מחשבות שטניות

'ברחובות קוראים לי 'דיאבלו', ואני חי עם אש השאול בשלום ובהבנה שהיא חלק ממני. זה מה שהפכתי להיות.'

מורנה לופז
"דיאבלו אמר לי פעם שהפחד עושה לי טוב. הוא צדק."
הפחד מתדלק אותי בשנאה, נקמה ורצון לחיות, אז התרגלתי אליו.
האיש האכזר ביותר בארגנטינה קנה אותי מאבא שלי, הוא מנסה להשפיל אותי ולזלזל בי, אבל אני מיומנת מספיק בשביל שהוא לא יצליח. בקרוב גבריאל יבין שמצא יריבה ראויה, אבל איך אוכל להילחם בשטן בלי לוותר על נשמתי?

גבריאל קביירו
"אם רק אחשוד שאת מנסה לברוח, אכלא אותך בחדר לנצח, מובן?"
מורנה היא כמו סמים קשים – אתה יודע שהיא תהרוג אותך בסופו של דבר, אבל העונג בהווה משכיח את קול ההיגיון.
הגיע הזמן לחזור לעצמי ולהוכיח לה שהרע תמיד מנצח.
אני יודע את זה כי בדקתי את כל סיפורי האגדות.
הסוף הטוב והמתוק הוא שקר שנועד לא לפגוע בילדים תמימים וטהורים כמו מורנה.

מחשבות שטניות הוא רומן פשע לוהט.
תהילה יעקובוב היא סופרת בז'אנר הרומנטי, זהו ספרה החמישי. הספרים הקודמים שלה יצאו גם הם בהוצאת דיווה וזכו לאהבת הקהל.

פרק 1

מוֹרֵנָה

"אחת... שתיים..." אני ממלמלת לעצמי ומשרבטת על דף שתלשתי ממחברת הלימודים שלי את קרני השטן. פניו מצטיירות בראשי בדיוק כפי שזכרתי אותם מהחלום שחלמתי בלילה הקודם. הוא יפה ועוצמתי אך פגיע, בשר ודם. הדיו הכחול עומד להיגמר ואני מנערת מעט את העט.

"ועכשיו העיניים..." קצה לשוני משתרבב מפי כשאני ממקדת את כל תשומת ליבי במילוי עיניו המצוירות בצבע כחול. "זה לא מתאים," אני נושפת בתסכול. אצטרך עט שחור.

האם חלום על השטן הופך אותו לסיוט?

השיר אנג'לס של רובי ויליאמס מתנגן ברדיו ומפר את הדממה ששוררת בתא המשרדי שלי, המופרד מהתאים האחרים שלצידי בקיר נמוך וזכוכית שקופה. אני מזמזמת אותו בהנאה ובוחנת את הציור ששרבטתי. המזגן מקפיא את החדר. טוב, זה עדיף על החום והלחות שבחוץ.

"דוּלְסֵה1, אני מעבירה לך את השיחה, זה שוב השטן," לאורה צועקת ומסתובבת לעברי על הכיסא בעודה לוחצת על כפתור ההשתקה. הצעקות שלה נשמעות בקושי. "האדון לא מפסיק להתקשר," היא צועקת שוב במקום להתקשר לשלוחה שלי, "אין הגבלה לכמות האורגזמות שגבר יכול להגיע אליהן ביום אחד?" חיוכה השובבי שמלווה בריקוד הגבות הקבוע, מצחיק את הבנות שיושבות בעמדות האחרות.

בהתחשב בכמות הבונוסים שהצטברו לי היום רק בזכותו, אין לי בעיה שאפילו השטן בכבודו ובעצמו יתקשר אליי וישמע את הגניחות הכי טובות שלי. אני מסמנת לה להעביר לי את השיחה באצבעותיי המחקות את מתאר הטלפון על אוזני. אוזניית המדונה מפריעה לי, כבר שכחתי שהיא עליי.

חמש שעות במוקד 'חושים' שוות ערך ליום עבודה של עשרים שעות במוקד מכירת מכשירי חשמל. אנחנו מוכרות את הקול שלנו, וליתר דיוק את הגניחות שלנו. בהתחלה זה היה מוזר כי את עושה סקס עם זרים, אבל אף אחד לא נוגע בך. גם לא את בעצמך. מרבית הלקוחות הם גברים ולא אכפת להם עם מי הם מקיימים יחסי מין טלפוניים. הם מדמיינים את האישה שמעבר לקו, ואם היא שחקנית טובה מספיק — הם מסופקים.

