דף הבית > השטנים 2 - השטן והים הכחול העמוק
השטנים 2 - השטן והים הכחול העמוק
הוצאה: לבבות הוצאה לאור
תאריך הוצאה: 359
קטגוריה: ספרי רומנטיקה וארוטיקה
מספר עמודים: 10-2023
ניתן לרכישה גם במארז מארז השטנים מארז השטנים

השטנים 2 - השטן והים הכחול העמוק

         
תקציר

את לא באמת מכירה בחור עד שלא יצאת איתו לחופשה.

כשהחבר לשעבר של דרו וילסון, ג'ואל "סיקס" ביילי, מבקש ממנה לצאת איתו לחופשה משפחתית להוואי, בדיוק כשהחיים שלה מתפרקים, היא מחליטה שזה העיתוי המושלם לתת לו הזדמנות נוספת.

מה הבעיה?

משפחת ביילי כוללת את אחיו הגדול והמגעיל של סיקס, ג'ושוע – רופא חנון וחתיך ששנא את דרו מהרגע שהם נפגשו, ופעם אף חשד בה שהיא עשויה לגנוב את כלי הכסף של המשפחה.

דרו נחושה להתחבב על משפחת ביילי ולתת הזדמנות הוגנת לסיקס... אבל ג'ושוע מקשה עליה. כי בנוסף לעובדה שהוא עומד בדרכה בכל צעד שהיא עושה – כשהרפתקה טרופית אחת מובילה לאחרת – היא גם מתחילה לתהות אם ג'ושוע המגעיל והנתעב, עשוי להיות האח שהיא באמת שייכת לו.

 

ביקורות:

"אלו חמשת הכוכבים הקלים ביותר שנתתי מזה זמן מה... מסע בלתי צפוי וקליל שמשך אותי להפוך את הדפים כל היום."

-Jeeves Reads Romance

 

"השטן והים הכחול העמוק היה כל מה שאני אוהבת בספרי רומנטיקה. עטוף בסיפור מקסים, שנון, חכם, סקסי וכיפי של מציאת אהבה בדיוק כשהיא הכי לא צפויה."

-Jen's Dreamy Little Reads

 

"אהבתי את הספר, אבל הוא היה הרבה יותר מזה בשבילי. הדיאלוגים השנונים, הרומן שמתפתח לאט, הכימיה... יכולתי להמשיך עוד ועוד!"

-Shh Moms Reading

 

"הדיאלוגים והכימיה בין דרו לג'וש גרמו לי לקרוא בשקיקה את הדפים... הספר משכנע, נוגע ללב, ואי אפשר להוריד אותו מהידיים."

-Elizabeth's Pretty Little Reads

 

"היי, הספר הזה היה מדהים!! הרגש, ההומור, העומק – הספר הזה כבש אותי למן ההתחלה ועד הסוף!"

-Books and Bubbs

 

 

"קריאה נהדרת, עם אותם דיאלוגים שנונים שאהבתי כל כך בספר הראשון."

- Bookworm Angel

 

"הסופרת הזו תמיד נותנת לנו סיפור מרתק, מלא בהומור וברגש, אבל הספר הזה עולה מדרגה... ודאו שלא תפספסו את הסיפור יוצא הדופן והמדהים הזה!"

- BookAddict

 

"הסיפור הזה היה מושלם מכל הבחינות... ספר שנכנס מייד לרשימת הספרים האהובים עליי, ואני בהחלט אקרא אותו שוב."

- Tales of Love, Murder and Mystery

 

"מעולם לא נשאבתי כל כך לסיפור... אהבתי את הספר!"

- Beyond the Covers Blog

 

"הכימיה המדהימה והרומן שמתפתח לאט התשלמו. השניים האלה לוהטים בטירוף יחד!"

- Book Obsession Confessions

 

"היא עשתה זאת שוב. עוד רומן מוצלח של אליזבת או'רוארק, ואני חושדת שגם הוא ייכנס לרשימה שלי של "המיטב של 2022".

- Book Eater Reviews

 

"אני אומרת לכן עכשיו, שכשתתחילו את הספר הזה, לא תוכלו להניח אותו מהיד, עד שתגיעו לסוף."

- Stephanie's Book Reports

 

"איזה תענוג של ספר... רומן שמתפתח לאט ומלא בחרדות... הכימיה ביניהם הייתה מוחשית, וכשהם היו סוף־סוף יחד, זה היה לוהט ברמות."

