דף הבית > התנגשנו 1 - התנגשנו
התנגשנו
הוצאה: אדל - הוצאה לאור
תאריך הוצאה: 09-2023
קטגוריה: ספרות רומנטית וארוטית
מספר עמודים: 298
ניתן לרכישה גם במארז מארז טרילוגיית התנגשנו מארז טרילוגיית התנגשנו

התנגשנו 1 - התנגשנו

         
משתתף במבצע הטרופ היומי
משתתף במבצע הטרופ היומי
תקציר

הפכים נמשכים * תיכון * סודות מן העבר * ספורט * דרמה

 

"אתה יכול לנשק אותי, ג'וד."

"אני יודע שאני יכול," הוא אמר, קולו לחוץ, "אני פשוט לא בטוח אם כדאי שאעשה את זה."

הכאב שהתחיל אצלי שם עמוק מתחיל להתפשט. הייתה רק דרך אחת להקל עליו. "כדאי שתנשק אותי, ג'וד."

עיניו קיבלו גוון כהה יותר, אך לא עזבו לרגע את עיניי. "לא כדאי שאעשה את זה," אמר והחליק יד על עורפי, מרפרף באצבע מתחת לצווארון הגופייה שלי. "אבל כרגע לא אכפת לי."

מעולם לא חשבתי שאת שנתי האחרונה ללימודים אצטרך להעביר בתיכון הציבורי 'סאות'פוינט'. תוכניותיי ללמוד ב'ג'וליארד' נראו רחוקות מתמיד ולא הוסיפו למצב רוחי הירוד, ובכל זאת, דווקא כשעבדתי על השיזוף בחוף הציבורי של אגם ספיר רק כמה שבועות לפני תחילת כיתה י"ב, היקום הוכיח לי שדווקא במקום הכי נמוך שהייתי בו בחיים אראה יצירת מופת שאלוהים יצר. שמו היה ג'וד ריידר.

ג'וד היה הילד הרע הקלאסי, זה שהייתי הכי צריכה להתרחק ממנו אם רציתי להפריד בין העבר לעתיד שלי, אבל מה לעשות שללב שלי היו רצונות משלו?   

התנגשנו מאת סופרת רבי המכר ניקול ויליאמס הוא רומן תיכון רומנטי, סוחף ומרגש על אהבה ממבט ראשון ועל סודות שאמורים לרסק, אבל בעצם מחזקים את האהבה. זה הספר הראשון בטרילוגיית התנגשנו. הספרים הנוספים בטרילוגיה, התעמתנו והתרסקנו, ראו אור בהוצאת אדל. הטרילוגיה זכתה בפרס רומן התיכון הטוב ביותר לשנת 2012 מטעם אתר גודרידס.

פרק ראשון

1
עונות הקיץ תמיד הפכו אותי לפתיה שמאמינה לכל דבר, לכן שמחתי שעונת הקיץ הנוכחית כמעט הסתיימה. בכל שנה מאז התחלתי להתבגר, מאמצע יוני עד תחילת ספטמבר הייתי בטוחה שאני עומדת לפגוש את נסיך החלומות, רק בעולם האמיתי. תקראו לי מיושנת, תקראו לי רומנטית ללא תקנה, אתם אפילו יכולים לקרוא לי טיפשה, אבל בהחלט ידעתי מה הייתי. הייתי פתיה.

עד היום עדיין לא מצאתי בחור שיהיה ראוי אפילו לעמוד בצילו של נסיך החלומות וזה לא ממש מפתיע, מאחר שגיליתי שיותר ויותר בחורים הם סוג של קוץ בתחת.

בכל זאת דווקא כאן, כשעבדתי על השיזוף שלי בחוף הציבורי של אגם ספיר, רק כמה שבועות לפני שעמדתי להתחיל את כיתה י"ב בתיכון החדש שלי, בדיוק מצאתי לי נסיך לוהט.

הוא הגיע עם חבורה שלמה של בחורים והם התמסרו בכדור פוטבול. יצורים כאלה אוששו את הטענה שיש סוג של שלטון אלוהי ביקום, משום שאף תהליך של ברירה טבעית לא היה יכול לברוא מישהו כמוהו. הוא היה יצירת מופת שאלוהים יצר במקום כלשהו.

הוא היה גבוה, כתפיו היו רחבות, והיו לו עיניים מוקפות טבעות שחורות, עם ריסים שחורים שהיה בכוחם לבטל את הכוונות הטובות ביותר של כל בחורה. במונחים של מישהי שהיא לא תמימה, הוא פשוט היה הטעם שלי, ושל כל אישה אחרת בחצי הכדור הצפוני.

הברד בטעם פטל שלי לא היה יכול להתחרות על תשומת ליבי. לא ידעתי אפילו את שמו, לא ידעתי אם יש לו חברה, לא ידעתי אם הוא רוצה חברה, אבל ידעתי שאני בצרות.

