דף הבית > לא אהוב
לא אהוב / קטי רגנרי
הוצאה: אדל - הוצאה לאור
תאריך הוצאה: 10-2020
קטגוריה: ספרות רומנטית וארוטית
מספר עמודים: 391

לא אהוב

         
תקציר

אני קסידי פורטר.

אבא שלי, פול אייזק פורטר, הורשע ברצח שתים־עשרה נערות. אף שהייתי רק ילד באותה תקופה, אני מודע מדי יום ביומו לעובדה שאני הבן שלו, ילדו היחיד.
כדי להגן על העולם מהרעל שבעורקיי, אני מנהל חיים שקטים, מתחת לרדאר, הרחק מהאנושות. הבטחתי לעצמי ולאימא שלי שלא אזהם חיים חפים מפשע באפלה שמסתובבת בתוכי ומחכה להגיח החוצה.
זו הבטחה שהייתי מקיים אם ברין קדוגן לא הייתה נכנסת לחיי.
עכשיו אני מתקיים בין גן עדן לגיהינום; מתאהב באישה שרוצה לאהוב אותי, אף שלאורך כל הדרך אני מזכיר לעצמי שעליי להישאר לא אהוב.

אני ברין קדוגן.

חשבתי שלעולם לא אתאהב שוב לאחר מה שקרה לג’ם. טיפסתי לפסגת הר קטהדין כדי למצוא שלווה ולהתחיל חיים חדשים, אך הם היו מגיעים לסיומם אם קסידי פורטר לא היה נחלץ לעזרתי. חשבתי שלעולם לא אוהב שוב, אבל אני רוצה את קסידי כפי שלא רציתי מישהו מעולם.
זה קשר לא אפשרי, קשר שעטוף בסודות, מכוסה בחטאי העבר, קבור מתחת לייסורים ולהבטחות שחייבות להתקיים. האם נצליח להתגבר על המכשולים או שלנצח יהיה עליי להישאר לא אהובה?

לא אהוב מאת סופרת רבי המכר של עיתון ‘יו־אס־איי טודיי’ קטי רגנרי הוא אחד הספרים הכי מרגשים שתקראו אי פעם, על התמודדויות שמציבים בפנינו החיים, על סליחה עצמית ועל מחילה. עלילה מרתקת על אהבה שנראית בלתי אפשרית אך חזקה יותר מכול.

פרק ראשון

פרולוג
ברין
המכונית שלי לא התניעה.

ככה הכול התחיל – במשהו שגרתי כמו מצבר מרוקן.

סובבתי את המפתח שוב ושוב ובתגובה זכיתי בדממה. לבסוף שלחתי הודעה לג'ם שלא אצליח להגיע להופעה. כתבתי לו שאני מצטערת. כתבתי לו שייהנה. כתבתי לו לא להעיר אותי כשהוא חוזר הביתה.

הוא לא העיר אותי.

הוא לא העיר אותי כי הוא לא חזר הביתה.

מיליון פעמים חזרתי ללילה ההוא, אל ההחלטות הפשוטות והריקות שפתחו שרשרת של אירועים בחיי שהובילה אל היום הזה. אני חושבת על ג'ם בודק את הטלפון שלו ותוהה למה אני מאחרת. אני מדמיינת אותו מקבל את ההודעה ומעווה את פניו באכזבה. בעיני רוחי אני רואה אותו מתלבט אם לצאת מהמועדון ולבוא אליי הביתה או להישאר.

הוא החליט להישאר.

עשרים דקות לאחר מכן הוא מת.

היורה השאיר פתק שבו כתב שהוא לא אהב או שנא את המוזיקה של 'סטיפל 10'. הוא שנא את הרעיון שכל האנשים נמצאים במועדון מאותה סיבה ויש להם מכנה משותף שהם נהנים ממנו. הוא לא נהנה משום דבר עם אף אחד וקינא באושרם הקבוצתי ובהערכתם המשותפת לפופ רועש. לכן הוא פתח באש על שלוש מאות אנשים שהצטופפו במועדון עמוס והרג שלושים ואחד מהם, ביניהם את הארוס שלי, ג'ם.

לפעמים, בחלומות, אני חוזרת למכונית באותו לילה גשום והמנוע מתעורר לחיים. אני נוסעת אל המועדון, חונה בחוץ, רואה את דריק פרוסט וילומס יוצא מה'טויטה קורולה' 2011 שלו במעיל גשם כבד וחם מדי יחסית לליל אוגוסט לח מהרגיל בסן פרנסיסקו. בגרסאות מסוימות של החלום אני מדמיינת את עצמי עוצרת אותו, מדברת איתו, מתיידדת ומעבירה לו את המסר שהוא לא לבד. בגרסאות אחרות אני רצה אל תוך המועדון, מביטה בקדחתנות מעל האורות הוורודים והכחולים ומוצאת את שערו הבלונדיני והקוצני של ג'ם בתוך הקהל. אני מדמיינת את עצמי רצה אל אהובי ואומרת לו לשכב איתי על הרצפה, מפני שמרבית האנשים שמיהרו ליפול ארצה שרדו. אני מדמיינת אותנו מצטופפים יחד על הרצפה המטונפת והחלקלקה מבירה בשעה שכדורים נורים סביבנו, וצופים מבועתים בנעשה, מבינים בהדרגה מה מתרחש, ואז מתרוצצים לחפש מחסה, מחליקים על שלוליות דם ומנסים נואשות לחמוק מסבבי האש הבלתי נלאית של וילומס.

