דף הבית > טאצ'דאון
טאצ'דאון
הוצאה: דיווה - הוצאה לאור
תאריך הוצאה: 05-2024
קטגוריה: ספרי רומנטיקה וארוטיקה
מספר עמודים: 358

טאצ'דאון

         
תקציר

"תגידי, להיות כלבה זה המצב הטבעי שלך, או שאת פשוט מקנאה באחותך על זה שהיא קיבלה זיון מעולה הלילה?"

אני מרגישה בערה לא נעימה אי שם בבטן.

אני מכירה את התחושה הזאת היטב.

ככה מתהווה שנאה.

"רובי היא לא אחותי, חמור אידיוט שכמוך. היא אימא שלי."

צ'ייס פאקינג קנינג הוא כוכב פוטבול, אליל הבנות באוניברסיטה ושחצן מעצבן שמסתכל עליי כמו על פרס. תוסיפו לכל זה את המפגש הראשון הבלתי נשכח שלנו ותקבלו את האויב הכי גדול שלי.

מערכת היחסים שלנו מתאפיינת בכך שהוא מנסה להשכיב אותי בכל דרך אפשרית, ואני שולחת אותו לכל הרוחות. ואתם יודעים מה – זה אפילו עובד לזמן מה, אבל בכל פעם שהוא נוגע בי כוח הרצון שלי עומד למבחן.

האנטר מלאכית המוות בראדשו היא אסון מהלך שהורסת כל מה שהיא נוגעת בו. היא לא שפויה, עקשנית וכלבה אמיתית.

כל פגישה שלנו היא משחק הישרדות – ברגע שאני מתחיל לנצח, היא משנה את חוקי המשחק.

מצד אחד להתאהב בה שווה ערך למשיכת נצרה של רימון יד, ומצד שני, מי לא אוהב את תחושת הסכנה הזו?

טאצ'דאון הוא רומן רומנטי עכשווי מאת סולה ריין, סופרת רבי־מכר פופולרית עם קהל מעריצים רב, שמחכה בשקיקה לספר הבא שלה. היא רוקמת סיפורי אהבה שמסוגלים להפשיר אפילו לב קפוא, והכתיבה שלה מתובלת בפלפל שחור, צ'ילי חריף ולקינוח עוגת ליים מתקתקה (ראו מתכון בסוף הספר).

פרק ראשון

פרק 1

האנטר

"הו, כן... פאק, כן!"

בום. בום. בום.

"אלוהים אדירים!"

אני מתעוררת בחושך. רק אור עמום מפנס הרחוב מסתנן מבעד לווילונות המוגפים חלקית, וחושף מעט את קווי המתאר של החפצים בחדר החשוך. אני מתרוממת על המרפקים ומביטה בעיניים מצועפות משינה בשעון המעורר הדיגיטלי שליד המיטה שלי. שלוש בלילה, לעזאזל. פשוט נפלא.

"אלוהים, כן! ככה..." אימא שלי ממשיכה לגנוח מעבר לקיר בלי לנסות להסוות את צעקות העונג חסרות הבושה שלה.

הקירות בבית הכפרי החד־קומתי שלנו דקים כל כך, שאני שומעת בבירור כל אנחה, גניחה, טפיחה או חריקה קצבית של המיטה שלה, שעומדת צמוד לקיר שלי מעברו השני.

אני מעווה את פניי בגועל, מתהפכת על הבטן ומכסה את הראש בכרית. היא מריחה מסבון לבנדר בשילוב הבושם שלי "מתוקה כמו ממתק" של אריאנה גרנדה. לניחוח הקל של המרשמלו המעורבב בריח הסדינים המכובסים יש השפעה מרגיעה עליי. אני עוצמת את עיניי ומתחילה להירגע בהדרגה, מנסה להתנתק מהצעקות המופקרות באמצעות הזיכרונות על החלום הלוהט שלי בכיכובו של ארון פייפר החתיך מזמין אותי לשחות איתו בבריכה שנקטע באמצע...

בום. בום. בום. בום.

"כן, ככה... וואו, פאק!"

עוד מעט הם יסתמו, אני מזכירה לעצמי בלב וממוללת באצבעותיי את קצות הכרית. בעוד בערך רבע שעה, עשרים דקות הכול יסתיים. עוד חובב סקס ללא מחויבות וחסר שם ירוקן את תוכן הביצים שלו ויעוף מכאן לנצח.

הם תמיד עוזבים.

זו הקללה של בנות משפחת בראדשו שהוטלה עלינו לראשונה על ידי סבא שלי, אבא של אימא שלי. הדפוק המסריח הזה עזב את סבתא שלי ברגע שנודע לו שהיא בהיריון, וברח ברוב פחדנותו ללקסינגטון שבקנטקי. אם להאמין לפייסבוק, הוא מתגורר שם עד עצם היום הזה.

