דף הבית > התנגשנו 2 - התעמתנו
התנגשנו 2 - התעמתנו
הוצאה: אדל - הוצאה לאור
תאריך הוצאה: 09-2023
קטגוריה: ספרות רומנטית וארוטית
מספר עמודים: 232
ניתן לרכישה גם במארז מארז טרילוגיית התנגשנו מארז טרילוגיית התנגשנו

התנגשנו 2 - התעמתנו

         
משתתף במבצע הטרופ היומי
משתתף במבצע הטרופ היומי
תקציר

הפכים נמשכים * תיכון * סודות מן העבר * ספורט * דרמה

 

"אל תעשי את זה יותר, לוס," אמר וקיפל את הסרט שבידיו לפני שדחף אותו לכיסו.

"מה?" אמרתי במשיכת כתף. העמדתי פנים שאני לא מבינה, אבל בתוכי התחלתי לרתוח. לא אהבתי כשמדברים אליי בהתנשאות, במיוחד כשג'וד עשה זאת.

"את יודעת מה."

ידעתי למה אני נכנסת ברגע שג'וד ואני חזרנו להיות יחד. נכנסתי לזה מרצון בשתי עיניים פקוחות ובשמחה. ג'וד עבר יותר קשיים ממה שאדם אי פעם צריך לעבור, ולצד זה הגיעו כמה תכונות שהייתי מסווגת כקיצוניות, אבל לוקחים את הרע עם הטוב, וכשהיה מדובר בג'וד, היה שפע של טוב, שאולי לא תמיד הצליח לנקות לגמרי את הרע, אבל כן הצליח להפוך את זה לעסקה הוגנת. אם התכוונתי לשלוח אצבעות מאשימות אל הדברים הרעים, יכולתי באותה המידה להצביע גם על עצמי.

הייתי רחוקה מאוד משלמות. זה היה היופי בלהיות יחד, וגם הבעיה. היו לי טריגרים שהפעילו את המזג הסוער שלי, והיו לי גם רוחות רפאים. היו לי בעיות לא פחותות מאלה שהיו לג'וד, והתחלתי להטיל ספק בכך שג'וד ואני נצליח להישאר יחד.

תעמתנו מאת הסופרת רבי המכר ניקול ויליאמס הוא רומן תיכון רומנטי, סוחף ומרגש על אהבה ממבט ראשון ועל סודות שאמורים לרסק, אבל בעצם מחזקים את האהבה. זה הספר השני בטרילוגיית התנגשנו. הספרים הנוספים בטרילוגיה, התנגשנו והתרסקנו, ראו אור בהוצאת אדל. הטרילוגיה זכתה בפרס רומן התיכון הטוב ביותר לשנת 2012 מטעם אתר גודרידס.

פרק ראשון

1
אתם מכירים את זה שאומרים שהכי חשוך לפני עלות השחר? ובכן, אני חייתי חמש שנים באפלה. ריציתי את התקופה שלי, תקופה שהייתה קשה, וסיימתי רשמית עם כל דבר שהוא אפל וקודר. הייתי מוכנה לשחר שלי שיעלה, וכשרקדתי על הבמה, נוכחתי לדעת שהוא סוף־סוף הגיע.

לא נתתי לעצמי להתמקד באלף האנשים שצפו בי. התקדמתי אל הפינאלה הקשה, ורקדתי רק בשבילי. האורות שסנוורו אותי ולא אפשרו לי לראות את הקהל, הלחץ להפגין ביצועים שדחף אותי קדימה והבעיות בתלבושת שהייתה במרחק של חוט אחד מלהתפרק – את כל זה הסטתי הצידה ורקדתי בשבילו.

התרוממתי באוויר עם הגראנד אלגרו האחרון שלי ונעלי הבלט שלי נחתו על הבמה בדיוק ברגע שבו המוזיקה הגיעה אל סיומה.