החוקים הם פשוטים ומקלים את העבודה: אסור לשאול שאלות אישיות, ולכל אחת יש כינוי. הכינוי שלי הוא דולסה, של לאורה — גָאטָה2, והיא החברה היחידה שלי פה. כשהיא התחילה לעבוד כאן, היא מייד ניגשה אליי והציגה את עצמה, וכך התחברנו. מדי פעם, כשיש לה משמרות צפופות, היא ישנה אצלי. היא גרה באזור היוקרתי של בואנוס איירס, ומעולם לא התארחתי אצלה כי אין לי זמן או כסף לנסיעות או לחופשות כרגע.

יש לנו הפסקה אחת במשמרת שבמהלכה אנחנו רשאיות להתאוורר בחוץ, אבל לרוב אני בוחרת להישאר בעמדה החצי שקופה שלי, פשוט להתנתק מהשיחות ולשבת קצת בשקט. לצאת מהבניין ולהיכנס אליו כמה פעמים ביום לא בא בחשבון מבחינתי. אני לא מעוניינת שידעו במה אני עוסקת, ולכן מעדיפה לעבוד במשמרות המאוחרות, כשמחשיך וכשהבניין כבר ריק מאנשים. למרות שמסוכן להסתובב בשכונת לָה בּוֹקָה בלילות, שעות הלילה נוחות לי, בעיקר כי הן מפנות לי את שעות היום לעיסוקים אחרים.

בכל מקרה, באופן רשמי המוקד שלנו ידוע כמוקד מכירות של מכשירי סלולר, ואכן אנחנו גם מוכרות טלפונים מדי פעם ומקבלות בונוס על כל מכירה. המוקד נמצא במרתף ענק שמחולק לתאים מרוחקים וסגורים. חלקם העליון של קירות התאים הוא שקוף, עשוי זכוכית ממורקת. יש כאן עשרה תאים, וכשאני עוברת ביניהם בדרך למטבחון כדי להכין לי קפה בשעות הלילה המאוחרות, תמיד נשמעות בהם שיחות. ממקומי אני מסוגלת לצפות בבנות היושבות בתאים הסמוכים לשלי, ולתקשר איתן בפנטומימה (או בצעקות, כפי שלאורה מעדיפה).

מעלינו יש בניין מסחרי פשוט וישן עם חנויות של מוצרים לבית ומכולת קטנה. העסקים האלה שייכים לאותו בעלים, והוא בדרך כלל נחמד אלינו ומתגמל אותנו בבונוסים בחגים ובתלושים למכולת. השעות שלי גמישות ואני בונה לעצמי את לוח הזמנים בכל סוף שבוע, מכיוון שאני סטודנטית בשנה השנייה ללימודי רפואת שיניים באוניברסיטת בואנוס איירס.

הטלפון מצלצל ואני עונה ללאורה בעודי שומרת על קשר עין איתה.

"אני כבר מסיימת. אולי תגידי לו שאני לא נמצאת?" אני מביטה בה והיא מטלטלת קלות את הראש בבלבול ואז מניפה את ידיה באוויר.

'מה?' היא מסמנת בשפתיה בלי קול.

עיניי נפערות כשההבנה נוחתת במוחי, שורפת ומבהילה. אני בולעת רוק ומתנשפת לרגע.

"אדוני?" אני מצייצת ברעד. אלוהים, תעשה שהוא לא יהיה על הקו!

"אז את מסיימת," הוא נוהם.

אני מסוגלת להרגיש את הזעם שלו דרך האוזנייה, כבד ומלא באלימות. זה מפחיד אותי לרגע אז אני ממשיכה לשתוק, משתדלת לחשוב על מילים הגיוניות. בכל זאת, הוא כמעט מממן לי את הלימודים בלי שידע זאת. מדי פעם, כשהבנות בהפסקה או עסוקות בשיחות בעצמן, אני נוגעת בעצמי. אני עושה את זה רק בשיחות איתו ולדעתי הוא יודע את זה, כי הוא מתקשר ומבקש רק אותי, את דולסה שלו. ככה הוא קורא לי, 'דולסה'. אני בטוחה שהוא שוחה בכסף, כי שיחה איתי עולה עשרת אלפים פסו והוא מתקשר כמה פעמים ביום. אני מרוויחה שישים אחוזים מהתשלום, וזה הרבה יותר ממה שיכולתי להרוויח בעבודה של שתיים־עשרה שעות במקום אחר.

