דף הבית > זיכרונות מפרומיסיה
זיכרונות מפרומיסיה
הוצאה: אוריון - הוצאה לאור
תאריך הוצאה: 2023
קטגוריה: פנטזיה ומדע בדיוני פרוזה מקור
מספר עמודים: 228

זיכרונות מפרומיסיה

         
תקציר

כשאתה מביע משאלה – אתה בורא עולם .אומנם החוויה שלך היא עתידית במציאות, אך הבריאה שלך היא מיידית בממלכת פרומיסיה. הסוד של הזמן הוא כאן ועכשיו. אולי לא נוכל לתפוס זאת, אין בכך צורך. בחלום של מי אנו נמצאים כעת?

פרומיסיה היא ממלכה מארץ רחוקה מאוד, או קרובה מאוד, תלוי את מי שואלים. קיומנו שזור בקיומה של פרומיסיה, כך שכל בריאה בממלכה נבראת בכוח הדמיון שלנו. וכל מה שקיים בעולמנו, קדמה לו מציאות בממלכת פרומיסיה. כל מסע של גילוי מתחיל מהשקת העולמות. בעולם שלנו צריך לספק הוכחות לדברים, לראות כדי להאמין. אך כאן, בממלכת פרומיסיה, צריך להאמין בשביל לראות, ורק אז מגיעות ההוכחות. פעם בעבר הרחוק, שני העולמות היו למקום אחד, שבו כל מחשבה יצרה מציאות וכל מציאות קיימה מחשבת תחילה. אך מאז החטא הקדום החל פילוג בתפיסה, בין מהו טוב ומה לטובה, מהי אמת ומה אשליה. העולמות שלנו התרחקו מאוד זה מזה, שעריה של פרומיסיה ננעלו והיא התחילה לגסוס לאיטה. מאז העולם שלנו גוסס גם הוא יחד איתה. כדי להציל את הממלכה מפני כיליון, עלינו לשזור מחדש את עולם החומר בממלכת הדמיון, רק אז שעריה ייפתחו שוב להמונים. רק כאשר נגשר בין העולמות, נוכל להושיע את גורלנו המשותף, ולהגיע לחוף מבטחים, לארץ חדשה. 

פרק ראשון

פתיח

היה זה עץ חרוב גדול במיוחד שעמד במעבה היער, ובית בצמרתו.

ערב אחד, צווחות עורבים הולכות וקרבות נשמעו סביב. הייתה זו לא אחרת מאשר קרועה-קרועה, אשתו של היועץ המלכותי, אשר הופיעה עם פמליית חייליה ונחתה על אחד הענפים.

"ניקולה-קרע, ניקולה-קרע, אני יודעת שאתה שם," היא קראה בקול.

הסייג' הגדול לא היסס, ולמרות תחנוניה של אשתו האהובה הוא נענה לאתגר ויצא אל מרפסת העץ.

"היכנע לי מייד! מסור לידי את השרשרת ואחוס על חייך," היא דרשה בתוקפנות.

"לעולם לא! תוכניותייך להשתלט על הממלכה נועדו לכישלון," השיב לה הסייג' הגדול שהיה נחוש בדעתו לעשות הכול, אף להקריב את חייו, ובלבד שלא למסור את שרשרת הסייג' הקדומה לידי קרועה-קרועה האכזרית.

"כשהכללים הישנים כבר לא תקפים, סדר חדש יעלה מן הסדקים," היא הצהירה בסיפוק.

"סדר חדש? נדרשת תפיסה מסוג חדש, כזו שאינה גורמת לפילוג ולשימוש בכוח," הוסיף סייג' ניקולה.

"מה שלא עובד בכוח עובד ביותר כוח," היא קראה בלעג וציוותה על חייליה, "תפסו אותו והביאו לי את השרשרת אשר לצווארו."

סייג' ניקולה לא ויתר ולחש קסם הגנה עתיק יומין, כשתריסר אבני הזוהר המשובצות בשרשרת מנצנצות סביבו, עד אשר הזוהר הקיף ועטף את הסייג' הגדול בבועה קסומה שהגנה עליו מפני העורבים.

