קסנדרה הייתה נשואה לאחיו של אנריקה דה מונטויה פחות מעשרים וארבע שעות בטם התאלמנה. במהלך עשר השנים מאז לא היה לה שום קשר עם משפחתו של אנריקה. עתה אנריקהה מחזיק בידיו מכתב שנכתב על ידי ילד צעיר שטוען שהוא אחיינו, ושרוצה לפגוש את קרובי המשפחה הספרדים שלו.
אז, לפני כל אותן שנים, אנריקה ניסה להניא את אחיו מנישואיו לקסנדרה באמצעות פיתויה באופן אישי...
ירד גשם בלילה, וכאשר אנריקה יצא אל המרפסת בשש בבוקר, עורו הצטמרר בצינת השעה.
מובן שהשעה היתה מוקדמת מאוד, מוקדמת מכדי שהשמש הזורחת תעניק ליום חמימות. הוא היה צריך להימצא עדיין במיטה – בעצם, במיטתה של סנצ'יה, כפי שהיתה מצפה – במקום לעמוד כאן ולהרהר בקדרות במשהו שהוא לבדו יכול לדלל את דמו באופן בלתי נעים.
אצבעותיו הארוכות נסגרו בקוצר רוח סביב מעקה הברזל. בכל זאת, היה כאן עדיין חמים יותר, גם בשעת בוקר בלתי אנושית זו, מאשר באנגליה, נזכר, ולא בחוכמה. למרות העובדה שתחילתו של חודש יוני באנדלוסיה פירושו שמים כחולים וימים ארוכים של שמש קופחת, הרי שלונדון היתה צוננת ומעוננת בזמן שהיה בה, והוא שמח כאשר עלה על המטוס שלקחו הביתה.
רק כדי לגלות את המכתב ההוא ממתין לו...
הוא הזעיף פנים. הוא לא רצה לחשוב על זה עכשיו. הוא בילה שעות ארוכות מדי במחשבה על זה והיה קל מדי להניח לזעמו להשתלט על השכל הישר. ההכרה שאלמלא אביו היה חולה כל-כך, המכתב היה נמסר לו, מילאה אותו בכעס אימתני. רק בגלל שחוליו דה מונטויה היה בבית-חולים בסוויליה נח המכתב סגור על מכתבתו עד שובו של אנריקה ביום הקודם.
ידיו נסגרו על המעקה וקצות אצבעותיו נגעו בעלי כותרת של פרחי הבוקר שטיפסו על העמודים מתחת למרפסת שלו. טיפות גשם זהרו, יצרו קשת של צבעים על הפריחות הלבנות כפנינה ומשכו את עיניו למטה, אל המקום בו אשדות של יסמין ובוגנוויליה נשפכו על פני החצר.
אנריקה האמין תמיד שביתו הנו המקום היפה ביותר עלי-אדמות, אבל הבוקר היה לו קשה לרוקן את מוחו מהמחשבות הפרועות וההרסניות. אפילו השמש שנצצה על צריח הכנסיה בעמק מתחת לארמון לא הצליחה לענגו היום, והוא חזר אל הדירות שלו בתחושה בלתי נשלטת של תסכול.
המכתב נח על הרצפה לצד המיטה שלו, מושלך שם אחרי שקרא בו בפעם המי-יודע-כמה בשלוש לפנות בוקר, אבל הוא התעלם ממנו. למרות הפיתוי להרימו ולקרוא בו שוב, הוא הדף את הדחף הזה, פשט את תחתוני הבוקסר המשייִיִם שלבש לשינה ונכנס לחדר הרחצה הסמוך.
הוא התקלח תחילה במים חמים מאוד ובאמצעות סילונות המים חימם את עורו המצונן. ואז, אחרי שחפף את שערו וסיבן את גופו, הוא קירר את המים. הלם המים הקפואים חידד את חושיו ובתחושה שהוא מוכן יותר לקראת היום, הוא סגר את הברזים ויצא החוצה.
ערמה של מגיבות הונחה על מדף לצד המקלחון ואנריקה עטף את אגנו באחת מהן לפני שנטל אחרת כדי לייבש את שערו החלק והשחור. לסתו היתה מחוספסת, עדות לזיפים שצמחו בן לילה, והוא הטיל מגבת סביב צווארו ובחן בעין ביקורתית את בבואתו בראי שמעל הכיור.