כשההטעיות והתיקולים והריצות שלו נפסקו והוא העיף מבט לעברי, ידעתי שאני בצרות. המבט היה ארוך לאין שיעור מכל מבט אחר שהחלפתי אי פעם עם אדם זר, אבל מה שהועבר בחיבור הזה חתך את דרכו פנימה, לתוכי. חוויתי את זה כמה פעמים בעבר, לא יותר מקשר עין עם זר חולף המתחנן בפניי להבחין בו וללכת בעקבותיו, אך עד היום מעולם לא עשיתי את זה.

הפעם האחרונה שבה אפשרתי לאחד הרגעים האלה לחלוף הייתה במסעדה שאליה יצאתי עם משפחתי. הבחור הניח פיצה על השולחן, אמר לנו ליהנות ואז, ממש לפני שהלך, הוא קרץ לי.

ליבי פעם בחוזקה, ראשי התערפל והרגשתי מעין כאב כזה בתוכי כשהוא פנה והלך לו, כאילו היינו קשורים זה אל זה באמצעות חבל. אפשרתי בדיוק לארבעה טייפונים כאלה לחלוף בלי לבדוק אותם, אבל עשיתי עם עצמי עסקה מקודשת ביותר שלא אתן לחמישי לחלוף לידי באותו האופן.

אף פעם לא הייתי בטוחה אם האדם שמבטו הצטלב במבטי גם הרגיש את אותה העוצמה שאני הרגשתי, ולכן, כשהנסיך הלוהט הסתובב והפיל מישהו אל החול ידעתי שאני מסתכנת בכך שהוא יחשוב שאני אחת מאותן בנות ששכללו לכדי אומנות את המארב לבחורים יפים שמתעסקים בעניינים שלהם. לא היה לי אכפת. לא הייתי מוכנה לתת לעוד אחד מהרגעים האלה לחלוף. החיים קצרים, ובמשך רוב חיי הייתי מאמינה אדוקה בכך שצריך לתפוס את הרגע.

הוא נעצר שוב, כאילו מבטי הקפיא אותו במקומו. הפעם זה לא היה מבט חטוף, זה היה מבט שנמשך חמש שניות שלמות. חיוכו בדיוק התחיל להתעקל כלפי מעלה אל מיקומו המיועד כשכדור הפוטבול שרק ממש ליד ראשו. זה היה אחד הרגעים שרואים בסרטים, בחור בוהה בבחורה בעיניים פעורות, אדיש לכל העולם סביבו, עד שכדור פוטבול פוגע במצחו.

"תפסיק לתקוע בה מבטים, ג'וד!" צעק הנער שזרק את הכדור, "היא חתיכה מדי, אפילו בשבילך, ומכיוון שיש איתה ספר היא כנראה יודעת לקרוא, אז היא חכמה מדי ויודעת שצריך להימנע מבחורים כמוך."

החלקתי את משקפיי למקומם כשהבחור שהתמזל מזלי לראות רדף אחר הנער שהתגרה בו והפניתי את תשומת ליבי אל הספר שקראתי.

ראיתי את המשיכה בעיניו. את זה ויותר. השאלה היחידה הייתה כמה זמן הוא ירצה להעמיד פני אדיש עד שיבוא. כל היום עמד לרשותי.

ככה הרגעתי את עצמי כשהוא הטיל את הנער על כתפו ורץ אל תוך האגם, צולל פנימה ויוצא רק כשהנער צווח מצחוק. הרגעתי את עצמי שוב כשהוא והנער פסעו החוצה מהמים וחזרו אל קבוצת הנערים ששיחקה פוטבול. הוא המשיך בדיוק מאיפה שהפסיק, והיה אדיש.

ניסיתי להסיח את דעתי בעזרת הספר, אבל כשמצאתי את עצמי קוראת את אותה פסקה בפעם השישית, ויתרתי. עדיין שום מבט נוסף לעברי, כאילו הייתי בלתי נראית.

כשחלפה שעה נוספת באותו האופן, החלטתי שהגיע הזמן לקחת את העניינים לידיים. אם הוא לא מתכוון לבוא אליי, ואני עדיין לא הייתי מוכנה לבוא אליו, פשוט אצטרך לגרום לו לבוא. גיליתי שבנים הם יצורים די פשוטים לפענוח, לפחות ברמה הראשונית, הקדמונית, ובענייני מוח, לב ונפש, הם נראו לי מבלבלים לפחות כמו תרמו־דינמיקה. מאחר ש'קדמוני' היה מונח נחמד לתיאור הורמונים סוערים, החלטתי לנצל לתועלתי את השפע המופרז שלהם אצל בנים בגיל העשרה.

הוצאתי בקבוק מים מתיק החוף ונעמדתי, כל תנועה שלי איטית ומחושבת. עיניו לא היו מונחות עליי כשסידרתי את הביקיני, אבל כמה זוגות עיניים גבריות כן נשלחו לעברי. זה היה סימן טוב לכך שעשיתי את הדבר הנכון, אבל זה היה סימן רע שהוא לא הבחין, מכיוון שכל התרגיל הזה התבצע בשבילו.

