ורד בפריחה

כאשר נער השעשועים המיליארדר זביאר דה מייסטר מגלה שהוא עשוי להיות היורש הבא לממלכת קרסטן, הוא אינו להוט לבוא ולתבוע את ירושתו.
אבל לורה קוטינגהם, עורכת-הדין האנגליה המפתה שבישרה לו על כך, רעננה ותמה כמו ורד שזה עתה פרח. הוא מחליט שייסע לקרסטן כדי לקבל בברכה את המורשת שלו ורק אחר כך ינסה את מזלו אצל עורכת-הדין המהממת.
לורה נכבשת על ידי קסמו אבל חוששת מגבריותו המפתה של זביאר. התענוגות החושניים שהוא מציע לה מפתים מאוד – אבל האם היא מוכנה ורוצה ללכת שבי אחר נסיך המדבר הזה?

1
זביאר טלטל זוג תחתונים על אצבע שלוחה והרים גבה שחורה תוהה לעבר הבלונדית משורבבת השפה.

"שרי, את לא שוכחת משהו?" מלמל במבטא סקסי להפליא שגרם לאנשים לשאול לפעמים אם נהג לדבב לפעמים תוכניות רדיו בזמנו הפנוי. מובן שהתשובה היתה שלילית – זביאר דה מייסטר לא נזקק לעבודה בתקשורת כדי להשלים את הכנסתו המרשימה גם כך.

רק פעם אחת ניצל את פניו יפי-התואר השחומים והחושניים ואת גופו הקשה והשרירי – כאשר נלכד כנער על ידי צייד כשרונות כשצעד לאורך השאנז-אליזה. הוא קיבל סכום עתק כדי לפרסם אפטרשייב, אבל הדהים את העולם כאשר דחה הצעות רבות אחרות שהופנו אליו בעקבות הצלחת הקמפיין הענק ההוא. תחת זאת, הוא לקח את הכסף והשתמש בו לצורך הקמת אימפריית הנדל"ן שלו, שהיתה עתה אחת הגדולות בעולם.

הבלונדית פישקה את שפתיה. "אתה לא רוצה להמשיך לשחק במשחק הזה?" שאלה בצרידות.

הבעתו הצוננת של זביאר לא השתנתה. האם חשבה ששום-דבר לא השתנה מאז הרומן שלהם הסתיים בשנה שעברה, ושהוא נותר כשהיה, ולא המשיך קדימה? שהדליקה אותו העובדה שהופיעה – לכאורה לקפה ולהתעדכנות – ואז השאירה את הפריט האינטימי ביותר בלבושה על הרצפה הממורקת של דירתו בפריז?

פיו התעקל בלעג. מאהבות לשעבר יכולות להיות משעממות כל-כך. האם יכול משהו להיות מדליק פחות מאשר המחשבה על מין עם אשה ממנה התעייפת?

עם זאת, כאשר היא התקשרה אליו אתמול, הוא גילה נכונות מיידית להיפגש אתה. חלפה שנה והוא הניח שיוכלו לשבת ולשתות קפה בצורה תרבותית, כמו שהציעה. אבל מרגע שראה אותה – ההבעה בעיניה והאופן בו ישבה כאשר שתתה את הקפה – הוא ניחש מה רצונה. הוא נאנח. יש נשים שלא מרפות.

"אני חושב שמיצינו את כל האפשרויות של המשחק הזה לפני זמן רב, לא?" ענה בקול מתון ועיניו השחורות נצצו. "ניסיון נחמד, שרי – אבל אני חושב שאת צריכה לשחק את המשחק הזה עם מישהו שיעריך אותך – הערכה לה את ראויה."

"זביאר – "

אבל הוא נענע בראשו. "לא אמרת שאת ממהרת לטיסה?"

זביאר הבחין בחוסר ההחלטיות בפניה המלבבים. היא תהתה אם הוא באמת דוחה את האפשרות לשכב אתה. אבל היא היתה גם אשה נבונה ואולי הבינה שאין טעם. שיש דברים שמוטב לא לומר, ולפחות כך תישאר לה מידה של כבוד עצמי.

אז היא משכה בכתפיה ונטלה ממנו את תחתוניה והחלה ללבוש אותם מתחת לחצאית המשי שלה – ובאותו רגע ההחלטיות של זביאר גילתה רגע של חולשה והוא כמעט שינה את דעתו.

