בסוף ספטמבר 1941, בעת שחיילי הצבא הנאצי ועוזריהם הליטאים נכנסו לעיירות מחוז שווינציאן שבליטא, נמנו בכפר החקלאי הקטן סטויאצישק כשלוש מאות ושישים יהודים. "עליכם לארוז מזון ומטלטלין לשלושה ימים", פקדו השוטרים הליטאים על יהודי המקום, "ובעוד שלוש שעות להתייצב במבואות הכפר לעבודות עבור הצבא הגרמני". שנים עשר מהתושבים, בני משפחתו של הסופר בהם זוג הורים ובתם - תינוקת בת שלושה שבועות, החליטו לעשות מעשה ולא לשעות לפקודה, נמלטו בעור שיניהם אל היערות מבלי לדעת מה צופן להם העתיד. בשלוש השנים הבאות עברו השנים עשר מסע הישרדות ותלאות בלתי נתפס של ייסורי גוף ונפש: שלג וכפור, רעב ומחלות, התמודדות בלתי פוסקת עם מכשולים וסכנות. ולצד כל אלה - לבטים ושאלות קיומיות, הרהורי כפירה ומשברי אמונה חריפים. רק חמישה מהם שרדו, בתוכם הוריו של הסופר ואחותו. סיפורם של בני המשפחה שנטלו גורלם בידם, הוא סיפור של תושייה, מנהיגות, נחישות, אמונה וגבורה. זכרונותיה של רחל, אמו של הסופר, מימים רחוקים של טרם שואה, משולבים וארוגים בסיפור ההישרדות המופלא. חיים גן טוב, יליד חדרה (1951), נשוי ואב לשלוש, מתגורר בהר אדר. זהו ספרו השלישי.
עמ' ראשונים: עשרה שוטרים ליטאים יום שישי טרם שבת תשובה, 26 בספטמבר 1941, היה יפה כקודמיו. שמי התכלת היו צלולים, בהירים וחפים מענן, ניגוד מוחלט לאווירה הקודרת ולחשש הכבד מפני הבלתי ידוע, שהלכו והשתלטו על סטויאצישק מאז פלשו הגרמנים למזרחה של פולין, שלושה חודשים קודם לכן. זו הייתה שעת אחר צוהריים מוקדמת וכמעט הכול עסקו בסיום ההכנות לשבת. נשות הכפר טרחו על מנות הדג הממולא, החמין ושאר מטעמי חג, ובאחדים מהבתים להטו עדיין התנורים. לפתע, משום מקום, קרעו צעקות רמות את שמי העיירה, החרידו את הכול: "יהודי הכפר סטויאצישק, הקשיבו הקשיבו! עליכם להכין לחם וצידה לשלושה ימים, ולהגיע אל כיכר הכפר עד השעה שש! מי שלא יעשה כן או שינסה לברוח – יירה!" זאת הייתה פקודתם של עשרה שוטרים ליטאים אנטישמים, חלקם שיכורים, שנכנסו לסטויאצישק בפקודת צבא גרמניה הנאצית. רגעים קודם לכן, בחדרה בבית הוריה ר' פסח וחנה וולק, סיימה רחל גנטובניק (וולק) להיניק את רבקה'לה, בתה התינוקת בת שלושה וחצי השבועות. את השאגות שעצרו את נשימתה והקפיאו אותה במקומה שמעה בעת שביקשה להחזיר את התינוקת לעריסתה בפינת החדר. אשר יגורנו בא לנו! חלפה מחשבה בראשה. מלבד הוריה היו עימה בבית באותה עת אחיה אברהם ואחותה שיינה, אך בעלה, ישראל, טרם שב מעבודתו. כל בני המשפחה מיהרו לפינת האוכל, זוכרים היטב את הדברים שסוכמו בפגישה המשפחתית באותו המקום בדיוק, שלושה שבועות קודם לכן. מאז אותו ערב לא חלף אפילו יום אחד מבלי שהנושאים הללו הטרידו והעסיקו את בני המשפחות. "הנה, אין ספק כי הגיעה השעה," אמר ר' פסח, "יום מר ונמהר הוא, אבל עלינו להתארגן במהירות ליציאה, עם כל הקושי והכאב." קולות בהלה וקינה פשטו בכפר מקצה לקצה. "לאן נלך?" שמעה רחל את שכנתה חנה לאה מקוננת, "לאן הם לוקחים אותנו עם ילדינו הקטנים? לילדיי אין אפילו נעליים לחורף!" "להיכן הם מתכוונים להוליך אותנו?" שאל חרישית חיים גנטובניק, אביו של ישראל, "הרי אני מתגורר כאן בסטויאצישק כל חיי עם אשתי וילדיי, ולפניי חיו בבית הזה הוריי והורי הוריי. בעשר אצבעות בנינו את מה שיש לנו. לנטוש את ביתי ובית אבותיי כמוהו כמוות בשבילי." איש שקט ונינוח היה חיים. מימיו לא פגע או העליב אדם כלשהו. בזכות עבודה מאומצת שלו ושל ילדיו השתפרה פרנסתו במהלך