ציידים

אווה ורגרה

"זה הדבר היחיד שיש בתוכך? רוע, ריקבון! אתה לא שווה שאקשיב למילים הדוחות שלך. אתה לא מכיר אותי! ולא את מה שעברתי בחיי. מי אתה שתשפוט אותי או שתדבר אליי בצורה הזאת?"

איבדתי את החשק לחלום. הסיוטים שלי הם המציאות שמכה בי פעם אחר פעם. הנשימות שלי ופעימות ליבי אינן הוכחה לכך שאני באמת חיה. היתקלות לוהטת עם עוז גורמת לי להאמין שאני יכולה לחוות רגש שוב. אני מהופנטת מהמבט שלו, אך משהו בו מפחיד אותי – אין בו התנצלות, רק רעב לנקמה. הוא מתאכזר אליי בכוונה ודוחף אל הקצה, וכאשר אין לי יותר מה להפסיד אני נאחזת בחלומות ישנים, שמפיחים בי חיים.

עוז רדימו

"את יכולה לשחרר את השדים שלך, אווה, תשלחי אותם אליי. שלי גרועים יותר ואני חי איתם מעולה."

אווה ורגרה היא בתו היחידה של ראש ארגון פשע קולומביאני, שסוחר בבני אדם, נשק וסמים. אווה היא האויב ואויבים צריך לצוד ולהשמיד. אגרום לה ליפול וארסק את נפשה הפצועה לרסיסים. אני תמיד מצליח לעמוד במשימות שלי, אך הפעם הכול יצא משליטה – היא הצליחה לחדור לתוכי, לנשמה האבודה שלי.

ציידים הוא רומן פשע רומנטי על דמות משנה מדואט יין ויאנג, אך יכול להיקרא כספר בודד ואינו תלוי בעלילת הספרים חושך ואור.

תהילה יעקובוב היא סופרת בז'אנר הרומנטי, ספרה טורף יצא גם הוא בהוצאת דיווה וזכה באהבת הקהל.

פרק 1

עוז
"תתפוס את הרגליים שלו!"

"אני לא מצליח. הוא מתחמק, מתהפך ומורח הכול," שון לוחש בכעס. איתן מעוות את פניו בהתרסה, ובן רגע הוא מתיישב, מושך את שערי בחוזקה.

"הוא יכול לשבת?" אני שואל את שון בזעזוע, "איתן, תירגע ותנשום. אתה לא חייב לעשות את זה." אני מתבונן באיתן ובעיניו הירוקות, המהפנטות. הוא משתמש בכל כוחו ובסוף לא יותיר שיער על ראשי. אני מתנשף בהקלה כשהוא מניח לשערי וחוזר לשכב בחיוך משועשע.

"אחי, הוא בסך הכול בן שמונה חודשים." שון צוחק ומנסה לתפוס את רגליו הקטנות של התינוק. איתן רק בן שמונה חודשים וכבר נראה כמעט כמו בן שנתיים. הוא מפותח לגילו וגדל במהירות מיום ליום. אני מכנה אותו סופר בייבי. לא אתפלא אם יתחיל ללכת כבר בחודש הבא. "דווקא היום שני ורוי החליטו לצאת לדייט רומנטי," הוא מתלונן, מתנשף בתסכול ושוב מנסה להרים את רגליו של איתן כדי שנוכל להחליף לו את החיתול, "אני מת מעייפות," הוא מחייך לאיתן ואומר את דבריו במתיקות כדי לשדל את התינוק הערמומי לציית ולשתף פעולה.

"לא! לא! הוא משתין. תחסום את זה!" אני צועק מאוחר מדי, כולי רטוב משתן. "אני לא מאמין!" אני מאופק, משתדל לא להרעיש. זאת כבר הפעם החמישית השבוע שהקטנצ'יק יורה עליי. אל תקדים את המאוחר, אני עוד אלמד אותך לירות בנשק אמיתי.

"תהיה בשקט. אתה תעיר את כפיר. השד הזה נרדם רק אחרי סיפור והוא תמיד בוחר את הארוכים." שון מביט לעבר כפיר שמתהפך מצד לצד מתוך שינה במיטתו.

"קל לך להגיד," אני לוחש בכעס, "אתה לא ספוג בשתן! עם בנות זה קל יותר, אין להן את כל המערכת הזאת." אני מחייך ומביט באיתן שעיניו מצועפות. "הוא עייף, בוא ננצל את זה, מהר." אנחנו מחליפים לו במהירות שיא את החיתול ומחייכים אליו בסיפוק.