זה היה זה. זה היה הרגע שאהבתי. נשימה של דממה לפני שאקוד מול הקהל, והקהל ימחא כפיים. היה זה חלון של שתי שניות שבו יכולתי לחשוב ולהתענג על הדם, על היזע ועל הדמעות ששפכתי עד לנקודה זאת.

עבודה טובה, לוסי לרסון.

זה היה רגע שרציתי שיימשך לנצח, אבל קיבלתי אותו כפי שהוא. הצצה חטופה לשלמות, לפני שנשטפה ונעלמה.

נשמתי עמוק, הרמתי את זרועותיי ועברתי לקידה. הרמתי את עיניי בדיוק אל המקום שאליו מדאם פונטיין לימדה אותי להביט בסוף הופעה, קדימה ולמרכז. חיוך הפציע בזוויות פי. היה בלתי אפשרי לא לחייך כשג'וד ריידר ישב מקדימה ובמרכז.

הוא זינק ממושבו ומחא כפיים כאילו ניסה למלא בהן את כל האולם, מחייך אליי באופן שגרם לבטן שלי להתכווץ. אנשים כבר התחילו להציץ אליו בסקרנות, ולכן כשג'וד קפץ על המושב והתחיל לשאוג 'בראבו' בעוצמה, המבטים הסקרניים נעשו שיפוטיים.

לא שהיה לי אכפת. למדתי כבר מזמן שלהיות עם ג'וד משמעו ללכת נגד הזרם. זה היה מחיר שהיה שווה לשלם כדי להיות איתו.

קדתי עוד קידה אחת, פגשתי במבטו, ועשיתי דבר שלא יעלה על הדעת. תודה לבורא עולם שמדאם פונטיין לא הייתה כאן הערב כי פקעת השיער ההדוקה תמיד שלה הייתה עלולה להתפקע ולשבור משהו. שלחתי קריצה אל הגבר שלי שהיתמר מעל לקהל, מריע לי כאילו הרגע הצלתי את העולם.

האורות כבו, ולפני שמיהרתי לרדת אל מאחורי הקלעים שמעתי עוד סבב של קריאות ושל שריקות מפיו של ג'וד. הוא הפר כל כלל לא כתוב לגבי האופן שבו יש להפגין הערכה כלפי אומנויות הבמה. אהבתי את זה.

עשינו דברים לגמרי מחוץ לקופסה, וזה כלל את מערכת היחסים שלנו.

"את חושבת שאת יכולה, לפחות פעם אחת, לא לתת הופעה מושלמת? את יודעת, כדי שאנחנו, כל האחרים, לא ניראה כמו רקדנים סוג ב'?" לחש לי תומאס, סטודנט, רקדן וחבר, כשמיהרתי אל מאחורי הקלעים.

"אני יכולה," לחשתי לו בחזרה כשהרקדנית האחרונה עלתה על הבמה, "אבל מה הכיף בזה?"

הוא גיחך והשליך לעברי בקבוק מים. תפסתי אותו ביד אחת, נופפתי בו לאות תודה וצעדתי לעבר חדר ההלבשה כדי לבצע מתיחות ולהחליף בגדים. היה לי חלון זמן של עשר דקות לפני שההופעה תגיע אל סיומה, וידעתי מניסיון שג'וד יסתער אל מאחורי הקלעים כדי למצוא אותי, אם לא אמצא אותו קודם לכן.

הוא לא היה בדיוק גבר סבלני, במיוחד לא לאחר רסיטל ריקוד. הדבר שהכי עשה לי את זה היה לצפות בו משחק פוטבול, והדבר שהכי עשה לו את זה היה לראות אותי רוקדת.

נכנסתי אל חדר ההלבשה, תפסתי בכף רגלי ומתחתי את השריר הארבע ראשי שלי תוך כדי קפיצות אל פינת החדר והתרת שרוכי נעלי הבלט. רצועת הגומי שהחזיקה את המחוך שלי במקומו כדי שההופעה שלי לא תהפוך למופע מציצנות נקרעה ברגע שמתחתי את צווארי הצידה. התלבושת שלי לא יכלה לבחור זמן טוב יותר להתפרק לחלוטין.

