כלת הצרפתי

האלי לין לא יכולה להתאהב בצרפתי המרהיב ווינסנט רולאן - זה מסובך מדי, קשה מדי - וזה ישנה לנצח את חייה. גם לווינסנט יש סיבות משלו שלא להסתבך עם האלי - אך האם יתגבר על המעצורים בליבו וייכנע לתשוקתו?

1
וינסנט רולאן הושיט את ידו למגבת ויצא מתוך המקלחון בסוויטת המלון הלונדוני בה השתכן לאחר שקיבל החלטה לטוס לפריס אחרי ארוחת הצהרים העסקית שלו בשלב מאוחר יותר באותו יום. בסוף-השבוע הזה ייקח את התאומים לביתו בסט. ג'ין. הוא חיכה לזה בקוצר רוח.

השאטו היה כקבר בלעדיהם. למרות שהיו שיחות טלפון וביקורים, הרי שתשעת החודשים של שנת הלימודים היו בבחינת פרידה ארוכה.

זה היה יום חמישי. הם לא יצפו לו לפני יום שישי, אבל הוא רצה להפתיע אותם. הערב הם יחגגו את סיום שנת הלימודים לפני שיטוסו הביתה, אל השאטו שלו, מחר.

בזמן שהתגלח שמע את הסלולרי שלו מצלצל. סביר להניח שאחד הילדים מתקשר אליו עכשיו.

הוא מיהר אל החדר השני כדי לענות. הצצה בזהותו של המתקשר גילתה שזה מישהו מסט. ג'ין.

הוא קיווה ששום-דבר לא השתבש.

"ווי?"

"בונז'ור, וינסנט." זו היתה סוכנת הבית שלו. היא נשמעה במצב רוח טוב.

"בונז'ור, אטוויג. מה שלום סבא מוריס?"

"אל תדאג. הוא ובורגרד יצאו זה עתה לטיול הבוקר שלהם."

זה היה מרגיע; כשהתאומים לא בבית, סבו והכלב היו מסורים זה לזה.

"מיסייה גידה מהבנק בפריס התקשר אליך. הוא מבקש שתתקשר אליו כמה שיותר מהר. הנה המספר."

מיסייה גידה? וינסנט לא דיבר אתו מאז שפתח לילדים את החשבון בסתיו הקודם.

הוא רשם את המספר. "מרסי, אטוויג. תגידי לסבא מוריס שאתקשר אליו מפריס."

מיד אחרי שניתק הוא חייג את מספר הטלפון והועבר אל מנהל הבנק.

"תודה שחזרת אלי כל-כך מהר, מיסייה רולאן. ביקשת שאתקשר אם יתעוררו בעיות."

"כמובן. במה אני יכול לעזור לך?"

"רציתי שתדע שלפני יומיים בנך כתב המחאה על סכום מאוד גדול. חשבתי לבקש את אישורך לפני שאמשיך בסליקה."

"כמה גדול?"

"שמונת אלפים ושבע-מאות אירו. לא יישאר כסף בחשבון."

אכזבה מילאה את לבו של וינסנט כאשר שמע את דבריו של מנהל הבנק. ילדיו לא חיכו לו כדי לבזבז את הכסף.

"זה בסדר, מיסייה. הבטחתי להם מכונית אם יצטיינו במבחני סוף השנה שלהם."

"מכונית? אני חושש שההמחאה נכתבה לטובת חנות תכשיטים ברחוב ונדום."

תכשיטים –

רטט חלף בגופו.

די היה במילה הזו כדי להחזיר אותו אל התקופה האפלה ביותר בחייו.

"תעצור את ההמחאה עד שאבדוק את זה."

"בסדר גמור, מיסייה. הנה המספר."

וינסנט ניתק והתקשר אל חנות התכשיטים.

הוא לא הבין במה מדובר. ככלל, הילדים גילו שיקול דעת רציני והיו תמיד ראויים לאמון.

"ביז'ו ונדום."

"בונז'ור, מיסייה. ברצוני לדבר עם מנהל החנות."

"מדבר."

"מדבר וינסנט רולאן."

"אה, כן, מיסייה רולאן. בנך היה כאן לפני כמה ימים כדי לקנות טבעת מרהיבה עבור האשה שבכוונתו להינשא לה. הוא מאוד מאוהב ומתעקש על האבנים הכחולות הטובות ביותר, שיתאימו לצבע עיניה."

"מון דיה," לחש וינסנט בצער.