השנים, והוא ובני ביתו חיו בנוחות יחסית גם לאחר העברת השלטון מפולין לברית המועצות הקומוניסטית כשנתיים קודם לכן. עם נסיגתם המבוהלת של הסובייטים שנכפתה על ידי הצבא הגרמני הפולש, לא היה חיים יכול להבין את המגבלות ואת הגזרות החדשות שכפו הנאצים על היהודים. עתה, כשהוא בן שישים ותשע שנים, סירב לעכל את כניסתם הרועשת של השוטרים הליטאים ואת דרישתם שיפנה את ביתו, למרות שהוכן לאפשרות הזאת. "לאן אלך? אין לי מקום ללכת אליו," קונן. הוא התיישב בין ספרי הקודש שלו ופתח במלמול חרישי ונוגה של פסוקי תהלים. "מה הם רוצים מאיתנו, הבהמות האלה?" שאל ר' מויש'ה קימל. גם כך איבד את רגלו בימי המלחמה הגדולה בראשית המאה וכבר שנים נע אך בקושי בעזרת רגל תותבת שהלכה ובלתה עם הזמן. "אינני הולך לשום מקום, וזהו דברי הסופי! אין הם יכולים להשליכני מביתי." ר' קימל הקשיש לא מילא אחר דרישת השוטרים הליטאים לפנות את ביתו ולצאת למקום הריכוז בכיכר שבפאתי הכפר. כוחותיו לא עמדו לו עוד. במשך יומיים תמימים נותר לשבת בביתו לבדו, מבכה את סטויאצישק שלו. ביום ראשון בבוקר מצאוהו שוטרים ליטאים בביתו. הם הוציאו אותו לשדה הכותנה הקרוב וירו בו למוות, מותירים את גופתו למאכל עוף השמיים. "מה רוצים החיות האלה מאיתנו?" שמעה רחל את שכנתם הקרובה, דבורה, ממררת בבכי, "עמלנו שנים רבות כל כך!" רחל, שהעריצה את דבורה, התקשתה לשאת את כאבה. דבורה התאלמנה בגיל צעיר ונותרה עם שני ילדיה הקטנים, אברמל'ה ומוישל'ה. לבדה, בריאותה רופפת, עבדה בפרך להביא פת לחם לביתה. בלא שיימצא עזר כנגדה נאלצה לטפח, לגדל ולהוליך את בהמותיה אל השדה. בבית דל ורעוע התגוררה, ובזלוטים האחרונים שהרוויחה שלחה את ילדיה ללמוד בחדר. עבודתה המאומצת של דבורה גרמה לה להזדקן בטרם עת. היא מנעה מעצמה מזון, ואת הגבינות, החמאה והביצים, יבול הרפת והלול שלה, מכרה בכפרה ובאלה הסמוכים לו. גופה ופניה הלכו וכחשו, אך היא התמידה לחסוך כל זלוטי על מנת לשפר את תנאי החיים שלה ושל ילדיה. מייד עם הגיעו למצוות החל אברמל'ה, הבכור, לעזור לאימו. הוא השתלט על ענייני הבית והחקלאות ולא יצא עוד לשחק עם חבריו הילדים. אברמל'ה הבין כי מעתה הוא שותף מלא בנטל אחזקת הבית ופרנסתו. השכם בבוקר, בעוד מרבית בני הכפר נמים את שנתם, הוא היה כבר בשדות החיטה והכותנה. בהמותיו היו הראשונות לקבל את מזונן, ושדותיו ראשונים להיקצר. הוא נחשב שווה למבוגרים ולמנוסים, ותמיד נכון היה לסייע לאחרים. כמה שנים חלפו, והיגע וההתמדה נשאו פרי. מזונם של דבורה וילדיה השתפר ומדי פעם אף הצליחו לרכוש בגד חדש. כשהגיעו בניה לבגרות הוטב מצבם עוד יותר, והשניים בנו והקימו בעיבורו של הכפר, על גבעה הסמוכה לביתו של ר' קימל, בית חדש למשפחה. מדי בוקר השכימה דבורה, נשאה ידיה לשמיים והודתה לאלוהים: "תודה לך אלוהים יקר על שבירכת אותנו ברוב טובך." עתה יכלה רחל לחוש את ליבה השבור של דבורה, שהמשיכה לקונן מרה בבית הסמוך. "לאן אתה רוצה, אלוהיי, שאפנה עכשיו?! מדוע אתה מבקש שאעזוב את ביתי? מה עשינו, שעלינו להשליך את כל שעמלנו בפרך עבורו? לשם מה? לשם מה?!" "הצילו, יהודים! שריפה גדולה משתוללת!" גם את זעקתה של ליבקה, מהבית שממול, שמעה רחל. ליבקה ושמואלק'ה, חשבה, וששת ילדיהם. כמה מצוקה וסבל עברו עליהם עד שהגיעו הילדים האלה לבגרות. ובתם ברונקה, שלמדה בגימנסיה בעיירת המחוז שווינציאן, שליבקה כה התגאתה בה תמיד. ברונקה, עם חיוכה המקסים, הצמות השחורות והעיניים הבורקות... ברונקה תאבת