כשמתחתי לאחור את הרגל האחרת, אצבעותיי עבדו כדי לשחרר את נעל הבלט האחרת. השלכתי את שתי הנעליים לתיקי והוצאתי את הג'ינס, את הסוודר ואת מגפיי הבוקרים שלי.

זה היה יום שישי בערב, ומאחר שלג'וד היה משחק בית מחר, המשמעות הייתה שהיה לנו את כל הלילה בשבילנו. הוא תכנן משהו, ואמר לי להתלבש חם. הייתי מעדיפה לו היה מצפה לנו מזג אוויר חם, אבל למען האמת, כשהיה מדובר בבילוי עם ג'וד, לא היה אכפת לי מה אני לובשת. למעשה, הייתי מעדיפה לא ללבוש כלום, אבל איש המוסר הקדוש ג'וד ריידר לא היה מוכן לעשות שום דבר מהדברים האלה עד שהוא 'יסדר את העניינים שלו'.

אף פעם לא רציתי שעניינים כלשהם יסודרו מהר יותר.

למעשה, הייתי צריכה לעשות קצת יותר מתיחות, אבל היו לי רק שתי דקות לפני שג'וד יתפרץ פנימה אל חדר ההלבשה. מתחתי את ידיי מאחורי גופי ועבדתי על המחוך שלי. איפה הייתה איב, המלבישה, כשהייתי צריכה אותה? הבחורה הזאת הייתה מסוגלת לסגור ולפתוח תלבושת מהר יותר מכפי שבחור היה מסוגל לפתוח את רוכסן מכנסיו במושב האחורי של מכונית הספורט שלו.

חיפשתי זוג מספריים כדי להיחלץ מכתונת המשוגעים העשויה סטן כשזוג ידיים חמות נחו על כתפיי.

"אני יכול לעזור?" תומאס חייך אליי כשהסתכלתי מעבר לכתפי.

"אם הסיוע שלך מגיע עם מהירות ודיוק, אז כן, בבקשה," עניתי.

החיוך שלו הפך לזדוני. "כשמדובר בהסרת בגדי נשים, מהירות ודיוק נמצאים בראש סדר העדיפויות שלי."

תקעתי בו מרפק כשהוא צחק. "תדאג שזה יקרה עוד היום, מר אצבעות לוהטות."

"כן, גברת," אמר ופוקק את אצבעותיו בדרמטיות לפני שנע אל החלק האחורי בתלבושתי.

תומאס צדק. הוא שלט לגמרי באומנות הפשטת הבגדים, אבל לא היה שום דבר אפילו קרוב לאינטימי בכך שרקדן עזר לרקדנית אחרת להתלבש או להתפשט, אפילו אם הוא היה גבר. אם רקדת מספיק זמן, התרגלת לזה שכמעט כל הרקדנים שנמצאים ברדיוס של כמה צעדים ממך רואים אותך כמעט עירומה. לא היה מקום להיות חסודה וצנועה בעולם הריקוד.

"אני כמעט שם," תומאס מלמל כשאצבעותיו עבדו על הקשר האחרון של המחוך. עמדתי לפלוט משהו שנון בתגובה כשדלת חדר ההלבשה נפתחה.

"מה, לעזאזל?" ג'וד שאג, פניו מאדימות.

"ג'וד," התחלתי.

"אתה עומד למות," סינן והסתער לעבר תומאס.

זינקתי ונעמדתי מולו, מצמידה את ידיי לחזהו, המוצק כקיר לבנים. "ג'וד!" צעקתי, "תפסיק!" כרכתי את זרועותיי סביבו כדי לתת לתומאס הזדמנות לסגת.

"בטח, אני אפסיק," ג'וד ענה, עיני הכסף שלו מבזיקות בזעם, "ברגע שהיצור הזה ירקוד על הבמה בכיסא גלגלים."