הוא לפת את השפופרת בחוזקה. ההיסטוריה חוזרת על עצמה. התפוח אינו נופל רחוק מהעץ...

"האלי?"

האלי לין עזבה זה עתה את חנות הכלבו טאטי בפריס, שם עבדה, ולפתע שמעה קול מוכר. היא הביטה שמאלה. מונית עצרה לצדה והדלת האחורית נפתחה.

מאחור ישבה מוניק רולאן, הצרפתיה החיננית שנקשרה אל האלי בשנת הלימודים האחרונה.

"מה את עושה כאן?"

"מחכה לך. זה יום-ההולדת שלך! אנחנו הולכים לחגוג!"

יום-הולדת? היא שכחה מזה לגמרי.

יותר מכך, האלי כבר נפרדה רשמית ממוניק ואחיה פול לפני יומיים. האלי היתה בטוחה שזה תירוץ נוסף לכנס את שלושתם לפני שהתאומים ייסעו לעמק הדורדון למשך תקופת הקיץ.

נוכחותה הבלתי צפויה של מוניק מחוץ למקום העבודה של האלי פירושה שהנערה היתומה מאם לא מוכנה לעזוב ושהיא מרגישה קושי להיפרד.

לאמיתו של דבר, גם האלי התקשתה להיפרד ממנה.

בזמן שהיתה בפריס ועבדה בתוכנית העזרה הבינלאומית הדומיניקנית, היא למדה לאהוב את התאומים השובבים כאילו היו בני משפחה. בילוי זמן נוסף בחברתם רק יעצים את הקושי בפרידה. אבל לא היתה לה ברירה; האלי עמדה להיכנס למנזר בסן-דיאגו, קליפורניה, תוך שבועיים.

"איך ידעת שזה יום-ההולדת שלי? אפילו אני לא זכרתי."

"כאשר חצינו את התעלה כדי לבלות יום באנגליה, פול הציץ בדרכון שלך. עכשיו, תיכנסי כבר למונית!" קראה. "אנחנו עוצרים את התנועה!"

האלי לא זזה. "אתם צריכים להיות בבית-הספר עכשיו. את יודעת טוב מאוד שהם עורכים ארוחת פרידה לכולם."

"אני מעדיפה להיות אתך. אל תדאגי. קיבלתי אישור מיוחד להישאר בחוץ עד שמונה בערב. בואי. אנחנו מבזבזות זמן."

בשלב זה הפטיר נהג המונית קצר הרוח קללה ודחק בהאלי לפעול. היא נכנסה למושב האחורי בניגוד לשיקול דעתה. ברגע שסגרה את הדלת השתלב הנהג בתנועה. נס שלא גרמו לתאונה.

"לאן אנחנו נוסעים בדיוק?"

מוניק חייכה בשובבות. "זו ההפתעה שלי."

"עוד אחת?"

היו כל-כך הרבה הפתעות במהלך תשעת החודשים האחרונים, אבל מוניק מעולם לא הופיעה במונית בעבר. בדרך כלל נהגו לנסוע ברכבת התחתית וברכבות.

"זה רחוק?"

היה רמז למסתורין בהבעתה של מוניק. "חכי ותראי."

"תסתכלי לי בעיניים ותישבעי שהמנהלת אמרה שאת יכולה להישאר בחוץ עד מאוחר."

מוניק ביטלה את דאגותיה של האלי בהטלת ראש לאחור.

"זה מה שחשבתי," מלמלה האלי. "לא רק שאת מפרה את החוקים, אלא שאם נמשיך לנסוע, הנסיעה הזו תעלה יותר מהתקציב שלך. אני יורדת בצומת הבא."

"לא!" קראה מוניק. "את לא יכולה לעשות את זה, אחרת תהרסי הכל!"

נימה מסוימת בקולה של מוניק אמרה לה שלא רק שהתאומים ארגנו משהו רציני, אלא שאף תכננו את זה במשך זמן רב.

"את יודעת שאני לא רוצה להרוס לך את ההפתעה, אבל לא הייתי רוצה לראות את שניכם נקלעים לצרות ביום האחרון ללימודים."

"עברתי את בחינות הגמר שלי בציונים הגבוהים ביותר. חוץ מזה, המנהלת לא תעז לגרום לי לצרות עם אבא."

"למה לא?"