הוצאתי את הסיכה משערי, פיזרתי אותו על גבי וניערתי אותו כדי שיסתדר. קיללתי בשקט כשהצלחתי להגניב עוד הצצה. כלום. מה בחורה צריכה לעשות בימינו כדי להשיג תשומת לב של בחור?

צעדתי בחזרה אל שולחן הפיקניק, שם התוספת החדשה ביותר למשפחה שלנו, תוספת מהסוג הפרוותי, חיכתה תוך כדי התנשפות. היא הייתה חדשה כל־כך, למעשה, שהייתי עדיין צריכה למצוא לה שם.

"ילד טוב," אמרתי וכרעתי לצידו. הוא ניצל לטובתו את הצל שיצר השולחן. "מכיוון שאתה שייך לאותו המגדר, אפילו שאני מוצאת שבני מינך קוסמים לי יותר ובהרבה מאוד מובנים, יש לך אולי הצעות בשבילי לגבי איך להפוך את הבחור ההוא לשלי?" שאלתי, מוזגת לו עוד קצת מים לקערה בזמן שהבטתי בג'וד תופס את הכדור באוויר. הבחור הזה שיחק את פוטבול החופים הכי טוב שהיה לי העונג לראות אי פעם.

ידידי הפרוותי הציע כמה ליקוקים על זרועי, לפני שאפו הלח התחכך ברגלי. הייתי יכולה לראות בהתחככות הזאת מעשה שבא לעודד, אבל כשעיניו הכלביות נדדו לעבר ג'וד, צחקתי.

"כן, אני יודעת שזה עולם של נשים וכל זה, אבל עדיין יש כמה דברים שבהם אני מיושנת," אמרתי, מגרדת מאחורי אוזניו. "למשל, שהבחור צריך לגשת אל הבחורה. אל תלשין עליי לתנועה הפמיניסטית אחרת לא תקבל שום סטייק הערב."

טפחתי על ראשו כשהוא נבח את שבועת השתיקה שלו. אחר כך חזרתי אל השמיכה שלי והתבוננתי בג'וד בחשאי כשהוא מסר את הכדור לעוד נער. אם לעמוד, להתמתח ולסדר את הביקיני לא עבד, וכשארוחת הערב עמדה להתקיים בעוד פחות משעה, איאלץ לנקוט אמצעים דרסטיים, נואשים יותר.

הייתי עקשנית ותמימה, ומאחר שכבר חיכיתי כל־כך הרבה זמן שהוא ייגש אליי, לא התכוונתי לוותר עכשיו. לוותר לא היה משהו שהיה לי בדם. התמתחתי על בטני על השמיכה והעברתי את זרועותיי לאחור כדי לשחרר את קשר החוט.

על פי ניסיוני כבחורה בת שבע־עשרה לשחרור הקשר הקטן הזה שבמרכז הגב שלי היו תשעים וחמישה אחוזי סיכוי למשוך אליי כל זכר ברדיוס של חמש מגבות חוף. ייתכן שג'וד היה ממש על הגבול של חמש או שש המגבות, אבל זה כל מה שנותר לי. הטריק האחרון בשק.

הפכתי את שמלת השמש שלי לכרית והעמדתי פנים שאני מתרכזת רק בלצמצם למינימום את קווי השיזוף שלי, אבל כשסקרתי במהירות את השטח, כל עין גברית במרחק של חמש מגבות חוף הסתכלה עליי, מלבדו.

אפילו נשמעו כמה שריקות מחבריו למשחק, ואני העמדתי פנים שאני לא שומעת אותן, אבל עדיין שום דבר ממנו. אחת מחברותיי בבית הספר הישן אמרה לי פעם שאם אי פעם יגיע יום שבו הזכר שהגדרתי כיעד לא ינהר לכיווני אחרי הניסיון הנואש הזה, זה יהיה הזמן לשלוח מכתב לוותיקן שהגיע הזמן לנס.

תשיגו לי את רומא בטלפון כי נס אכן היה נדרש, כשהבחור היחיד שרציתי שיבחין בי היה היחיד שלא הבחין. לעזאזל איתך, השגחה עליונה.

אתן לו עוד חמש דקות לפני שאכריח את עצמי לבלוע את גאוותי ולעשות מהלך. ידעתי שאם אצטרך לגשת אליו, קרוב לוודאי אקבל סירוב, אבל לא התכוונתי לאפשר לעוד אחד כזה לחלוף על פניי. נצלי את היום, מותק.

מזווית עיני הבחנתי במשהו עובר מעליי, אבל זה לא נראה משהו בעל חשיבות רבה עד שגוף מסוים שחשקתי בו כבר זמן מה חטף אותו מהאוויר ממש לפני שנחת בחזרה על הארץ, ונפל עליי. הוא לא נחת עליי בצורה קשה, מה שגרם לי להאמין שזה נעשה בכוונה, אבל עדיין צווחתי. קשרתי בחזרה את חוטי בגד הים בגבי בזמן שהוא התאמץ למקם את עצמו לידי.

