דף הבית > יומנה של גרושה
יומנה של גרושה
הוצאה: איפאבליש (ePublish) - הוצאה לאור
תאריך הוצאה: 09-2023
קטגוריה: פרוזה וסיפורת
מספר עמודים: 262

יומנה של גרושה

         
תקציר

המסע הזה יכול להיות המסע של כל אחד מאתנו, בדרך לבניית הזהות האישית שלנו והאדם שאנחנו בוחרים להיות.

דרמה רומנטית אמיצה ואותנטית המלווה את יעלי גיבורת הסיפור, מנערה מרשימה אך חסרת ביטחון, דרך מסע חייה המטלטל עד המפגש המרגש והעוצמתי שלה עם עצמה, מפגש שישנה את מסלול חייה

מי לוקח את אלבומי התמונות מהחתונה ומה לגבי האלבום של ואסיליס קאראס שקנינו יחד בחופשה ביוון?
כבר שכחתי מי אני, יש מצב שהזהות שלי הלכה יחד אתו?
אלוהים תעזור לי בבקשה, איך אני גומרת את החודש?
איך מחברים מחדש את רסיסי הלב השבור?

אלו הן רק חלק קטן מהשאלות איתן מתמודדת יעלי גיבורת הספר "יומנה של גרושה". יעלי משתפת אותנו ביומן חושפני, אמיץ וחסר פילטרים בהתמודדותה עם התואר החדש – 'גרושה', והמסע שלה למצוא שותף חדש בעולם וירטואלי ומהיר, ששייך ליפים, הצעירים והאמיצים. שיברון הלב שריסק אותה לרסיסים קטנים, האתגרים הכלכליים והחברתיים, הפחד מהלא נודע, שפע הדייטים ומה שמתלווה אליהם, חיי הסקס המפתיעים שמקבלים חיים חדשים, וגם הגברים הנשואים שנמשכים אליה כמו דבורה לצוף. הצצה סקרנית לעולמה של אישה גרושה, לסיפורים שלא תמיד יש לאנשים האומץ והפתיחות לדבר עליהם. זהו ספר אופטימי שהוא חובה לכל אדם שאי פעם הרגיש שהפחד משתק אותו ומשאיר אותו בזוגיות לא בריאה ולא נכונה ולמי שכבר מתמודד בעולם הפנויים והפנויות המאתגר.
הספר מביט באומץ על הכאבים והקשיים בדרך, לצד התחלות חדשות, חוויות מרגשות וסופים מפתיעים

זהו ספר חובה לכל מי ש......
מי שלא מצליחים לראות בעצמם יהלום מנצנץ לעולם ובטוחים שהם חסרי ערך.
מי שנמצאים בזוגיות ולעיתיים מרגישים לבד במערכה.
מי שמתמודדים עם אלימות שקטה בבית, כזו שלא באמת קוראים לה אלימות, אבל היא מצלקת את הנשמה בשריטות קטנות ועמוקות.
מי שבוחרים להישאר בזוגיות רק מהפחד שמשתק.
מי שחוו בגידה והנוכחות שלה בחייהם בלי שירצו נשארת גם לזוגיות הבאה.
מי שהלב שלהם התרסק לרסיסים מפרידה ורוצים לחבר את השברים ללב חזק ואמיץ שמנצח את הכול.
מי שמנסים למצוא אהבה וזוגיות בשפע האפליקציות ברשת.
מי שנאלצו לבנות מחדש את הסביבה החברתית שלהם לאחר שהוצאו "מתיבת הנוח" בעקבות הפרדה.
מי שמחפשים השראה ותקווה שאפשרי להתאהב בעצמנו ועם זה לנצח את הכול.
וכול מי שאוהב ונהנה מרומן קולח, אותנטי, חשוף ומרתק.

פרק ראשון

ההחלטה לכתוב ספר ולפרסם אותו נבעה מתוך ההבנה שהמסע של יעלי הוא לא רק המסע הפרטי שלה.

בינינו יש מיליוני אנשים שנאבקים מדי יום להכיר בערכם וביופיים האמיתי, מרגישים לא פעם אבודים ובודדים ומנסים למצוא לעצמם את הזהות האמיתית שלהם לאחר שלא פעם הטילו ספק ביכולותיהם ובכישוריהם.