בתשעה חלומות מתוך עשרה אני מאחרת את המועד. אני רואה את עצמי רצה בהילוך איטי מהמכונית למועדון, פותחת את הדלת בדיוק בזמן כדי לראות את וילומס מסובב אליו את הרובה, לוחץ על ההדק ונופל לאחור.

אני עומדת שם קפואה. דמות בודדה ומשותקת, לא מסוגלת לעזור לאיש. הגעתי מאוחר מכדי להציל את ג'ם שכנראה מת מייד מירייה ישירה לליבו – לליבו החסון, היפהפה, המתפקע מרוב אהבה כלפיי.

כשאני מתעוררת, הכרית שלי ספוגה דמעות ואני מושיטה יד אל ג'ם בתקווה שהחלום שחלמתי היה איכשהו רק סיוט נורא, לא האמת, לא חלק ממשי, מציאותי ובלתי מוסבר מחיי. אבל הצד של ג'ם במיטה תמיד ריק, וזה ככה כבר כמעט שנתיים.

שאר העולם התקדם הלאה מהירי ב'סטיפל 10' וחושיו התקהו עוד יותר כשקרו עוד אירועים דומים, מתוך הזדהות עם הזרים האלמוניים שנידונו לגורל טרגי דומה.

אבל אני לא מצליחה להתקדם הלאה.

היה בקהל מישהו שיש לו שם, מישהו שאהבתי מאוד.

השורדים בינינו הם הפצועים המהלכים. או המתים המהלכים.

גם אם כף רגלנו מעולם לא דרכה במועדון ההוא באותו ערב, חלקנו עדיין שם, עומדים מול ירי הרסס של זעמו של וילומס עם אהובינו שאבדו, ומייחלים לשווא שהכול היה קורה אחרת.

 

1
ברין
הווה
ברין,

יש סיכוי שתסיימי את האתר היום? קיוויתי להעלות אותו השבוע לאוויר. אנא עדכני.

סטו

אני מסתכלת על המייל מעל לשולי כוס הקפה ומגלגלת עיניים. כשנתתי לסטו מ'סטו בריכות' הצעת מחיר של אלף ומאתיים דולר כדי לבנות לו את האתר, הבהרתי לו שיידרשו לי כמעט שלושה שבועות כדי לבצע את העבודה. עברו עשרה ימים והוא כבר מציק לי שאסיים?

"אני שונאת אנשים," אני אומרת למיילו, החתול הסיאמי בן הארבע שאני מגדלת. הוא מגרגר ופוסע אנה ואנה על השולחן בין זרועותיי והמקלדת החמימה לפני שהוא נופל עליה בדרמטיות. המסך מתחיל להתמלא בשורות על גבי שורות של סימני שאלה.

"לא אוכל לעבוד אם תישאר כאן," אני אומרת ולוגמת שוב מהקפה.

"מיאו," הוא מיילל ומלקק את כפתו. מצטערת, מיילו, זה לא ילך.

מיילו תמיד היה פטפטן. לכן ג'ם בחר אותו עבורי מכל החתולים בחנות חיות המחמד באותו יום.

"עכשיו יהיה לך מישהו שיארח לך חברה בזמן שאת עובדת," אמר והושיט לקופאי את כרטיס האשראי.

"אני לא צריכה אף אחד שיארח לי חברה," ציינתי. "אני אוהבת לעבוד לבד. חוץ מזה, ארגזי צרכים הם לא הקטע שלי."

"אדאג שיהיה נקי," הבטיח ג'ם.

"אני לא רוצה את האחריות הכרוכה בגידול חתול," התעקשתי ביללה קלה.

"פשוט תני לו להיות חבר שלך. אני אטפל בו," אמר במבטא ניו אינגלנדי מודגש.

בסופו של דבר, זה מה שסחף אותי, המילים שבקעו משפתיו המתוקות. הוא העביר בי צמרמורת. תמיד נמשכתי למבטאים ובתור מישהי שנולדה וגדלה בסן פרנסיסקו, התאהבתי בו ברגע שאמר לי 'שלום'.

ג'רמיה בנטון בא מבנגור, מיין. המקום הכי רחוק שיש מאזור המפרץ, כאילו נמצא במדינה אחרת לחלוטין.

"מה אתה שותה?" שאלתי אותו בפעם הראשונה שראיתי אותו. עבדתי מאחורי הבר ונדהמתי מהכחול של עיניו כשהביט בי. הייתי נחושה להיות נונשלנטית לגבי העובדה שהוא היה חתיך הורס ומטריף.

"מה שיש לך מהברז פה."

"מהברז פה?" חזרתי בעיקול שפתיים והרמתי גבה.

"משהו לא ברור?" הוא שאל וחייך אליי מבעד לזקנו הפרוע.

"עכשיו כן," הקנטתי אותו ומזגתי לו שליש של בירה.

הוא רוקן חצי מהבירה וליטף את זקנו לפני שהמשיך לדבר ועיניו הכחולות התכהו מעט כשהישיר אליי מבט. "בחורה חמודה, אני בטוח שכשאסיים את הבירה הזאת לא תוכלי להבין אף מילה שלי."