הוא נראה מחוספס כמו קו הלסת שלו, חשב בזעף והעביר את ידו על סנטרו. עורו השחום היה חיוור ועיניו הכהות והעמוקות היו חלולות בשל הצללים הכהים שהקיפו אותן. עצמות לחיים צרות התרחבו מעל השפתיים הדקות שברגע זה היו קפוצות בכעס, ולמרות שנדמה שנשים נמשכו למראהו, הרי שהוא לא מצא שום-דבר מושך בפנים העוינים שלו.
עם זאת, זה מה שקורה כאשר מבעירים את הנר משני קצותיו, חשב. הוא טס מלונדון בבוקר הקודם, ובילה את שעות הצהרים בפגישות שהיו מתישות בימים טובים יותר. ואז סנצ'יה ציפתה שיבלה עמה את הערב; למעשה, יותר מאת הערב. למרות, שלמרבה האכזבה שלה, הוא דחה את הצעתה. למרות הכל, הוא נכנס למיטה רק בשתיים לפנות בוקר – אבל לא כדי לישון. המכתב וידא זאת, והוא הזעיף פנים שוב כאשר חשב כיצד היה שם, ממתין שירים אותו, ממתין שיטפל בו.
והוא יצטרך לטפל בו. בקרוב. לפני שאביו יחזור הביתה מבית-החולים, דבר שעשוי לקרות בימים הקרובים. כאשר דיבר אתמול בערב עם אמו, היא היתה מאושרת לדווח שהניתוח של בעלה עבר בהצלחה. עתה, עם טיפול טוב ומעט מזל, חוליו דה מונטויה יוכל לנהל חיים פעילים ביותר. כמובן, כל עוד שום-דבר לא ימנע את החלמתו המלאה.
כמו המכתב הזה.
לסתו של אנריקה נקפצה ולאחר שכיסה את החלק התחתון של פניו בקצף, הוא הושיט את ידו אל התער. לכל הרוחות, מה היא ניסתה להשיג? ומי הילד – אם קיים באמת ילד כזה – שכתב את המכתב, כביכול? ללא ספק זה לא היה קרוב משפחה שלו. או של אנטוניו. קסנדרה ודאי המציאה את כל העניין. אז מה המשחק שלה?
קסנדרה...
ידו החליקה והתער חתך את לחיו. הוא קילל כאשר הדם טפטף על המגבת שהיתה כרוכה סביב צווארו. אנריקה שלח את ידו אל הברז. ואז, אחרי ששטף את פניו במים קרים, הוא חיכה שהדם יתקרש. מה קורה לו, תהה, איך הוא מניח למכתב הזה לגרום לו צער כה רב? הוא חייב לקחת את עצמו בידיים, ומהר. הוא עשה את זה לפני עשר שנים, אז הוא יעשה את זה גם עכשיו. לא היתה לו שום כוונה להניח לאשה הזו להחריב את חייו. שוב. היא אולי אלמנתו של אנטוניו, אבל אין לה שום קשר למשפחה הזו. שום קשר.
החתך הפסיק לדמם כאשר לבש מכנסי כותנה רפויים וחולצת טריקו שחורה. מוקסינים החליקו בקלות על רגליו הצרות והוא סירק את שערו הלח עדיין. ואז, למרות חוסר רצונו, הוא התכופף והרים את המכתב ופתח אותו שוב.
זה היה מכתב קצר ביותר, נכתב בכתב יד ילדותי. האם קסנדרה כתבה את המכתב בידה השמאלית? זה יכול להסביר את השרבוט הלא מפותח, את המאמץ הניכר שנעשה לצורך יצירת האותיות. ילדה בת תשע יכלה לכתוב מכתב זה, הניח, אבל הוא סירב לקבל את תוכנו של המכתב ואת תקפותו.
הפיתוי לקרוע את המכתב לגזרים היה גדול. הוא פקפק באם אפילו לקסנדרה יהיה האומץ לכתוב שוב מכתב זה, וברגע שהמכתב יושמד, הוא יוכל לשכוח ממנו כליל.
אבל הוא לא יכול לעשות את זה. למרות חשדותיו, למרות העובדה שמותו ללא עת של אנטוניו הותיר אותו בלא אחיינים, הרי שסקרנות חולנית במידת-מה תבעה ממנו לברר מה פשר הדבר.
אפילו הנייר פגע בו. דף אחד של מחברת, מהסוג שנמצא בשימוש של קצרנית או בבתי-ספר יסודיים, אולי כדי לחזק את אשליית התום.
תום!