- Late Knight Luna Reads

 

 

"אהבתי כל רגע מהוויכוחים ומהדיאלוגים השנונים שלהם... חמישה כוכבים פנטסטיים!"

- Crazy Sock Book Block

 

"המסע המדהים הזה אל הערכה עצמית וסוג האהבה שמגיעה לכולנו, הוא מסע שאני לא יכולה להמליץ עליו מספיק. הדיאלוגים יגרמו לך לחייך, בעוד שהרגש הגולמי והסודות שיחשפו יהממו אותך."

- MJLovestoRead

 

"החלטתי שאני חייבת מייד ללכת ולקרוא כל הספר שאליזבת או'רוארק כתבה... זו הייתה רומנטיקה אסורה של אויבים לאוהבים, שממש עונה על כל הדרישות."

- Kera's Always Reading

פרק ראשון

פרק 1


דרו
עשרים ואחד בינואר
סיפור אהבה הוא כמו נסיעה באוטובוס. אתה יכול לקחת את האוטובוס הישיר — קצר ולעניין, לא מרגש, אבל הוא מביא אותך לאן שאתה צריך להגיע — או שתוכל להפוך את הנסיעה לטיול. הרבה תחנות ועצירות, כשאתה פועל בתקווה עיוורת לראות מראות יוצאי דופן ומדהימים.

אני לא צריכה לראות שום דבר יוצא דופן ומדהים, ואני לא מאמינה גדולה בתקווה עיוורת, אבל טיסה של שלוש־עשרה שעות כדי לפגוש חבר לשעבר, ממש לא יכולה להיחשב כטיסה ישירה ומהירה.

הונולולו מתחילה להיחשף מבעד לחלון המטוס — הצוקים המשוננים של דיאמונד הד מתנשאים לימיני, חול לבן, והמים הכחולים ביותר שראית מימיך.

בואי להוואי, אמר סיקס לאחר התקרית, זו שדחפה אותי מתהילה למצב של קלון. תני ליחצנית שלך להגיד שזה הכול היה בעקבות תשישות.

הוא מאוד משכנע, האקס שלי. החברה הכי טובה שלי, טלי, הייתה משתמשת במילה אופורטוניסט. למעשה, זו בדיוק המילה שהיא השתמשה בה, אבל הציפיות שלה מגברים, גדולות יותר מהציפיות שלי.

אז הינה אני כאן, סובלת מחוסר שינה, ויורדת מהמטוס בצעדים כבדים אל אור השמש ולאוויר הלח, מוכנה לתת לו הזדמנות נוספת. מנסה להתעלם מהעובדה שיש פה מלכוד, שהוא לא חשף עד שלא יכולתי להתחרט — המשפחה שלו גם מגיעה.

"הינה היא!" קול קורא, ופתאום אימא של סיקס, בת', נדחפת בין האנשים ומגיעה לחבק אותי, כאילו אני הבת האבודה שלה ולא האקסית של הבן שלה, שהיא פגשה רק פעם אחת.

אני מניחה שזה מתוק מצידה, אבל אני באמת צריכה להוריד את כובע הקפוצ'ון שלי. בשדה התעופה הזה אין מיזוג או שהם חושבים ששלושים מעלות, זה נעים.

"הגענו לכאן לא מזמן," היא אומרת, לא מפסיקה לחבק אותי, "וחשבנו למה שלא נחכה לדרו?"

"מצחיק," אומר קול קודר שהייתי מזהה בכל מקום, קול שגורם לבטן שלי להתכווץ. "אני ממש לא זוכר שזה היה ככה."

אני מרימה את העיניים למעלה, למעלה, ועוד למעלה, עד שאני רואה את ג'ושוע ביילי, אחיו של סיקס, מתנשא מעל אימא שלו כמו איזה צל מוות, מטר תשעים וחמישה סנטימטרים של זכר קודר ורוטן. העיניים שלו פוגשות את עיניי, ושנינו מעוותים את הפרצוף באותו זמן. המבט שהוא שולח לי הוא מבט חצי מתעב וחצי מעריך. זו הדרך שבה אתה מסתכל על מישהי, כאילו קיווית לגרום למותה להיראות כמו תאונה.

"את מזיעה," אומר ג'ושוע ומעביר יד בשיער החום הבהיר שלו. הוא גורם ליכולת של הגוף האנושי לקרר את עצמו כשחם, להישמע כמו פגם אישי.