"תאמין לי, אתה לא רוצה לעשות בייביסיטר לילדה בת שש. השיער שלך יהפוך לאטרקציה ראשית." שון מעביר את כף ידו בשערו בחרדה.

"אבא?" אנחנו שומעים מלמול מאחורינו. כפיר עומד ומתבונן בנו מתוסכל. הוא בן שנתיים וגם הוא גבוה ומפותח לגילו. שני הבנים נראים בדיוק כמו אבא שלהם, רוי. עכשיו שניהם ערים ובוכים שהם רוצים את ההורים שלהם.

"זאת הפעם האחרונה שאני עושה בייביסיטר," שון קובע בעודו ניגש לכפיר.

"אכלנו אותה, זה לכל החיים, בבון מגודל."

"אימא, אבא?" כפיר צועק ורץ לעברו של שון בידיים מונפות ומאוגרפות. שון קופא בהלם וכפיר מתנגש בו בעוצמה בדיוק באזור החלציים.

"אני חושב ששמעתי את הביצים שלך נשברות כרגע," אני אומר בהלם.

שון צועק בכאב ומתפתל, "פאק! אני לא מאמין! פאק!"

"פאק, פאק־פק," כפיר צועק בהתרגשות ומחקה את שון.

"לא, לא, לא, לא! לא אמרתי פאק, אמרתי פקס! כן, פקס," שון מביט בתחינה בכפיר שעומד ומביט בנו בסקרנות.

"לא אמתי פק?" כפיר שואל בתמימות, מעוות את המילים לפי יכולת הדיבור שלו.

אני פורץ בצחוק, "זה לא ילך, בבון. שכחת שהוא הבן של רוי?" אני משעין את איתן על כתפי ומנענע בעדינות. לפתע אני מרגיש גל חום מתפשט בגבי. "שיט! שיט! הוא פלט את כל האוכל!" אני צווח. שון מביט בי ומעוות את פניו בגועל.

"פאק, שיט!" כפיר צועק ומוחא כפיים.

"אני מקווה שהם ישכחו הכול עד הבוקר, כי לא בא לי על זיבולי השכל של ההורים שלהם," שון מתלונן ומפעיל את חיישני המצלמה בחדר. אנחנו יוצאים מחדרם של הבנים אחרי שנדרשה לנו שעה נוספת כדי להרדים את שניהם. הקטנים האלה יודעים לסובב אותנו על האצבע הקטנה שלהם. רוי, אחיו הגדול של שון, ושני, אשתו, מחמירים בעניין הדיבור בבית כשאנחנו ליד הילדים, ובצדק, הם כמו ספוג. שון ואני משתדלים להיות דודים מגניבים, אבל אנחנו סתם דפוקים. אנחנו יורדים במדרגות לקומת הקרקע כדי להתעדכן במשימה הבאה שלנו. על־פי ההודעה המסווגת שקיבלנו, מדובר בעבודה רגישה. אני מקווה שהשיחה תסתיים במהירות כי אני מלוכלך מהפליטה ומהשתן של איתן וחייב להתנקות.

"איפה הייתם, גורילות? יש קצה חוט. המטרה שלכם נמצאת כרגע באירופה. תצטרכו לנסוע אליה. תארזו, מחר בבוקר אתם יוצאים לדרך," יוני, אחי הגדול, פוגש אותנו במשרד שבבית ופוקד בקשיחות. "למה אתה רטוב?" הוא מסתכל על החולצה שלי ולא מסתיר את החיוך שלו. אני חושב לעצמי – איך זה שאני מצליח לחיות עם יוני, שון ורוי באותו הבית בלי לרצות לתלות את עצמי מדי פעם.

"אל תשאל. אני הולך להתקלח," אני אומר בתסכול, וכשאני מסתובב הם רואים את הכתם הנוסף על הגב שלי.

"דווקא נראה שעברת עכשיו שתי מקלחות," שון ויוני צוחקים עליי.

"אתה אשם! ביקשת עשרה אחיינים. אולי תגיד לשני ולרוי שאתה מתחרט ושהם יכולים להפסיק את המצווה?" שון מגחך ליוני.

"איזו מצווה?" אני שואל.

"פרו ורבו," הוא עונה בשובבות.

"אתה דפוק..." אני מטלטל את ראשי.