אבל אז, מרחוק, הבחינו בנעשה מפקד המשמר המלכותי וחייליו, שתפסו והחזיקו באשתו של הסייג' הגדול.

"מסור לידיי את השרשרת ברגע זה או שלעולם לא תראה עוד את אשתך," איימה קרועה-קרועה באכזריות.

הפעם לניקולה לא נותרה ברירה אלא להיכנע.

הוא הרכין את ראשו בצער והסיר באיטיות את שרשרת הסייג' הקדומה מעל צווארו. מובס וכנוע, הסייג' הגדול השליך את השרשרת המנצנצת לעברה של קרועה-קרועה, אך בעודה עושה את דרכה באוויר היא כבתה ונפלה בפתאומיות על האדמה.

ואז, מתוך החשכה נדלק אור גדול שהסתחרר במהירות כספירלה בוהקת בשמיים. העורבים החלו לזעוק בחוזקה בזמן שאשתו של הסייג' נשאבה אל מערבולת האור, היישר לתוך השרשרת שהוסיפה לבהוק חזק בהבזק אחרון, וכך שתיהן נעלמו מהמקום שבו נשאר רק זיכרון.

"אנחנו עוד נשוב!" קראה קרועה-קרועה בכעס והתעופפה משם יחד עם מפקד המשמר וחייליה הנאמנים לקול צווחות העורבים שמילאו את היער.

היא אהבה את הים הגדול, את צבעו הכחול, את הגלים והשקיעות, את הצדפים והמסתורין שבמצולות. היא אהבה את דרכם של הגלים לברכה לשלום כשהם מנופפים לעברה מעלה ומטה בנימוס, והתרגשה מנאמנותה של השמש לאוקיינוס כאשר שבה לחיקו בשביל להירדם תחת כסותו בכל ערב מחדש. אך יותר מכל, היא הייתה נחושה לגלות לאילו סודות נוספים הים מעניק מחסה. למרות כל זאת היא נהגה לבקר אותו לעיתים רחוקות. אהבתה אל הים נגדעה על קו המים והתנפצה במקום שבו הגלים מכים בחול.

היא לא אהבה את החוף. היא שנאה את שקיות הניילון שנסחפות אל הים וחונקות דגים למוות בעל כורחן, את החול העקשן שחודר למקומות שאינו מוזמן ובעיקר את הרעש שהילדים האחרים עושים בזמן שהם משחקים ובונים ארמונות בחול. אך לפעמים, בימים נדירים שבהם היה נקי מאנשים, היא ירדה אל החוף כדי לשטח שרידים של ארמונות בחול ולבכות בקול עם הלווייתנים.

באחד הימים היא הבחינה בילד ששיחק על החוף החולי הלבן. הוא החזיק במקל ארוך שהיה קשור לגלגל, והפריח בועות לאוויר בזמן שטייל על קו המים, משאיר סימנים במקום שבו הגלים שיחקו ב"אוהב אותי–לא אוהב אותי".

היא הביטה בסקרנות בנוצות הסגולות שעיטרו את ראשו ובבגדיו המוזרים, והילד הביט בה חזרה. קשה היה שלא להבחין בדמותה יוצאת הדופן של הילדה. השמלה שלבשה נתפרה משקיות פלסטיק משומשות ומעטיפות בלויות של ממתקים, מראשה גלשו אצות ים ירוקות ולרגליה נגררו פחיות חלודות ששרטו את עקביה בעקביות עם כל צעד שעשתה.

היא בעטה בטירה נטושה שנשכחה בחול והתיישבה על הריסותיה כשראשה טמון בין רגליה ודמעות זולגות מעיניה. הילד ניגש אליה בסקרנות והבחין בעיניה הדומעות.

"מה קרה לך? מדוע את בוכה?" הוא שאל, אך לא קיבל תשובה.