שפתיו התעקלו כאשר פרש את הדף בין אצבעותיו וקרא שוב את ההודעה שהכעיסה אותו כל-כך.
סבא היקר,
אתה לא מכיר אותי ואמא אומרת שאתה לא רוצה להכיר אותי, אבל אני לא מאמין בזה. אני רוצה שנהיה חברים ולכן ביקשתי מאמא להביא אותי לספרד לחופשה השנה. אנחנו נגיע בשנים-עשר ביוני ונתגורר בפונטה דל לובו, בפנסיון דל מר. אני יודע שזה קרוב לים, אבל אני לא יודע אם זה רחוק מטוארגה, אבל בכל מקרה, אתה יכול לבוא לבקר אותנו. אני בטוחה שאמא תרצה להיפגש אתך, ולא משנה מה היא אומרת עכשיו.
באהבה מהנכד שלך, דיוויד דה מונטויה.
שיניו של אנריקה נקפצו. איך היא מעזה לקרוא לילד שלה דה מונטויה? חשב בפראות. אם אכן קיים ילד, הזכיר לעצמו שוב. אבל גם אם כן, הרי שהוא איזה ילד לא חוקי שנולד אחרי שאנטוניו מת ונקבר. ואנריקה ידע –
אבל זו היתה דרך בה לא התכוון לצעוד. מה שידע או לא ידע אודות קסנדרה אינו עומד כאן לבחינה. הצורך היחיד שלו הוא לדאוג שתוכנו של המכתב לא יובא לידיעת אביו, שהוא לא יסבול את הכאב שבהכרות מחודשת עם קסנדרה סקוט – דה מונטויה, לכל הרוחות – המנסה לחזור אל חיק המשפחה.
אצבעותיו נסגרו סביב הדף הזול וקימטו אותו לכדור בכפו. הוא לא רצה להביט בו. הוא לא רצה לראותו שוב לעולם. אבל היתה לו תחושה ששום-דבר לא ימחק את זכר המילים, יעשה מה שיעשה.
הוא כיוון את כדור הנייר אל פח האשפה שלו ואז שמט את זרועו. אם ישאיר את המכתב כאן, מישהו עוד עלול לתהות מהו ולחשוף את הכתוב בו. רק אם יקרע את הדף לגזרים וידיח אותם בשירותים, או יצית אותם, רק אז יוכל להירגע, אחרת יצטרך לקחת את המכתב למקום אחר ולהיפטר ממנו שם.
וזה מה שיעשה, החליט, שכן אף-אחת מן האפשרויות האחרות לא מצאה חן בעיניו. הוא סירב לשקול אפילו מה המניע העומד מאחורי החלטתו. אחרי-הכל, זו היתה העדות היחידה שהיתה לו לכך שקסנדרה ניסתה אי-פעם ליצור קשר עם אביו.
הוא החליק שוב את המכתב, פתח מגירה בשידה לצד המיטה שלו והחליק את הדף פנימה, בין דפי ספר התפילה שלו. חיוך אירוני נגע בשפתיו בשל מקום המנוחה שמצא למכתב, אבל כך לפחות איש לא ימצא אותו, קיווה.
זה עדיין לא פתר את הבעיה שבתגובתו למכתב עצמו, חשב מאוחר יותר, אחרי שמשרתת הגישה לו קפה שחור חזק ובריוש חמים ליד השולחן שנערך מתחת לחופה הנישאת של מעבר העמודים. בשעה זו היה נעים לאכול ארוחת בוקר בחוץ, ובדרך כלל בשעת יום זו בחן אנריקה את העבודה שביצע יום קודם ונועץ בדו"חות המנהלים, שמסרו לו על התקדמות הפרוייקטים השונים. כסגנו של אביו – ובשבועות האחרונים, כראשו בפועל של תאגיד דה מונטויה – אנריקה התייחס למחויבויות שלו ברצינות רבה. הכעיס אותו לחשוב שהבוקר מחשבותיו מופצצות ללא הרף בידיעה שכבר חמישה-עשר ביוני ושקסנדרה – וייתכן שגם בנה – נמצאים במרחק של שלושים מיילים בלבד משם בפונטה דל לובו.
האם הילד – אם קיים ילד כזה – כבר גילה מה המרחק בין פונטה דל לובו וטוארגה? האם ניתן להעלות על הדעת שקסנדרה תחליט להרחיק לכת ולבוא לאחוזה?