"מפני שהוא אף-פעם לא שוכח להביא לה יינות מהבציר המשובח ביותר שלו כאשר הוא מגיע לפריס." גבותיה הכהות התרוממו. "היא לא תרצה שהאספקה, או הביקורים, ייעצרו. עד כה הוא עמד בניסיונותיה לפתות אותו, אבל היא עוד לא ויתרה."

ההערה הצינית שבקעה מפיה של צעירה כל-כך מקסימה פצעה את האלי.

"אל תביטי בי בהלם כזה, אמרתי לך מזמן שכל הנשים חושבות שאבא שלי עוצר נשימה, עם הכסף ובלעדיו."

בזמן שהאלי עיכלה סוד אחרון זה אודות המנהלת, היא הבחינה בכך שהגיעו לרובע השישה-עשר, אזור שנודע בשכונות המגורים היוקרתיות ביותר בפריס.

המונית נסעה לאורך רחוב דה פאסי על החנויות הרבות שבו, ואז פנתה לעבר רחוב אחר ולבסוף עצרה לפני בניין דירות. בניין מרהיב, שרק העשירים המופלגים ביותר, דוגמת אביה של מוניק, יכולים להרשות לעצמם לחיות בו.

האלי יצאה מהמונית בעקבות מוניק. מיד אחרי ששילמו לנהג הן נכנסו ללובי האלגנטי, שם היא הקישה צופן כדי שיוכלו לעלות במעלית.

המעלית לקחה אותן אל הקומה השלישית, שם הדלתות נפתחו לדירה נהדרת עם חדרים רחבי ידיים. חלק גדול מהרהיטים ושכיות החמדה היו עתיקים, אבל עמדה במקום תחושה של הכנסת אורחים.

מוניק ניגשה אל הדלתות הצרפתיות שהובילו למרפסת. "וואו!" היא שלחה לעבר האלי חיוך רחב. "הנוף הפרטי שלך לגני בולון."

פריס באביב. מראה מלבב, אבל האלי לא הצליחה להתרכז בנוף כאשר היו לה סייגים רציניים ביותר בדבר בילוי זמן בחברת התאומים.

"האם אביך יודע על זה?"

"או-לה-לה! לידיעתך, הוא נמצא בנסיעת עסקים בלונדון, והוא לא יגיע עד מחר בצהרים. פול ואני קיבלנו רשות להשתמש בדירה באירועים מיוחדים. יום-ההולדת העשרים-וחמשה הוא אירוע כזה."

אף שהאלי מעולם לא פגשה את וינסנט רולאן, הרי שבסתר לבה העריצה אותו. הוא גידל את הילדים לעילא, ועוד כהורה יחיד. הם לא עישנו, לא היו מסוממים ולא שתו אלכוהול. שניהם היו תלמידים יוצאים מגדר הרגיל, מבריקים ומקסימים. בעיני האלי היו ילדים מדהימים. הוא ראוי להמון קרדיט על היותו אב נהדר.

מה שלא הבינה היה למה שלח אותם לפנימיה הרחק מהבית. איך הוא יכול לשאת את המרחק הזה? באשר לתאומים, הם העריצו אותו. האלי ידעה שהם חיו לקראת הביקורים שלו ושיחות הטלפון אתו.

"לא הייתי רוצה שתנצלו את הנדיבות של אביכם בגללי."

"כמובן שלא! כפי שאמרתי לך כבר, את דואגת לנו יותר מדי. אנחנו נהיה כאן שעה אחת בלבד. אז אל תהיי כל-כך יורמית." היא רקעה ברגלה, שהיתה נתונה בנעל יקרה, להוטה לגרום להאלי להירגע.

"זה ביטוי ישן קצת. את צריכה להגיד לי לא להיות קוץ."

שתיהן צחקו.

צמד כל-כך לא מתאים. גופה הנדיב של האלי היה גבוה בעשרה סנטימטרים לפחות מהמטר ושישים-וחמישה של חברתה, שהיתה בעלת גזרה קטנטנה.

הנערה הצרפתיה לבשה תספורת קצרה ואופנתית שהתאימה לתלתלים החומים הכהים שלה, שמסגרו את ראשה הגאלי. שערה הבלונדי באורך הסנטר של האלי היה מדורג כדי לתת לו מראה סתור. הוא דרש מעט מאוד טיפול, וזה היה כל העניין.

ההבדלים לא הסתיימו בזה.

בזמן שהאלי לבשה חולצה וחצאית זולות שוודאי מצאה בתיבות המציאות בטאטי, הרי שכל-אימת שמוניק התלוותה אליה בביקורים בשרטרס או במון סט. מישל, היא לבשה תמיד בגדי מעצבים איטלקים יקרים.