"השם הוא ג'וד ריידר, ואני אומר לך אותו מכיוון שנראה שאת עושה הכול כדי לדעת את זה, מלבד להזיל ריר כמו כלב חולה כלבת. ואני לא בעניין של בנות זוג, מערכות יחסים, פרחים או לצאת קבוע. אם זה בסדר מצידך, אני חושב שנוכל לארגן משהו מיוחד."

אז זה הרגע המקרי שלקראתו חרדתי במשך רוב רובו של אחר צהריים קיצי נהדר? איזה בזבוז. לא היה שום דבר בצד השני של המבט הטעון ההוא מלבד פלירטוט קיצי אופורטוניסטי.

אלוהים, תעזור לי. אצטרך להפוך לנזירה אם רדאר הגברים שלי לא ישנה את הכיוון ויתחיל לפנות אל גברים שהם לא מנוולים על רגליים. "ואני אגיד לך את השם שלי אם ארצה להתחיל משהו שהוא יותר מאשר להגיד לך לעוף ממני," אמרתי, מסתובבת על גבי ברגע שהייתי בטוחה שכל מה שמקדימה מכוסה היטב. לא ידעתי אם זאת הייתה תנועת הסיבוב שלי או האגו הנפוח שלו, אבל רגלו לכדה את ירכי בזמן שהסתובבתי ונגררה איתי לכל אורך הסיבוב.

נהדר, עכשיו הבחור עמד מעליי בפישוק, ואפילו שכעסתי מאוד, ליבי הלם בחוזקה כמו שלא הלם מעולם. הוא חייך אליי מלמעלה. זה היה יותר סוג של חיוך מלא התרסה ואגו. גם קצת סקסי. הוא יכול היה להיות חיוך סקסי מאוד, אם לא הייתי מחליטה מראש לא ליפול למלכודת של הבחור הזה.

"תהיתי כמה זמן ייקח לך להגיע למצב אופקי," הוא אמר, עיניו סורקות את הטבור שלי. "אפילו שאני לא מחובבי התנוחה המיסיונרית."

המעט שנותר מהרעיונות הרומנטיים שלי על אבירות ועל אהבה ממבט ראשון נמחק ברגע ההוא. אף פעם לא אודה בקול בכך שאני רומנטית. זה היה אחד הסודות הרבים ששמרתי לעצמי, אבל זה היה אידיאל מיוחד שהיה לי, ובחור אחד גזל את החתיכה האחרונה שבה נאחזתי.

דחפתי אותו בחזה מה שהיה קשה כמו ניסיון להזיז טנק והסרתי את משקפי השמש כדי שיוכל לראות את מבטי הזועם. "האם זה מפני שזה ידרוש אישה אמיתית, חיה ונושמת, ולא אחת דמיונית או מהסוג המתנפח?"

הוא צחק, כאילו אמרתי הרגע משהו חמוד. "לא, תמיד יש מלאי של בנות, אין בעיה עם זה, אבל אם הן באות ודופקות לי על הדלת, למה שאני אהיה זה שצריך לעשות את כל העבודה?"

הטעם המגעיל בפי היה דומה לטעם של קיא. "אתה חזיר," אמרתי ודחפתי אותו חזק יותר, אבל זה היה כמו משב רוח קל שנגע בו, לא יותר.

"אף פעם לא טענתי שאני מישהו אחר." הוא הרים את ידיו בכניעה כשהתקרבתי אליו כדי לדחוף אותו. "וגם ידעתי שלא תפסיקי לתקוע בי מבטים עד שתלמדי את האמת הקרה והקשה, אז תראי את עצמך מוזהרת. אני אולי לא בחור מהסוג שקורא ספרי לימוד על החוף," הוא אמר, מלכסן מבט אל הספר הפתוח שלי, "אבל אני פיקח מספיק כדי לדעת שבנות כמוך צריכות לשמור מרחק מבחורים כמוני. תתרחקי."

המבט הזועם שלי הפך רשמית למבט רושף. "זאת לא תהיה בעיה, ברגע שתפסיק למנוע ממני לזוז," אמרתי. הוא זז, אבל עדיין עטה את אותו חיוך שחצני. שנאתי חיוכים כאלה. "ואתה יכול לראות את עצמך מוזהר שאתה פולש לשטח הפרטי שלי." משכתי את שמיכת החוף הוורודה בתור הסבר, בדיוק כשפרץ של נביחות נשמע מאחוריי. ידעתי שהכלב הזה הוא נשמה טהורה. "ותיזהר מהכלב." הסתכלתי עליו בבוז כשהוא התיישב לצידי, עדיין ברגליים פשוקות. "אתה יכול ללכת עכשיו."

זה מחק את החיוך מפרצופו. "מה?" הוא שאל, הקמטים שעל מצחו מושכים למטה את הכובע האפור שחבש. איזה מן בן אדם חובש כובע צמר בחוף ביום שמש לוהט? הדפוקים בשכל שאני צריכה להתרחק מהם, כמוהו.

"תעוף מפה," אמרתי, מנפנפת אותו. "גמרתי לבזבז עליך את הדקות היקרות האחרונות שנשארו לי באחר הצהריים הקיצי והמושלם הזה. תודה על הסחת הדעת הנעימה לעין, אבל אני יכולה לראות שאין פה שום דבר מעבר לזה. ואגב, הישבן שלך מרשים פחות מקרוב."