"איבדת את ההורים שלך?" הוא הוסיף לשאול והיא נענעה בראשה מצד לצד בשתיקה.

"אז איבדת צעצוע? בואי, אעזור לך למצוא אותו," אמר הילד, אך היא המשיכה בשלה.

"מה קרה? ספרי לי, בבקשה," הוא ביקש.

"הים עצוב. כך אמר הלווייתן," היא ענתה.

"את מדברת לווייתנית? עכשיו אני סקרן," הוא השיב והיא צחקה.

"זה מעבר לשפות, צריך רק להעז ולהביט במצולות."

"ולמה הרסת את הממלכה שהילדים בנו בחול?" הילד הוסיף לשאול.

"לבנות ארמונות בחול זה לא משחק ילדים, זו הבטחה לכל החיים. וכמו כל הבטחה, כך גם גורלה של כל ממלכה בחול לקרוס לתוך הים הגדול," היא השיבה בתקיפות.

"אני דווקא אוהב להביט בשרידי הארמונות מתפוררים ונמסים לתוך ים של זיכרונות," הוא אמר, והיא כיווצה את עיניה בספקנות.

"ומדוע את לובשת שקיות זבל כשמלה? האם חזרת ממסיבת תחפושות?" הוא שאל והיא השיבה בשלילה. "אני יודע! שכחת לעשות כביסה?"

"מה הטעם ללבוש בגדים נקיים כשהעולם שלנו כל כך מלוכלך? גם אם נמשיך לכבס את האמת, אין ביכולתנו לנקות את זוהמת הים משקרים. כעת לא נותרה לנו ברירה, הגיעה השעה להתמודד עם מפלצות המעמקים," היא השיבה בנחרצות והפנתה מבטה אל הים.

"מפלצות המעמקים?" הוא שאל בניסיון להבין לליבה של הילדה.

"במשך המון זמן כאבו של העולם הודחק והוחבא מתחת לשטיחי חול וארמונות של שקרים, היום כבר לא ניתן להתעלם מהמפלצות השוכנות במעמקים אך יש מי שעדיין מדחיקים, עוצמים את עיניהם ומחכים עד שהמפלצת תתעורר ותשאיר אותם בחוסר אונים," היא השיבה.

"כאשר את מעוררת את הכאבים הרדומים גם המפלצות שלך מתעוררות ויוצאות מהמעמקים. אולי כדאי שתשאירי את הפחדים בקרקעית החשוכה, לשם הם שייכים..." הוא הציע בזהירות.

"האצות שעל ראשי מסריחות, הפחיות מרעישות, השקיות חונקות והבקבוקים מתנפצים, שורטים ופוצעים. כך אני יודעת בוודאות שלא אוכל להתעלם מקיומן של מפלצות המעמקים," אמרה הילדה בנחרצות.

"עלינו להיות צנועים מול עוצמת המצולות. כוחו של האדם הוא אפסי לעומת כוחו של הים, ולכן התנגדות היא לעולם לא הדרך. למשל, כדי לצאת ממערבולת צריך לתת לה לסחוף אותנו מטה אל הקרקעית. עלינו לוותר על הגאווה ולהיכנע מראש, אך זה נוגד את הטבע שלנו ובמקום זאת אנחנו נלחמים במערבולות וחורצים את גורלנו לטביעה." הוא ניסה להציע לה דרך מילוט.

"דבריך נשמעים לי-לי-וייתנית," היא צחקה.

"זה בטח מעייף לקרוא לעולם שלא יכול לשמוע," הוא השיב והילדה ענתה לו בחיוך עצוב, "זה נחמד לפגוש חבר שגם הוא קצת אחר."

הם הביטו זה בזה, כשלפתע רעש גדול בקע מהשמיים ורעד עבר על פני המים. הם הפנו מבטם לעבר הים והבחינו בתמנון ענק נופל מהמרומים ועושה את דרכו במהירות אל המעמקים.