ובן רגע נכבשתי.

הוא אמר לי שבדיוק חזר מטיול בן חודש ביער הלאומי סיארה. הייתה זו משימה מטעם מגזין תרמילאים.

אמרתי לו שמעולם לא יצאתי לטיול.

הוא קרא לי עירונית ושאל אותי מתי יהיה לי זמן לצאת לטיול.

מעולם לא יצאתי עם לקוח עד אותו יום למרות הצעות רבות שקיבלתי, אבל אמרתי לו שאהיה פנויה בשבת הבאה.

הוא איבד את הלשון. אני איבדתי את הלב.

"מיאו?" שואל מיילו ועוצר באמבט שלו. עיניו הכחולות תובעות שאחזור להווה שלצערי כולל הקמת אתר ל'סטו בריכות'.

אני מורידה את מיילו מהמקלדת, מוחקת ארבעה עמודים של סימני שאלה וחוזרת לחשבון המייל שלי.

לא, סטו. מצטערת. אם אתה זוכר, בחוזה שלנו סיכמנו שיש לי שלושה שבועות להקים את האתר. הוא יהיה מוכן בעשרים ושישה ביוני, כמו שהבטחתי.

אצבעותיי מקלידות במהירות ועיניי תמיד איטיות יותר מהמילים שאני מקלידה. כשהן נתקלות לבסוף בתאריך, אצבעותיי קופאות ונשימתי נעתקת.

עשרים ושישה ביוני.

עשרים ושישה ביוני. יום הולדתו השלושים של ג'ם.

הגוש הפתאומי בגרוני גדול ומכאיב כל־כך, עד שאני כמעט נחנקת. אני מרימה יד כדי לעסות את עורפי ומרחיקה את הכיסא המתגלגל שלי מהשולחן, מהתאריך.

"היה אמור להיות," אני אומרת בקול והמילים מרירות יותר מהקפה.

היה אמור להיות. היה אמור להיות... היה אמור להיות יום הולדתו השלושים של ג'ם, אני מכריחה את עצמי להכיר בעובדה.

הפסיכולוגית שלי, אנה, אמרה לי שככה מרגישים כשמאבדים אדם אהוב במוות אלים או לא צפוי. במשך שנים – או במקרים קיצוניים, כל החיים – ממשיכים לעקוב אחר ימים ותאריכים חשובים. זה מפני שלא זכינו להיפרד או להתכונן לפרידה. גם אם מצליחים להתפייס עם הפטירה, יש תמיד חלק בנו שלא משתכנע שאהוב ליבנו איננו. חלק סודי בתוכנו נאחז בעקשנות באמונה הלא הגיונית שאהובנו לא הלך, הוא פשוט נעדר, נסע ותו לא. אבל כשהמוח מכריח אותנו להבין שהוא בעצם מת, לרגע – לאותו רגע – אנחנו מאבדים אותו שוב.

זה לא קורה לי באותה תדירות כמו בשנה הראשונה, אבל זה עדיין קורה מדי פעם ואני קורסת שוב ושוב.

"תיכנסי לזה," ייעצה אנה, "קחי כמה דקות כדי להיזכר בג'ם – במשמעות שלו עבורך, באהבה שלך כלפיו. ואז תקדישי זמן כדי להיפרד שוב. תתעלמי מהעובדה שהרגש לא יסתלק, ברין. תתעלמי מהעובדה שזה מונע ממך להחלים. תיכנסי לתוך הרגש כדי שאולי תוכלי לעזור לנפש שלך להשלים. לבסוף תשלימי עם המציאות שהוא אכן איננו."

אני קמה מהשולחן בעיניים צורבות ומקשיבה לנעלי הבית שלי הטופחות על רצפת העץ במסדרון כשאני חולפת על פני חדר האמבטיה והארון שבמסדרון. אני נכנסת לחדר השינה שחלקתי עם ג'ם ואל חדר הארונות ומושיטה יד לקופסת הנעליים שעל המדף העליון.

אנה הייתה גם האישה שעזרה לי להשלים עם תרומת בגדיו של ג'ם לצדקה ושליחת הספרים והאלבומים שלו להוריו במיין כדי שישמרו עליהם. שלחתי את ציוד התרמילאות האהוב עליו ואת המפות ומדריכי הטיולים לאחותו התאומה, הופ. גם היא אוהבת לטייל. שמרתי לעצמי רק את מה שיכולתי להכניס לקופסה קטנה; קופסת גפרורים מהבר שבו נפגשנו, מכתבים וגלויות שכתבנו זה לזה בשנתיים שהיינו יחד, תמונות מהטיולים השונים שלנו, בעיקר מיוסמיטי, טבעת האירוסים שהפסקתי לענוד ביום השנה הראשון למותו והטלפון הנייד שלו.

הטלפון הנייד שלו.

הוא מונח בתחתית הקופסה, כפי שהיה מונח שם כבר כמעט שנתיים, בשקית ראיות מפלסטיק. הסוללה מרוקנת ועדיין אפשר לראות את הדם הקרוש בין המסך והפלסטיק. מצאו את הטלפון במרחק של כמה סנטימטרים מידו, תחת מותניה של סטודנטית לתואר ראשון מסטנפורד, שנכחה בהופעה עם אחותה.