"כן, אדוני. כבר מאוחר ועליי לסגור. אני מצטערת..." אני מכחכחת בגרוני, "תוכל לשוחח עם גאטה," אני אומרת ומתחרטת מייד. משום מה אני לא רוצה שישוחח עם אף אחת אחרת. התירוץ העלוב שאני מספרת לעצמי הוא שאולי הוא יתמכר אליהן ואז אפסיד את הכסף הזה, אבל אני לא מאמינה לזה בעצמי.

אני שומעת גיחוך עמום וזחוח. גבי מזדקף לפתע וצמרמורת חולפת בגופי, מין תחושה משונה כאילו הוא עומד לידי ומביט בי חשופה. אני שומעת את נשימותיו הכבדות. הייתי רוצה לדעת איך הוא מריח ואיך הוא נראה. כשאני מדברת איתו, אני מרגישה שהתפקידים התחלפו, שאני היא זו שמחכה לקולו כדי להגיע לפורקן. אני מוצאת את עצמי מפנטזת עליו ובונה את דמותו בראשי: האם הוא גבוה? באיזה צבע עיניו? בן כמה הוא? תמיד האמנתי שגברים המשתמשים בשירותים האלה הם או מכוערים שלא משיגים נשים אמיתיות, או נשואים שמחפשים דרך לפרוק כל עול מהצד בלי לקחת סיכון. אבל הוא נשמע אחרת עם קול הבס הנמוך והביטחון שנוטף מכל מילה. אני יכולה לטעום את המילים הזועפות האלה, והפקודות שלו גורמות לדמי לגעוש. חום מתפשט במעלה צווארי למשמע גיחוך נוסף.

"אז תעבירי אותי לגאטה," הוא אומר, ואני שומעת את החיוך הערמומי שלו נמתח על פניו.

"אני..." אני פולטת משהו מפי, רק שיחזור מהבקשה שלו שמזעזעת את מחשבותיי וגורמת למחנק כואב בגרוני. "מה אתה צריך? אולי..." אני נושפת בתבוסה ומבינה עד כמה טיפשי מצידי לקנא לגבר שמעולם לא הכרתי. שוב הגיחוך הזה שמרטיט אותי. אני רק צריכה את הכסף שלו. זה המניע שלי, לא העונג, נכון?

"שתלכי הביתה," קולו נשמע נוקשה.

הוא מצווה עליי ללכת הביתה? לפני שאני מספיקה לענות לו נשמע צליל הניתוק המשפיל.

כף ידי מונחת על חזי בהיסח הדעת, והרגשה מטרידה חודרת לליבי.

אני מביטה לצדדים — כל הבנות עסוקות בשיחות. השעה כבר אחת־עשרה בלילה, ואם אני מעוניינת בחמש שעות שינה לפחות, עליי להזדרז ולצאת. אני מנתקת את הטלפון ומניחה את האוזנייה מעליו.

מועקה מתפשטת בחזי. משהו במילים שלו נשמע אישי ומכוון. הוא רצה שארגיש ככה? מקנאה, פגועה? אני שואפת עמוק והפעולה מפוגגת מעט מהתחושה המוזרה. אני מתרוממת מהכיסא ומסדרת את השמלה הסגולה שאימי קנתה לי ביום הולדתי האחרון, בעודי מורידה את התיק השחור הקטן שלי מוו התלייה ומביטה בבואתי שבמראה. השמלה מנחמת אותי ומזכירה לי אותה, איך היא פערה את עיניה באושר כשקרעתי את העטיפה בהתלהבות כמו ילדה קטנה. השנה ימלאו לי עשרים ושלוש שנים. בלעדיה.