"ואתה נראה כאילו אתה לבוש לכנס נדל"ן," אני עונה, ומניחה למבט שלי להתרומם ממכנסי הקאמל שלו אל החולצה המכופתרת בקפידה שלו. אלוהים, הוא כזה חנון.

אבל עם זאת, חנון חתיך.

אם קארמה באמת הייתה קיימת, ג'וש היה צריך להיראות מכוער, אבל האמת היא שיש לו עיניים, שאישה פחות חזקה ממני, הייתה עלולה ללכת בהן לאיבוד; עיניים בצבע תכלת, בהירות כל כך מתחת לריסים כהים, עד שהן לא נראות אמיתיות. מבנה גוף מושלם ושפה תחתונה מלאה במיוחד — אם את אוהבת דברים כאלה. הוא גם גבוה עד גיחוך, רחב כתפיים ושרירי, מסוג הגברים שירגישו חזקים ועוצמתיים מאוד לידך.

שוב... אם את אוהבת דברים כאלה.

הוא פונה אל הבלונדינית הגבוהה שמאחוריו. "סלואן, את זוכרת את דרו," אומר את שמי כאילו שאני הילדה שהרעילה את כל תושבי העיר... או זו שרצתה לגנוב את כלי הכסף של המשפחה, מה שהוא כנראה חושב.

ואיך הם בכלל עדיין זוג? הם היו יחד בסומליה, אבל סלואן עברה לאטלנטה, והיא נוקשה מדי בשביל סקס טלפוני. היא בטח שלחה ציורים של החצוצרות שלה במקום תמונות עירום.

היא מושיטה אליי יד מטופחת בקפידה, בחיוך נוקשה על הפנים. אני שמה לב שהחולצה המעומלנת שלה אפילו לא התקמטה אחרי טיסה שאני בטוחה שהייתה ארוכה כמו הטיסה שלי, והיא לא מזיעה בכלל. אני מתארת לעצמי שזה אחד מהיתרונות של היותך חצי נחש — טמפרטורת הגוף שלך נשארת נמוכה.

"מצטערת על ג'ואל," היא אומרת.

אני ממצמצת. דבר ראשון, כי שכחתי שהמשפחה של סיקס ממשיכה לקרוא לו בשמו הפרטי השנוא כל כך. דבר שני, כי איפה לעזאזל הבחור שהתקשר אליי רק לפני כמה לילות ונשבע שהוא השתנה?

אני מנסה להסתכל מעבר לכתף שלהם. אני בגובה מטר שישים ושבעה סנטימטרים, אבל כולם גבוהים כל כך, שאני לא יכולה לראות דבר. "מה?"

הם מסתכלים אחד על השני, מחליפים מבטים שקטים, והבטן שלי צונחת.

"שלחתי לך הודעה," אומרת בת'. "אולי לא קיבלת אותה. אה, אוף. היא לא נשלחה, בשדה התעופה אף פעם אין קליטה."

היא מזעיפה את הפנים ומתחילה להתעסק בהגדרות הטלפון שלה, אולי מקווה עוד שההודעה שלה תישלח. אני בספק אם זה יועיל, בשלב הזה.

"הוא בכלא," אומר ג'וש בלי שמץ של רגש.

אני צוחקת בבהלה. כי לטוס לצד השני של העולם כדי לנפוש עם המשפחה של סיקס בלי סיקס זה נורא עד גיחוך, מכדי שיהיה אמיתי. "מה?"

"היה בלבול אחד גדול," מבטיחה לי בת', כשג'ושוע מגלגל את העיניים. "ערכו חיפוש על הלהקה בשדה התעופה בטוקיו. לאחד מהם הייתה כמות קטנה של מריחואנה בתיק, וכולם נעצרו. אבל עורך הדין שלו אמר שעד מחר, הוא ישתחרר בערבות, וכל העניין יסתדר תוך שלושה ימים."

אני בוהה בה. לא יכול להיות שהיא אמרה לי עכשיו שאני תקועה בחופשה עם זוג מבוגרים שפגשתי פעם אחת, ועוד שני אנשים שאני מתעבת — כאשר אחד מהם הציע לאימו, כשחשב שאני לא שומעת, שכדאי שהיא תנעל את כלי הכסף המשפחתיים, עד שאלך.