"סאלו לכולם!"

פול, אחיה התאום של מוניק, הצטרף אליהן על המרפסת ונשק לשתיהן על הלחיים. רזה ובגובה מטר ושמונים, הוא היה נאה כאחותו. שני התאומים עטו את בגדיהם בצורה הטובה ביותר. היום הוא לבש חולצת פולו וג'ינס. עוד שמונה עד עשר שנים והוא יהיה גבר מצודד מאוד.

הוא ומוניק הרגישו כאן כמו בבית. אולי האלי היתה זהירה מדי, אבל היא ידעה שהתאומים למדו בבתי-ספר פרטיים יוקרתיים מאוד. עם כאלה חוקים נוקשים, היא לא רצתה להיות הסיבה להפרתם. יהיה חבל להרוס את הרקורד שלהם בדקה התשעים.

"טוב שהגעת, פול. האלי חושבת שאסור לנו להיות כאן. היא רוצה לברוח מהבית!"

"מהקן!" תיקנה האלי בלי לחשוב. "זה עוד ביטוי ארכאי. אם את רוצה להיות אופנתית, אז אני אצטרך לקנות לך את ספר הביטויים האחרון שיצא. לרוע המזל, עד שתצליחי לשנן אותו, כל הביטויים יהיו ארכאיים בתורם."

פול צחק. "את כאן עכשיו ואנחנו לא נותנים לך ללכת עד שנרים כוסית לכבוד יום-ההולדת שלך. בואו אתי."

הן הלכו אחריו אל חדר האוכל שבו מילא שלוש כוסות יין בנוזל זהוב. התווית על הבקבוק נשאה את השם רולאן.

הוא הרים את הכוס שלו. "לחייך, האלי, שהפכת את השנה הזו לבלתי נשכחת. הלוואי שזה יהיה יום-ההולדת המאושר ביותר שלך!"

הם הקישו כוסות.

האלי לא שתתה אלכוהול, אבל היא לגמה מהמשקה כדי לא להעליב אותם. הם תכננו את המסיבה הזו לכבודה. ריגש אותה לדעת שהם טרחו כל-כך.

לפני שתעזוב את פריס תכתוב להם מכתב פרידה אחרון ותאחל להם חיים טובים ומאושרים. אז למה לא להנות מרגע בלתי צפוי זה של חברות כאשר הם עדיין יחד?

מוניק התנצלה לרגע ואז חזרה עם חבילה עטופה בנייר עליז שפול ודאי הביא עמו.

האלי הניחה את הכוס שלה על השולחן כדי שתוכל לפתוח את החבילה. בתוכה היה צעיף מעצבים יפהפה עשוי שיפון בהדפס חום ולבן. "הוא ייראה טוב עם החצאית החומה שלך."

רגש גאה בגרונה. "הוא מקסים, מוניק." האלי קשרה אותו סביב צווארה כדי לשמח אותה. "אבל לא היית צריכה."

"הייתי נותנת לך הרבה יותר דברים, אבל ידעתי שלא תסכימי לקבל אותם. לפחות תוכלי ללבוש את זה בתקופה שעוד נשאר לך לעבוד בטאטי."

"אני אנצור את זכרון היום הזה," אמרה האלי, שלא רצתה להתווכח. היא תשלח את הצעיף למוניק יחד עם המכתב; אסור לה לבזבז את כספה על מתנות.

הנערה הצרפתיה הטתה את ראשה. "הוא נראה מאוד אלגנטי עם החולצה הלבנה שאת לובשת."

"הוא ייראה אלגנטי גם עם החולצה השניה שלי."

"אני יודעת. כולן לבנות," התיזה מוניק.

לפתע שלושתם צחקו. היה להם חוש הומור בריא. האלי אהבה אותם והרגישה תחושת אובדן קשה יותר מאי-פעם.

היא לא היתה צריכה ליצור קשרים מהסוג הזה, אבל הם קרו למרות הכל. ראשית בסן-דיאגו, שם גרה עם גבי פריס לפני שנסעה לצרפת.

גבי, עורכת-דין מהגרת אלמנה שחלקה את הדירה עם האלי כדי לצמצם הוצאות, נשואה עתה למקס קולדר, סוכן סי-אי-איי לשעבר. נולדה להם תינוקת שאותה האלי ראתה רק בתמונות. הם קראו לה האלי.