אנריקה לא יכול לשבת בשקט כאשר המחשבות האלה מתרוצצות במוחו, והוא הרים את הקפה שלו וצעד בחוסר מנוחה על פני החצר אל המקום בו נימפת אבן ציננה את עקביה במימי המזרקה. הוא עצר לצד אגן האבן וניסה להשקיט את מחשבותיו במראה פרחי המים הצחורים שצפו בבריכה. הארמון הקיף משלושה עברים את החצר הפנימית הזו, והעבר הרביעי היה מוקף פרחי אזיליה סגולים וארגמניים, שהבושם המשולב שלהם לא הצליח לעורר אותו הבוקר. רוח חמימה נשבה מהעמק והסיטה את הקווצות של שערו המתייבש על מצחו, והוא הדף אותן לאחור באצבעות קצרות סבלנות.
לכל הרוחות, למה עכשיו? תהה ולגם בהיסח הדעת מהקפה שלו. אחרי כמעט עשר שנים, למה היא בחרה דווקא את הזמן הזה כדי לשבור את שתיקתה? האם ייתכן שקראה באיזה מקום על המחלה של אביו? האם חשבה שהזקן יהיה עכשיו – נגיש יותר, בחוליו?
זו היתה אפשרות. זה היה ההסבר היחיד שנראה הגיוני. הוא דחה את האפשרות הבלתי מתקבלת על הדעת שהילד הזה, דיוויד דה מונטויה – הוא נחרד מהשימוש בשם הזה – כתב את המכתב הזה, אך מה נשאר לו? אז מה בכוונתו לעשות בנדון?
קסנדרה עמדה על החול והצלה על עיניה בזמן שהתבוננה בבנה ששיחק במים. הוא התיידד עם ילד גרמני שהתגורר גם הוא בפנסיון, והם בילו את השעתיים האחרונות בתחרות על מצופי הפלסטיק ששכרו משומר החוף. המפרצון הזה היה מקום אידיאלי לילדים, ולמרות שהיו לה חששות כאשר הזמינה את החופשה הזו, הרי שללא צל של ספק שניהם נהנו ממנה.
אבל השעה היתה כבר כמעט חמש וקסנדרה הרגישה כיצד כתפיה צורבות למרות שכבות קרם ההגנה שמרחה עליהן במהלך שעות הצהרים. שלושה ימים לא מספיקים לצורך התאקלמות מוחלטת, ולמרות שעורה לא היה רגיש עכשיו כמו שהיה כאשר הגיעו, הרי שהיא ידעה שלא תוכל להסתכן בכוויות שמש.
לדיוויד לא היתה בעיה. עורו היה בעל פיגמנטים חזקים יותר, ולמרות שהיא התעקשה שיתכסה גם הוא בשכבת הגנה, הרי שנראה שלא הושפע מהשמש. וזה לא היה בלתי צפוי בהתחשב במורשת שלו, חשבה קסנדרה בציניות. אפילו תשע שנים של אקלים צפוני צונן לא יכולות לשנות באופן ממשי דפוסי תורשה, ועורו כבר קיבל גוון שזוף עמוק.
אותו לא יכלה אפילו לקוות שתצליח לחקות, חשבה, והברישה את החול מזרועותיה באצבעות רזות. היא השתזפה לעתים רחוקות בלבד, עורה החיוור הווריד או האדים, תלוי בנסיבות, ומיד חזר ללובנו. אבל לפחות לא סבלה מהיווצרות נמשים, גם אם שערה הבלתי כנוע היה יותר אדום מנחושת.
היא הביטה סביב וגילתה שהחוף מתרוקן במהירות. רוב האנשים חוזרים למלונות ולפנסיונים שנימרו את צלע הגבעה מתחת לעיירה הקטנה פונטה דל לובו, וקסנדרה סימנה לבנה שהגיע הזמן לעזוב. החוף היה בשימושם הכמעט בלעדי של התיירים באזור, וכמוה, קסנדרה ניחשה שכולם ישמחו למקלחת צוננת ולהחלפת בגדים לפני היציאה לארוחת ערב.
בגלל דיוויד, קסנדרה אכלה מוקדם יותר משאר האורחים. האירופים אכלו את ארוחת הערב שלהם לפרקים בתשע או אפילו בעשר בערב, אבל מאחר שדיוויד התעורר עם שחר, הרי שבעשר קסנדרה קמלה יחד אתו.