אבל איש לא צוחק, ובת' מתכווצת. אם זו הייתה בדיחה, אני לא חושבת שהיא הייתה נראית מודאגת כל כך.

אני מסתכלת לאחור, כאילו אמצא דרך לעלות בחזרה למטוס לפני שמשפחת ביילי תראה אותי, אבל לזה יידרש מסע בזמן, מיומנות שאני עדיין לא שולטת בה.

אני רואה הבזק מצלמה, ומבטו של ג'וש מזנק לכיוון הזה. ראשים מסתובבים והמון אנשים מתאסף. זה השיער המזורגג שלי. יש לי את אחד מהפרצופים שנראים ממקור אתני לא ברור, מזרח אירופאי, שרואים בכל מקום בניו יורק — עצמות לחיים גבוהות, שפתיים מלאות — אבל השיער הבלונד־פלטינה הארוך שלי, הוא מה שמסגיר אותי בכל פעם. אני מרימה בחזרה את כובע הקפוצ'ון על ראשי, אבל זה מאוחר מדי... ברגע שהם יודעים שאת בשדה התעופה, המשחק נגמר.

"כדאי שנלך," אומר ג'וש ושולח מבט זועם על פני החדר. "מוטב שמישהו יחזיק את היד של דרו, כדי שהיא לא תירמס על ידי האנשים שהם לא בגובה של ליליפוט."

"גובה קיצוני נמצא בקורלציה לתמותה בגיל מוקדם," אני עונה ומרימה את הצוואר לאחור כדי לשמור על קשר עין.

הוא מרים גבה. "זו תסמונת מרפן, ואת נשמעת מלאת תקווה."

"רק אם זה יכול לקרות מבלי להרוס את הטיול."

אני רואה עווית קטנה מאוד בפיו, אבל לא מרגישה מנצחת במיוחד. אני חושבת שהוא פשוט מתרגש, כשאנשים מדברים על מוות.

***

אנחנו עוברים בין האנשים לאזור איסוף הכבודה — שם מחכה ג'ים ביילי, אביו של סיקס. בניגוד לאשתו, הוא איש שממעט במילים, ותודה לאל — הוא לא מחבק. הוא מניח יד על הכתף שלי, מהנהן ושואל איך נראית המזוודה שלי, רגע לפני שההמון מזנק לעברנו.

אמרתי לעצמי שלא אזדקק כאן לאבטחה, אבל עוד לא עברו חמש דקות, ואני כבר מתחרטת על זה. טלפונים מורמים לאוויר, מצלמים אותי, ודברים נדחפים מול הפרצוף שלי כדי שאחתום עליהם — כרטיס עלייה למטוס, חלק פנימי של ספר, קבלה של סבארו, זרוע. אני מרגישה סימנים ראשונים לפאניקה עולים בי: זיעה נוטפת על הגב שלי והלב שלי הולם בחזי — תחושה שאני עומדת להיחנק.

"עד כמה היית שיכורה באמסטרדם?" צועק מישהו, ומישהו אחר שואל אם הגעתי לפה כדי להיכנס למכון גמילה. כמעט כולם כבר ראו את הסרטון שבו אני נופלת מהבמה. דרו צוללת! הייתה הכותרת בעיתון הדיילי מייל. ממש חכם. תוך שעות ספורות, נראו גיפים וממים בטיקטוק. אתה לא באמת מצליח, עד שכל העולם מתאחד לצחוק על המשברים האישיים שלך.

כשהקהל מתאסף סביבי, אני נסוגה צעד לאחור, אבל האנשים נדחפים אליי. קשה לי לנשום ובדיוק כשאני עומדת להיכנס לפאניקה, יד עוטפת את הזרוע שלי. ג'וש מושך אותי מההמון, כאילו הוא מושה אותי מים סוער.

אני אחזור לשנוא אותו אחר כך, לגמרי, אבל ברגע זה, כשהוא מוביל אותי כל הדרך אל מכונית הוואן הממתינה לנו, אני מרגישה שמעולם לא אהבתי מישהו יותר ממנו.

דלת הוואן נפתחת, ואני ממהרת להיכנס פנימה. אנשים מקיפים אותנו, ועכשיו הם מצלמים את המכונית. כאילו... מי בכלל ירצה לצפות בסרטון הזה? ראיתם את המונית שבה הייתה דרו וילסון? הם ישאלו את החברים שלהם אחר כך. והחברים האלה, אם יהיו הגיוניים אפילו קצת, יגידו למה לעזאזל שנרצה לצפות בזה? למה צילמת את המונית מבחוץ?