מיילו נכנס לחדר השינה בפנים חקרניות ומעט מאשימות, בעודי יושבת על המיטה ופותחת את הקופסה.

"אנה אמרה," אני אומרת ומוחה דמעה מלחיי.

"מיאו," הוא עונה ומתפתל סביב רגליי לפני שהוא נשכב בחלקת אור שמש על השטיח ומרשה לי להתאבל.

עיניי נחות קודם כול על קופסת הגפרורים. צבעה אדום אש בוהק והמילים 'דאון טיים' מוטבעות עליה בכסף. אני מזיזה אותה הצידה ומוצאת תמונה שלי עם ג'ם – סלפי שצולם בגשר מעל מפל ורנל ביוסמיטי. אני מתכווצת, מרימה את ערמת התמונות ואת המכתבים מהקופסה ואז מניחה אותם בעדינות על המיטה.

בדרך כלל, אני עוברת על התמונות בשלב זה, נזכרת בימים היפים ובוכה. לאחר מכן אני מחזירה אותן למקום בדמעות, לוקחת את הקופסה ומניחה אותה במקומה בארון בזמן שאני לוחשת, 'להתראות, ג'ם'. היום, משום מה, אני מסיטה את מבטי מהתמונות ומסתכלת שוב בקופסה על שני הפריטים הנותרים: הטבעת שלי והטלפון שלו.

באימפולסיביות, אני מושיטה יד לטלפון ומוציאה אותו מהקופסה. אני פותחת את שקית הראיות, לראשונה מאז ניתנה לי לפני שנה, ועושה משהו שגורם לליבי לפעום במרץ עד שאני מרגישה סחרחורת – אני רוכנת מעל המיטה ומחברת את הטלפון למטען שעל השידה. אחרי שנתיים, הטלפון מתעורר לחיים תוך שניות ותצוגת הסוללה מופיעה על המסך השחור.

המהירות והקלות שבה אני מצליחה להקים אותו לתחייה מדהימות אותי במידה שערורייתית, אך הדמעות פחתו ואני נושכת את שפתי התחתונה. תחושת ציפייה נדירה מציפה אותי. אין לי מושג מה אני מקווה למצוא בטלפון של ג'ם, אבל עבר הרבה זמן מאז שהרגשתי שמשהו חשוב לי ואני מתמסרת לתחושת ההתלהבות.

לפני שנתיים, לפני הירי ב'סטיפל 10', חיי היו מלאים ועשירים. הייתי מאורסת לג'ם ותכננתי את החתונה שלנו. נפגשתי עם הוריי בסקוטסדייל בקביעות ויצאתי כל הזמן עם חברים. זמן קצר לאחר שפגשתי את ג'ם סיימתי קורס לעיצוב אתרים והתחלתי לקבל עבודות. תוך זמן קצר הפסקתי לעבוד בבר וברוב הימים עבדתי מהבית. אהבתי להיות לבד. אף פעם לא הרגשתי בודדה או מבודדת.

אבל עכשיו, אחרי שנתיים, העבודה הזאת הפכה לשיטה המקילה עליי להרחיק את עצמי מהעולם.

אני יוצאת מהבית לעיתים רחוקות. אני עושה משלוחי מצרכים הביתה ומתאמנת על ההליכון שבחדר השינה. הנסיעות שלי לסקוטסדייל נדירות כעת, על אף הזמנותיה הדאוגות של אימא שלי שאבוא לבקר לעיתים קרובות יותר. כבר לפני הרבה זמן לחברים שהיו לי לפני ג'ם נמאס מההתעלמות שלי מההודעות ששלחו. הם הפסיקו ליצור קשר ובסוף אמרו לי שכשארצה שוב לצאת לבלות, אודיע להם.

אני מתבודדת מלבד שתי פגישות חודשיות עם אנה, ועל אף שאני יודעת שזה לא ממש בריא, לא ממש אכפת לי.

ביפ.

אני מביטה באייפון של ג'ם ורואה שהוא נדלק. תמונה ישנה שלנו ממלאת את המסך הקטן ויש דרישה מנומסת להקיש סיסמה. באצבעות רועדות אני מקישה 062687 והמסך משתנה מייד. האפליקציות שלו מופיעות בחמש שורות מסודרות.

יומן. שעון. מזג האוויר. הודעות.

תזכירים קוליים. אנשי קשר. דפדפן. דואר.

מפות. הגדרות. רשימות. מצלמה.

תמונות. טלוויזיה. ספרים אלקטרוניים. קינדל.

אפסטור. אייטיונז. מוזיקה. שזאם.

על אף שהטלפון היה ברשותי כמעט שנה, רק עכשיו אני מבינה שיש כתם בפינה העליונה של המסך, קלוש כל־כך, שאפשר לראות אותו רק כשהמסך מואר. כתם חום־אדמדם ומעט מרוח, שארית של טביעת אצבע מדממת. נשימתי נעתקת כשאני מביטה בו.

באיטיות אני מעבירה עליו את האצבע ותוהה מתי ואיך הגיע לשם. אני ממצמצת בהפתעה כשהקשותיי הלא מכוונות על המסך פותחות את ההודעה האחרונה של ג'ם. בראש המסך כתוב 'ברין' וזה אומר שהוא כתב לי.