"תגיד לי שגם אתה ראית את זה, או שפשוט בכיתי יותר מדי ואני כבר הוזה?" היא תהתה.

"לי-לי-לווייתנית," הוא שר, והבחין בחיוך חדש זורח על פניה.

"אני יכולה לראות את הקשת בתוך הבועות, זה ממש מזניב. תראה, כתוב על החול, 'לווייתנית'. בעצם זה מה ששרת והגלגל כותב את מה שאתה שר לו. איזה יופי!" היא קמה ממקומה בצהלה, כאילו לא הייתה זו היא שבכתה לפני רגע.

הוא צחק יחד איתה וקפץ הצידה כשהגיע גל גדול ושטף את מילותיו מהחול.

"אוי כמה חבל, זה היה ציור יפה כל כך והגלים ברגע אחד מחקו את הכול," אמרה הילדה בצער.

"הזמן ממילא מוחק את הכול," השיב הילד, "מה שבאמת משנה זה מה שאתה מרגיש ברגע הזה."

"דרך אגב, איך קוראים לך?" הוא שאל את הילדה.

"אני סופי, ולא את הכול!" היא קראה בקול והמשיכה, "הזמן לא מוחק את הכול, הוא משאיר לנו זיכרונות." היא חייכה ושאלה, "ואיך קוראים לך?"

"שמי הוא אנטוני אך את יכולה לקרוא לי אנטון," הוא השיב בחיוך והוסיף, "רוצה לראות משהו מגניב? אז בואי אחריי." אנטון תפס בידה של סופי ורץ לעבר חבורת ילדים שכבר מילאה את החוף.

חלק מהילדים שיחקו במטקות וחלקם בכדור, אחרים העיפו עפיפונים לשמיים. הוא התבונן בעפיפונים השונים החגים במרום ואמר, "יש לי הפתעה בשבילך. אל תזוזי, אני מייד חוזר." והינה, לאחר רגע קצר הוא שב, מחזיק בחוט שהיה קשור בחוזקה סביב הזרוע שלו. "תראי מה הבאתי לך, זה העפיפון החדש שהכנתי," הוא אמר והושיט לה את הזנב שאליו היה מחובר עפיפון בדמות של דג זהב.

"קדימה, נסי להעיף אותו ואל תדאגי, זהו דג ידידותי," הוא קרא בהתרגשות.

היא לקחה מאנטון את הזנב של דג הזהב והחלה לרוץ לאורך קו החוף בזמן שהרוח מחתה את דמעותיה האחרונות.

ואז, בדיוק ברגע המתאים, שחרר אנטון את אחיזתו בגוף העפיפון והביט לשמיים, רואה כיצד הדג המרהיב שוחה ברוח ועולה אל-על, מרחף מצד לצד.

"מעולה, יופי של תמרונים, את שולטת בו ממש נהדר," הוא עודד את סופי והתקדם לעברה מספר צעדים, אך לא יותר מדי.

סופי הביטה בעפיפון בפליאה וכאשר הרימה את ראשה למעלה ראתה כיצד הוא מסתחרר בשמיים והופך בהדרגה מדג לדרקון עוצמתי, מתעופף בחיוך על פניו הרחק מעבר לעננים.

"מצטערת שעזבתי את אחיזתי," היא הצמידה את שתי ידיה לפיה וצחקקה במבוכה, מסתירה מעט את החיוך שזרח על פניה.

"מה עשית? למה נתת לדג שלי לברוח?" הוא שאל בכעס.

"הדרקון העוצמתי רצה להשתחרר לחופשי. תראה איך הוא עף בשמיים, זה ממש מזניב," היא השיבה והביטה מעלה.

"מה זה בכלל מזניב?" הוא שאל והיא ענתה, "מה, אתה לא יודע? מזניב זה מגניב עם זנב."

"מזניב... את ממש עפיפון בעצמך," הוא אמר והם צחקו יחד.