בסופו של דבר אני נדחקת למושב האחורי של הוואן, וזה לא ממש אידיאלי בהתחשב בעובדה שאני סובלת מבחילות בנסיעות, אבל ממש אין זמן לארגן מחדש את כולם.

בזינוק, הוואן מאיצה ומתרחקת מהמדרכה. הירך הרחבה, המכוסה במכנסי הקאמל של ג'ושוע, נלחצת אל ירכי, וזה מרגיז, אבל יש לו ריח טוב. ריח של סבון ושל עור גברי בטירוף. ברור שמזמן לא עשיתי סקס אם ריח העור של ג'וש עושה לי את זה ברגע כזה.

והוא טס לכאן כל הדרך מסומליה. האם לא היה אמור להסריח מהמטוס ולהזיע כמוני?

בת' מתחילה לקרוא לנו ממדריך הטיולים שלה על האי אואהו. קול אנושי יכול לגרום לך לבחילה? כי אני מרגישה שהקול שלה עושה לי בחילה. ומפתח המיזוג שלידי, לא יוצא אוויר קר. אני מצמידה את הפנים לחלון כמו כלב.

"השירותים הרפואיים כאן מצוינים," היא מודיעה. "מהטובים בארץ." אין לי מושג למה בחרה לקרוא דווקא את המידע הזה. נכון, יש כאן שלושה רופאים — ג'ים, סלואן וג'וש — אבל זה מעניין בדיוק כמו לצלם את המונית שדרו וילסון נסעה בה.

"את עומדת להקיא?" שואל אותי ג'וש, ונשמע די מזועזע בשביל גבר שאמור להיות רופא. יש לי ספקות בעניין: הוא נראה דומה יותר לבחור שאתה שוכר כדי למחוק כפר שלם באמצעות מזל"ט.

אני נושמת נשימות רדודות מהאף. "אני מקווה שלא." העיניים שלי יורדות לתיק המחשב הנייד שלו. "תפתח את התיק קצת יותר, ליתר ביטחון."

הוא מצליח להיראות נגעל אפילו יותר, הישג שלא חשבתי שאפשרי.

"את סובלת מבחילה בנסיעות," הוא אומר מייד. "למה לא אמרת שום דבר?"

"אני לא יודעת," אני עונה. "אולי זה קשור להמון הנערות המתבגרות שרדפו אחריי."

"היא בדיוק כמוך, ג'וש," אומרת בת', מסתובבת אל בנה ומחייכת אליו חיוך קורן, כאילו שאחד מאיתנו אמור לקבל את זה כמחמאה. "היא עושה מה שצריך לעשות במצבים כאלה."

עיניו סורקות אותי בבוז. "ממש תאומים," הוא אומר ושפתיו מתרוממות. ואז הוא מוסיף, בשקט, "מלבד העובדה שאני לא מנענע את התחת שלי למחייתי."

"ואני לא מתנהגת מגעיל לאנשים שרק עכשיו פגשתי," אני מסננת.

"ברור שאת לא זוכרת את היום שבו נפגשנו," הוא ממלמל.

הלסת שלי מתהדקת. לא אני שאלתי אותו אם הוא סיים תיכון. לא אני אמרתי לאימי שהוא עלול לגנוב את כלי הכסף.

"תורידי את הראש בין הרגליים," הוא אומר. "ואל תקיאי על המכנסיים שלי."

אני מתכופפת ומורידה את הראש למטה, בדיוק כמו שד"ר יחסי אנוש הציע.

עד כה, הוואי מתישה יותר מהחיים האמיתיים שלי.

פרק 2


ג'וש
זהו לקח שהייתי צריך ללמוד מתוכניות הטלוויזיה לילדים — כל שקר, אפילו הקטן ביותר, שבו הושמטו רק כמה פרטים או אפילו שקר לבן, יחזור אליך כמו בומרנג בסופו של דבר. פשוט לא חשבתי שזה יקרה לכל השקרים שסיפרתי, בו זמנית.

לפני שעתיים, הייתי אחרי טיסה ארוכה מאוד וציפיתי לבלות עם משפחתי בהוואי. טוב, ציפיתי לבלות עם אימא שלי, בכל אופן. קיוויתי לראות אותה מאוששת ובבריאות טובה — הסבב האחרון של הכימותרפיה היה מאחוריה, את אבא שלי לצידה, מעמיד פנים שהוא אדם הגון, ואת אחי, אחרי ששתה יותר מדי, ויתנהג כמו החרא האנוכי שהוא.