זה היה יכול להיות פשוט כל-כך. חדר השינה היה בקצה המסדרון הארוך, והיתה שם מיטה עם סדינים מצריים מגוהצים ונופים שהשקיפו אל נהר הסן.

הבניין כולו היה בבעלותו של זביאר, והוא החזיק את המשרדים של האימפריה שלו – אבל היתה לו שם דירת פאר בפנטהאוז, ולכן היה שם חדר שינה. התירוץ ששימש אותו היה שלעתים העסקאות התנהלו עד שעות הלילה הקטנות – והוא נזקק למקום לישון בו והוא לא השתגע על מלונות.

היה ידוע בעיר שהוא אירח שם נשים, והקיום של הדירה רק הוסיף למעמדו האגדי של זביאר כמאהב בלתי רגיל. הוא היה גבר בעל תיאבון יוצא מן הכלל לכל תענוגות החיים – והוא עבד קשה כדי להגיע למקום הזה.

הוא הסתובב כדי להשקיף החוצה דרך החלון, אל המקום בו נחש הנהר נצץ ובהק באור אחר הצהרים.

מכאן הוא ראה את הסירות שהחליקו על המים הנוהרים, מלאות בתיירים אחוזי התפעלות בזמן שצפו בפליאה במראות היפהפים שעמדו על גדות הנהר. זו היתה השפעתה של פריז על אנשים. העיר נמהלה בדמו, בלבו ונשמתו – עיר שמילאה אותו יותר מכל אשה. הוא הקדיר פנים וגילה שאינו זוכר מתי בפעם האחרונה עשה אהבה.

אז מדוע דחה הזדמנות זו? שמע קול מלגלג בראשו.

אולי בגלל שזה היה קל מדי. זביאר לא אהב דברים שמגיעים אליו בקלות רבה מדי – ודאי מפני שמעולם לא קיבל שום-דבר על מגש של כסף.

"אני מניחה שלא נתראה שוב, נכון, זביאר?"

קולה של הבלונדית קטע את מחשבותיו ועיניו השחורות הצטמצמו כאשר הסתובב לאט וגילה שהמשיכה שלה נמוגה לעד וידע שזה לא היה צריך להפתיע אותו. זה תמיד קרה. יהיו המאהבות שלו יפות ומרתקות ככל שיהיו, התיאבון שלו תמיד קהה. מה היה בו שגרם לו לרצות להמשיך הלאה מרגע שכבש אותן? הצורך באתגר, תמיד אתגר – וכאשר זה נכבש, תמיד יימצא אתגר נוסף בשוליים, מחכה...

"מי יודע, שרי?" מלמל במשיכת כתף עצלה. "לפעמים משחק מזלי ואני מגיע לניו-יורק. אולי נוכל לסעוד יחד בביקור הבא שלי בעיר?"

הם הביטו זה בזה, יודעים שזו תהיה פגישתם האחרונה. אבל למה ציפתה? היא נשכה את שפתה. "בוודאי. אתה בן-זונה – אתה יודע את זה?" אמרה חרישית.

"באמת?" שאל. ואז הטלפון החל לצלצל והוא הפנה אליה את גבו כדי לענות.

"כן?"

הוא הקדיר פנים בזמן שהאזין לדברי עוזרתו.

"זביאר, מישהי נמצאת למטה ורוצה להיפגש אתך."

בלי לקבוע פגישה? זביאר נדרך מפני שהיתה לו תחושה לא נוחה כלפי הלא נודע. ומה קורה עם המאבטחים שלו, מה הם עושים בדיוק?

"לא עוד עיתונאית ארורה?" התיז – מפני שהבניין היה נתון תחת מצור במשך שבועיים תמימים אחרי שהשבועון הנמכר ביותר בצרפת, בונז'ור, פרסום כמה צילומי מרפסת שלו. הצילומים של זביאר כשהוא מכפתר בישנוניות את מכנסי הג'ינס הישנים והדהויים שלו כמו עשו את דרכם אל התודעה הלאומית ונשים הורידו אותם מהאינטרנט. בהתחשב בחוקי הפרטיות הברורים במדינה, העניין היה ברגע זה בידיהם של עורכי-הדין שלו.

"לא, היא לא מהתקשורת," אמרה העוזרת שלו.

"טוב, אז מי היא ומה היא רוצה?" התיז.