"עכשיו, אם שניכם תסלחו לי, אני אחזור בעוד חמש-עשרה דקות."

האלי בחנה את מוניק בעיניים תוהות. "הרגע הגענו. את עוזבת?"

"היא הולכת לחנות האהובה עליה ביותר לפני שהיא תיסגר," אמר פול בחיוך מוזר.

"נכון. נתראה בעוד כמה דקות."

לאחר שמוניק נעלמה, האלי סבה אל פול. "שניכם מתנהגים בצורה מאוד מסתורית."

הוא חיכך כפותיו זו בזו. "אם זה כך, הרי זה מפני שרציתי להיות אתך ביחידות."

"למה?"

"כדי שאוכל לעשות משהו שרציתי לעשות מזמן."

"מה?"

"את זה."

בשניה הבאה הוא חפן בידיו את פניה ונשק מעדנות על שפתיה הסגורות.

זו היתה הפתעה כל-כך גדולה עד שמסיבות מובנות היא החליטה להתייחס לזה כאל אחת הבדיחות של פול. הוא היה שובב גדול לפעמים.

"וואו! הנשיקה האחרונה שלי לפני שאני נכנסת לבידוד. אין ספק שהפכת את יום-ההולדת הזה לבלתי נשכח."

"רציתי לעשות את זה מזמן," הודה. "עכשיו, תעצמי עיניים. יש לי משהו נוסף לתת לך."

"אני חושבת שעשיתם מספיק ליום אחד," הזהירה, אבל הוא התעלם ממנה. במחווה מהירה הוא הרים את ידה השמאלית והחליק משהו צונן ומתכתי על אצבע הטבעת שלה.

חיוכה גווע כאשר הציצה באבן הכחולה הרבועה שהיתה משובצת בתוך זהב צהוב. אבן החן היתה בת שלושה קאראט לפחות!

הצלילות והצבע הצרופים גרמו לה להתנשף.

גם אם היה מדובר בחיקוי, הרי שהוא עלה ודאי הון תועפות. יותר מדי אפילו למישהו בעל משאבים כספיים כפול. היא לא הבינה מדוע רצה שתענוד את הטבעת הזו ביודעו מה כוונותיה.

על מה הוא חושב?

היא התחילה לשאול, אבל הבעת התשוקה בעיניו הקפיאה אותה.

"יום-הולדת עשרים-וחמשה שמח, מה בל."

האלי מצמצה. פול היה רציני.

היא חשה ברעד שלו. נעלמה האהבה הכיפית, נעלמו הדיבורים הקלילים שקישרה אליו.

כמה זמן זה נמשך?

בניסיונה לעמוד לצד התאומים כחלק מהשירות שלה בתוכנית הבינלאומית, היא לא הרגישה שהתאהב בה. אם היו שם סימנים מסגירים, היא לא הבחינה בהם.

"זה תכשיט מרהיב, אבל תצטרך להחזיר אותו לחנות."

"אל תהיי כסילה." הוא אחז בידיה חזק יותר כדי שלא תוכל להוריד את הטבעת. "גם אם לא תענדי אותה, אני רוצה שתשמרי אותה כתזכורת מתמדת ממני."

"אני לא יכולה, פול. אתה יודע למה. דברים חומריים אינם חשובים לי. כאשר אכנס למנזר לא אוכל לקחת אתי שום-דבר."

עיניו הבליחו לפתע בצורה חשודה. "אני בונה על זה שלא תיכנסי למנזר. האלי, אני מעריץ אותך – " הוא קרא את הדברים בלהט של נער חולה אהבה.

"אני נשאר בפריס עד שאצליח לשכנע אותך לבוא אתי לסט. ג'ין. לא נועדת להיות נזירה. יום אחד אני מקווה שתהיי אשתי."

אשתו –

הוא משך אותה אליו בעוצמה מפתיעה. הפעם הנשיקה שלו היתה נשיקת גבר מלאה בלהט התשוקה.

היא לא יכלה להאמין לזה!

"פול – " היא הניחה את ידיה על חזהו כדי להרחיקו ממנה, אבל הוא היה כל-כך חזק! ברגע זה היא התפללה להשראה שתאפשר לה לדחות אותו בלי לפגוע בגאוותו.

"מה קורה כאן, בשם שמים?"

קול גברי עמוק קטע את הדממה. פול זינק ממנה, מסמיק בתחושת אשם.