זו הודעה שלא נשלחה שבה כתוב בפשטות 'קַטַאד'.

פתאום אני מבינה שג'ם בילה את רגעיו האחרונים עלי אדמות בניסיון לכתוב לי הודעה. המסך מיטשטש כשעיניי מוצפות דמעות צורבות, מענישות וחסרות תועלת. עבור כל אדם אחר, 'קטאד' היא מילה בג'יבריש, אבל ראיתי אותה פעמים רבות כך שאין סיכוי שלא אזהה אותה.

קטאדין.

הר קטאדין.

הפסגה הגבוהה ביותר במיין.

המקום שבו ג'ם אמר שהנשמה שלו גרה עד שמסר אותה לידיי.

אני מצמידה את הטלפון לחזה מעל הלב, מצטנפת לכדור על המיטה ובוכה.

*

"מה זאת אומרת את נוסעת למיין? ברין, אם את צריכה חופש, בואי בבקשה לסקוטסדייל. תוכלי להישאר כאן כמה שתרצי."

"אימא, בבקשה..."

"אין בזה שום היגיון, מתוקה."

קולה נע בין דאגה לקוצר רוח. אני מדמיינת אותה באחוזתם המפוארת, יושבת על כיסא נוח ליד הבריכה חבושה בכובע, פניה הצעירות חרושות קמטי ריכוז. "אנחנו יודעים כמה אהבת את ג'ם, אבל עברו שנתיים..."

"די," אני דורשת בעדינות.

מכל הדברים שאנשים אומרים לך אחרי שאתה מאבד אהוב, האמירה 'תתגברי עליו' לא רק שאינה מועילה, היא פוגעת ומרתיחה.

היא נאנחת, אבל קולה נשאר עדין. "ברין, מתוקה, בבקשה. בואי לסקוטסדייל לשבוע."

איך אגרום לה להבין כמה חשובה לי ההודעה האחרונה מג'ם?

אחרי עשרים וארבעה חודשים מייסרים ומכאיבים של אבל, ביומיים האחרונים הרגשתי שמשהו אחר מציף אותי – תוכנית, ייעוד, סיבה לקום ולצאת מהדירה. במובן מסוים שלא צפיתי מראש, ג'ם מנחה אותי מהקבר איך להיפרד – הוא נותן לי הזדמנות לקבור אותו ולהמשיך הלאה – אבל עליי להיאבק בכוח האינרציה ולהתחיל לזוז כדי שזה יקרה.

"אימא, הוא כתב לי. המחשבות האחרונות שלו עסקו בי... ובקטאדין. אני יודעת את זה כי הוא רצה לשלוח לי הודעה. הוא ניסה להקליד את שם ההר ברגעיו האחרונים. את לא מבינה? אני מוכרחה לנסוע. אני חייבת לנסוע לשם בשבילו."

"כמה טיולים עם ג'ם לפני כמה שנים לא מכינים אותך לטיפוס על הר בצד השני של ארצות הברית!" היא זועקת, השלווה שלה מתפוגגת בשעה שקולה נמלא בהלה, "יש שם דובים, ברין! אלה יערות. אני בספק שתהיה לך קליטה. רחוק כל־כך! אם משהו יקרה לך יידרשו לאבא ולי ימים שלמים כדי להגיע לשם. אני אימא שלך ואני אוהבת אותך, ואני מתחננת בפנייך לשקול את התוכנית מחדש."

"זה כבר סגור, אימא," אני אומרת, "אחותו של ג'ם תאסוף אותי משדה התעופה ביום ראשון בערב. אתגורר אצלה. היא מכירה את ההר כמו את כף ידה."

לא דיברתי עם הופ כבר יותר משנה וכשהתקשרתי אליה אמש חששתי שאפתח פצעים עמוקים, אבל היא הייתה לבבית כמו בפעמיים שבהן ביקרה אותי ואת ג'ם בסן פרנסיסקו.

*

"ברין! מה שלומך?"

"אני בסדר, הופ. מה שלומך?"

"גם אני בסדר. יש ימים טובים, יש פחות," הודתה. "ואת?"

"אותו דבר." עצרתי ונשמתי דרך הרצון העז שלי לבכות. "אני מתגעגעת."

"גם אני. כל יום."

"אני... אה..." כחכחתי בגרוני. "מצאתי משהו. בדברים של ג'ם."

"מה? למה את מתכוונת?"

"שלחתי לך ולהורייך כמעט הכול אחרי מה שקרה, אבל הדבר היחיד שהשארתי אצלי היה הטלפון הנייד שלו. המשטרה החזירה אותו לאחר כמעט שנה. הנחתי אותו בקופסה ושמרתי עליו. אני לא יודעת למה אף פעם לא פתחתי אותו, אבל לפני שני לילות עשיתי את זה."

"אלוהים," היא אמרה, "מה גילית?"

"לא הרבה. אבל אני חושבת... אני חושבת שהוא ניסה לשלוח לי הודעה כשמת." נשכתי את שפתיי וציוויתי על קולי להישאר יציב. "זו הייתה תחילתה של הודעה. ק־ט־א־ד..."