לא היה לי זמן לקלל את עצמי על התשפוכת המילולית האחרונה שיצאה מפי כי פיו נפער לשנייה וזו הייתה בדיוק התגובה שציפיתי לקבל.

"אתן הבנות מדברות בשפה שאף פעם לא אבין, אבל אמרת מה שאני חושב שאמרת?"

"אם זה כרוך בזה שאתה תקום ותצא לי מהשמש ומהחיים לנצח, אז אנחנו משדרים על אותו גל," עניתי וזזתי קצת אחורה על המגבת כדי לכוון מחדש את פניי לעבר השמש, מנסה להעמיד פנים שהפנים שלו לא היו החומר שממנו עשויות מחשבות מלוכלכות. מלבד הצלקת הארוכה שעברה באלכסון על עצם הלחי השמאלית שלו, אפשר היה להגדיר את פניו לגמרי מושלמות, באופן מטריף.

לגמרי לא הטיפוס שלי. הייתי צריכה להזכיר לעצמי את זה. שכנעתי את עצמי בכך.

גבותיו עדיין היו מכווצות יחד, כאילו הוא מנסה להבין את החידה הכי חידתית שיש. "מה זה, המבט ההמום הזה?" שאלתי.

"כי עדיין לא פגשתי בבחורה ששלחה אותי לארוז," אמר, מתבונן בי, משהו חדש ניבט מעיניו.

"סליחה שזעזעתי את עולמך, עולם של חוסר כבוד כלפי נשים, אבל נראה שעבודתי כאן הסתיימה." התיישבתי והכנסתי את ספר הלימוד שלי לתוך התיק.

"איזה סוג של כלב זה?" הוא שאל פתאום.

הבטתי בו בניסיון להעריך אם הוא רציני בזמן שהמשכתי להכניס את הכול לתיק. הוא פשוט עבר מללעוג לי לשיחה רגילה. "הוא מעורב," אמרתי, מתבוננת בו מזווית עיני כדי לראות אם זו איזו מלכודת חדשה.

"אז הוא בן כלאיים."

"לא," אמרתי, מעריצה את הגוש המדובלל שעדיין חשף שיניים לכיוונו של ג'וד, "הוא בסדר גמור."

"טוב, זה הניסיון הכי טוב ששמעתי עד היום לגרום לחתיכת חרא להיראות פחות מחורבנת," אמר, מסובב את הכדור על אצבעו.

"לא, זאת הדרך שלי לראות משהו כמו שהוא באמת," אמרתי, בטוחה שנשמעתי יותר מתגוננת משהתכוונתי. "חתיכת החרא הזאת, רק שתדע, קיבלה מכות, בעטו בה, הורעבה, והוצתה באש על ידי הבעלים הקודם שלה, שזרק אותה במקלט לכלבים כשהייתה לה החוצפה לאכול כריך טונה שלא היה שלה. את חתיכת החרא הזאת היו אמורים להמית היום מסיבה אחת בלבד, שהיא לא נולדה בצד הנכון של החיים."

עיניו של ג'וד חזרו אל הכלב. "רק היום קיבלת אותו?" הוא עיווה את פניו. "מבין כל הכלבים שיכולת לבחור, בחרת את הכלב העלוב ביותר שראיתי."

"לא יכולתי לתת להם להרוג אותו רק מפני שאיזה מנוול הרס אותו, נכון?" שאלתי, נרתעת מהמחשבה על מה ההורים שלי יגידו. "אני מתכוונת, תסתכל עליו. הוא זכה ליחס אכזרי מצד בני אדם, והדבר היחיד שמטריד אותו כעת זה להגן עליי. איך יכולתי שלא להציל אותו?"

"כי הוא הכלב הכי מכוער שראיתי," ג'וד אמר, "אין לו שיער, ואני לא רוצה להתקרב אליו כי אני פוחד שהוא יוריד לי את הביצים, אבל אני בטוח שהריח המצחין הזה מגיע ממנו. אלא אם כן..." הוא רכן אליי, מסיט את שערי מכתפי, אפו כמעט נוגע בצווארי.

התגובה המיידית שלי הייתה להצטמרר. הבחור ידע מה הוא עושה ואיך הרפרוף הקל ביותר של אצבעות על המקומות הנכונים או נשימה חמימה על הנקודה הנכונה בצוואר יכולים למחוץ את כוונותיה הנעלות ביותר של בחורה, אבל נלחמתי ברעד הזה. לא התכוונתי להיות אחת מאותן בנות שרוטטות בנוכחותו. הוא לא היה זקוק לעוד חיזוק לאגו המנופח שלו.

"לא, כאן אני מריח רק משהו מתוק ותמים," הוא לחש על צווארי. הוא חייך אליי, יודע בדיוק מה הוא עושה, יודע בדיוק מה אני מנסה לא לעשות. "אני מציע לקחת את שק הפשפשים הזה למקום לרחיצת כלבים, ושיעשו את זה כמה פעמים." הוא צחק כשהכלב התחיל לנבוח שוב בגלל הקרבה שלו אליי, אבל התרחק. "מה ההורים שלך חשבו כשהבאת את קוג'ו1 הביתה?"