לא ראיתי את מפלצת הזעם שלו כבר חודשים ונשארתי ללא מילים לרגע. זה היה זעם מהסוג שאנשים סיפרו עליו סיפורים.

ג'וד הסיר בעדינות את זרועותיי ממנו, עקף אותי והתנפל על תומאס, שהביט בעיניים קרועות לרווחה, מבולבלות ומבועתות, באיש דמוי השור שניסה להשמיד אותו.

כוחי לא התחרה בכוחו של ג'וד, אפילו לא לעשירית מכוחו, אבל היו לי יכולות אחרות שהיו עשויות לגרום לו לציית. זינקתי מולו, קפצתי עליו וכרכתי את זרועותיי ואת רגליי סביבו חזק ככל שיכולתי.

הוא הפסיק לזוז והמבט הרצחני שלו נרגע קצת. "ג'וד," אמרתי ברוגע, מחכה שעיניו יעברו להביט בעיניי. זה קרה. "תפסיק," חזרתי ואמרתי, ואז הצבעתי על תומאס. "הוא עזר לי לצאת מהתלבושת שלי. אני ביקשתי ממנו לעשות את זה. רציתי להזדרז ולהחליף בגדים כדי שאוכל להיות איתך," הדגשתי, "ואלא אם כן היית מעדיף לחכות לי שנה וחצי, אתה צריך להודות לו."

ג'וד כיוון כעת את מבטו לעברי. "למה לא קיבלת עזרה, לוס?" הוא שאל, שפתיו מתהדקות.

"כי המלבישה לא כאן, וגם אתה לא היית כאן," אמרתי, מרגישה כאילו אני אומרת את המובן מאליו, אבל אם המובן מאליו היה מה שנדרש כדי להוריד את ג'וד מהעץ, אז בסדר.

"עכשיו אני כאן."

ליטפתי את לחייו. "כן, אתה כאן," אמרתי, וחיכיתי שעיניו יתבהרו לגמרי. חזהו התחיל לעלות ולרדת בקצב רגיל. "תודה על העזרה, תומאס." שלחתי מבט לעבר תומאס, שעדיין בהה בג'וד בפחד כאילו הוא עומד להתנפל עליו שוב. "נראה אותך מאוחר יותר?"

תומאס הלך מסביבנו, לא מוריד את עיניו מג'וד אפילו לרגע. "בטח, לוסי," אמר, "נתראה אחר כך."

חייכתי בהערכה. "לילה טוב."

"להתראות, פיטר פן," ג'וד קרא אחריו, "גם אני אראה אותך מאוחר יותר."

תומאס כבר יצא מחדר ההלבשה, אבל אין ספק שהוא שמע את פרץ האיומים והעלבונות האחרון של ג'וד.

נאנחתי והעברתי את אגודליי על פניו. "ג'וד ריידר, מה אעשה איתך?"

זו הייתה אולי השאלה שנועדה לשים קץ לכל השאלות. שום דבר לא היה קל ביחסים בינינו. טוב, שום דבר מלבד להתאהב קשות זה בזה. כל יתר הדברים היו כמו לנסות להילחם בקרב תוך כדי טיפוס במעלה הר. אף פעם לא הרגשת כאילו את מתקדמת הרבה, אבל המסע פיצה על ההתקדמות האיטית.

ג'וד אחז בירכיי והוריד אותי בחזרה לרצפה. הוא סובב אותי ואצבעותיו שחררו את סרט הסטן מהתפסים האחרונים. ידיו רפרפו קלות על עורי, אבל גם המגע הקל הזה שלח פרצי להט עמוק לתוך בטני.

"מה אעשה איתך, לוס?" ענה לי בחזרה, קולו מרוסן מאוד.

"מאחר שתפסת אותי כמעט נטולת חלק עליון, אתן לך להשיב לבד על השאלה הזאת," הקנטתי והרמתי גבה.

עיניו לא היו מבריקות כמו שהיו בדרך כלל כשחלקנו רגע אינטימי. זוויות פיו לא רטטו מציפייה. ג'וד שיחק איתי את הבחור הקשוח.