האלי, מנגד, היתה עדיין כל-כך המומה נוכח עומק רגשותיו של פול כלפיה – רגשות שהסתיר עד היום – עד שהגיבה לאט יותר להפרעה. כל הזמן הזה היא ראתה בו אח צעיר יותר.

"אבל – חשבתי שאתה בלונדון," אמר בקול שקט.

"מן-הסתם," היתה התשובה החדה. "ואני חשבתי שהילדים שלי ייהנו מארוחת ערב חגיגית אתי הערב. אבל נראה שהטעם שלך נוטה עכשיו לדברים חזקים יותר."

לא היה ספק בנימת הקול הארסית שלו כאשר וינסנט רולאן נכנס לחדר האוכל, לא היה ספק בכך שראה את בנו בן השמונה-עשרה מנשק לאשה זרה, שראה את בקבוק היין והכוסות על השולחן.

הראיות היו כל-כך מפלילות והאלי נענעה בראשה. זה לא יכול להיות גרוע יותר לפול, אבל היא לא הופתעה מאוד. היא לא היתה צריכה להתעלם מהאינטואיציה המוקדמת יותר שלה שלתאומים אין זכות להבריז מאירוע של בית-הספר כדי להביאה לדירת אביהם.

האלי פשוט לא ציפתה שהאיש עצמו יגיע לאנגליה בדיוק ברגע בו בנו בחר כדי לחשוף בפניה את חיבתו אליה.

הסקרנות גרמה לה לבחון את מיסייה רולאן. היא גילתה שבהתה בו.

התאומים הראו לה צילומים של אביהם, אבל המצלמה לא הצליחה ללכוד את החושניות העזה שלו. היא לא חשבה שגבר יכול להיות מושך יותר מאשר הבעל הטרי שהאלי איבדה בהתרסקות מטוס מחרידה שנתיים לפני כן. אבל היא טעתה...

התאומים ירשו את שערו הכהה של אביהם ואת עיניו החומות. אבל בעיניו החודרות לא היה התום שלהם כאשר מבטו חלף עליה, אומד במשך רגע ארוך את המעלות הנשיות שלה.

האלי היתה מטרה לתשומת לבם של גברים מאז נעוריה והיא למדה לחיות עם זה. עם זאת, דומה שהגבר הזה חיפש משהו שהיה מעבר לגופני. בחולצה חסרת הייחוד ובחצאית החומה שלבשה, צעיף המעצבים ודאי נראה לגמרי לא במקום.

הוא התקדם לתוך חדר האוכל וידיו השחומות נחו על מותניו. בחולצת סריג כחולה חיווריינית ומכנסי ג'ינס בצבע שמנת שנצמדו אל ירכיו החזקות, הגבריות שלו טלטלה את חושיה.

מקרוב היא ראתה שגופו החזק כסלע גבוה מזה של פול בכמה סנטימטרים.

הוא הרים את בקבוק היין. גבה שחורה אחת התרוממה במורת רוח. "אני לא יכול למצוא פגם בבחירת הבציר שלך, אבל ביום חמישי בערב, כאשר אתה אמור לחגוג את סיום שנת הלימודים עם חבריך לכיתה?" הוא הניח את הבקבוק בחזרה על השולחן.

פול כחכח בגרונו. "יום-הולדתה של האלי חשוב יותר מאשר להיות עם קבוצת בנים. אבא – תרשה לי להציג חברה, מדמואזל לין. נפגשנו בסתיו האחרון."

קמטים האפילו על תווי פניו עוצרי הנשימה בזמן שבחן שוב את פניה ושערה. ואז מבטו נשמט עד שנח על אבן התרשיש שנצצה על אצבעה.

"מיז לין," הפטיר בקול קפוא, מעליב, כאילו אפילו התייחסות סתמית זו אליה אינה נסבלת בעיניו.

האלי לא הבינה. לא ייתכן שהנשיקה בינה לבין בנו עוררה משטמה כה עזה. למעשה, היא האמינה שתצוגה זו של עוינות היתה אירוע נדיר בחייו.

נחושה בדעתה להחליק דברים, היא אמרה, "נעים מאוד, מיסייה רולאן. הילדים שלך היללו אותך זמן כה רב, עד שאני שמחה שסוף-סוף נפלה לידי ההזדמנות לפגוש אותך."

"אבא? אנחנו יכולים להיכנס לרגע לסלון?"

