל גופו, מחייך אליי. נראה שזי־זי כבר שאל אותו. אם היו מתקילים את אבא בדבר כזה, הוא בהחלט לא היה מחייך. אבא היה מסוג האנשים שצריך להכין למצבים מהסוג הזה, למצב שבו בתו מקבלת הצעת נישואים, למשל.
פירוש הדבר היה... שאבא אישר את הנישואים שלי לזי־זי.
למעשה, בזמן שהבטתי בכל הפנים שחייכו אליי, הבנתי שכולם אישרו את הנישואים שלי לזי־זי.
וזה לא היה סתם אישור אדיש. הם היו מאושרים עד הגג.
כולם, חוץ מאחד.
מבטי התביית על ריפר, שעורו השזוף נצבע בגוון מוזר של ירוק. המבטים שלנו נפגשו ולרגע קט, חשבתי שראיתי את הגבר שאהבתי.
*
ריפר נעץ את מבטו בדני ובזי־זי, שכרע ברך על הדשא מולה וביקש ממנה להינשא לו.
הוא הרגיש שהוא עומד לצאת מדעתו.
לכל הטמבלים האלה סביבו לא היה שמץ של מושג, אבל הם עמדו להיות ספוגים בדם, בעצמות ובשאריות מוח, וזה עמד לקרות ברגע שהראש שלו יתפוצץ, בתוך חמש שניות מחורבנות.
חמש.
ארבע.
שלוש.
שתיים.
אחת.
פאק.
חתונה.
זי־זי הציע לדני להינשא לו.
איזה זין. מה עבר עליו? לפתע הוא הרגיש כאילו כל איבריו הפנימיים עומדים לקרוס. ליבו החל להלום בקצב מסחרר והוא התחיל להרגיש עקצוצים בעורו. האוויר סביבו נעשה כבד, מחניק, והוא התקשה לנשום כהלכה. הוא הרגיש סחרחורת, גירודים באף וכאבים חזקים בבטן.
לפני שהוא יתחיל לרטש את גופו של זי־זי לחתיכות רק כדי להעלים את כל הרגשות הלא רצויים האלה, ריפר תפס את אנאבת' והצמיד אותה אל גופו. היא הגיבה בו במקום ונכרכה סביב גופו בתנועות מפתות.
הוא הרגיש כמו מניאק מהסרטים, אך המשיך לקבע את מבטו בדני בזמן שחפן את ישבנה של אנאבת'.
עיניה התכולות, היפהפיות, של דני נשטפו בכאב ומבטה הוסב בחזרה לעבר זי־זי.
נשימתו נעתקה מפיו. היא עמדה להסכים להצעתו.
תגיד משהו, זעק מוחו, תעצור אותה! תעצור אותה, לכל הרוחות!
אך הוא לא עשה זאת. הוא לא עשה דבר. מפני שהוא היה נמושה חסרת תועלת, שלעולם לא יהיה ראוי להיות איתה.
אז הוא פשוט עמד שם כמו זין, גיפף את החברה שלה והתבונן בסקרנות מהולה בתדהמה בזמן ששפתיה נפשקו והיא –
זין על החרא הזה.
זין על המועדון ועל הקוד, וזין על האחווה.
הוא מוכן לוותר על הכול למענה. למען האישה שלו. מפני שהיא, ללא שום צל של ספק, הייתה שלו, והוא יעבור שבעה מדורי גיהינום לפני שיהיה מוכן לאבד אותה לעד.
הוא דחק את אנאבת' הצידה, כף רגלו הימנית זזה, ו...
"דני!" הוא שאג, "בייבי!"
1 'זקנה' הוא כינוי לאישה של חבר במועדון אופנוענים.