החמצתי פנים.

"אז אני אשלים פה כמה פרטים. הם לא יודעים שהבת היקרה שלהם הכניסה את החיה הזאת, בעלת העבר המפוקפק, אל חייה." הזעפתי את פניי כשהוא אמר במילים את מה שתכננתי לנסות ליפות. "ואם אני כבר בתנופה, הרשי לי לתאר איך הם יגיבו." הוא הקיש על סנטרו, מסתכל על השמיים. "הם יגידו לך להיפטר מהדבר הזה כמו מהרגל רע ולשלוח אותו בחזרה למקום שבו מצאת אותו."

פלטתי אוויר. "כנראה," אמרתי, מנסה לחשוב על תשובה שתשכנע את ההורים שלי. כבר ידעתי שאבא יהיה לצידי, אבל אימא הייתה סיפור אחר, ואבא למד כבר לפני הרבה שנים שהחיים לא נעימים אם הוא לא עולה עם אימא על אותה ספינת הורות.

"אז למה עשית את זה?" הוא שאל, עדיין בוהה בכלב כאילו זו איזו חידה. "כי את לא נראית לי מסוג הנערות שמתמרדות נגד כל דבר שההורים שלהן אומרים."

"אני לא," עניתי, "אבל עשינו שינוי די גדול בחיים לאחרונה, ולא הייתי מסוגלת לוותר על זה."

אימצתי ושיקמתי כלבים בשלוש השנים האחרונות. כל עובד ומתנדב במקלטי הכלבים הקרובים אליי הכיר אותי בשמי הפרטי. ייתכן שזה היה 'המעשה הטוב' שהיה הכי קרוב לליבי, אבל ללא ספק זה לא היה המעשה הטוב היחיד שהייתי מעורבת בו.

בבית הספר הקודם שלי הייתי נשיאת 'הקבוצה הירוקה', ניהלתי את גיוס התרומות השנתי של 'צעצועים לפעוטות' במשך שלוש שנים ברצף, התנדבתי מדי שבוע לתת שיעורים אחרי שעות הלימודים בבית הספר היסודי הסמוך, ועמדתי בראש מכירת העוגות מדי רבעון. כל ההכנסות הועברו למשפחות של אנשי צבא, שאהוביהן היו במשימות מעבר לים. עמדתי להתחיל ללמוד בבית ספר חדש ולא ידעתי למה לצפות, אם בכלל. האם בבית הספר החדש יהיו המועדונים שאליהם התרגלתי? ואם כן, האם הם יקדמו בברכה מישהי חדשה שהגיעה מבית ספר פרטי?

"שינוי בחיים? לוותר עליו?" הוא חזר אחריי. "או־קיי, ההתעניינות שלי התעוררה כשדחית אותי ועכשיו אני לגמרי בהלם כי הפכת את אימוץ הכלב לאיזו מידה רעה שלכאורה יש בך." הוא חייך אליי, וממש יכולתי להגיש שהבטן שלי צונחת. "אז מה השינוי הגדול בחיים שהעיניים הכחולות והמדהימות שלך מתכננות?"

החזרתי את משקפי השמש למקומם מתוך עיקרון. אם הוא ניסה למצוא דרך לרדת על העיניים שלי, לא התכוונתי לאפשר לו להציץ בהן. "מכרנו את הבית שבו גדלתי ועברנו לגור בבית ליד האגם," התחלתי, בניסיון להישמע קלילה ככל האפשר לגבי זה, "ובמקום שבו אנחנו גרים יש כללים מגבילים מגוחכים ביותר, לכן זה יהיה לגמרי הגיוני שהאידיוטים האלה לא ירשו להחזיק שם כלב בלי רצועה, נכון?" התעצבנתי רק מעצם המחשבה על זה, וידיי נופפו לכל עבר. "אין לנו מלונה. אני לא יכולה להחזיק אותו בתוך הבית בגלל האלרגיה של אבא שלי, ונראה אותך מנסה לשים רצועה על הבחור הזה. רק תנסה והוא יהפוך לשד טסמני." הכלב עדיין הסתכל על ג'וד בחשדנות. "זה כאילו עצם הרעיון להיות קשור מוציא אותו מדעתו."

"אני מכיר את ההרגשה," הוא אמר, משהו חדש ניבט מעיניו. אולי תחושת אחווה?

"כן, כן," אמרתי, מושיטה יד אל הברד הנמס שלי, "כבר קיבלתי את הנאום על איך אתה לא מאלה שמסוגלים להיות קשורים אל חברות. אין צורך בשידור חוזר."

לגמתי לגימה אחרונה מברד הפטל. ג'וד שלח אליי מבט שהיה עמוק מדי עבור בחור בעל אופי רדוד. "יש דרכים אחרות להיות כבול למשהו, לא רק לבחורות. למעשה, הייתי אומר שאני כבול כמעט לכל דבר אחר מלבד לאישה."