"היא אומרת שהיא רוצה לדבר אתך באופן אישי."

"באמת?" זביאר השפיל את קולו. "אני מכיר אותה?"

"היא אומרת שלא."

"אני מבין." העובדה שעוזרתו לא גירשה את הזרה הבלתי צפויה הזו ממשרדו אמרה המון. זביאר העסיק אך ורק אנשים שבטח בשיקול דעתם והוא היה מוכן תמיד להאזין להם.

מבטו חזר אל הבלונדית שעדיין התבוננה בו בהבעה נעלבת, והוא תהה כיצד לעזאזל ייפטר ממנה. אולי האשה הבלתי מוכרת ההיא תהיה ברכה סמויה – תאפשר לו לצאת מתוך מצב מרגיז בלי ללכלך את הידיים.

"תגידי לה לחכות," אמר חלקות. "אני ארד בעוד כמה רגעים, לאחר שאסיים כאן." הוא הניח את השפופרת במקומה.

הבלונדית הסתובבה אליו והנהנה באיטיות. "יש לך מישהי אחרת. זה ברור. כמה טפשי מצדי." היא צחקה צחוק חלול. "איך יכולתי לחשוב שתהיה פנוי שנה מאוחר יותר, שאולי אפילו תחכה לי, לקוות שנוכל לחזור מהמקום בו היינו?"

צל חלף על פניו הכהים. "ננסי, מעולם לא הבטחתי שום-דבר. לא ידעתי שזו תהיה בעיה."

"זו בדיוק הבעיה," אמרה בשקט. "אתה יוצר את הבעיה בגלל שאתה טוב כל-כך. להתראות, זביאר – ותודה על הזכרון." היא יצאה מהחדר בראש זקוף.

עיניו של זביאר הצטמצמו לכדי חרכים אפלים בזמן ששמע את המעלית נכנסת לפעולה ביורדה למטה. האם פעל בצורה לא מכובדת? לא, לא – הוא היה נוהג באופן לא מכובד אם היה מנצל את גופה היום ואז משלח אותה לדרכה. הוא הרגיש כאב של תסכול מיני וידע שגברים אחרים היו טוענים שהיה כסיל.

אבל זביאר היה זהיר. הוא היה בררן בבחירת המאהבות שלו והיו לו שני חוקים בלבד כאשר בחר: הן היו חייבות להיות יפהפיות ואסור היה להן לפתח קשר רגשי עמוק. הוא הבהיר זאת מהרגע הראשון ואמר שאינו מעונין באהבה או נישואים, מפני שהיה לו ניסיון מועט באהבה ושלא היה לו שום רצון להתנסות בנישואים – וארורה תהיה האשה שתנסה לשנות את דעתו.

הוא העביר את ידו בשערו והרגיש כיצד תשוקתו גוועת. עד מהרה ישכח אותה. העוזרת שלו תגיש לו קפה והוא יקשיב למה שיש לאשה בלתי קרואה זו להגיד לו.

ואז ייסע הביתה ויתקלח ארוכות לפני ארוחת הערב. זביאר חייך חיוך קשה וקצר כאשר הביט בעצמו בראי.

החירות היא הדבר המתוק ביותר בעולם.

לורה הביטה סביב בזמן שישבה על קצה הספה הארגמנית שעמדה בניגוד לחליפה היקרה שלבשה שאליה לא התרגלה עדיין.

במהלך השבועות האחרונים היא עברה קורס מהיר במותרות ויוקרה, שהסתיים בשהות בארמון עתיק במדינה דרמטית ופראית. היא חשבה ששום-דבר לא יוכל לעלות על פאר זה – אבל המשרדים של זביאר דה מייסטר כמעט התעלו על כך.

החדר הענקי דמה לבית מפואר ולא למרכז עצבים של התאגיד המצליח שהיה ללא ספק – עם קירות בצבע שמנת וריהוט מהודר. הנברשת שנצצה ופיזזה מהתקרה הגבוהה נראתה יקרה מפז, וציורי השמן המסורתיים למדי של סוסים וגדות נהר העניקו למקום מראה גברי ושמרני.

לורה החליקה באצבעותיה בקפידה על חצאית המשי החדשה שלה, מתרגלת עדיין לתחושה שלה. מגע הבד החושני גרם לה לרעד – הבדים החדשים והיקרים היו כה שונים מול עורה.