כמה שנים לאחר עזיבתו, מרגרט בראדשו התאהבה שוב. מנוול בשם דרק שבה את ליבה, גנב את כל כספה עד הסנט האחרון ואחר כך עזב את העיר במהירות, ומאז היא לא שמעה ממנו. מאותו היום סבתא החליטה שהיא גמרה עם גברים ושמעכשיו היא חיה לבדה בבית כפרי קטן בקי־ווסט, מלמדת חשבון בבית הספר הקתולי המקומי, ונראה לי שהיא מאושרת.

המצב עם הגברים של אימא שלי היה עוד יותר גרוע.

הכול התחיל מבן־זונה חסר לב שהקסים בחורה נאיבית בת חמש־עשרה ואחר כך אנס אותה בתא שירותים מזוהם בבית קפה בצד הדרך ואז נסע אל עבר האופק רכוב על האופנוע שלו, מותיר לה למזכרת מתנה חמודה — אותי. המשטרה לא הצליחה למצוא אותו. כנראה לנסות להשיג אופנוען זה כמו לרדוף אחרי הרוח.

למרבה המזל, באותו הזמן סבתא שלי כבר הייתה חברת קהילה מכובדת ואהובה בכנסייה הקתולית, שאינה רואה הפלות בעין יפה, והיא מצאה את הדבר הנכון לומר שישכנע את בתה לשנות את דעתה, מה שהציל את חיי. לאחר שנולדתי, אימא שלי לקתה בדיכאון קשה ונדרשה לטיפול ארוך מאוד. בחמש השנים הראשונות של חיי, סבתי מרגרט הייתה היחידה שטיפלה בי ובעצם הייתה האפוטרופוס הרשמי שלי. אבל למרות כל הנסיבות האיומות האלה, גדלתי כילדה מאושרת ונמרצת, מוקפת באהבה חסרת תנאים מצד אימא וסבתא — הנשים החזקות ביותר שאני מכירה.

כשרובי בראדשו מצאה את דרכה אל מחוץ ליער האפל של הדיכאון וניסתה להמשיך בדרכה מחדש, היא אספה פריט נוסף לקולקציית המניאקים שלה. שמו של הבחור היה גריידי וולש — הוא היה רוקר בן עשרים וארבע מאיידהו. לאחר שנתיים של מערכת יחסים אימא הבינה שהיא לא מסוגלת לסבול יותר את הבגידות שלו ואת מסעות ההופעות הבלתי נגמרים שלו ברחבי ארצות הברית וסילקה אותו. אחר כך היא ניסתה לפצוח במערכות יחסים עוד כמה פעמים, אבל שום דבר טוב לא יצא מזה. כל הזמן נקרו בדרכה רק אידיוטים מחורבנים שכל מה שהם היו מסוגלים לעשות זה רק לפגוע ולאכזב.

בסופו של דבר, ברגע שמלאו לי שמונה־עשרה שנים, אימא שלי ואני הגענו להסכם: היא מממנת לי את הלימודים באוניברסיטת החלומות שלי, ואני משלימה עם זה שאת הבית שלנו יפקדו מדי פעם החברים החד־פעמיים שלה שיישארו ללילה, כי בתקופה האחרונה רובי דוגלת בגישת הסטוצים בתור סוג היחסים היחיד שנכון עבורה עם גברים.

בום. בום. בום. בום.

"לעזאזל איתכם!" אני צועקת בזעם ומביטה על מספרי השעון הדיגיטלי שזוהרים בחושך. "ארבעים דקות?! הבחור הזה לקח ויאגרה או משהו?"

לבסוף, קצב דפיקות ראש המיטה בקיר מאיץ ואז שוקט באחת, ואני שוב שוקעת בשינה.

צלילי השיר "Born for This" של להקת The Score פועמים מתחת לעור שלי בזמן שאני מתעסקת עם מתקן המים החדש. אימא אסרה עליי לאכול ולשתות לפני הצילומים, שיתקיימו בעוד כמה שעות, אבל לא אכפת לי. קודם כול, "בואי תבחני את העצבים שלי" זה המשחק המשפחתי האהוב עלינו, ושנית — אחרי ריצת בוקר מתישה אני פשוט מיובשת מצמא.

צעדים כבדים נשמעים מאחורי גבי, וכעבור דקה אני כבר מתבוננת בבחור זר שלבוש אך ורק בתחתוני בוקסר של קלווין קליין שעוטפים בחוזקה ישבן מעולה, מסתובב בסלון שלנו בחיפוש אחרי הסמרטוטים שלו.

"אני יכולה לקרוא לך 'אבא'לה' מעכשיו?" אני צועקת לעברו בטון משועשע.

הגבר מפנה את ראשו ומבטינו נפגשים. עיניי נפערות כי הוא נראה צעיר בטירוף — בן עשרים, אולי קצת יותר. זה בדיוק סוג הבחורים שאני מעדיפה לשמור מהם מרחק. אתם יודעים, יפיופים סקסיים כאלה שהתרגלו לכך שכולם מתים עליהם, שחיים בתסריט קבוע של "לדפוק ולזרוק" ומאמינים שהעולם סובב רק סביבם.