ובכל זאת, יהיה נחמד לאכול באחד מבתי-הקפה הערוכים בחוץ, או באחד הברים המציעים טאפאס למיניהם מסביב לכיכר הקטנה, וקסנדרה ציפתה בכיליון עיניים לכוסית יין שבדרך כלל הרשתה לעצמה לשתות עם הארוחה. טוב, אחרי-הכל היא בחופשה, התגוננה והתכופפה כדי להרים את תיק החוף שלה ואת המגבות שעליו. רק אלוהים יודע שלקח לה זמן רב כדי להרגיש בטוחה למדי כדי לערוך את הנסיעה הזו.
היא התיישרה ושוב הביטה סביב. למרות העובדה שהמפרץ הזה היה מרחק שעה נסיעה לפחות מטוארגה, הרי שהיא לא יכלה לנער מעליה כליל את תחושת החשש שאחזה בה כאשר היתה לבדה בצורה כזו. אחרי-הכל, מדובר בארצם של בני דה מונטויה, ואסור לשכוח את זה.
לא שציפתה לראות כאן מישהו שהכירה. אף-אחד מהם לא ידע שהיא כאן והיא היתה כסילה כאשר צפתה התרחשות בלתי צפויה. זה יהיה צירוף מקרים גדול מדי לגלות בן משפחה בפונטה דל לובו. היא דואגת ללא צורך.
ובכל זאת, כאשר דיוויד העלה שוב את הרעיון לבוא לחופשה בספרד, היא התלבטה. היא הניחה שהוא ביקש לבקר בספרד כאשר מלאו לו שש או שבע שנים, ובאותו זמן היה קל להשמיע תירוצים. השנה היא לא הצליחה להסיח את דעתו מזה ונכנעה באומרה לעצמה שספרד ארץ גדולה.
מובן שהיו לה ספקות כאשר דיוויד בחר באנדלוסיה דווקא, אבל היא היתה חייבת להודות שזה אחד האזורים המושכים ביותר שהופיעו בעלון התיירות. ומאחר שלא רצתה לעורר שאלות נוספות, היא בלעה את החששות שלה והזמינה את החופשה. למרות פחדיה, איש בפנסיון לא שאל אותם לזהותם. אחרי-הכל, פונטה דל לובו אינה קדיז. היא היתה משוכנעת שתהיה בטוחה כאן.
מובן שאביה חשב שהיא מטורפת. אבל הרי מר סקוט טען תמיד שלא היתה צריכה לגלות לדיוויד שאביו ספרדי. למרות שכיצד יכלה להסתיר את זה ממנו? טענה. שמו היה כל-כך בולט. רק עכשיו, כאשר דיוויד גדל, היא הבינה שייתכן שאביה צדק.
אבל לא עכשיו, בבקשה, אלוהים, חשבה, כאשר בנה רץ אליה והתיז עליה מי ים. הורסט היה בחברתו וקסנדרה חייכה אל הילד הגרמני בחמימות אמיתית. הוריו של הורסט נסעו לסוויליה למשך היום, אבל הילד רצה להישאר עם דיוויד וקסנדרה הסכימה להשגיח עליו. הוא היה ילד נחמד והרבה יותר מנומס מבנה.
לא מפתיע כלל...
קסנדרה קטעה את עצמה. לא היתה לה שום כוונה להיכנס לסיבות לכך; לא היתה לה שום תשוקה להזכיר לעצמה דורות של גנים יהירים וגאים שהתרוצצו בדמו. אלוהים ידע שהיה מספיק קשה לא לחשוב על זה כל-אימת שהביטה בו, אבל איכשהו, עם חלוף השנים, היא הצליחה לשעבד את כל המרירות שלה בכל הנוגע לבנה.
והיא לא יכלה לדמיין לעצמה חיים בלעדיו; זה היה חלק מן הבעיה. הפחד שיום אחד בני דה מונטויה יגלו שיש לה בן היה בבחינת חשש תמידי, אבל אחרי תשע שנים החששות פגו מעט. יום אחד, אולי, כאשר דיוויד יהיה מספיק גדול ויוכל לקבל החלטות בעצמו, היא תספר לו מי היה אביו. אבל זה יקרה רק בעתיד הרחוק והיא לא רצתה אפילו לחשוב על זה עכשיו.
"אנחנו חייבים ללכת?"
דיוויד הרים את המגבת שלו וניגב את שערו במרץ רב. קסנדרה חייכה והושיטה מגבת גם להורסט לפני שאמרה, "אני חוששת שכן. כבר מאוחר. לא שמת לב? אנחנו האחרונים על החוף."