"קטאדין!" זעקה.

"בדיוק," אמרתי. התחושה הזאת – התחושה שאני צריכה לקום ולפעול – גרמה לי פרפורים בבטן.

"זה מה שהוא כתב לך?"

"כן."

"את חושבת... את חושבת שהוא רצה שתיסעי לשם?"

"אני חושבת שכן."

"רק כדי שתראי את המקום?"

"אני לא יודעת בוודאות," אמרתי. "אני פשוט יודעת שאני צריכה לנסוע."

"אה. אז את באה מזרחה?"

קולה, שהיה לבבי עד כה, התקרר מעט ותהיתי לשבריר שנייה אם נוכחותי רצויה. הוריו של ג'ם ערכו טקס אזכרה קטן לבנם, אך לא טסתי למיין כדי להשתתף בו. באותה תקופה גרתי עם הוריי בסקוטסדייל ונטלתי כמות הגונה של וליום רק כדי לשרוד את היום. בשנתיים שחלפו מאז, היעדרותי מהטקס הייתה אחד הדברים שהתחרטתי עליהם יותר מכול ותמיד שאלתי את עצמי אם פגעתי בהוריו ובאחותו בשוגג בכך שלא באתי.

"כן. ביום ראשון."

הופ שתקה לרגע ואז אמרה, "את מוזמנת לישון כאן. את צריכה טרמפ משדה התעופה?"

כתפיי התרפו. "זה יהיה ממש נהדר. אנחת ב־18:20."

"אני כותבת כדי שלא אשכח." הופ עצרה, אבל קולה נעשה זהיר כשהמשיכה לדבר. "בלי להעליב, ברין, אבל קטאדין הוא לא למתחילים."

"זו הסיבה..." נשכתי את שפתי התחתונה וצללתי למים העמוקים, "שקיוויתי שתבואי איתי?"

"הלוואי שיכולתי," אמרה, "אבל אני נוסעת לבוסטון בשני בבוקר. לא אהיה כאן במשך שבוע כי אני מלמדת באוניברסיטת בוסטון. כמה זמן תהיי כאן?"

"רק שלושה ימים," אמרתי ותהיתי אם היה עליי להזמין כרטיס פתוח. אבל לא רציתי להפסיד לקוחות כמו 'סטו בריכות', שציפו שאסיים את העבודה זמן קצר לאחר שובי ממיין.

"את יודעת מה?" אמרה הופ, "את תסתדרי. אכין לך מפה. מ'מסלול האוכף' ל'פסגת בקסטר'. תעצרי קודם בתחנת השמירה. אל תזדרזי. יהיו הרבה מטיילי 'מ־א'..."

"'מ־א'?"

"המסלול האפלצ'י. זה אומר שאם תצטרכי עזרה, מישהו יהיה בסביבה כדי לסייע. אדאג גם שתצאי בבגדים המתאימים, בסדר? אשאיל לך מהדברים שלי ואשיג לך את כל מה שאחשוב שתצטרכי כדי שתהיי מוכנה."

קיוויתי מאוד שאזכה בחברתה של הופ, אבל גם לבד, ידעתי שאין דרך חזרה. הייתי חייבת לעשות את זה. בשביל ג'ם. וגם בשבילי.

*

אני נאנחת ומדחיקה את השיחה עם הופ ממחשבותיי. אני חוזרת לשיחה עם אימא שבה רק רמזתי שהופ תטייל איתי.

"תפסיקי לדאוג, אימא. זה חיובי, אני מבטיחה. אהיה בסדר."

"זה לא מוצא חן בעיניי, ברין. היית על תרופות במשך חודשים. אבא שלך ואני..."

"אימא, אני צריכה תמיכה ממך עכשיו. לראשונה מאז מותו של ג'ם אני מרגישה... לא יודעת. שמשהו מלהיב אותי. אני מרגישה... שיש לי כיוון. ייעוד. אני מבטיחה לך שאזהר, אבל אני מוכרחה לעשות את זה."

אימא משתתקת במשך שעה ארוכה ואז שואלת, "את צריכה כסף לבזבוזים?"

"אני בת שלושים ואת עדיין מתייחסת אליי כאילו אני בת אחת־עשרה," אני אומרת ומחייכת אל מיילו, שמהלך לו בין כפות רגליי.

"אני אוהבת אותך," היא אומרת, "מבחינתי תמיד תהיי בת אחת־עשרה."

"גם אני אוהבת אותך."

אנחנו מדברות על הזכייה האחרונה של אבא בטורניר הגולף והיא מעדכנת אותי לגבי החבר החדש של בת דודתי, בל. אנחנו מסיימות את השיחה בצחוק, משהו שלא קרה כבר הרבה מאוד זמן. כשאני מחזירה את השפופרת למקומה וניגשת לחדר כדי להתחיל לארוז, אני מרגישה אסירת תודה.

אני מרגישה מוכנה.