היא פחדה – ואולי המילה עצבנית תתאר טוב יותר את תחושתה – אבל היתה בטוחה שהיא מוכנה היטב למפגש. הכנה היתה השיעור הראשון של כל עורך-דין טוב ולמרות שלא הצליחה כל-כך בשטחים אחרים בחייה, הרי שלורה עבדה קשה מאוד כדי להצליח כעורכת-דין.

מוחה בחן את מה שכבר ידעה אודות זביאר דה מייסטר – איש עסקים בינלאומי ונער שעשועים, סמל מין צרפתי בעל כורחו.

אדם בעל השפעה, בעל מוניטין רב עוצמה. הוא החזיק פורטפוליו נדל"ן עצום בפריז – כמו גם בלונדון וניו-יורק – ולאחרונה העיתונים העלו השערות בדבר רצונו להקים חברת-תעופה במחירים נמוכים, שתפעל מנמל-התעופה אורלי.

פירוש הדבר, כמובן, שהוא לא יתרשם מדבריה – או מהכסף שיגיע לידיו בקרוב. כסף – לפי ניסיונה של לורה – חשוב רק כשחסר לך ממנו.

היא שמעה את דלתות המעלית נפתחות והזדקפה בציפיה, אבל לא זביאר דה מייסטר יצא מתוך המעלית אלא דווקא בלונדית יפהפיה, ששלחה לעבר לורה מבט שהיה בין אהדה לקנאה.

"תקשיבי לי, מותק," לאטה. "הוא נפלא במיטה – אבל עם גברים כמו דה מייסטר זה תמיד נגמר רע!"

"אני אזכור את זה," אמרה לורה בנימוס למרות שלבה החל להלום בעוז והוסיף למצבה העצבני זה כבר.

העוזרת הצוננת למראה של זביאר קמה על רגליה – כאילו התכוונה להתקיל את הבלונדית במו ידיה – אבל האשה כבר טסה החוצה, כך שהעוזרת שלחה לעבר לורה מבט שאמר היית מאמינה? וחזרה למקומה.

לורה מצמצה – מפני שהאמת היתה שלא הסתובבה בדרך כלל בעולם שבו נשים חולפות ביעף על פני משרדים מהודרים ומשמיעות את דעתן על יכולתם המינית של הגברים העומדים בראש הפירמידה!

"האם זו שעה לא נוחה?" שאלה במבוכה.

"אני בטוחה שלא אכפת לך אם זו שעה נוחה או לא," נשמע קול רך כמשי מאחוריה. "מאחר שנכנסת מהרחוב ודרשת להיפגש אתי – כאילו שאני נגיש לכל אחד בלחיצת כפתור."

לורה קמה על רגליה והסתובבה, פיה נפער כדי להביע התנצלות קטנה ששיננה – אבל המילים קפאו על דל שפתיה. מובן שנערי שעשועים אגדיים יהיו תמיד יפי-תואר, והמוניטין שלו הלך לפניו – אבל הפגישה בפעם הראשונה עם זביאר דה מייסטר הכתה בה בכל הכוח. הרבה יותר חזק מהצפוי. לורה מצמצה לעברו בטפשות, כמו אשה שמעולם לא ראתה גבר בעבר. אבל האמת היתה שכך הרגישה בעצם, מפני שמעולם לא ראתה מישהו כמוהו.

הוא עמד ברגליים פשוקות מעט, בידיים שהונחו על מותניו בתנועה יהירה, כמו מלך העולם – עמידתו מביעה משיכה מינית וסמכות.

היא ראתה צילומים של זביאר דה מייסטר – צילומי שחור-לבן – וזכרה שהבחינה באף הנשר ובפה שהיה חושני ואכזר בו-זמנית. היא ידעה שעורו כהה מעורם של רוב בני גזעו, ועתה ידעה מדוע. אבל היא לא ציפתה לנוכחות הגופנית הזו שהיתה כה... כה...

תחושה מוזרה הציפה אותה.

תחושה כובשת.

הצבע השחום העמוק שלו היווה ניגוד עז לחליפה הבהירה והגזורה היטב שלבש, שהודגשה על ידי חולצת המשי ועניבת המשי שלו. עם זאת, למרות שנשא את הלבוש בקלילות חושנית שהעולם מצפה מצרפתי, הרי שגופו הקשה והחסון נראה כמעט מחוספס מכדי להיות אסור בתוך הבגדים היקרים הללו. כאילו היה צריך ללבוש משהו גס יותר, משהו בסיסי יותר, או... או...