הידע, שבחופשותיה הייתה מחכה לרחל כדי לספר לה על הספר האחרון שקראה, ואחר כך מנסות להסיק מה יכול הקורא ללמוד ממנו. והבת השנייה, יהודית, שעבודות התפירה והרקמה שלה היו לא פחות מנפלאות, וכעת, סוף־סוף, יכולה גם היא לעזור בפרנסת הבית. והן כה יפות ועדינות, שתי הבנות... ממרחקים, עודנה עסוקה בהכנות אחרונות להימלטות מהבית, המשיכה רחל לשמוע זעקות, בכי ותחנונים קורעי לב. לייבע הגדול, על עשרת ילדיו, התקשה להיפרד מבית הכנסת. עוד זמן רב עמד נטוע בפתחו, מנשק את המזוזה. "איני רוצה לוותר עלייך... אוי, כמה אינני רוצה לעזוב את סטויאצישק שלי," מלמל. בבית משפחת וולק לא יכלו רחל, הוריה ואחיה לדמיין מה עומד לקרות באמת ומה צופנים הימים הקרובים ליהודי המקום. הם העריכו שבכוונת השוטרים הליטאים לגרשם מהכפר, למחנה עבודה אולי, ולחמוס את בתיהם ושדותיהם. כמה שבועות קודם, למוחרת מפגש שבו סיכמו בני משפחות וולק וגנטובניק את צעדיהם לקראת כניסתם האפשרית של הנאצים לכפרם, טמן ישראל בשק כמה פריטים שאותם ראה כהכרחיים למקרה של הימלטות חפוזה. ביניהם היו מזון יבש, גרזן, מסור, בקבוק עם חומר מאיץ בערה ופריטי עזרה ראשונה – תחבושות, יוד ותרופות בסיסיות. את השק הסתיר בבקתה בקצה השדות של משפחתו, בקרבת היער. בימים האחרונים הצליחו גם בני משפחת וולק להטמין במקומות מחבוא שונים כמה פריטים בעלי ערך רגשי מיוחד. היו שם שני זוגות של פמוטי זהב, ירושה מהוריה של חנה וולק, החנוכייה שאותה אהבה סורל, אימו של פסח, יותר מהאחרות ועוד כמה תשמישי קדושה, שהיו אהובים על שניהם משחר נעוריהם. לבד מאלה הכין אברהם וולק, אחיה של רחל, רשימה של פריטים בסיסיים שיהיה עליהם לקחת עימם ביום פקודה. בין הפריטים שרשם היו גם כסף מזומן ותכשיטי זהב, אך כאלה היו בביתם במשורה. לפתע נפתחה דלת ביתם של ר' פסח וחנה וולק בסערה, ואתל גנטובניק, אחותו של ישראל, פרצה פנימה כשעל כתפיה מעיל קל ולרגליה ערדליים ללא גרביים. הכול הביטו בה במתח, מחכים למוצא פיה. "אל תפחדו, קינדרל'ך, אלוהים איתנו!" אמרה, מנסה להרגיע אך בה בעת להעמיד את הנוכחים על חומרת המצב, "הם באו לכפר כדי לקחת אותנו למחנה עבודה בפוליגון. כל מי שיעשה כדבריהם ויצא לכיכר ימות שם מרעב, בפוליגון. אני בטוחה בכך! נברח מכאן, ואלוהים יהיה בעזרנו! מהרו ילדים, השוטרים הולכים ומתקרבים אלינו!" המצב רע מאוד, חשבה רחל. היא ידעה שאין מושיע, אף אחד אינו עומד להגן עליהם. הוריה התגוררו כאן, בסטויאצישק, זה שבע שנים. לאחר פטירתו של סבה, מוישה וולק, סירב אביה להשאיר את ענייני המשק בידיים זרות, והוא ואימה עברו לכאן משווינציאן. שלוש שנים אחר כך כבר היו להם, לפסח ולחנה, שלוש פרות בוגרות ובשלות ותוספת הגונה של כבשים, אווזים וברווזים, ועתה היו חייבים לעזוב ולהפקיר את כל אלה. אולי שם, בביילורוסיה, ניסתה רחל לחשוב באופטימיות, היהודים אינם נשלחים למחנות עבודה? אולי המצב שם אינו גרוע כמו בווילנה ואצלנו... ברגעי החרדה הללו, לראשונה בחייה, ראתה רחל את אביה בוכה. "איך אני יכול לעזוב את החווה? את ספרי הקודש היקרים לי כל כך? איך אוכל לנטוש את בית הוריי ואבות אבותיי?" בשק אחד טמן ר' פסח שני חצאים של כיכר לחם, חולצה ומעיל, ולאחר תחב ספרון תהלים ועוד כמה ספרי קודש. חנה אשתו, רועדת ובוכייה אף היא, ניסתה לנחמו. "אל תבכה, פסח, אלוהים יעזור לנו בדרכנו," אמרה בעודה ממקמת את הסידור המיוחד של תנועת החסידות בשק החפצים.
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