"טוב, אחי, כפיר ואיתן הגיעו מהחסידה." שון פורץ שוב בצחוק. אני מתעלם מצמד הדבילים והולך לחדרי להתקלח במהירות כדי שאוכל לחזור לחדרם של כפיר ואיתן. שני ורוי יחזרו רק בעוד שעתיים לפחות, ויש סיכוי שאיתן יתעורר לאכול בקרוב כי הוא פלט את רוב הארוחה שלו עליי. אני מציץ לרגע באפליקציה בטלפון הנייד שלי שמציגה את חדרם של הבנים בזמן אמת דרך מצלמה שרוי התקין. כולנו מחוברים ויכולים לצפות בהם לפי הצורך. הקטנים האלה הם כל עולמנו והם היחידים שלא מסוגלים להגן על עצמם עדיין. כשיגיע הזמן, אלמד אותם עד שיצליחו להביס גם אותי. אחי יהונתן ואני היינו בערך בני שלוש כשהתחילו האימונים שלנו, ללא תירוצים או תלונות. אנחנו טובים במה שאנחנו עושים בזכות המשמעת הקפדנית והידע שצברנו במשך השנים. הגוף שלנו הוא כלי העבודה שלנו ואני חייב להודות שהוא הכלי המשוכלל ביותר שקיים. הוא מסוגל להיפצע, כמובן, אך גם להתאושש, להבריא ולהתחזק. למרות הביטחון שיש לי ביכולות ובגוף שלי, אני מקווה ומשתדל תמיד לחזור שלם ולא פצוע. גם בשביל עצמי, אבל במיוחד בשביל המשפחה שלי שזקוקה לי כפי שאני זקוק לה. האפשרות למות תמיד קיימת, אבל לא באה בחשבון מבחינתי.

זרם המים חזק ומוטח על גבי, משחרר את העומס והמתח שהצטברו בי במשך כל היום. היום שלי בנוי מהמון אימונים, פיזיים ומנטליים, והעומס הרגשי והאחריות שמוטלים על כתפינו הם עצומים. מעבר לזה, יש לנו כמה בתי עסק כמו מסעדות, ברים ונדל"ן שעלינו לפקח עליהם כאשר אנחנו לא משחקים בלהיות גיבורי על, כדי שהחיים שלנו יראו נורמטיביים ולא נמשוך תשומת לב מיותרת. אני מתנגב ולובש את מכנסי הכותנה הנוחים שלי וחולצת טי פשוטה. זה נותן לי תחושה של בית ושל חום. מאז שרוי ושני הרחיבו את המשפחה, ממש חשוב להם שנרגיש בתוך הבית שלנו כמו משפחה רגילה ונינוחה. לשני, למשל, לא אכפת שהמשרד שלנו נמצא בחדר ממודר בבית, שהבית מלא כולו בכלי נשק מוחבאים, או שאנחנו נראים כמו גורילות ענקיות ושריריות, אבל כן חשוב לה שהילדים לא ייחשפו, לפחות כרגע, לשום דבר מאורח החיים הזה. הכללים שהיא קבעה הם: בלי חליפות מחויטות או בגדים רשמיים, בלי שפה גסה ובלי דיבורים על קרבות ומשימות. הבית הוא מקדש המשפחה ועלינו לציית לאדם היחיד שהפחיד אותנו אי־פעם – שני.

פרק 2

אווה
צבעי האור מתחלפים. הנורות הקטנטנות לאורך הקירות מהבהבות ומאירות את החדר הגדול בשלל צבעים. אני מתבוננת בגופי העירום למחצה במראה, העור השזוף שלי מדגיש את הלובן של החזייה ותחתוני התחרה שעל גופי. אם טום היה רואה אותי ברגע זה, הוא היה אומר שאני האישה הכי סקסית שהכיר מימיו. כן, כך בוודאות הוא היה אומר. אני מחייכת למראה לרגע, אך החיוך לא מגיע לעיניי. זה מוזר. זאת לא אני, המון זמן לא חייכתי, במיוחד לא מזיכרון מתוק. עיניי ננעצות בעמוד הכסוף שבמרכז החדר. אני בולעת רוק בהתרגשות, אבל מייד נוזפת בעצמי, 'לא. את לא חוזרת לרקוד.' אני מתבוננת בו עוד רגע מהיר, מסיטה את עיניי בכאב ומאפשרת למחשבותיי לנדוד.

לפני 15 שנים – אווה בת 10
"אווה, תתנהגי יפה ותישארי צמודה אליי," אבא פוקד ומביט בי באזהרה. שערו הכהה מהודק לאחור באלגנטיות. מעולם לא ראיתי אותו שפוף או חלש. צעדיו הבטוחים מאיימים ויציבתו חזקה וזקופה. הפעמים היחידות שחייך היו כשאימא שוחחה עימו או כאשר התבונן בה בלי ששמה לב.