מה חשבו הקוראים? 8 ביקורות
oritd
27/10/2020 08:04
לא אהוב/ קטי רגנרי הוצאה: אדל איזה סיפור מיוחד, עדין, שקט, שונה. שני אנשים שבורים והר. סיפור הישרדות של טבע אנושי. ברין, בת 30, מתבודדת בביתה, מתרפקת על זכרונותיה מאהובה ג׳ם שנרצח ברצח אלים וחסר תועלת. קסידי,עם עין אחת ירוקה ועין אחת תכולה חי חיי קיימות בבקתה מול הר קטאדין. שורד, חי מכלום, מתבודד בשולי החברה.התנזרות שלא מרצון אבל יש לה מטרה טובה. הוא צופה על החיים מהחוץ פנימה. אדם שנמצא בגן העדן מסביבו אבל בגיהנום בנשמתו. היו רגעים בספר הזה שהרגשתי את הלב נצבט. הכמיהה, ההשתוקקות העזה למגע כלשהו. הכמיהה להיות ולהראות החלום לדבר הבסיסי הזה, שעל פניו ברור מאליו, השאיר אותי ללא מילים. חמישה כוכבים לעיצוב הכריכה של הספר ולתרגום הנהדר. תקראו תהנו תתאהבו כי כמו ברין, גיבורת הסיפור, אני חושבת ש״כל מי שבינה בראשו אוהב רומנים רומנטיים, וכל היתר פשוט משקרים״?????? #ביבוקס_הדבורה_הסוקרת_סיקורים_שעוקצים
natali_katan
11/11/2020 07:48
לא אהוב/ קטי רגנרי הוצאה: אדל סיפור מיוחד על שני אנשים שונים ושבורים ועל הר אחד מאוד מיוחד הר קטאגין. ברין נולדה וגדלה בסן פרנסיסקו, איבדה את בן זוגה שנרצח שנתיים קודם. חייה את חייה על הזכרונות ממנו. קסידי , יש לו עין אחת בצבע תכלת ואין השניה בצבע ירוק, בנו של פושע. מתבודד בהר ומתרחק מכל האנשים למדתי מהספר הזה להתמודד ולא לשקוע עם זכרונות העבר. כריכה מעלפת ומאוד מושכת לעין. ממליצה בחום על הספר הזה רוצו לקנות.
אלינור לוגסי
13/11/2020 17:58
״לא אהוב״ - קטי רגנרי הוצאת אדל, 2020 אני חייבת לציין שהרבה זמן ספר לא נגע בי ככה, הרגשתי כאילו המילים עוטפות את ליבי בשרשראות ולא משחררות. כשנשארו לי כמה פרקים לסיום פשוט עצרתי, לא יכולתי להמשיך, לא כי לא רציתי- אלא כי פחדתי, פחדתי לסיים את הספר הזה ולעזוב אותו, פחדתי שתהיה לי סגירת מעגל- לא רציתי להיפרד עדיין. הסיפור מגולל את חייהם של ברין וקסידי. ברין מאבדת את ארוסה ברצח חסר תכלית. היא נאבקת לחיות, ולהישאר מעל פני המים. למרות הקושי, אחרי תקופה ארוכה, היא מחליטה לצאת למסע כדי לסגור את העבר ולהתחיל מחדש. ברין לרגע לא ציפתה שמישהו יצטרך להציל אותה, אבל אם קסידי לא היה מגיע.... ״אני מצטער שאינני השמש כי אז הייתי יכול לזרוח עליה...״ קסידי המלך, (אלוהים כמה שאני מאוהבת בדמות הזאת) הגבר המדהים והמקסים בעל העיניים המיוחדות, גדל בצל זיכרון אביו שהיה רוצח סדרתי. קסידי חי במציאות נוראית שבה היה בטוח שיש לו את הגנים של אביו, שלא מגיע לו להיות מאושר. הוא הבטיח לעצמו ולאמו שלעד ישאר מבודד כדי להגן על העולם, עד שברין נכנסת לחייו... ועכשיו הוא נע בין גיהינום לגן עדן. האם הרי הסודות שנמצאים בין שני אנשים אבודים יוכלו להעלם כלא היו? האם ברין וקסידי יוכלו להתגבר על המכשולים הרבים? האם קסידי יוכל להעניק לעצמו את האהבה? להיות נאהב ולהחזיר אהבה? או שהצל של אביו תמיד יעמוד מעל ראשו? ״במוקדם או במאוחר כולם מרגישים צורך לאהוב מישהו שלא יוכלו להשיג.״ הספר פשוט נפלא, הוא כתוב משני הצדדים, פרק פרק. הכתיבה קולחת, מרגשת וגרמה לי לעוף, להרגיש את כל קשת הרגשות ובעיקר גרמה ללב שלי להתרחב בצורה בלתי רגילה. זהו רומן שחובה לקרוא, רומן שנכנס לנבכי הנפש של האדם ואינו משחרר. מומלץ! ???????????????? ‏https://bbooks.co.il/book/לא-אהוב-קטי-רגנרי/
veredshuster
1/12/2020 11:58
שם הספר : לא אהוב שם המחברת : קטי רגנרי ספר מיוחד ומרגש עם דמויות ראשיות בלתי נשכחות.???????? ספר שמתמודד עם סוגיות של אבל , ייעוד והורות. אך יחד עם זאת הספר אופטימי ואומר שאנחנו יכולים לקבוע את גורלינו , והגורל לא נקבע בשבילינו. שעוף החול יכול להתרומם לא משנה כמה עמוק הוא קבור. אנחנו רק צריכים מישהוא או מישהיא שיאמינו בנו.?? רוצו לקרוא!
isracode
22/12/2020 09:57