אני יוצאת ומנופפת ללאורה ולדלפינה שעדיין שקועות בשיחה קולנית במיוחד. דלפינה מוציאה את לשונה בגועל ונראה שהיא מקיאה אוויר. זה מצחיק אותי, הדרמטיות הזאת אופיינית לה כל כך.

מזג אוויר לח מקדם את פניי ואני צועדת הביתה במהירות. השכונה הזאת מסוכנת, במיוחד בלילות. הבית אומנם נמצא בסוף הרחוב, במרחק שלוש דקות הליכה בלבד, אך בשעה הזו הדרך תמיד נראית ארוכה ומסוכנת יותר. פושעים, מסוממים ושיכורים שורצים בכל פינה, ויש רעשים וצעקות מכל עבר. אני מוציאה את השל השחור והכבד של אימי ומתעטפת בו למרות החום המחניק. כך אני לא מושכת אליי תשומת לב ומרגישה חשופה פחות. נעלי הסירה שלי כבר שחוקות, ואני יכולה לחוש את האבנים הקטנות שעל המדרכה תחת כפות רגליי. זה לא נעים, אבל אצטרך להסתפק בהן. אשקול לרכוש לעצמי זוג נעליים חדש בחודש הבא.

הערב יצאתי מהעבודה לא מסופקת. השטן בדרך כלל דואג שאגמור, אבל הפעם הוא התקשר כשכבר הייתי מוכנה לצאת, והיה משהו בנימת קולו שצמרר אותי.

חואן, השותף שלי למיטה, לא התקשר כבר שבועיים למרות שהיה מכור אליי עד כדי כך, שהיה מפר מדי פעם את ההסכם בינינו ומנסה לשכנע אותי גם לישון יחד. לא הרגשתי כלפיו כלום, גם הסקס שלנו לא היה טוב כל כך. הייתי מדמיינת את קולו של השטן בזמן ששכבנו. נשארתי עם חואן כי זה היה נוח, אבל זה כבר לא עבד בינינו. הוא רך ועדין כל כך, ואני צריכה קול כבד וגברי שיטיח בי קללות גסות ויתאר לי כיצד יקשור אותי למיטה. חואן... הוא לא בדיוק בעניין. אולי בכל זאת נמאס לו מחוסר ההתלהבות שלי, כי הוא פשוט נעלם יום אחד ומאז הטלפון שלו כבוי. היחידה שיודעת היא לאורה. העזתי לספר לה עליו לפני חודש.

אני חולפת ליד חנות הפרחים הסגורה ומעיפה מבט לכיוונה. הקירות צהובים, וכתמים חומים של התיישנות מעטרים את הכניסה ואת דלת העץ שאף אחד לא טרח לצבוע. העץ חשוף ונראה שהתנפח ונשבר מעט בתחתית. כל החנויות כאן נראות בדיוק כפי שנראו ביום שעברתי לגור כאן. אני מדמיינת את אימא שלי עומדת בכניסה, מחייכת אליי ושוזרת זר ענק של חמניות פורחות. צבען הצהוב והבוהק מושך את מבטי. לא לחינם קראו לה פלורנסיה, נדמה כאילו קבעו את ייעודה עוד כשנולדה. גורל.

בבית היו תמיד צמחים ופרחים חיים, ואימא טיפלה בהם במסירות. לכל צמח ופרח היו תנאי טיפול אחרים, ובאחד הימים, כשאימא שלי ואני בילינו אחר צהריים נעים יחד, היא הסבירה לי כיצד לדאוג לכל אחד מהם. זה היה כמה ימים לפני שהיא נעלמה, ולכן הזיכרון הזה תמיד מנחם אותי. כך יצא שבשלושת החודשים האחרונים אני מטפלת בכל הפרחים והצמחים לבדי.

בשבוע הראשון להיעלמותה קיבלתי דיווחים יומיים מהמשטרה, אבל בחלוף הזמן זה פסק. מאז אני גוררת את עצמי מדי יום ללימודים ולעבודה כי אי אפשר אחרת. אימא חסכה מעט כסף והוא נותר בקופסת הנעליים שבארון. אני משתמשת בו למחייה והוא אמור להספיק לי לפחות לשנה, אם אהיה מחושבת. אני רוצה להאמין שהיא בסדר, אבל עם כל יום, שבוע, חודש שעובר תקוותי מתנדפת ואני נותרת מרוקנת מרגש. בהתחלה בכיתי הרבה, במיוחד בלילה, אבל גם זה פסק. העבודה והלימודים ממלאים את זמני, וכשאני בבית אני משתדלת לשכב לישון מוקדם כדי לא לחשוב יותר מדי או לרוץ לארון שלה ולהריח את בגדיה.