או שלא היה צריך ללבוש דבר!

מה גרם לה לחשוב כך? לורה לא היתה בעניין של תאווה פתאומית – האם הדבר הזה לא הוטח בפניה כתכונות שהעידו על חוזק וחולשה גם יחד? עיניה התרחבו. היא נדהמה נוכח הכיוון אליו נדדו מחשבותיה, אבל לא הצליחה לקרוע ממנו את עיניה.

דומה ששלט בחדר בכריזמה כובשת, אבל עיניו משכו אותה יותר מכל – שחורות נוצצות שגרמו לה לנעוץ בהן את מבטה, העיניים הקרות והאכזריות ביותר שראתה מעודה.

"לא ענית לי," הטעים. "הייתי מצפה ממישהי שהיתה לה החוצפה להיכנס מהרחוב ולצפות לפגישה עם זביאר דה מייסטר שיהיו לה מיליון הערות." אבל העיניים שלך עסוקות מדי בטריפתי, חשב, בלי להיות מופתע.

לורה החזירה את מוחה אל הסיבה שהביאה אותה לשם, גם אם במאמץ גדול. "אני יודעת שזו גישה בלתי רגילה," הסכימה.

אז היא אנגליה. "לשון המעטה שכה מתאימה לבני עמך," אמר חלקות. "את רוצה למכור משהו?"

היא בהתה בו, המומה. האם נראתה כמו אשת מכירות בלבוש הזה, שעלה כמו משכורת חודשית רגילה שלה? "לא."

הוא התבונן בה בתהיה אבל בפנים חקר את מוחו. האם פגש אותה? לא. הוא היה זוכר. עיניו בחנו אותה במהירות – אבל הוא התקשה לסווג אותה והוא לא הבין מה גרם לה להיראות כה... הוא הקדיר פנים. כה שונה.

האם זה השיער שלה? רעמה כהה עם גוונים אדומים, שהפכה את עורה ללבן כשלג כמעט? או שמא אלה עיניה – העיניים היפות ביותר שראה מעודו? גדולות ורחבות, וירוקות כמו אבני הברקת היקרות ביותר שעמדו למכירה בחנויות התכשיטים היוקרתיות.

הגזרה שלה היתה דקיקה, אבל נשית באופן לא אופנתי – עם שדיים מעוגלים ומותניים זעירים שהדגישו ביותר את עיקול אגנה. ניכר היה שהתלבשה באופן שהחמיא לגזרה שלה, מפני שלבשה חליפה – אבל חליפה שהיתה עשויה משי בצבע יין אדום, שהוציאה את העוקץ מהאופי הפונקציונלי שלה. יחד עמה היא נעלה זוג נעליים גבוהות שהיו עשויות זמש רך וסקסי שכמותו לא ראה מעודו. העקבים הגבוהים הדגישו את עיקול הקרסוליים הצרים שלה וזביאר ראה לנגד עיניו תמונות ארוטיות חיוניות של הקרסוליים האלה סביב גוו העירום...

הוא בלע את הרוק וקילל את עצמו על שלא סיפק קודם לכן את התיאבון המיני שלו, כאשר הדבר הזדמן לו. אבל תמיד התגאה ביכולתו להשקיט את הצרכים המיניים שלו וכך עשה עתה.

"האם לא שמעת על המצאת הטלפון?" שאל בציניות, במבטא חלק כמו דבש שתחתיו פלדה. "האם לא עלה בדעתך לנסות להגיע אלי באפיקים הרגילים כדי לקבוע פגישה?"

ולהסתכן בכך שישאל אותה מדוע היא רוצה להיפגש אתו? יכול להיות שאפילו היה מאשים אותה שהיא מטורפת – וחלק ממנה לא היה מאשים אותו לו היה עושה זאת.

"מובן," ענתה בזהירות. "אבל היו לי סיבות משלי לנקוט גישה שונה זו."

"באמת? כמה מעניין." עיניו הצטמצמו, שכן היה משהו ביחס שלה כלפיו שהיה שונה מהרגיל, והוא לא הצליח להניח עליו את האצבע. מפני שהיא לא היתה מעריצה כמו נשים אחרות? ואולי מפני שלא גילתה את רמת הכבוד הרגילה? "מי את?" שאל בשקט.