"אל תרגישי רע לגבי דג הזהב, זה קורה. חוץ מזה, אני כבר בניתי דגם חדש שעף הרבה יותר גבוה ומצייר בשמיים. תחשבי למשל על להקת דרקונים שרוקדים לתוך הלילה ויורקים זיקוקי דינור בשלל צבעים," הוא סיפר לה בהתלהבות על המצאתו.

"איזה מזניב." חיוך רחב עלה על פניה של סופי.

"מזניב," הוא אמר וחייך אליה בחזרה.

"אתה אומר את זה בדרך מצחיקה מאוד. דרך אגב, רציתי לשאול אותך על התלבושת שלך ועל הסיפור שעומד מאחוריה. מדוע אתה לובש כובע מקושט בנוצות סגולות ומנגן בחליל? האם אתה שודד ים או נווד חופים?" היא שאלה בסקרנות.

"לא, אני לא שודד ים, אני סייג' מתחיל ואני מקווה להפוך יום אחד להיות סייג' מאסטר," הכריז אנטון בגאווה.

"סייג' מאסטר? האם אתה חבר בכת סודית או משהו כזה?" סופי שאלה בבלבול.

"אני לא חבר בכת," הוא צחק והסביר, "השם סייג' הוא תואר כבוד לממציאים גדולים. אני ממציא משחקים ואני הולך להשתתף בתחרות סודית. לכן התלהבתי לשמוע את הסיפור שלך על מפלצות המעמקים, הוא נתן לי השראה לרעיון עבור הגלגל החדש שלי, גלגלחול שינקה את החוף מאשפה. סייג' הלן תאהב את הרעיון הזה, היא תמיד מדברת על כך שעלינו לנקות את הים לפני שהוא ינקה אותנו."

"מי?" שאלה סופי ובדיוק באותו רגע הבריק ברק בשמיים והרוח החלה לנשוב בעוצמה רבה.

"אני חושב שנצטרך לעזוב לפני שיתחיל לרדת גשם. את רואה את העננים שמגיעים במהירות לעברנו?" שאל אנטון והצביע לכיוון הים.

"בוא נישאר עוד קצת. יש לנו זמן לפני שהעננים יגיעו לכאן, אם בכלל," היא התעקשה.

"אבל תראי, שאר הילדים כבר עוזבים," הוא השיב בדאגה.

"בבקשההה, רק עוד קצת," היא ביקשה ומצמצה שלוש פעמים בחיוך שובב ובעיניים מבריקות.

"בסדר." לא נותרה לו ברירה אלא להשיב בחיוב. ואז, לפתע השמש שוב הפציעה מבין העננים בשמיים.

"אתה רואה? אמרתי לך שאנחנו צריכים להישאר," היא אמרה בחיוך רחב וקיפצה בשובבות.

"אז רגע אחד, איזו תחרות סודית ומי זו סייג' הלן שהזכרת קודם?" היא שאלה.

"אני לא יכול לספר הרבה על התחרות, אבל אם את באמת רוצה ללמוד להיות ממציאה בעצמך את חייבת להכיר את סייג' הלן. היא קוסמת דגולה ואישה נפלאה. יש לה כל מיני סוגים של משחקים והיא רוצה שנשחק בהם כדי שהיא תוכל לבחון אותם. אנחנו מתגוררים בקרבת מקום, מרחק הליכה מכאן. רוצה לבוא ולפגוש אותה?" הציע אנטון.

"ממש עכשיו?" סופי נשמעה נרגשת.

"כן, בטח. קדימה, למה את מחכה?" הוא לקח את ידה ומבלי להסס עוד רגע נוסף הם צעדו יחד לעבר ביתה של סייג' הלן.

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי 42 ₪
קינדל 42 ₪
מודפס 98 ₪
דיגיטלי 44 ₪
מודפס 88 ₪
דיגיטלי 35 ₪
מודפס 103 ₪
דיגיטלי 37 ₪
מודפס 78 ₪
דיגיטלי 45 ₪
קינדל 45 ₪
מודפס 109 ₪
עוד ספרים של אוריון - הוצאה לאור
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il