דיוויד הקדיר פנים. "אז?" אמר והרים גבה כהה, ורק לרגע נזכרה קסנדרה בפניו חסרי הרחמים של אביו.
"אז, הגיע הזמן לחזור לפנסיון," הכריזה בחריפות, כועסת על עצמה על שיצרה את ההקשר הזה. זה רק בגלל שהם כאן, בגלל המחשבות שהקדימו את חילופי הדברים האלה, חשבה והסתירה את כעסה. זו לא אשמתו של דיוויד שהיא עצבנית.
"גברת דה מונטויה, זה היה יום טוב," אמר הורסט והאנגלית המדויקת שלו היתה כמעט טובה יותר מזו של דיוויד. "היה מאוד נחמד מצדך להרשות לי להישאר אתכם."
"על לא דבר," אמרה קסנדרה ושכנעה את בנה ללבוש את מכנסיו הקצרים. "נהנינו מחברתך, נכון, דיוויד?"
"מה? אה, כן." דיוויד הצטחק והוא והורסט החליפו כאפות. "שמחתי להראות לו איזה נח-נח הוא כשמדובר בתחרות גלישה."
"נח-נח? מה זה נח-נח?" שאל הורסט ואז חייך בעצמו כאשר התחוור לו שהבדיחה היתה על חשבונו. "טמבל," אמר בדייקנות. "אם אמא שלך לא היתה כאן, הייתי אומר לך איך הייתי מכנה אותך."
"בבקשה," הקניט דיוויד ודחף את הילד השני לפני שפרץ בריצה לאורך החוף.
הורסט רץ אחריו ודי מהר שניהם התגלגלו על החוף בחוסר מחשבה על הבגדים שלבשו.
קסנדרה נאנחה, ואחרי שהחזירה את הגלשנים שהילדים השאירו על החוף, היא מיהרה אחריהם והדביקה אותם בצעד קל וארוך רגליים. חצאית הטול באורך הקרסול שלה היתה גם היא רטובה ממי ים וחול, והיא עטפה את כתפיה במגבת של דיוויד כדי להגן על כתפיה בדרכה אל שביל הצוק.
הבנים הקדימו אותה, דיוויד הראשון, כי היה הגבוה ולכן המהיר מבין השניים. הוא היה כבר ילד יפה-תואר והיא יכלה לתאר לעצמה איזה שובר לבבות יהיה כאשר יגדל. העיקר שלא יעשה מה שאביו עשה, חשבה ברצינות. היא לא רצתה להתמודד עם בעיה זו פעם נוספת.
הפנסיון עמד ליד ראש שביל הצוק, מבנה צר חזית עם צלון מפוספס שנועד להגן מפני השמש החזקה. קסנדרה התרשמה לטובה למראה המקום והשירות שהוצע בו, בהתחשב במה ששילמו, סכום שהיה נמוך בהרבה מהסכומים שאנשים נדרשים לשלם באנגליה. הבעלים, סניור מובידה, היה גבר מקסים, והוא עשה הכל כדי להפוך את שהותם שם למאושרת.
קסנדרה חשה הקלה כאשר ראתה שהפיאט שהקאופמנים שכרו חנתה בחזית הכורכר של הפנסיון, ופירוש הדבר שהוריו של הורסט חזרו. למעשה, מר קאופמן עמד בפתח הפנסיון והתבונן בבנו, והורסט מיהר לפנים כדי לברך את אביו.
"כלב בר מזל," הפטיר דיוויד בקנאה וקסנדרה שלחה לעברו מבט מבועת.
"מה אמרת?"
"אמרתי שהורסט בר מזל בגלל שיש לו אבא," הכריז דיוויד בזעף. ואז, לפני שאמו הספיקה לענות, הוסיף, "אני תוהה אם קיבלנו מכתבים."
"מכתבים?" קסנדרה מצמצה. "מי יכתוב לנו? רק אמש דיברנו עם אביך בטלפון."
דיוויד משך בכתפיו. "אני לא יודע," אמר לא בצורה משכנעת ביותר וקסנדרה חשה צינה פתאומית. אבל אז מר קאופמן צעד לעברם והיא נאלצה להסיט את חששותיה.
"תודה ששמרת על הורסט, גברת דה מונטויה," אמר בחמימות ועיניו נעו בהערכה על דמותה הדקיקה, עד שמיד נזכרה בחצאית הרטובה שלה. "האם הורסט התנהג יפה?"
"הוא תמיד מתנהג יפה," ענתה קסנדרה במהירות ותהתה אם היא רק מדמיינת את הלהט במבטו. "האם נהניתם מהנסיעה שלכם?"