משב רוח קליל מבדר את שערי בדיוק כשאני פותחת את השער השחור החורק וחוצה את הגינה חסרת החיים שמקיפה את שביל הבטון השבור. אני מוציאה את המפתח ומרעישה מעט עם המנעול. נביחות נשמעות ממרחק. זה בוודאי ריי, הדוברמן של השכנים. אני מוציאה אותו מדי פעם לטיול בתמורה לכמה פסו. הכלב החביב שומע אותי ובוודאי חושב שאוציא אותו לטיול בשעה כזאת. המחשבה על תקוותו התמימה של הכלב גורמת לי לחייך. אני נכנסת הביתה ונחנקת מריח כבד של סיגר. עשן סמיך מטשטש את ראייתי.

"תסגרי את הדלת," קול גברי וסמכותי נשמע בחלל הסלון. אני מנסה להדליק את האור במהירות, אך אצבעותיי מחטיאות את המתג פעמיים. אני פורשת את כף ידי בהיסטריה ופוגעת במתג בעוצמה.

"אין צורך בדרמה, מורנה." קולו של הגבר נשמע כשל אריה סבלני הממוקד בארוחה הבאה שלו. השם שלי נפלט משפתיו כפי שחמאה רכה נמרחת על סטייק רותח — חלק, חושני, מסעיר.

אני בולעת אוויר ומתמקדת בגבר הגדול והמרשים שיושב בביטחון על הכורסה שבחדר המגורים הדל. נשימותיי רדודות וקצב פעימות ליבי משתווה לקצב פעימות ליבה של איילה במנוסה.

"מי אתה?" אני שואלת ברעד. רגליי בעוד רגע יקרסו ואצנח לרצפה כמו בובת סמרטוטים. אני נושמת בכבדות והוא שואף עמוקות מהסיגר ומביט בי ממושבו. הוא מתרווח ומניח את קרסול רגלו הימנית על ירכו השמאלית, גבו הרחב ממלא את המשענת וזרועותיו מונחות בנוחות על מסעדי הכורסה. האפר של הסיגר נושר לרצפה בריחוף איטי, וניצוצות אש קטנות מעניקות לו צבע כתום לוהט. הוא שותק ומדי פעם מרים את ידו הגדולה כדי להביא את הסיגר אל פיו, לשאוף ממנו ולאפר על הרצפה בבית שלי. חוצפן.

"אתה הולך לרצוח אותי?" אני מתלבטת אם לברוח או להישאר כדי לספק את הסקרנות שלי ולהבין מה הוא רוצה.

חיוך קטן וכמעט בלתי מורגש מרפרף על שפתיו, "אני עדיין לא יודע."

אצבעותיו מעסות ומגרדות את סנטרו. הזיפים שלו מסודרים בצורה מדויקת ואסתטית. עיניו הכהות נבלעות בגוון הכהה של עורו, ומתאר פניו קשה וחזק, כאילו מעולם לא חייך. תנועותיו המחושבות כמו מסמנות 'תיזהרי, מותק, אני איש מסוכן' או משהו כזה. שרוול החליפה מהודק על זרועו ומדגיש את מתאר שריריו המפותחים.

אלוהים, הגבר הזה עשוי מאבן או מבשר ודם?

אני מזהה קעקוע כהה בגב כף ידו. אלה אותיות, אבל אני לא מצליחה לקרוא את הכתוב. עיניי עוקבות אחר תנועות כף ידו עד שהוא מניח אותה שוב על מסעד הכורסה.

אני פוסעת צעד לאחור במטרה לברוח. הבחור משוגע. אין לי מושג מה המטרה שלו ולמה הוא מנסה להבהיל אותי כל כך. אין לו משהו אחר לעשות? אני מסתובבת בחזרה אל הדלת, אבל נתקלת בחומה שמהממת אותי ואני מועדת לאחור ונופלת על הישבן.

צווחת כאב נפלטת מפי והשל מחליק מכתפיי לרצפה.