אבל רק אבא שלי עומד בציפיות עד כה, כי ברור שאימא שלי לא נראית בסדר ושאחי אפילו לא טרח להופיע. אני מתחיל להצטער שירדתי בכלל מהמטוס.

הוואן מגיע לבסוף אל המלון. באורח נס, החברה הדיווה של אחי הצליחה לא להקיא, אבל אני בכל זאת יוצא מהוואן הכי מהר שאני יכול, ופונה לעבר הלובי הפתוח של המלון.

המקום כולו עשוי מאבן בהירה, ומשדר שלווה ואלגנטיות שקטה. מסוג המלונות שבהם איש לא מדבר בקול רם, וההרגשה היא כאילו שאתה האורח היחיד. אין תור בדלפק הקבלה, אין בעיות. תוך פחות מדקה, אנחנו מובלים (בשקט) דרך מבוך של גנים מטופחים ומזרקות מפכפכות אל המעלית באגף שלנו במלון. אימא שלי הזמינה לנו שלושה חדרים, אחד ליד השני, בקומה החמישית. היא רוצה שנהיה כמה שיותר יחד.

"בואו ניפגש ליד הבר בשעה שש," היא אומרת כשאנחנו מגיעים לחדרים שלנו. "יש להם מופע שקיעה מדהים."

אני פותח את הדלת לסוויטה שלנו, שכוללת חדר שינה ומיטת קינג סייז מפוארת, סלון מרווח ובו שולחן אוכל, שולחן כתיבה וספה, ומרפסת ארוכה המשקיפה על דיאמונד הד. בדוהא שבסומליה, אני ישן באוהל שבקושי אפשר לעמוד בו. חדר אמבטיה בקרבת מקום יהיה מותרות בשבילי... והינה פה ישנם שני חדרי אמבטיה ובהם שירותים יפניים שעושים הכול מלבד להוריד את המכנסיים במקומך.

אני לא יכול לנטור לאימא שלי אפילו על דבר אחד. היא רצתה שהטיול הזה יהיה מושלם, ואני חושד שאני יודע למה. אבל הלוואי שזה לא היה... כל כך מפואר. יש ילדים במחנה הפליטים שמשתמשים בכיסאות גלגלים שהרכיבו מצמיגי אופניים ומכיסאות בית חולים. כמה ציוד יכולנו לרכוש בכסף שחופשה כזו עולה? כמה אוכל?

"באמת שלא היה לך מושג," אומרת סלואן. היא לא מדברת על החדר. היא אפילו לא שמה לב לחדר. היא רק חושבת על זה — עלינו, כשבכלל לא היינו אייטם, עד לפני כמה שעות.

אני מעביר את היד בשערי. אלוהים, איזה בלגן מזורגג. "לא," אני אומר ומעלה חיוך מאולץ על הפנים. "אבל נהדר לראות אותך."

זה לא כל כך נהדר, למען האמת.

ההחלטה של אימא שלי להפתיע אותי ולהזמין אותה הייתה בהחלט הפתעה. לסלואן ולי היה רומן קצרצר, לא יותר, ואז היא עזבה את סומליה, מה שהביא לסוף הרומן. עכשיו, אני צריך להעמיד פנים שלא הוקל לי שהוא נגמר, בנוסף לכל שאר העמדות הפנים שלי.

היא משלבת את הידיים על החזה. מתישהו בין שדה התעופה לכאן, היא הבינה מה קרה. "למה נתת לאימא שלך לחשוב שאנחנו עדיין יחד?" היא אומרת בקור רוח, "אם אתה חשבת שזה נגמר?"

אני דוחף את הידיים לכיסים. קשה להסביר עד כמה אימא שלי רוצה שג'ואל ואני נתמסד. אני חושב שהיא מאשימה את הנישואים הדפוקים שלה, בסלידה שלנו ממערכות יחסים, והיא לא ממש טועה. "לא רציתי להעציב אותה, בדיוק לפני הכימותרפיה," אני עונה. חשבתי שיצאתי יפה מהרומן עם סלואן ושהתחמקתי באלגנטיות מהשיחה על כך עם אימי. ועכשיו, חזרתי לשני הנושאים.