אימא שלי נסעה לחופשה קצרה עם חברתה הטובה ביותר, ליביה. היא טוענת שזאת חופשה, אך אני בטוחה שהיא נסעה לתמוך בה בבית החולים. ליביה הייתה חולה מאוד בזמן האחרון לאחר שעברה התקף לב. כשנטליה, בתה של ליביה וחברתי הטובה ביותר, שאלה אותה לאן הן נוסעות, הן ענו לה שהן יוצאות לחופשה כדי שליביה תנוח ותיהנה. נטליה האמינה להן, אבל אני שמעתי את אימא בוכה בלילות ואת אבא מנחם אותה. "היא לא תמות, מי אמור, את תעזרי לה." ליביה ואימא היו חברות עוד בצעירותן, הוריהן עלו לישראל מרוסיה בשנות השבעים והן נפגשו בבית הספר. בגיל עשרים ואחת הן החליטו לצאת לטיול בקולומביה וכבר לא חזרו לגור בישראל כי כל אחת מהן התאהבה עד מעל הראש בגבר מקומי. הן התחתנו ונשארו פה ביחד.

"בסדר, פאפא." אבא מניד בראשו לעבר יד ימינו, רוברטו, ומושך אותי אחריו כשקצב הבסים סביבי מרעיד את אוזניי. המקום הומה אנשים, הם צפופים וגבוהים, מסתירים את דרכי, לכן אני עוקבת אחר צעדיו של אבא וצועדת צמוד אליו ככל האפשר. המקום רועש כל כך ואני כבר עייפה.

"פאפא!" אני צועקת בעודי מושכת בחולצתו מאחור. הוא מסתובב ובוחן אותי. הוא שם לב לעייפות שלי ולכן מחליט להרים אותי על ידיו. אני מניחה את ראשי על כתפו ומחבקת את צווארו. בשעות לילה מאוחרות כאלה אני צריכה להיות במיטה שלי, אבל לא רציתי להישאר בבית בלעדיו. אימא חסרה לי. מחר מתחיל סוף השבוע ואין לימודים ולכן הוא החליט לחרוג ממנהגו ולקחת אותי לראשונה איתו לעבודתו שעדיין מסתורית בעיניי. לפתע האורות הרגילים כבים ומשתרר שקט, אני מזדקפת בידיו של אבי בציפייה. מוסיקה מסתורית מתחילה להתנגן ומעבירה בגופי גלי צמרמורת. אני מביטה אל קרן האור שנדלקת ומאירה את מרכז הבמה, משהו עומד לקרות, אני מרגישה את זה. עשן סמיך מתפזר בחלל ומטשטש את הראייה למרחק. עיניי מתאמצות, אך קולו של אבי מעיר אותי ומסיט את תשומת ליבי מהמתרחש.

"מרסדס מתחילה לרקוד. את רוצה לצפות בה או שאת מעדיפה לבוא איתי לישיבה?" הוא מניח אותי בעדינות ומביט בי בסקרנות, בוחן את תשובתי. האמת היא שעולמו של אבא סובב אותי, חונק בעדינות וחודר לנבכי חיי, גם אם לא ארצה בכך. "אני רוצה לצפות במרסדס, פאפא." כבר ראיתי איך מתנהלות פגישות העסקים של אבא, יש לו משרד גם בבית וכל החיים שלו הם סביב העבודה, אבל עכשיו אני רוצה רק ליהנות מהמקום המהפנט הזה שהגעתי אליו. הוא פוקד על רוברטו להשגיח עליי עד שובו ועוזב בלי להביט לאחור. רוברטו מוביל אותי לאזור הנמצא במרפסת גבוהה הפונה לעבר הבמה הרחבה, כך שאני יכולה לצפות במופע בלי שידחפו אותי או ידרכו עליי. נראה שכולם בציפייה דרוכה לקראת תחילת המופע והחלל כולו הופך שקט. ברקע מתנגנת מוסיקה אפלה. אני פוסעת צעד נוסף קדימה ומגיעה לקצה המרפסת המגודרת בברזל מפורזל. בין פרזולי הפרחים ישנם רווחים שאני יכולה לצפות דרכם בנוחות. מרסדס יוצאת בשמלה צמודה, מחורזת בחרוזים מנצנצים שמחזירים אור. נראה כאילו השמלה שלה מתלקחת באש כשהזרקורים יורים לעברה קרני אור אדומות. היא נעה בקלילות, מתפתלת כמו נחש ארוך. עקביה גבוהים ודקים מאוד, אך היא מצליחה לנוע איתם בתנועה מחשמלת. עיניי נפערות כאשר היא קורעת מעליה את השמלה והחרוזים מתפזרים ומתגלגלים לכל עבר. הגוף שלה חלק וזהוב מהתאורה החמה שנחה עליה. היא ממשיכה לנוע לפי קצב המוסיקה שמפלחת את בטני. אני לא מסוגלת להתיק את עיניי ממנה כשהיא מטפסת על העמוד בחן ובמיומנות נפלאה, מתגלגלת ומסתובבת עליו לפי הקצב של המוסיקה ובתיאום מושלם. בדמיוני עכשיו אני זו שרוקדת על העמוד המבריק ואני חווה לראשונה בחיי תחושת חירות משכרת. זה סוחף אותי לחלוטין ואני מאבדת את תחושת הזמן. דמעות מציפות את עיניי ואכזבה עולה בי כי לפתע המוסיקה משתנה שוב, האורות נדלקים וכולם מריעים למרסדס שיורדת מהבמה. רוברטו ניגש אליי, מבולבל. "אווה? למה את בוכה?" אין בקולו רגש או עדינות, עורו כהה ושערו השחור והחלק מהודק לראשו. עיניו גדולות, חומות וחסרות עומק, קפואות ולא מביעות דבר. כל אלה מקנים לו מראה מפחיד, אך הוא מעולם לא פגע בי. הוא תמיד שם, צופה מהצד, הצל של אבי. אני מסיטה את עיניי מהבמה ומביטה בו באכזבה.