מבטו השחור כמו חרך את עורה ולפתע לורה לא היתה בטוחה יותר. המוח שאומן לסנן מידע ולסווגו התבלבל לפתע בזמן שמחשבותיה חלפו דרכו כאילו הפך לכברה.

היא היתה מודעת רק לאיכות המגנטית של מבטו ולכוח האצור בגופו הקשה ולאופן בו נדמה היה שגרם לה לרצות... ל...

הוא גרם לה לרצות להיוואש – מפני שמדובר בעסקים; בעסקים בלבד.

ואולי לא?

מפני שאם היתה מסתכלת מעבר לעסקים בצד האישי, היא היתה רואה את השפעת הדברים שהיא עומדת לעשות. ואיכשהו, היא הרגישה שלא מדובר בעסקים בלבד.

האם המידע שתמסור לזביאר דה מייסטר ישנה את חייו – או את האופן בו יחשוב על חייו? לורה ידעה שהיא חייבת לנהוג במשנה זהירות – חייבת – מפני שבידיה דינמיט רגשי והיא לא רצתה שהוא יתפוצץ בפניה.

היא הושיטה לעברו את ידה וחייכה חיוך קצר וקיוותה שהוא מכסה את הצער הפתאומי שחשה ואת ההשפעה שיש לו עליה.

"קוראים לי לורה קוטינגהם."

"לורה," חזר וגלגל את הר' סביב לשונו ואיכשהו הפך את השם הנוצרי למשהו סקסי להפליא. גבות שחורות התרוממו בשאלה בזמן שאחז באצבעותיה הדקות בכף ידו כדי ללחוץ את ידה והרגיש בהולם המהיר של הדופק שלה. היא היתה דקה כמו אילן, חשב – וּודאי רעננה כמוהו. "אני מכיר אותך? הפנים שלך אינם מוכרים לי ואני אף-פעם לא שוכח פרצוף יפהפה."

יפהפיה – היא? איפור מיוחד לכבוד העבודה הזו הוציא את המיטב שבה, אבל לורה לא היתה מתארת את עצמה לעולם כיפהפיה. איך יכלה כאשר כל חייה רדפה אחרי זנבה, ניסתה לעשות מעצמה משהו? ותמיד כשלה במערכות היחסים שלה עם מישהו שגרם לה להרגיש מכוערת בפנים.

גרונה נחנק בזמן שהרגישה את חמימות עורו ואת הליטוף המעודן של אצבעותיו והיא משכה ממנו את ידה. "לא," אמרה בקוצר נשימה. "מעולם לא נפגשנו."

"אז למה באת הנה?" שאל ומבטו השחור חרך אותה כמו זרקור. "למה את מהססת אפילו עכשיו לומר לי מה מביא אותך לכאן שעה שכל אחד אחר כבר היה פולט הכל מפחד שאזרוק אותו החוצה לרחוב?" אמר חרישית. "אני סקרן, מדמואזל קוטינגהם והסקרנות היא תחושה מאוד נדירה אצל גבר כמוני."

גבר כמוני. הוא היה התגלמות היוהרה ועם זאת, היו לו המראה והכריזמה שאפשרו לו לצאת מזה בלי פגע. על כמה דברים יסלחו לו, תהתה לורה, רק בגלל שעיניו כאשר שחורה ופניו דומים לפני מלאך חוטא?

לורה ירתה מבט לעבר העוזרת שלו, שהתבוננה והקשיבה בעניין עז לחילופי הדברים ביניהם – למרות שהעמידה פנים שהיא עסוקה במשהו אחר. תתרכזי בעבודה, אמרה לורה לעצמה.

"אני מעדיפה לנהל את השיחה הזו בארבע עיניים," אמרה.

למה בדיוק? עיניו של זביאר הצטמצמו. האם חשבה שיופיה יאפשר לה להציג את התנאים שלה? ואז נדרך כאשר אפשרות אחרת, אפלה יותר צצה במוחו – אפשרות שנוסתה ונכשלה לא אחת.

"את מנסה לספר לו שמדובר בתביעת אבהות?" שאל בשקט וראה אותה נרתעת בהלם. "את נמצאת כאן בשם חברה שלך?"