"היא האירה את עינינו," ענה האיש והנהן. "ביקרנו בהמון ארמונות ומוזיאונים. לא משהו שבני היה מגלה בו עניין, נדמה לי."
קסנדרה חייכה במאולץ. "כנראה," הסכימה. "אני לא רואה את דיוויד מגלה עניין בבניינים עתיקים."
"יכול להיות שהייתי," מחה בנה אבל הר קאופמן לא הקשיב לילד.
"את יודעת שהשם שלך, דה מונטויה, מאוד מפורסם באנדלוסיה?" שאל בנימת שיחה. "קראנו חומר על האזור ונראה שמשפחת דה מונטויה נודעת באיכות היינות שהיא מפיקה ובשוורים שהיא מגדלת בנחלה שיש לה צפונית לכאן. האם יש קרבת משפחה ביניכם, גברת דה מונטויה?"
"לא," מיהרה קסנדרה להגיד, מודעת לכך שדיוויד מאזין עתה לדבריו של הר קאופמן בעיון רב. היא החוותה לעבר הפנסיון. "האם זה סביר?" שאלה וניסתה להתבדח, ואז הרגישה שהסודה ששתתה מוקדם יותר עולה לגרונה.
גבר יצא זה עתה מתוך הבניין מאחורי אביו של הורסט והיא הרגישה כיצד הצבע אוזל מפניה. היא הניחה יד על כתפו של דיוויד בתנועה כמעט כפויה. הילד התנגד, אבל הפעם היא לא היתה מודעת לו. עיניה היו נעוצות בזר שזה מקרוב בא. זה לא ייתכן, חשבה בבחילה. אבל זה היה נכון. אנריקה דה מונטויה עצר בפתח הפנסיון ובעיניים קרות בחן את התמונה שנגלתה לפניו בתערובת של סיפוק ותיעוב.
אלוהים, איך זה ייתכן? תהתה בחולשה. היא לא סיפרה לאיש, מלבד אביה, שהיא מגיעה הנה, לכתובת הספציפית הזו. אנשים ידעו שהיא נופשת בספרד, כמובן. הבוס שלה בחנות הספרים בה עבדה ידע, לדוגמה. היא היתה חייבת לספר לו מה בכוונתה לעשות במהלך החופשה שלה. אבל הוא לא היה מספר לאיש. ודאי לא כאן. ודאי לא למשפחת דה מונטויה.
פיה חרב. הוא נראה בדיוק אותו הדבר, חשבה בכאב: אותה גאווה, אותה יהירות, אותה התנשאות כבעבר. ונראה יפה-תואר בדיוק כמו אז, למרות שהמשיכה שלה אליו היתה מטורפת כמו משיכתה של ארנבת לנחש. הוא ניצל את המשיכה הזו, באכזריות, ואז ציפה ממנה לעשות כרצונו.
"קרה משהו?"
הר קאופמן הבחין בפניה החיוורים וקסנדרה קיוותה בכמיהה נואשת שזהו רק צירוף מקרים נורא שהביא הנה את אנריקה. הוא ראה אותם, אבל אולי הוא לא זיהה אותם. טוב, אותה. הוא בחיים לא ראה את דיוויד, לא ידע אפילו על קיומו.
היא חייבת להסתלק משם. הדחף לברוח היה עז ובלי לשקול מה יחשוב דיוויד על שינוי התוכניות הפתאומי שלה, היא הידקה את אחיזתה בכתפו.
"כואב לי הראש," אמרה למר קאופמן. "כנראה בגלל השמש. דיוויד, בוא אתי. אני זקוקה לאספירין. אנחנו נעבור דרך בית-המרקחת – "
"אויש, אמא!" דיוויד התנגד כמצופה. "אנחנו מוכרחים? הרגע חזרנו מהחוף. אני רוצה להתקלח."
"דיוויד!"
"אולי אני אוכל לעזור," התערב מר קאופמן, אולי מרגיש שזו ההזדמנות שלו להחזיר לה על שהשגיחה על בנו. "אני אשמח לגשת לבית-המרקחת בשבילך."
"אוי, לא. אני – "
אבל כבר היה מאוחר מדי. לפני שמצאה תירוץ מתאים, תירוץ שיאפשר לה לברוח לפני שאנריקה יזהה אותם, נפל צל גבוה על החבורה הקטנה שלהם. וקול, קול שנשבעה ששכחה כבר, חתך את חילופי הדברים.