תווי פניו עדינים אבל מרשימים: סנטר גברי ומגולח למשעי, גומת חן דומה לשלי, שפתיים תפוחות, גבות עבותות ומבט תקיף של עיניים חומות מעוטרות בריסים שחורים כפחם, ארוכים באופן לא רגיל לגבר. אם לא היה לו שלט ענק על המצח עם הכיתוב: "זיינתי את אימא שלך אתמול בלילה", הייתי מקטלגת את מראהו החיצוני כיצירת אומנות.

"איפה הג'ינס שלי?" נשמע קולו הנמוך והעמוק, מתגלגל כרעם.

"אי שם בין הטאקו המקולקל וקופסת הטונה הריקה," אני מגחכת ומשלבת את זרועותיי על חזי.

הוא ניגש לעברי באיטיות, גופו השרירי בגודל משאית מטיל צל על האגו שלי. אני נדרכת מייד ומנסה להיזכר באיזה צד של המגירה מונחים הסכינים.

לעזאזל, הוא ממש גבוה.

למרות גובהי הבלתי מבוטל של מטר שבעים וחמש, אני בקושי מגיעה לו עד הסנטר.

מר סבילות מינית נעצר במרחק צעד ממני, חושק שיניים ומעביר את ידו בעצבנות על שערו החום־כהה, שבו כמה קווצות שיער שהובהרו בשמש. אני מספיקה להבחין בקעקוע קטן בחלק הפנימי של אמת ידו — דגל פיראטים.

"זרקת את הבגדים שלי?"

"אתה מתכוון לזבל חסר הטעם הזה שזרקת בכל רחבי הבית שלי כמו עמי ותמי שפיזרו פירורי לחם באגדה?"

המבט החצוף שלו מרפרף על גופי, שכל סנטימטר חשוף בו מבריק מזיעה אחרי הריצה, ומשתהה על רגליי שנתונות במכנסונים קצרים.

"תגידי, להיות כלבה זה המצב הטבעי שלך, או שאת פשוט מקנאה באחותך על זה שהיא קיבלה זיון מעולה הלילה?"

אני מרגישה בערה לא נעימה אי שם בבטן.

אני מכירה את התחושה הזאת היטב.

ככה מתהווה שנאה.

"רובי היא לא אחותי, חמור אידיוט שכמוך. היא אימא שלי."

הבעת הפנים שלו פשוט אדירה. אני מתענגת על כל קמט אנכי שמופיע על גשר האף שלו, מקרבת לשפתיי כוס מים, שותה כמה לגימות ומניחה לנוזל הקריר להפיג את המתח שהצטבר בגופי.

אימא שלי בת שלושים וחמש, ובמקרה שלה הגיל הוא רק מספר. רובי לוהטת יותר מהמלאכיות של ויקטוריה'ס סיקרט, והמאבטחים במועדונים עדיין דורשים ממנה להראות תעודה מזהה בכניסה. לא אתפלא לגלות שהיא עשתה עסקה עם השטן בעצמו ומסרה לו את הנפש שלה בתמורה לנעורי נצח, אבל עמוק בלב אני מקווה שזה איזשהו גן אנטי־אייג'ינג כמו זה שיש לג'ניפר לופז או ג'ארד לטו, ומקווה שירשתי אותו גם כן.

"אימא שלך?!" שואל השרירן בתדהמה.

בדיוק אז נשמע צלצול שקט של טלפון נייד, אי שם מעבר לדלת הצדדית שמובילה מהמטבח לחנייה המקורה, והבחור נאנח בהקלה ומאבד כל עניין בשיחה שלנו. הוא חולף על פניי באופן לא מנומס בעליל, רץ במדרגות לעבר החנייה ולאחר דקות ספורות נשמעות משם קללות עסיסיות.

כן, באמת זרקתי את הבגדים שלו לתוך אחד הפחים.

ניקיון של יום ראשון זה טקס קדוש, לא פחות.

אני יוצאת החוצה מבעד לדלת הראשית ורואה את האורח הלילי של אימא שלי חוצה את החצר שלנו, מכפתר תוך כדי תנועה את מכנסי הג'ינס שלו ואז מתיישב על אופנוע שחור נוצץ. למראה המחזה הזה רעד קל חולף בגוף שלי, ואני מחבקת את כתפיי בידיי בחוזקה בניסיון להשקיט אותו.

אני שונאת אופנועים מחורבנים.

אני שונאת בחורים שרוכבים על אופנועים מחורבנים.

יש לי כל כך הרבה מוקדי שנאה שכבר אפשר לרשום אותם כמדינה מספר חמישים ואחת על מפת ארצות הברית.

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי49 ₪ 29 ₪
מודפס 98 ₪
דיגיטלי 47 ₪
קינדל 47 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 49 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
עוד ספרים של דיווה - הוצאה לאור
דיגיטלי38 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 59 ₪
דיגיטלי38 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 59 ₪
דיגיטלי38 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 59 ₪
דיגיטלי38 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 59 ₪
קופון: KAN
דיגיטלי38 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 59 ₪
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il