גבר גדול עומד מעליי ללא תזוזה, חיוך מתוח על פניו וידיו מונחות על מותניו. אני אוספת את השל מהרצפה ומתרוממת במהירות בעודי מביטה בשני הגברים לסירוגין בחשש.

"מריו, אתם משוחררים, תחזרו לעמדות באחוזה. אני צריך לדבר עם מורנה." קולו המפחיד של האיש שוקע באוזניי שמצלצלות באזהרה.

"כן, בוס. סליחה על ההפרעה," מריו אומר ויוצא, משאיר אותי לבד עם הגבר האפל. לפתע נשמעת סגירת הדלת ואני נרעדת ומתנשפת בפאניקה. אגרופיי קפוצים בכוח וציפורניי מנקבות את עורי הרך.

"תירגעי," הוא זועף.

"להירגע?" אני שואלת בלחש, "אתה בבית שלי! מפחיד אותי! אני יכולה לצעוק," אני מאיימת, אבל מייד מתחרטת כשהוא לפתע מתרומם מהכורסה וגורם לי להיצמד בגבי אל הדלת הסגורה ולייבב באימה. אני סוקרת את דמותו הגבוהה והרחבה, ומתכווצת מולו בפחד. החליפה השחורה שלו ושערו השחור המשוך לאחור ללא רבב משדרים עוצמה וכוח. הגבר הזה לא יברח אם אצעק. הסיכוי שיחנוק אותי גדול יותר, ולכן אני שותקת. הוא פוסע לקראתי, ונעצר כשאני מניפה את השל הכבד שלי וזורקת אותו עליו בהתנשפות. השל פוגע בחזהו וצונח אל הרצפה בתבוסה.

״אל תתקרב אליי," אני חורקת שיניים, "הבית שלי, החוקים שלי!" אני מניפה את אצבעי לעברו ברעד, "מי אתה ומה אתה רוצה?" אולי הוא זה שחטף את אימא שלי? הוא הגיע כדי לקחת גם אותי?

כפות ידיו הענקיות מתאגרפות בכוח והוא מטה את ראשו בזעם, זורק את הסיגר לרצפה ומועך אותו עם סוליית הנעל שלו.

"באתי לקחת אותך," עיניו השחורות סורקות את גופי באיטיות ומשתהות על המחשוף שלי ללא בושה, "אני משתדל לא לפגוע בנכסים שלי, אבל אם לא תשאירי לי ברירה..."

אני מרגישה כאילו בגדיי נקרעו מגופי והותירו אותי חשופה ועירומה לפניו. התחושה הזאת גורמת לעקצוץ קל בפטמותיי, וגבעות שדיי רוטטות ממבטו המבעיר. אני נושכת את שפתי התחתונה ומלחחת אותה בלשוני.

"בנכסים שלך? אני לא מבינה."

עיניו מביטות בשפתיי והוא שואף עמוקות ונושף, "אבא שלך מכר אותך. מהיום את ברשותי בלבד," הוא אומר ברצינות חסרת רגש, "אני מעדיף שלא תיקחי מכאן כלום," הוא מביט סביב בזלזול וגועל, "אני אדאג לך מעכשיו."

עשרות מחשבות סוערות בראשי, ואני ממצמצת בעיניי ומטלטלת אותו בתקווה שאתעורר. אולי אני חולמת? אני מבינה, אבל לא מבינה. מה הכוונה ׳מכר׳? אבא שלי מכר אותי? אני לא יודעת אך להגיב. זה נשמע לי לא נורמלי ואפילו משעשע. לפתע צחוק היסטרי פורץ ממני ללא שום התראה מוקדמת.

"מכר אותי?" אני ממשיכה לצחוק ברעד ולא מסוגלת להפסיק, "אבא שלי?" אני צווחת, "איפה המצלמה?" אני מחפשת סביבי ונתקלת במבט מהגיהינום. שפתיו של הגבר חתומות ולסתו חשוקה בזעם מתלקח, אבל משום מה זה לא מטריד אותי. הפה שלי מתייבש לפתע, ואני ניגשת למזוג לעצמי כוס מים קרים.