"קסנדרה?" אפילו האופן בו אמר את שמה היה מוכר עד כאב. "את קסנדרה, לא? אני לא טועה?"
כאילו שאנריקה דה מונטויה יודה אי-פעם בחייו שטעה, חשבה קסנדרה בפראות ואילצה את קצה ראשה להתרומם לעברו. הוא ידע בדיוק מיהי, ולפני שיכלה לעשות דבר כדי להגן על בנה הופנו עיניו של אנריקה אל הילד שעמד לצדה במבט כמעט מבטל.
"וזה ודאי – דייויד," המשיך אבל שאף לתוכו אוויר בנשימה חנוקה כאשר ראה את הילד.
דיוויד! קסנדרה מצמצה. איך הוא יודע את שמו של בנה? אבל לפני שגילתה את התשובה לזה היא ראתה איזה חורבן גרם הזיהוי שלו להבעתו של אנריקה. כן, תסתכל עליו, רצתה לצרוח בהאשמה. תראה מה עשית; תראה מה איבדת!
אבל מובן שהיא לא תעשה משהו מעין זה. בני דה מונטויה מעודנים מדי מכדי לעשות משהו כזה. מלבד זאת, מר קאופמן עמד שם עדיין, התבונן באנריקה בעיניים בוחנות ולאחר מכן העביר את עיניו בינו לבין קסנדרה בסקרנות ניכרת. נראה שהוא תוהה מה יש לגבר שנראה כמו אנריקה דה מונטויה – שלבוש כמו אנריקה דה מונטויה – עם עקרת בית אנגליה לא מסודרת. חליפת שלושת החלקים של אנריקה וחולצתו האפורה היו תוצרת מעצב נודע, ללא ספק, בעוד שבגדיה של קסנדרה מעולם לא היו מסוגננים במיוחד, גם כאשר היו חדשים.
"אתה ידיד של גברת דה מונטויה?" הגרמני היה זה שדיבר, למרות שדיוויד החרה-החזיק אחריו.
"אתה מכיר את סבי?" תבע ובזמן שקסנדרה קלטה שבנה יודע משהו אודות אנריקה היא ניסתה למצוא את לשונה.
"אני – כן," אמר בשיניים חשוקות והמבט ששלח אל קסנדרה היה מלא רגש שלא היתה לה תקווה לזהות. "אני – אני – " קולו החד היה מתוח. "דודך," אמר בקול מהודק. "אנריקה." הוא התנשם במאמץ. "אני – שמח לפגוש אותך סוף-סוף."
"אתה אנריקה דה מונטויה? המפורסם?"
מר קאופמן לא ויתר, ולמרות שקסנדרה לא יכלה להאשים אותו בגין סקרנותו, הרי שייחלה שהיה מגלה מעט דיסקרטיות.
אנריקה התעשת במהירות. היא ראתה את זה באופן בו יישר את כתפיו והביט באיש האחר בעיניים אומדות וחדות. הוא ספג את המהלומה שלה ועכשיו ניסה למשול ברוחו הפגומה. לא היתה לו שום כוונה להניח למישהו לראות מה הרגיש, ושפתיו הדקות התרוממו עתה בחיוך קר.
"הכבוד כולו שלי," אמר בתשובה לשאלתו של הגבר האחר. "ואתה?"
"קאופמן," אמר הגרמני בלהיטות. "פרנץ קאופמן, אדוני." הוא הושיט לו את ידו. "זה תענוג גדול לפגוש אותך."
אנריקה היסס לפני שאחז בידו של הגבר האחר, גורם לו לאי-נוחות. "נעים מאוד," הגיב ואז חזר אל קסנדרה.
"אתה באמת הדוד שלי?"
דיוויד שתק זמן רב, וסוף-סוף פרנץ קאופמן הבין שהוא מפריע. "אם תסלחו לי, הורסט ואני חייבים לגשת לראות אם אשתי מוכנה לצאת העירה," הכריז וקסנדרה ראתה שגבתו של אנריקה מתרוממת בהתייחסות לדברים.
ודאי חשב שהגבר האחר נמצא כאן אתה, חשבה במרירות. אלוהים, היא ייחלה שכך היה, שוכחת את חוסר הנוחות שלה נוכח הקרבה של קאופמן מוקדם יותר. אבל היא ייחלה שהיה לה נשק להשתמש בו נגד אנריקה, משהו שיפגע בגבר הזה שניסה להרוס את חייה.
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