"למה היא בוכה?" אבא מגיע ושואל בעצבים. הוא שונא את דמעותיי וטוען שהן מראות חולשה.

"פאפא!" אני צועקת בבהלה ומנגבת במהירות את הדמעות מלחיי. הוא היה אמור להיות עדיין בישיבה חשובה עם אנשיו. שניהם מביטים בי בסבלנות שלא מאפיינת את אופיים. "אני רוצה גם..." אני מגמגמת ומצביעה אל הבמה שכרגע חשוכה.

אבי פורץ בצחוק. "את לא יכולה להיות חשפנית, אווה. לעולם לא," הוא אומר בין גלי הצחוק, אך משתתק ברגע ופניו מתעוותות. "את רוצה לרקוד על עמוד?" הוא שואל בהלם.

אני בולעת רוק בקושי רב ומהנהנת. מביטה בו בתחינה, "סי, פאפא." אני פוסעת לעברו, "בבקשה." נשימתי נעצרת. אני מרגישה את הלמות ליבי.

"נוכל לסדר עמוד בחדר שלך. אביא לך מורה פרטית. אבל אני מזהיר אותך, אווה. אני מסכים לזה אך ורק כדי שתתחזקי ושלא אצטרך לראות את הדמעות שלך יותר. את רכה מדי וזה מתחיל לעצבן אותי. ביום מן הימים לא אהיה פה ואם אני בונה על זה שאת תמשיכי את העסק את חייבת להיות קשוחה יותר. אף אחד לא יישמע לפקודת מפסידנית מסכנה וחסרת ביטחון! זה מובן?" הוא גוער בי. גרוני מעקצץ וגורם לי למחנק. הוא שוב משפיל אותי, אבל אני חייבת להסכים איתו, הוא אבא שלי אבל הוא גם הבוס, והוא צודק. למרות ההשפלה אני מרגישה תחושת ניצחון. קיבלתי את מה שרציתי ואוכל ללמוד לרקוד כמו מרסדס. אני רק בת עשר, אבל אני מבינה את דבריו ומהנהנת.

"בסדר," אני אומרת נחרצות.

הווה
עיניי מעפעפות ואני שוב מביטה בעמוד ומתנשפת בכניעה. צביטה חדה בליבי מזכירה לי שאני עדיין כאן, חיה. אולי הגיע הזמן לשינוי ולאומץ. אני ניגשת לרמקול הכבד שמונח בפינת החדר ומפעילה אותו. השיר Blue ain't your color של Keith Urban מתנגן בשיא העוצמה, מרעיד את קירות החדר. אני נאחזת בעמוד ולוקחת תנופה לסיבוב פייר־מן. המוסיקה חודרת לתוכי ומטפסת לאורך עמוד השדרה שלי כשאני מחליקה מטה. רגליי משוכלות והעמוד בין ירכיי הפנימיות. אני נוגעת ברצפה בכפות ידיי ועולה חזרה באיטיות, שולטת באופן מושלם בקצב ובכל תנועה. שריריי חזקים וגופי אתלטי וגמיש. שערי הארוך מתנופף כשאני מתגלגלת ומפשקת את רגליי בגובה. אני נושמת עמוק ומתענגת על כל תנועה שמחשמלת את גופי, שמחייה אותי.

"הצלחתי," אני לוחשת בעברית ומחייכת.