"לא, אנחנו לא יכולים." הזעם השקט שרתח מתחת לפני השטח ניכר בדברים. עיניו, שחורות יותר מאשר חומות, נותרו נעוצות בטבעת. "מאחר שמדמואזל לין היא חלק כל-כך אינטימי בחייך, אני חושב שאין סיבה לא לכלול אותה בשיחה זו."

"זה נכון שאני מאוהב בה," הסביר. "היא הכל בשבילי. עם הזמן אני מתכוון להתחתן אתה."

פול!

לא רק שהיתה מבוגרת ממנו בשנים ובניסיון, אלא שהוא חי בהכחשה מוחלטת.

דופק פעם בלסתו של אביו. "כמה מעניין... עכשיו אני מבין למה היא עונדת תכשיט שגרם לך למשוך את כל הכסף שהיה בחשבון הבנק שלך!"

האלי נאנקה.

פול הציג את כל הסימנים של צעיר עשיר שאהבתו מובילה אותו למעשים מטופשים וטעות יקרה מאוד.

"תמיד אזכור שרצית להעניק לי את הטבעת הזו, פול, אבל אתה יודע למה אני לא יכולה לקבל אותה."

היא רצתה להגן על הרגישויות שלו, אבל הוא הרחיק לכת ונזקק לטלטלה עזה. בלי היסוס משכה את הטבעת מעל אצבעה והניחה אותה על השולחן.

פניו האפירו.

"מאוחר מדי לנסות להרשים אותי עם ה'לא התכוונתי להחזיק בטבעת בכל מקרה', מיז לין."

פול הסתובב. "אתה לא מבין. אני יכול להסביר!"

"אני בטוח בזה," סינן אביו. "בדיוק כפי שתוכל להסביר כמה פעמים הבאת אותה לדירה שלי מאז הסתיו האחרון."

"מעולם לא הייתי כאן עד הערב," אמרה לו האלי בקול שקט.

ברגע זה היא לא חששה לעצמה. הזעם המופנה אל פול הוא שהדאיג אותה. למיסייה רולאן היתה סיבה טובה לכעוס, אבל האיש רתח. השפלת בנו בפניה רק תזיק ולא תביא תועלת כלל.

"כמובן שלא." הוא שלח לעברה חיוך לועג. "בדיוק כפי שלא היה לך מושג שהאבן היא הדבר האמיתי." עיניו שיפדו אותה. "אני תוהה מה עוד הצלחת להוציא ממנו."

הציניות הזו הסבירה את הערתה המוקדמת יותר של מוניק. התפוח לא נפל רחוק מהעץ.

האלי בחנה אותו בלי למצמץ. "אני אשמח לדבר אתך על זה, אבל אני חושבת שעליך לדבר קודם ביחידות עם הבן שלך."

חיוכו הקפוא לא הגיע לעיניו. "אני לא מעוניין במה שאת חושבת, מיז לין. ככל שאני שומע אותך יותר, כך אני משוכנע יותר שהטבעת היא חלק ממזימה רחבת היקף שרק אשה נועזת כמוך, עם הקסמים הניכרים שלך, מסוגלת להמציא כדי להקסים גבר צעיר."

"רק שניה," קרא פול. "אין לך זכות לדבר אל האלי – "

"מספיק!" השתיקו אביו. "אתה חושב שאני מפגר? שלא תעז לצעוק עלי שוב בצורה כזו, ואל תדבר אתי על זכויות. אתה ניצלת לרעה את כל הזכויות שקיבלת ממני."

מוניק נכנסה כאילו על פי אות מוקדם. "אני כאן!" קראה מהמבואה. "חזרתי. זמנך עבר, פול. אני מזהירה, למקרה שאני קוטעת משהו..."

מילותיה של מוניק חתמו את אי-ההבנה הגדולה הזו. היא סייעה בידו של אחיה כדי שיוכל להיות ביחידות עם האלי. זה היה גילוי עבורה.

היא לא הבינה איך יכלו התאומים לחשוב שיש לה עניין רומנטי בפול, שהיה כל-כך הרבה יותר צעיר ממנה. כיצד יכלו לבלות עמה כל-כך הרבה חודשים בלי להבין את המחויבות שלה לייעוד שבחרה לעצמה...

ככל שחשבה על זה, כך גברה האמונה שלה שמדובר בשני צעירים אידיאליסטים שהאמינו במה שרצו להאמין.