"אל תעשי את זה יותר, לוס," אמר וקיפל את הסרט שבידיו לפני שדחף אותו לכיסו.

"מה?" אמרתי במשיכת כתף. העמדתי פנים שאני לא מבינה, אבל בתוכי התחלתי לרתוח. לא אהבתי כשמדברים אליי בהתנשאות, במיוחד כשג'וד עשה זאת.

"את יודעת מה."

הזעפתי מבט. "מאחר שברור שאכזבתי אותך, לא הייתי רוצה לעשות את זה שוב, אז למה שלא תגיד לי את זה במפורש?"

קיללתי את עצמי. הדבר היחיד שמקבלים מלהילחם באש באמצעות אש אלה כוויות לא נעימות. ג'וד ואני לא היינו צריכים שהיחסים בינינו יהפכו למסובכים עוד יותר, אז למה דפקתי עכשיו על הדלת שעליה רשום 'מסובך'?

נשמתי באיטיות, וראיתי את המאמץ שנדרש ממנו כדי להישאר רגוע. הוא עשה מאמץ למנוע מהוויכוח הזה להתפוצץ ולהפוך לקרב של צרחות.

"אל תיתני יותר לאף גבר, גם אם הוא הומו בגרבונים, לעזור לך לפשוט את הבגדים שלך." עיניו הצטמצמו. "אם את צריכה עזרה אפילו בלפשוט גרב, את תקראי לי, מבינה? זה התפקיד שלי."

נהדר. המשטרה הרכושנית והשתלטנית חזרה העירה. הוא יכול היה להכחיש את זה ככל שירצה, אבל השתלטנות הזאת רמזה על כך שהוא לא בטח בי. תקראו לי טיפשה, אבל אמון לא רק היה דבר מרכזי ביחסים בינינו, הוא היה הכול.

"את מבינה את זה, לוס?" שאל כשהמשכתי לשתוק.

אלוהים. אהבתי אותו, אולי אפילו יותר מדי, אבל לא הייתי מוכנה לאפשר לו לומר לי מה לעשות.

"לא, ג'וד. אני לא מבינה את זה," אמרתי, עומדת להתפוצץ, "אז למה שלא תחכה בחוץ ותיתן לי לחשוב על זה בזמן שאני מסיימת להחליף בגדים? לבד," הוספתי, לפני שיוכל לפתוח את פיו ולהתנגד כי אם הוא היה מתנגד, לא הייתי מסוגלת לומר 'לא'.

הוא שתק לרגע, וחוסר ההחלטיות היה רשום על פניו. בסוף הוא הנהן. "בסדר," אמר, "אהיה כאן בחוץ."

"האם זה כדי שתוכל לגרש בחורים אחרים שאולי יעזרו לי עם התלבושת, או שזה רק כי אתה מתכוון לחכות בסבלנות ובכבוד לחברה שלך?" הלכתי לעבר התיק שלי.

האנחה של ג'וד הייתה ממושכת באותה המידה שבה הייתה מעונה. "שניהם," אמר, קולו קצת מעל ללחישה, ואז סגר את הדלת מאחוריו.

ברגע שהוא יצא הרגשתי את זה. את רגשות האשמה. את ייסורי המצפון, ואחריהם מנה גדושה של חרטה.

ידעתי למה אני נכנסת ברגע שג'וד ואני חזרנו להיות יחד בתחילת השנה הראשונה שלנו בקולג'. נכנסתי לזה מרצון בשתי עיניים פקוחות. נכנסתי לזה בשמחה. ג'וד עבר יותר קשיים ממה שאדם אי פעם צריך לעבור, ולצד זה הגיעו כמה תכונות שהייתי מסווגת אותן כקיצוניות, אבל לוקחים את הרע עם הטוב, וכשהיה מדובר בג'וד ריידר ג'יימיסון, היה שפע של טוב, שאולי לא תמיד הצליח לנקות לגמרי את הרע, אבל כן הצליח להפוך את זה לעסקה הוגנת. אם התכוונתי לשלוח אצבעות מאשימות אל הדברים הרעים, יכולתי באותה המידה להצביע גם על עצמי.