או־קיי, כל־כך לא ציפיתי לרגע כזה של גילוי לב מפיו של בחור שככל הנראה חשב שדייט ראשון כולל ביקור במושב האחורי של המכונית שלו. "תרצה לפרט?" הנחתי על החול את הכוס הריקה.

"לא." הוא הסתכל לעבר המים. "אבל תודה ששאלת."

"ג'וד!" מישהו צעק מכיוון החוף.

ג'וד הביט מעבר לכתפו אל גבר בגיל העמידה, עגלגל בלשון המעטה, ולמען האמת שמן באורח מעורר סלידה, ונופף לו בידו. "אני בא, דוד ג'ו."

"זה הדוד שלך?" עיניי עברו הלוך ושוב בין ג'וד לדוד ג'ו, ולא מצאו שום דמיון ביניהם, מלבד המגדר.

ג'וד הנהן. "דוד ג'ו."

"ואלה בני הדודים שלך?" סקרתי את קומץ הבנים, שנראו בין גיל גן חובה לתיכון, ולא מצאתי שום מאפיין מוגדר שיקשור אותם זה אל זה. עוד הנהון מג'וד, כשקם על רגליו. "לכל אחד מהם יש אימא אחרת?" שאלתי, מקניטה אותו רק באופן חלקי. הרגשתי את צחוקו כל הדרך למטה עד בהונות רגליי.

"אני חושב שאולי עלית כאן על משהו."

משלימה עם כך שהסוף קרוב החלטתי להקדים ולחתוך את הקשר. "טוב, זה היה – " תרתי אחר המילה הנכונה ולא מצאתי "משהו... לפגוש אותך, ג'וד," אמרתי. החיוך הזה שלו הקשה עליי לבחור את המילים. "שיהיו לך חיים נחמדים."

"גם לך..." הוא אמר, גבותיו מתחברות זו לזו.

"לוסי," אמרתי, לא בטוחה למה. אמרתי את שמי מיליון פעמים ובמיליון דרכים שונות, אבל להגיד את זה לו, זה נראה לי אינטימי באורח מוזר.

"לוסי," הוא חזר אחריי, טועם את המילה בפיו. הוא שלח בי עוד חיוך מעוקם וצעד לעבר הבנים שעזבו את החוף.

"אלוהים, לוסי," אמרתי לעצמי, צונחת על מגבת החוף, "מה חשבת לעצמך? הצלחת להימנע כאן משבירת לב רצינית."

אפילו בזמן אמירת המילים, עם כל השכנוע שהצלחתי לגייס, עיניי לא הצליחו לנתק את עצמן ממנו כשהלך לאורך החוף, מסובב את הכדור בין אצבעותיו. הוא עצר לפתע, הסתובב והחיוך שלו הופיע שוב כשתפס אותי מביטה בו.

"לוסי!" הוא צעק, תוקע את הכדור מתחת לזרועו, "כמה רחוק תיתני לי ללכת לפני שתיתני לי את מספר הטלפון שלך?"

התחושה המוקדמת שהייתה לי על כך שג'וד ולב נשבר הולכים יד ביד התעופפה כעת מבעד לחלון. רציתי לזנק ולעשות מהלך. הייתי נרגשת, אבל עדיין היה לי קצת כבוד עצמי, בשם כל הנשים, ולא הייתי מוכנה להקל עליו. "כמה רחוק לדעתך קצה העולם?" צעקתי, מתגלגלת על צידי.

ג'וד הניד בראשו וגיחך. "משחקת אותה קשה להשגה, לוסי?"

"לא, ג'וד." הרמתי גבה. "אני בלתי אפשרית להשגה." שקר מוחלט, אבל הוא לא היה מוכרח לדעת את זה.

"ג'וד!" דוד ג'ו שוב צעק, הפעם נשמע רמז של כעס בקולו. "עכשיו!"

ג'וד נדרך והחיוך גווע. "אני בא!" הוא צעק מעבר לכתפו ואז התקרב לעברי וכרע לידי, עיניו נעולות על עיניי. "הטלפון?"

"לא." הייתי כל־כך קרובה להישבר, עד שאם היה מבקש שוב, הייתי נכנעת.

"למה?"

"כי אתה צריך להתאמץ קצת יותר מהניסיון הצולע שלך להשיג את המספר," עניתי, שומעת את המצפון שלי תוהה מה, לעזאזל, אני עושה. בחור כמוהו היה בדיוק מהסוג הלא נכון על פני השטח, אבל היה שם עוד משהו, משהו שראיתי באותה שנייה של חשיפת חולשה, ושאב אותי פנימה.

הוא רכן קרוב אליי עד שאפו כמעט נגע באפי. "כמה יותר להתאמץ?"

נשמתי עמוק בתקווה שהתשובה שלי לא תגרום לי להיראות כאילו אני סובלת מקשיי נשימה. "תשתמש בשכל שלך, מאחר שכבר הבהרת שאתה לא משתמש בו לצורכי לימודים."