ממה שסיפרו להאלי, אמם נפטרה בלידתם. אחרי שהופרדו מאביהם בשנה האחרונה, ולמרות שניסה להיות אב נוכח ולהישאר בקשר קרוב עמם, הרי שהם נאחזו בהאלי. וזו התוצאה!

"אז – הבת המחוננת חוזרת אל זירת הפשע עמוסה בבגדים בכמות שאינה הגונה."

ברגע בו נכנסה מוניק לחדר האוכל לבשו פניה תמיהה. היא נעמדה דום לפני אביה. "אבא," מלמלה, ונראה שנוכחותו זעזעה אותה. "חשבתי שתחזור רק מחר."

"זה ברור." הוא דיבר בקול חד. "אחרת הסידור הקטן והחשאי הזה היה עובר באין מפריע. עברו תשעה חודשים, ומיז לין קיבלה אישור לנצל את הילדים שלי ואת נטייתם להעביר הלאה את הרכוש שלהם, שאותו, ודאי שכחתם, אני מספק," רעם.

"אני מופתע שבכלל נשאר לכם מספיק כסף לרכישות כאלה!" הוא קטף את התיבה מבין זרועותיה של מוניק ופתח אותה. בתוכה היתה שמלת קוקטייל אדומה זוהרת. "האם זו עוד תרומה למיז לין העניה?"

האלי חשבה שהחצאית והחולצה שלה נראים כל-כך רע.

"נראה שהיא מסתדרת יופי עם שניכם. בואו נראה... צעיף מעצבים, שמלת ז'יבנשי וטבעת של תשעת אלפים דולר."

תשעת אלפים דולר –

מבטה ההמום פגש אותו.

"הצלחה לא קטנה ליום עבודה אחד, מיז לין." העור סביב שפתיו הפך לבן.

"אבא – " התנשפה מוניק ונענעה בראשה. דמעות מילאו את עיניה. "מה קרה? אתה לגמרי לא מבין את זה, אבא."

הוא הזדקף למלוא קומתו. "נראה לי שבתי ובני נשבו בקסמי שווא. אתם מבינים מה אני אומר, נכון? עבדו עליכם בעיניים – " חזהו עלה וירד.

"האלי עבדה עלינו בעיניים?" קראה מוניק. "זה בלתי אפשרי!" היא רקעה ברגלה. "זו מסיבת הפתעה לכבוד יום-הולדתה. היא לא ידעה כלום! למעשה, היא כל-כך חששה שניכנס לצרות, עד שהיא כמעט לא התיישבה במונית אתי."

"אבל היא כן באה," החזיר אביה. "תסתכלי טוב-טוב. עד לפני רגע היא ענדה הון קטן והודתה לאחיך באותה דרך נשית מוכרת וידועה שמובילה גבר לאובדנו."

התגובה שלו לא התאימה לגבר שהתאומים העריצו. האיש הזה היה בבחינת הצלחה בעסקיו, וגיבור בעיני משפחתו. הגבר הבלתי מתפשר שעמד במרחק כמה מטרים ממנה לא דמה כלל לגבר המושלם שראתה בעיני רוחה.

"אתם לא מבינים שהיא שיטתה בשניכם, ונתנה לי סיבה טובה לתהות אם הייתי הורה טוב," סינן.

האלי שמעה את המצוקה בקולו עכשיו. למרות זעמו, הוא הצליח לצבוט את לבה.

"שניכם תרדו עכשיו למטה ותקחו מוניות לבתי-הספר שלכם. אני אבקר אתכם אחרי שאנהל שיחה קצרה עם מיז לין."

שילוב הכאב והמרירות בעיניו של פול גרם להאלי לחשוש ליחסים בינו לבין אביו.

זעמו של פול היה מפחיד יותר משל אביו מפני שהוא היה צעיר ופגיע, והוא נלכד על חם ברגע מאוד רגיש בחייו. יעבור זמן רב עד שיסלח לאביו.

לבה שקע כאשר הוא יצא מחדר האוכל ומיסייה רולאן הניח לו ללכת.

מוניק התבוננה באביה כאילו מעולם לא ראתה אותו בעבר. ואז מבטה הפצוע הופנה אל האלי. "אני מצטערת," אמרה בלחש לפני שמיהרה לצאת בעקבות אחיה.

בשניה בה שמעה האלי את דלתות המעלית נסגרות היא אמרה, "אנא, אל תיתן להם לעזוב בצורה כזו. רוץ אחריהם מהר ותתנצל לפני שייגרם עוד נזק!"