נער השירות מגיע, ואנחנו שותקים בזמן שהוא מניח את כל המזוודות על הספסל למרגלות המיטה. אחרי שהוא הולך, היא חוצה את החדר ופותחת את רוכסן המזוודה, מבלי להגיד מילה. פנים המזוודה שלה נראה כאילו סודר ואורגן לקראת סדרת צילומים. הכול מגוהץ ומקופל בצורה מושלמת. זו סלואן. מסודרת, דייקנית, שיטתית.

לעומת זאת, המזוודה של דרו בטח מתפוצצת מרוב שהיא דחוסה. אני מדמיין תחתונים, חזיות וכותונות לילה סקסיות מתעופפים מהמזוודה כמו קונפטי שפורץ מתותח, כשהיא פותחת אותה. אין לי שמץ של מושג למה אני מדמיין את התחתונים של דרו, או למה אני מדמיין שכולם שקופים ולא פונקציונליים במיוחד, אבל זו התפתחות מטרידה.

סלואן פותחת מגירה, ואז סוגרת אותה. "זה יהיה בסדר? שאני כאן?"

לא, אני חושב. כל כך הרבה לא בסדר כרגע, שאני מרגיש שאני לא יכול לנשום עמוק. "כמובן," אני אומר לה, כי האפשרות הנוספת היחידה היא להגיד, היי, לא ממש. אכפת לך לטוס בחזרה לאטלנטה במקום זה?

היא קופצת בחוזקה את השפתיים. "אז עשה לי טובה? בבקשה, אל תכרכר כל הטיול סביב החברה של אחיך."

אני צוחק בהלם. "אני מכרכר?"

"דיברת איתה בשדה התעופה יותר מאשר דיברת איתי," היא עונה. "ואז נכנסת למוד של רופא בוואן."

"ביקשתי ממנה לא להקיא על המכנסיים שלי. זה ממש לא דוגמה לשירות רפואי טוב."

היא שוב קופצת את השפתיים, כאילו לא מסכימה, אבל היא יודעת שאין טעם בוויכוח נוסף. אני יוצא אל המרפסת. אין מספיק אוויר בחדר הגדול הזה. אני חושד שארגיש ככה עד שנעזוב.

הידיים שלי מתהדקות סביב המעקה, ואני מסתכל על הנוף המושלם. מה לעזאזל אני אעשה? הבעיות עם אימא שלי מספיקות לגרום לי לתחושה כאילו שאני טובע, גם בלי שהאקסית הממורמרת שלי תחלוק איתי את החדר לשבועיים הקרובים.

דלת המרפסת לידי נפתחת, ודרו יוצאת החוצה, ומושכת את השיער הבלונדיני הלא־נגמר שלה מהקוקו. היא פשטה את הקפוצ'ון שלבשה קודם ונשארה רק עם הגופייה שמתחתיו. אני מבחין ברצועת חזייה בצבע תכלת, וברמז לתחרה מתחת לבד הדק של חולצתה. עצם הבריח, שפתיים מלאות, כל כך הרבה עור חשוף. היא תמיד נראית כאילו הבגדים שלה לא מסוגלים להכיל אותה.

ובתגובה, אני מרגיש את אותה התלהבות בתוכי, את הניצוץ המוזר והלא רצוי שהרגשתי קודם. המבט שלי מזנק לבד התחרה שמתחת לחולצה שלה, ואני מייד מסיט את המבט.

אני לא אמור להתנהג ככה. בשבועיים הקרובים, אצטרך להתנהג הרבה יותר טוב מזה.

"תעמיד פנים שאני לא כאן," היא אומרת, בעיניים חומות ומבינות, שנראות כאילו יודעות לקרוא אותי.

"זו התוכנית," אני עונה ביובש.

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
עוד ספרים של לבבות הוצאה לאור
דיגיטלי92 ₪ 78 ₪
מודפס294 ₪ 177 ₪
דיגיטלי33 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 59 ₪
דיגיטלי33 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 59 ₪
דיגיטלי33 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 59 ₪
דיגיטלי33 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 59 ₪
דיגיטלי33 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 59 ₪
עוד ספרים של אליזבת' או'רוארק
דיגיטלי33 ₪ 29 ₪
מודפס59 ₪ 98 ₪
דיגיטלי 96 ₪
מודפס 177 ₪
דיגיטלי 33 ₪
מודפס 55 ₪
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il