הוא המתין כמה שניות, אולי חיכה שאחזור בי מגישת ה'קשה להשגה' שלי. הידקתי את שפתיי. "אחשוב על משהו טוב," אמר והחליק את משקפי השמש שלי בחזרה למקומם. "ממש טוב."

"בסדר, אם תבוא עם הדבר הטוב הזה," אמרתי, שמחה שעיניי מכוסות כך שהוא לא יכול היה לראות את החגיגה שבהן, "לא רק שאתן לך את המספר שלי, גם אתן לך לקחת אותי לדייט." הרגשתי איך החלק הבלתי מרוסן שבי עושה כמיטב יכולתו להישאר מודחק ולא לצוף. זה היה החלק שבי שניסה לשכנע אותי שהוא רע ומושחת... זה היה החלק שבי שכאשר יצאתי נגדו, לא הרגשתי כאילו אני שוחה נגד הזרם.

"מה גורם לך לחשוב שאני רוצה לצאת איתך לדייט?"

קיללתי לעצמי כשהבעת פניו נותרה קפואה. בדיוק עמדתי לענות 'שום דבר' או לקחת את שמיכת החוף ואת התיק ולהסתלק עם הזנב בין הרגליים כשחיוכו פיצל את פניו לשניים.

"את די יפה כשאת מתענה, את יודעת?" הוא צחק ונתן לכדור סיבוב נוסף. "כן, בטח שאני רוצה לקחת אותך לדייט, אפילו שדייטים הם לא ממש הקטע שלי. אני חושב שאני יכול לחרוג ממנהגי בשביל בחורה שמצילה שרצים." כאילו על פי סימן, נהמה נשמעה מתחת לספסל הפיקניק. "כזאת שקוראת בחוף פיזיקה קוונטית ושדבקה בדרך האירופית להשתזף בלי חלק עליון, הדרך החביבה עליי."

חיוכו התרחב. הייתי יכולה לתקן אותו ולומר שאני קצת מרעננת את לימודי הביולוגיה שלי מאחר שהייתי צריכה לשפר את ממוצע הציונים ולא לומדת פיזיקה קוונטית, אבל לא חשבתי שיהיה לו אכפת או שהוא ידע מה ההבדל. "כמישהו שמעדיף את הקטע של 'בלי חלק עליון', אולי כדאי שגם אתה תנקוט מדיניות דומה," עניתי, מרפרפת בעיניי על החולצה ארוכת השרוולים שנצמדה אל חזהו מזיעה או ממים, או משילוב של שניהם. ככל הנראה טמפרטורה של שלושים וחמש מעלות לא הצדיקה הסרת שכבות ביגוד בעיניו של ג'וד.

הוא משך בכתפיו. "יש עבודת אומנות, יצירת מופת אמיתית, שמסתתרת מתחת לחולצה הזאת." שריריו התכווצו ונמתחו כדי להדגיש את הנקודה. לא שהיה צורך לשכנע אותי. "אני לא יכול לאפשר לכל זה להיות מוצג בפומבי חינם."

אם לא היו כבר שלושה תריסרי דגלים אדומים מונפים שהתריעו שאני צריכה להתרחק מהבחור הזה, עתה ראיתי עוד דגל אחד כזה. מה עשיתי? בדיוק את מה שידעתי שאסור לי לעשות. "מה מחיר הכניסה למוזיאון של ג'וד?"

החיוך שלו כבה. "בשביל בנות כמוך, בנות שכל העולם פרוש לרגליהן," אמר, חופר בחול, "זה יקר. יקר מדי."

עוד הבזק של חולשה. לא ידעתי אם הוא מקרה קשה של תנודות במצב הרוח או אם עמוק בתוכו הוא היה בחור רגיש שנחבט בקירות בניסיון להשתחרר. רציתי לגלות. "האם בלי כוונה אמרת לי הרגע לשמור מרחק ממך?"

"לא." הוא פגש בעיניי. "אמרתי לך ישירות להקשיב לתחושת הבטן שלך ולמה שהיא צורחת לך ברגע זה."

"מה גורם לך לחשוב שאתה יודע מה הבטן שלי אומרת לי?"

"צורחת," הוא תיקן. "והניסיון שלי אומר לי."

אם ג'וד חשב שהניסיון העניק לו מדריך הוראות לתפעול של לוסי לרסון, הוא טעה בענק. "אז נתראה?"

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי35 ₪ 27 ₪
מודפס98 ₪ 55 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל28 ₪ 29 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל28 ₪ 29 ₪
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 39.9 ₪
עוד ספרים של אדל - הוצאה לאור
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 49.9 ₪
דיגיטלי105 ₪ 85 ₪
מודפס294 ₪ 147 ₪
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 49.9 ₪
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 49.9 ₪
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 49.9 ₪
דיגיטלי 29 ₪
מודפס98 ₪ 49.9 ₪
עוד ספרים של ניקול ויליאמס
הטרופ היומי
דיגיטלי29 ₪ 26 ₪
מודפס98 ₪ 39.9 ₪
הטרופ היומי
דיגיטלי29 ₪ 26 ₪
מודפס98 ₪ 39.9 ₪
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il