במהלך חיי, גם אני לא פעם נאבקתי כדי לראות את הערך והפוטנציאל שלי, בין אם זה נבע מציפיות חברתיות, טראומות עבר או ספקות עצמיים מופנמים. גם אני לא פעם הרגשתי שאני לא מספיק, שתרומתי לעולם חסרת משמעות.

תקוותי היא שדרך המסע של יעלי תצליחו לראות את הערך הנפלא שאתם מעניקים לעולם ושתקבלו השראה לאמץ את מלוא הפוטנציאל שלכם ולחלוק את המתנות הייחודיות שלכם עם אחרים.

לא משנה היכן אתם נמצאים במסע שלכם לגילוי עצמי וצמיחה, דעו שאתם לא לבד. ישנה קהילה רחבה של אנשים ברחבי העולם הנאבקת באתגרים דומים, ומבקשת לחיות אחרת.

אני מקווה שהספר הזה ישמש מגדלור של תקווה ותזכורת לאין-סוף האפשרויות הקיימות בתוך כל אחד ואחת מאיתנו.

אז לכל מי שקורא את המילים האלו עכשיו, בין אם אתם גרושים, רווקים, אלמנים או נשואים, זכרו תמיד שהחיפוש שלנו לזהות באמצעות אנשים אחרים עלול להשאיר אותנו נטולי זהות.

הזהות הנפלאה של כל אחד ואחת מאיתנו שוכנת בתוכנו. כל מה שעלינו לעשות הוא רק להביט פנימה ולראות את כל היופי והקסם הזה, כי כל אחד מאיתנו הוא יהלום מנצנץ.

1

"את מגיעה לארוחת שישי אצל ההורים?" שאל נמרוד, חברי הטוב מימי התיכון, בשיחת הטלפון הקבועה שהיינו מקיימים כשחזר משבועיים קשוחים בבסיס. הקפדנו לשמור על החברות הזו נקייה, בלי לסבך אותה עם עניינים רומנטיים בינינו.

"כן, בטח. אני בחיפה מחר בערב," השבתי מייד.

"תהיי מוכנה בתשע וחצי בערב. אני בא לאסוף אותך, נצא לאיזה בר מגניב חדש. כל החבורה מגיעה, גם ליאון ומיכל מגיעים," אמר בהתלהבות.

"וואלה, איזה כיף," השבתי, מופתעת. "לא ראיתי את ליאון מאז שנסענו יחד לבקר אותו בשיקום. מגניב שיש לו חברה חדשה," זרקתי לאוויר. "האמת שפחדתי שייקח לו זמן למצוא אהבה חדשה."

"ממזר ליאון הזה, אל תראי אותו ככה," נמרוד צחק בקול. "וואלה, הוא לא פראייר. הם הכירו בזמן השיקום. תאמיני לי, גם שם הוא לא נח!"

"שיחק אותה," השבתי. תענוג לראות איך הוא משתקם יפה. לא יודעת אם אני הייתי מצליחה להתמודד עם זה ככה."

ליאון ואני למדנו בתיכונים מקבילים – אני בבית הספר "הריאלי", והוא ב"אליאנס". למרות שבאותם ימים דווקא הבנים הגדולים שכבר היה להם רישיון נהיגה משכו את תשומת ליבן של הבנות יותר, ליאון היה ביישן וחתיך עם לוק של שחקן קולנוע איטלקי, מה שהקנה לו לא מעט מחזרות גם מהתיכון שלנו.

לא ידעתי הרבה על הרקע שלו, מלבד העובדה שעלה לארץ בגיל שתים-עשרה עם הוריו שנטשו הכול מאחור למען הציונות, והצליח להשתלב חברתית מהר יחסית. החלום של ליאון היה להתגייס לגולני בעקבות אחיו הבכור דימה, שהתגייס שנתיים לפניו ועדיין שירת כסג"מ בגולני. וכשסיימנו את הלימודים, ליאון אכן הצליח לעבור את כל המיונים ימי הגיבוש והתגייס לגולני. הוא היה חייל מורעל. בשבתות היה עסוק בלשפצר כל דבר, מהכומתה ועד למחזקי הנשק והדיסקיות.