"לא, לא. זה לא משהו כזה." לורה נענעה בראשה, אבל אז התחוור לה במבוכה פתאומית שזביאר דה מייסטר הניח את האצבע בדיוק על הסיבה להיותה שם. אלא שלא באופן שבו הדברים אמורים. "אני פשוט חושבת שאנחנו צריכים לנהל את השיחה הזו בפרטיות."

עיניו ננעצו בה בניסיון להעריך אותה, כאילו ניסה לקרוא את מחשבותיה – כך שהזמן נקף בעוד מבטו בחן אותה ולורה הרגישה כאילו היא נחשפת לפניו.

"נו, טוב. אנחנו נעלה למשרד שלי, שרי," אמר בשקט. "אבל אני מאוד מקווה שזה יהיה שווה את זה – מפני שאני לא אוהב לבזבז את זמני על מהתלות שווא."

הוא הסתובב והחל לצעוד לעבר דלת בקצה החדר הגדול, ולורה הרימה את תיקה והלכה אחריו לתוך מקדשו הפרטי, לבה הולם בעצבים נוכח המחשבה אודות מה ששומה עליה לעשות עתה.

"סגרי את הדלת," אמר והסתובב כדי לראותה צועדת אחריו. האם בכוונה לבשה חצאית הדוקה ועקבים גבוהים, בידיעה שהם יגרמו לה ללכת בדרך מסוימת, דרך שגורמת לכל גבר בעל דם אדום לצאת מדעתו?

לורה סגרה את הדלת ונעמדה מולו, לפתע מרגישה אימה בשל העובדה שהיא באמת לבדה אתו. הוא לא הזמין אותה לשבת, כך שהיא עמדה במרכז החדר הגדול, החזיקה את התיק שלה והרגישה כמו נוסעת שהחמיצה זה עתה את הרכבת שלה.

"מסייה דה מייסטר, יפה מצדך שהסכמת לקבל את פני בלי שהיות," אמרה בשקט.

"אני מבטיח לך שלא טוב לב גרם לי לעשות זאת – אלא נוחות. את מבינה, עשית לי טובה, מדמואזל קוטינגהם. את סיפקת לי דרך מילוט ממצב שנעשה... מעיק." גבות כהות התרוממו בתנועה מושלמת בזמן שחיכה שתחטט, כפי שנשים נוהגות לעשות בדרך כלל – בעיקר כאשר הן משיגות נקודות במצבים מהסוג הזה. אבל להפתעתו, היא לא שאלה. היא פשוט שלחה לעברו חיוך קריר, כמעט קפוא, שלא היה כלל האופן בו נשים הסתכלו עליו בדרך כלל.

לורה ידעה שזה לא מקומה להזכיר את היוהרה שלו – או להגיד משהו על הצורך שלו להיפטר מהבלונדית. עם זאת, היא הרגישה לפתע דקירת אהדה עזה כלפי האשה שהושלכה מחוץ למשרד. קל היה לחשוק בגבר זה, חשדה – וקשה היה ודאי לעזוב אותו אחרי שדחה אותך.

"הייתי קובעת פגישה אחרת, אם היום לא היה נוח," אמרה בשקט בזמן שהחלה לפתוח את התיק שלה. "אבל ההוראה שקיבלתי היתה לוודא שאוכל לדבר אתך פנים-אל-פנים."

משהו בנימת דבריה ובמילים שלה עורר את אינסטינקט ההישרדות של זביאר ולפתע התחוור לו שההתרשמות הראשונה שלו היתה נכונה – היה בה משהו שלא הסתדר לו.

אנשים באים אליו בדרך כלל מפני שהם רוצים משהו. כאשר אדם צובר השפעה וממון כמוהו, ישנם בחיים מעט מאוד דברים שבאים בלי תג מחיר.

נוהגה של לורה קוטינגהם היה נינוח אבל ענייני, יעיל ואגבי – נוהג של אדם נותן, לא לוקח, ולפתע סקרנותו התעוררה. ההוראה שקיבלתי, אמרה.

"ההוראה שקיבלת?" ירה.

"כן."

"את עורכת-דין?"

"כן."

הוא עשה אתנח מכוון ביותר. "אני לא בוטח בעורכי-דין אלא אם הם עובדים בשבילי," אמר בשקט.

"זה ודאי אינסטינקט בריא מאוד."