"רוצה גם?" אני מסתובבת אליו. הוא קפוא ונראה מתלבט, אבל לא לגבי המים. אני מכחכחת בגרוני ומנסה להיראות רצינית לרגע. הוא לא עונה על שאלתי אז אני גומעת את המים שמזגתי לעצמי ומניחה את הכוס בכיור. אומנם הגבר הזה מפחיד ומוזר, אבל לתחושתי הוא לא יפגע בי. לא נראה שלהכאיב לנשים זה הקטע שלו.

אני מוציאה מהמקרר מגש עם פרוסות בשר וכמה ירקות טריים כדי להכין לעצמי ארוחת לילה מאוחרת. אומנם הרעב כבר לא בראש מעייני, אבל ההכנה של הארוחה מסיטה את מחשבותיי מהגבר המפחיד הזה ומבלבלת אותו כהוגן. אם הייתי בתוך ראשו בוודאי הייתי משתגעת מבליל המחשבות שעוברות בו. איך אני יודעת את זה? אני מסתכלת לפעמים במראה... לעיתים המרירות הזאת תוקפת גם אותי. ההבדל בין השד לביני הוא שאני לא מבהילה אנשים למוות.

"מה את עושה?" הוא שואל בנימה מופתעת. גבותיו השחורות נפגשות ועיניו בוחנות אותי באינטנסיביות.

"מכינה משהו לאכול, אני גוועת ברעב," אני נוגסת במלפפון ומפלפלת את הסטייקים. "תרצה להצטרף אליי? נראה שאתה עובר הרבה לאחרונה," אני אומרת בעוקצנות, מפזרת מלח על הסטייקים ומניחה אותם על המגש. "אתה תמיד כזה זועף או שזה רק עכשיו?" אני מניחה מחבת גדולה על הכיריים ומדליקה את האש, שופכת שמן בנדיבות ומחכה שהוא יתחמם. אני מביטה בו לרגע, ממתינה לתגובה כלשהי. הוא נראה מופתע ומביט בי בחזרה כאילו אני לא שפויה. אולי אני באמת לא שפויה... הוא לא יכול לשפוט אותי על זה.

אני מתחילה לקצוץ את העגבניות במהירות.

"תיזהרי," הוא פוסע פסיעה גדולה לעברי, "את תיחתכי!" הוא נראה עצבני והבהלה שלו מקפיצה אותי.

"איי! אוי!" כמו שהשד הגדול חזה, אני נחתכת מהסכין והאצבע שלי מדממת. החתך שורף מאוד ואני נושפת עליו בעודי ממהרת לכיור, אבל לפני שאני מספיקה לפתוח את הברז, יד ענקית עושה זאת עבורי ואני רק מניחה את האצבע תחת הזרם.

"תודה," אני נאנחת בכאב.

לפתע אני מבחינה שהגוף שלו צמוד אליי כמעט, ומדמיינת את הלהט שעובר ממנו לגופי, את גבי הנשען על בטנו הקשה כאבן...

אוי, אלוהים!

אני מריחה ריח שרוף ומסיטה את מבטי לעבר המחבת. להבה גדולה חורכת את מה שהיה אמור להיות ארוחת הערב שלי.

לפני שאני מספיקה לפעול, השד הגדול אוחז בידית המחבת ומוציא אותה החוצה. אני רואה מבעד לחלון את דמותו מפזרת חול על המחבת. אם הייתי חכמה אולי הייתי מנצלת את הרגע הזה כדי לברוח, אבל אני מהופנטת מתנועותיו וממשיכה לבהות בו, מחכה לרגע שבו הוא ייכנס בחזרה.

"אני לא מבין איך עד היום לא הרגת את עצמך!" הוא מטיח בי בזעם, משליך את המחבת לכיור ברעש, ולאחר מכן מכבה את האש שעדיין דולקת בכיריים. אני מנגבת את ידיי ומלפפת תחבושת שהוצאתי מהמגירה על האצבע בצורה חובבנית.

"תני לי את זה!" הוא חוטף ממני את התחבושת ומסדר אותה בצורה אסתטית על אצבעי. בתוך כמה רגעים אני משוחררת ממגעו וחוזרת לנשום. אני מרגישה כאילו הוא נגע בכל גופי ולא רק באצבעותיי.

הוא משלב את ידיו וחוזר לעמוד מולי בעמידה זקופה ומאיימת.