אך רגע לפני שיצא לקורס קצינים, מטען חבלה בלבנון התפוצץ סמוך למקום שבו הוא והצוות שלו התארגנו למארב ופגע בו קשה מאוד. רגלו נקטעה במקום וחלק מאבריו הפנימיים נפגעו קשה. למרבה הצער, גם חלק לא קטן מנשמתו נפצע. ליאון נאלץ לוותר על החלום המשפחתי להפוך לקצין בגולני.

השמועה על פציעתו התפשטה במהירות, וכולנו היינו המומים. אנחנו מסתובבים בעולם בביטחון מוחלט שלעולם חוסן, בטוחים ששום רע לא יכול להפתיע ושבכל בוקר נקום, נקטר והכול יהיה בדיוק כמו בבוקר הקודם, אך לחיים כוח ועוצמה משלהם. שנייה אחת יכולה לשנות ברגע אחד את סיפור המסע של חיינו. חייו של ליאון ומשפחתו כבר לעולם לא יוכלו לחזור לרגע שלפני הפציעה הקשה.

במזל גדול, ליאון היה היחיד שנפגע קשה מאוד באירוע. מסוק שחג באוויר ממש מעליהם אפשר פינוי מיידי ומהיר לבית החולים רמב"ם, שם נלחמו על חייו ותוך זמן קצר מצבו התייצב והוא הועבר למרכז השיקום בתל השומר. שם עבר חודשי שיקום ארוכים, שכללו מספר ניתוחים לצד עשרות שעות בניסיון לשקם את האמונה שלו בעצמו ולהבין שלמרות הפציעה הקשה יש לו מיליון סיבות להילחם ולנצח את החיים בגדול.

"אבא שלו דיבר איתי," המשיך נמרוד לעדכן בהתפתחויות על ליאון בשיחת הטלפון שלנו. "הם מודאגים. בבית הוא אחלה כבר ממש, מתפקד יפה, אבל עדיין לא רוצה לצאת לשום מקום. הבטחתי לו שנדאג להוציא אותו גם אם הוא לא רוצה. יעלי, חייבים לנסות לעזור לו, חייבים," נמרוד נשמע רציני פתאום. "הבטחתי לאבא שלו. את לא מבריזה השבת."

"אלוף שאתה, נמרודי. כולך לב אחד גדול. אני גם אחשוב איך אני יכולה לעזור בעניין, מבטיחה."

"טוב, אז בתשע וחצי אני אצלך. בלי הברזות," נמרוד חזר שוב.

"מבטיחה, לא מבריזה!"

המחשבה שמחר אפגוש את החבורה שלנו מימי התיכון העלתה על פניי חיוך גדול. התגעגעתי אליהם. מאז שעברתי לתל אביב, קצת לפני הגיוס שלי, חיים תפס לי את מרבית הזמן הפנוי שנותר לי בין השירות הצבאי בקריה, עבודת מלצרות במסעדת בשרים בערבים ובין הלימודים לפסיכומטרי. בסופי השבוע הנדירים שבהם לא עבדתי או למדתי, הייתי נוסעת ברכבת לבקר את ההורים והחברים בחיפה. השבוע כבר הודעתי מראש במסעדה שלא אוכל לעבוד בסוף השבוע הקרוב. כל החבורה יוצאת שבת, אירוע נדיר, ולא התכוונתי לפספס אותו בעד שום הון שבעולם!

אחרי ארוחת שישי הקבועה שלנו אצל ההורים, נמרוד הגיע לאסוף אותי ונסענו לבר חדש שנפתח במרכז הכרמל, בר חשוך ואפוף עשן עם מוזיקת רגאיי טובה שהתנגנה ברמקולים גדולים. להפתעתי, כולם הגיעו לפנינו וחיכו לנו שם, וגם ליאון וחברתו מיכל.

כשראיתי אותם יושבים כך מחובקים, זוג דוגמנים יפים ומאוהבים, חשבתי על חיים. חיים ואני הכרנו במקרה כשטייל עם חברים בחוף בחיפה, ואחרי חצי שנה של קשר החלטתי לעבור לדירתו הקטנטנה שבתל אביב. לחיים היה בר שכונתי, סמוך לדירה המגניבה שלו, ובו היה מפעיל את הכריזמה שלו על הבנות הצעירות שהגיעו לבלות. לא פעם חזר הביתה שיכור מאלכוהול ומרוח באודם, ואני בתמימותי הייתי מאמינה לו בכל פעם מחדש שאלו רק שאריות מנשיקת שלום מידידתו המלצרית.