הייתי רחוקה מאוד משלמות. זה היה היופי בלהיות יחד, וגם הבעיה. היו לי טריגרים שהפעילו את המזג הסוער שלי, והיו לי גם רוחות רפאים. היו לי בעיות לא פחותות מאלה שהיו לג'וד.

כאשר הכעס שלו הוצת, הגבתי בכעס דומה לשלו, וזה קרה גם כאשר המצב היה הפוך, כמו שקרה בשתי הדקות האחרונות.

ואז, כמו שקרה תמיד, הכעס שחשתי כלפי ג'וד עבר אליי. אם הייתי לוקחת פסק זמן כדי להיכנס לנעליו של ג'וד, נעליים במידה ארבעים וארבע, מה הייתי אומרת או עושה אם הייתי נכנסת לחדר ורואה בחורה כלשהי עוזרת לו לפשוט את בגדיו?

לבשתי את הסוודר שלי והבנתי שהתגובה שלי כנראה לא הייתה שונה בהרבה מהתגובה שלו. למעשה, ציפורניי היו נשלפות עוד לפני שהוא היה מספיק לפתוח את פיו כדי להסביר. ג'וד הישן, זה שלפני לוסי, היה קודם מרביץ ואחר כך שואל שאלות. ג'וד החדש, אף שעדיין לא היה בוגר של קורס לניהול כעסים, אפשר למילים, לא לאגרופים, לנטרל את הסיטואציה.

התקדמות. הוא התקדם התקדמות ניכרת בשבילי. ואיך תגמלתי אותו על כך? בכך שצעקתי עליו והשלכתי אותו מחדר ההלבשה.

סיימתי להתלבש, דחסתי את התלבושת שלי לתוך התיק ולא טרחתי לשחרר את שערי מהפקעת שעשתה לי כאב ראש. לא הסרתי מפניי את שלוש שכבות המייקאפ שכיסו אותן כי הייתי מוכרחה להגיע אליו. לא יכולתי כבר לחכות להגיע אל ג'וד.

פתחתי את הדלת.

ג'וד נשען על הקיר ממול ונראה מעונה לחלוטין. הרגש שניכר על פניו היה בדיוק הרגש שבו הייתי אני שקועה. צד אחד של פיו התעקל כלפי מעלה כששפשף את עורפו.

שמטתי את תיקי ורצתי אליו. כרכתי את זרועותיי סביבו בחוזקה כדי שאוכל להרגיש כל אחת מצלעותיו נגד חזי. הוא חיבק אותי באותה מידה של דחיפות, ואולי עם אפילו יותר הקלה.

"אני מצטערת," אמרתי, ושאפתי לתוכי את הבחור הזה, שאפילו הריח שלו רמז לצרות, שהיו רק בקושי מוסוות על ידי מתיקות סרבנית.

הנחתי את ראשי מתחת לסנטרו. הוא פלט אוויר.

"גם אני מצטער."

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי35 ₪ 27 ₪
מודפס98 ₪ 55 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל28 ₪ 29 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל28 ₪ 29 ₪
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 39.9 ₪
עוד ספרים של אדל - הוצאה לאור
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 49.9 ₪
דיגיטלי105 ₪ 85 ₪
מודפס294 ₪ 147 ₪
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 49.9 ₪
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 49.9 ₪
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 49.9 ₪
דיגיטלי 29 ₪
מודפס98 ₪ 49.9 ₪
עוד ספרים של ניקול ויליאמס
הטרופ היומי
דיגיטלי29 ₪ 26 ₪
מודפס98 ₪ 39.9 ₪
הטרופ היומי
דיגיטלי29 ₪ 26 ₪
מודפס98 ₪ 39.9 ₪
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il