נראה שציפתה שיצחק, אבל הוא לא. צחוקו היה נדיר, ובדרך כלל נשלט – מפני שהצחוק הופך אותך פגיע והוא מעולם לא היה פגיע. "למה לא יצרת קשר דרך עורכי-הדין שלי אם מדובר בעניין משפטי?" שאל חלקות.

"מפני..." לורה היססה. "מפני שזה עניין עדין מאוד שלא נועד לאוזני איש מלבדך."

המילים שלה היו מסקרנות – ונועדו להיות, חשד.

"כמה מעניין," מלמל. "תגידי לי, את אוהבת לעקוץ ולשחק משחקים? את כזו גם במיטה? או שאת מתכוונת להפסיק עם כל ההתחכמויות האלה ולספר לי עוד?"

לורה הסמיקה עמוקות נוכח העקיצה המינית שלו, אבל היא לא היתה בעמדה שאפשרה לה לתקוף – והדרך היחידה להתמודד עם התנהגות כזו היתה להתעלם ממנה.

"בוודאי, מסייה דה מייסטר," אמרה בחריפות. "למעשה, אני נמצאת כאן בשם מישהו אחר. כנציגה של שייח' זהיר מקרסטן."

זביאר נדרך. לעתים רחוקות הופתע ממשהו, אבל האשה הזו הצליחה להפתיע אותו, ולבו החמיץ פעימה באופן לא מוסבר. שייח'? לא היו לו שום אינטרסים עסקיים בחלקו הזה של העולם. "אני לא מבין," אמר חרישית.

"אני לא מצפה שתבין. אבל אני אנסה להסביר." לורה התנשמה עמוקות, נזכרת בתוכנית שלה לעשות זאת. "אולי שמעת על קרסטן?"

"שמעתי על רוב המדינות." הוא בהה בה בלי לעזור לה.

"אתה יודע שמדובר במדינה הררית עשירה מאוד, שגובלת במדינת מרבן עתיקת היומין?"

היא פגשה במבט קשה עורף עשוי פלדה צרופה.

"אני לא זקוק ממך לשיעור גיאוגרפיה," אמר בקול שהיה רך בצורה מאיימת. "ואני לא זקוק גם לכך שתכיני את הקרקע כדי לרכך את השפעות מה שאת עומדת לומר. קיבלת גישה אלי וזמני יקר! אז או שתגידי לי למה את כאן, או שתצאי."

לורה התכוונה לגשת לנושא בצורה הדרגתית – אבל היא ראתה את קוצר הרוח הרוחש בתוכו, את הכעס הבוער בעיניו השחורות וידעה שאין לה זמן לעבודת הכנה.

"באתי הנה לדבר אתך על אביך," אמרה בשקט.

זביאר קפא כאילו הפכה אותו לאבן, אבל מתחת לאבן לבו התהפך בכאב כאשר נכנסה לטריטוריה אסורה. הוא התקרב אליה כדי צעד והשפיל את קולו עד שהפך ללחישה מאשימה.

"איך את מעזה להעלות נושא אישי כל-כך כהורי?" שאל בקול מאיים. "את, שאינך אלא זרה לי. איך את מעזה?"

לורה לא מצמצה מתחת להאשמה שבערה מתוך עיניו ואמרה לעצמה שיש לו זכות לכעוס, שכל אחד היה כועס בנסיבות דומות.

"אני רק מבצעת הוראות," ענתה והתפללה שלא תמעד באמירת המילים החשובות והיקרות הבאות. היא היתה מודעת לנטל האחריות שנשאה על כתפיה ולפתע התחוור לה שהבוס שלה היה מאוד חסכוני בכל הנוגע לאמת. לא היה דבר כזה שנקרא 'כסף קל'.

הוא עשה צעד נוסף לעברה – צעד מאיים חרישי של טורף. "הוראות של מי?" שרק. "ספרי לי מה את יודעת."

לורה התנשמה עמוקות והתחוור לה שאין דרך להכין אותו לכך או לרכך את השפעת הדברים. הוא חייב לשמוע את העובדות בצורה העירומה ביותר והפשוטה ביותר.

"באתי הנה בגלל מי שאתה – או מי שאנחנו חושבים שאתה. אתה מבין, יש לנו סיבה להאמין שאתה בנו של השייח' מקרסטן," אמרה בשקט.