ספר שונה ומרגש לא עוד סיפור סינדרלה הקלאסי ?? סיפור אהבה יפהפה על איך כל רגע ורגע שאנו חווים במסע חיינו הופך אותנו למי שאנחנו איך במקומות הכי נמוכים שלנו ומתוך הכאב הכי גדול שחווינו יכול לצאת גם משהו טוב תמיד יש תקווה ? ״יש הקלה עצומה בכך שמישהו מבין אותי, בכך שמישהו מכיר אותי בדרך ייחודית שיכולה רק לנבוע מאמפטיה עמוקה, מתוך כאב שאדם שבור אחד מזהה בקרבו של אדם שבור אחר. הכאב הזה מחבר בינינו ברגע הזה, ברגע שבו השמש מעטרת את הקטאדין ומאירה את חדרה של אימו – את החדר שלי – באור זהוב וחמים.״ לאורך הספר הדהדו בראשי מחשבות איך הילדים שלנו הם כמו חומר ביד היוצר ועל האחריות המוטלת עלינו, לעיצוב אישיותם ???????????? כתוב בצורה סוחפת נהנתי מכל רגע
dorittaragano
25/1/2021 21:51
נשמתח נעתקה מספר זה. אני קוראת הרבה, ספר בא ספר הולך נהנית מהם אבל בודדים הספרים שנשארים איתי שנכנסים לי עמוק לנשמה ואני ממשיכה לחשוב עליהם הרבה אחרי שאני מסיימת לקרוא אותם, ואין ספק שזה ספר שנשאר, ספר שתמיד אמשיך לזכור!!! כל כך אהבתי שלעומת ספרים אחרים הסחפור מסופר וסובב גם סביב הגבר ולא רק האישה. אהבתי שהוא גברי מצד אחד ומצד שני יש לו אינטלגנציה ריגשית נדירה! באמת שאין לי הרבה מילים, זה ספר שחייבים לקרוא! אי אפשר לדלג עליו! אני מאוהבת?
grsharon
17/3/2021 11:02
לא אהוב / קייטי רגנרי הוצאת אדל אם היו נותנים לי רק משפט אחד בשביל לתאר את הספר הזה, הייתי אומרת שהוא מתבשל על אש קטנה אבל מסתיים בסופת להבות! ???????????????????????? קסידי גדל בידיעה שאביו הורשע ברצח נערות ומאז פיצוץ הפרשה ??, גודל ע"י אימו וסבו, מרוחק מהאנושות, בפחד שיגדל להיות בנו של אביו. הוא לא מאמין שמותר לו לאהוב ??, ועוד יותר מזה... הוא לא מאמין שהוא ראוי להיות אהוב. ברין איבדה את אהבת חייה באירוע טראומטי ??, ניתקה את עצמה מכל הסובבים אותה ולא הצליחה להתאושש. היא מחליטה שהגיע הזמן להיפרד, אך אינה מאמינה שיבוא היום שתוכל להיפתח שוב לאחר, לאהוב ולהיות נאהבת. השתלשלות האירועים מאלצת אותם לשהות, למשך זמן מהביחד ומאלצת אותם להתמודד עם הדברים שהם מרגישים ומגלים על עצמם ??. כשאנחנו כבר חושבים שהכל נגמר ואין דרך חזרה... או! אז העניינים תופסים תאוצה! ??? אז תתאזרו בסבלנות כי הסוף מפתיע! ??
sararn
6/7/2021 22:40
לא אהוב / קטע רגנרי אדל הוצאה לאור לעיתים, כשזכוכית נשברת, ניתן לתקן אותה בעזרת דבק מיוחד, אבל רק לעיתים. כשליבו ?? של ילד נשבר ?? הוא פשוט מתנפץ לרסיסים כל כך קטנים שאף דבק לא יצליח לחבר. ישנו פתגם מפורסם שאומר: "אבות אכלו בוסר ושיני בניהם תכהנה". קסידי נושא עליו עול מילדותו. זהו עול שלא מאפשר לו לנשום או להתפתח ומשאיר אותו רחוק מהכול. קיסידי הבטיח לשמור מרחק ושם, בהרים ??? ממש מול האגם, הוא נשבר. ילדים ???????????? הם בעלי נפש רכה כל כך שאנו יכולים לעצב כרצוננו. אך בכל ילד יש גם את טוב הלב ?? שלנו ואת זה עלינו לשמר ולחזק ולא להרים ידיים. ספר ?? מיוחד ששזורים בו רגשות מודחקים וחלומות שסגורים בקופסה. ?? אני אפרוץ את הקופסה ?? כדי להגשים את חלומותיהם של ילדיי.
המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי35 ₪ 27 ₪
מודפס98 ₪ 55 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל28 ₪ 29 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל28 ₪ 29 ₪
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 39.9 ₪
עוד ספרים של אדל - הוצאה לאור
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 49.9 ₪
דיגיטלי105 ₪ 85 ₪
מודפס294 ₪ 147 ₪
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 49.9 ₪
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 49.9 ₪
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 49.9 ₪
דיגיטלי 29 ₪
מודפס98 ₪ 49.9 ₪
עוד ספרים של קטי רגנרי
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il