בחרתי לשמוע את מה שעוזר לי לחיות בנוח ובשלום עם הסיפור ולדלג על השלב שמחייב אותי לפעול. אך אולי הגיע הזמן לוותר על התמימות והטיפשות, לארוז מזוודה ולהודיע על פרידה, חשבתי לפתע. אבל אין לי אומץ. אני אוהבת את חיים, ואני אוהבת את החיים המגניבים שלי איתו בתל אביב. אז במקום לארוז מזוודה, אני בוחרת להאמין למה שאני רוצה שתהיה האמת, מסדרת לי את המציאות כך שאוכל לחיות איתה.

הדלקתי סיגריה אחרי סיגריה. משהו בבר האפוף הזה גרם לי לעשן יותר מהרגיל, כל נשיפה ושאיפה מטעינות את מכסת הביטחון העצמי שלי לדקות הקרובות עד שהסיגריה הבאה נדלקת וממשיכה את תהליך הטעינה.

הבקשה של אבא של ליאון מנמרוד לא הפסיקה להדהד בראשי. עם האלכוהול שרץ כבר בחופשיות בזרם הדם שלי והסיגריה ביד, נכנס באישיות המטפלת הטבעית שבי מעט אומץ, והחלטתי לבדוק איך אפשר לעזור לו.

בעודי מנסה לשחרר את עשן הסיגריה לצד השני – מנצלת רגע שבו הוא ומיכל מפסיקים את הנשיקות הארוכות והאין-סופיות שלהם – שאלתי אותו במקצועיות של מטפלת מנוסה, "ליאון, תגיד, מה אתה אוהב לעשות?"

ליאון בהה בי לרגע. "אני אוהב את מיכל," השיב לבסוף והסתכל על מיכל בחיוך מאוהב, והיא כמובן הביטה בו עם עיניים ירוקות, גדולות ונוצצות בחזרה.

"זה ברור, ליאון," חייכתי ושלחתי לעברם מבט נבוך. אבל הפעם בחרתי לא לוותר והמשכתי לשאול בנחישות, "בחייאת, ליאון. מה אתה אוהב לעשות סתם, עם עצמך? מה אהבת לעשות לפני הפציעה?" ניסיתי לחדד את השאלה.

"לצלם," ענה הפעם ללא מחשבה והיסוס. הנחישות שלי השתלמה. הייתי מרוצה מעצמי. "אשמח שנצא יחד לצלם," אמרתי בהתרגשות עם חיוך מנצח, ובעוד המילים יוצאות מגרוני לאוויר העולם, נבהלתי. נבהלתי מעצמי, מהמהירות שבה זרקתי את המשפט המוזר הזה לאוויר, ללא רגע של מחשבה. "אני מכירה מקום קסום שתוכל לחגוג בו עם המצלמה. יש דרך סתרים שנוכל להגיע דרכה עם האוטו עד למקום."

הפעם חיוך מבויש התלבש באלגנטיות על פניו החדות. העיניים הירוקות והגדולות שלו נצצו.

חייכתי אליו בחזרה. "אני בחופש מהצבא ביום ראשון. אבוא אליך על הבוקר ונצא יחד לצלם," הוספתי, לא משאירה לו הרבה אופציות.

החיוך שלו הסגיר את הרצון וההסכמה שלו.

מיכל לשמחתי הוסיפה את תמיכתה. "רעיון מצוין. הייתי שמחה גם להצטרף, אבל יש לי מבחן במתמטיקה ביום ראשון."

מיכל הייתה צעירה מאיתנו, תלמידה בכיתה י"א. שמחתי שהיא לא הרגישה מאוימת וראתה בהצעתי אפשרות לגרום לליאון להרגיש טוב.

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי 40 ₪
מודפס 92 ₪
דיגיטלי 40 ₪
מודפס 88 ₪
דיגיטלי 35 ₪
מודפס 86 ₪
עוד ספרים של איפאבליש (ePublish) - הוצאה לאור
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il