1
הייתה זו שעת בין ערביים והגשם פסק. חיים קובינסקי פתח את שער הברזל ורקסי הכלב, בתנועות משיכה מהירות, הביע שמחה לטיול הערב השגרתי. זנבו הארוך נע במהירות מצד לצד בשביעות רצון לא מוסתרת, ובעליו שמע היטב את קול גירוד ציפורניו על רצפת השביל. קובינסקי סגר מאחוריהם את שער הברזל, הביט לעבר חלון מטבח ביתו המואר והשניים יצאו לרחוב. במשיכת הרצועה ניסה לאזן בין רצונו של כלבו לרוץ במהירות קדימה לעבר הגינה הקרובה והמוכרת ובין רצונו שלו – הליכת ערב שקטה ומרגיעה לאחר יום עבודה עמוס ורווי החלטות.
זה שנתיים כיהן קובינסקי כמנכ"ל חברת "ברק תקשורת", עבודה תובענית שהשאירה זמן מועט בלבד לחייו האישיים. בעת שמונה לתפקיד זה חש כי הגשים את פסגת שאיפותיו – לעמוד בראש חברת התקשורת הגדולה ביותר בארץ, האחראית להפקת תוכן השידורים שעל המרקע. היה זה חלומם של רבים מהקולגות שליוו אותו בעולם התקשורת רווי היצרים. בתפקיד זה יכול היה לקבוע אילו תכניות יופקו ויוקרנו על מסכי הטלוויזיה.
בחדות מחשבה ובקבלת החלטות מחושבת, לא כלאחר יד, סלל קובינסקי את דרכו בעולם התקשורת. אופיו המחושב סייע לו לפעול בהיגיון ולא באימפולסיביות מערערת. בקומתו הנמוכה ובמבנה גופו הצנום לא היה כדי להאפיל על הכריזמה שהקרין כלפי סובביו. טון דיבורו היה שקט, גם דברים קשים נהג לומר בשקט שאפיין אותו. אף בביתו נהג כך – רעייתו סטלה ושני ילדיו, ירדן וגיל, היו כה רגילים לשקט הזה עד כי נדמה שהוא דייר של קבע, והיה בו משהו מכביד.
את שמו הטוב רכש קובינסקי בעבודה קשה, במקצועיות ובהחלטות נבונות ונכונות, שהביאו את מקבלי ההחלטות למנותו למנכ"ל החברה. הם לא הצטערו על כך לרגע. חברת "ברק" סללה את דרכה בהצלחה והניבה רווחים גבוהים. החברה הפיקה תכניות רבות, ששודרו בהצלחה וזכו לאחוזי רייטינג גבוהים. מאז נכנס קובינסקי לתפקידו עלו רווחי החברה פלאים, ובעלי המניות לא פסקו מלקטוף את פירות ההצלחה. לאיש לא היה ספק – קובינסקי היה האיש הנכון במקום הנכון, והוא הוכיח זאת מִדֵּי יום ביומו.
רוח ערב קרה ונעימה ליטפה את פניו של קובינסקי בעת שהלך על המדרכה לעבר הגינה המרוחקת עשרות מטרים מביתו. שעות ארוכות היה ספון במשרדו ובחדרי הישיבות. האוויר הקר ליטף את פניו והמגע גרם לתחושת הקלה. הוא חש את רטט הטלפון הסלולרי בכיסו, עצר לרגע ורקסי נעמד אף הוא והחל לרחרח במרץ את בסיס העמוד שניצב בכניסה לגינה הנכספת. בתנועת יד מהירה שלף קובינסקי את הטלפון וענה. מעברו השני של הקו הייתה סמנכ"לית חברת "ברק", נטליה עמית. הוא המשיך ללכת, ידו האחת אחזה ברצועה וידו האחרת הצמידה את הטלפון לאוזנו.
אור חלש האיר את שבילי הגינה. רחש העלים הנעים ברוח נשמע בגלים והפר את השקט. איש לא היה שם. רקסי החל לעבור משיח לשיח – עמד, רחרח, ובחוסר סבלנות עבר לשיח הבא. קובינסקי ניסה להתרכז בשיחה. הוא ליווה את כלבו במבטו, ניסה להאט מעט את האנרגיה הקופצנית שאפיינה את הכלב שהביא לביתם שמחת חיים שכה נדרשה להם.
נטליה עמית עדכנה אותו בסוגיה טכנית על אודות תכנית פריים-טיים שהייתה אמורה לעלות שבוע לאחר מכן. למרות מכתב הפיטורין שמסר לה שבוע קודם לכן, לא נשמעה בקולה שום מרירות וטון דיבורה היה ענייני ובטוח. היא הבטיחה להיות מסורה עד ליום שבו תסיים את תפקידה לטובת תפקיד בחברת תקשורת מתחרה.
קובינסקי הרים את עיניו לעבר קצה השביל. בתאורה החלשה ראה שני צעירים מגודלי גוף שעשו את דרכם לקראתו בצעדים נחושים. הוא הביט לעבר כלבו האנרגטי, שניסה בעקשנות להיכנס לאחד השיחים אך נבלם במשיכת רצועה עדינה. השניים התקרבו והאטו את קצב צעדיהם עד שנעצרו מולו.
האור המועט לא גילה את פניהם. קובינסקי ניסה לחלק את הקשב בין כלבו המרדני ובין מילותיה המסיימות של נטליה.
"אתה חיים קובינסקי מהטלוויזיה?" שאל אחד מהשניים בקול שקט אך תקיף. קובינסקי ניתק את השיחה בשלום מנומס וקולה של נטליה עמית נמוג. הוא הכניס את הטלפון לכיסו, כיווץ מעט את עיניו והביט בשניים.
"כן", השיב והגניב מבט נוסף לעבר רקסי, שנצמד לרגלו. רק אז שם לב כי אחד הגברים אחז בבסיסו של מחבט בייסבול.
מחבט הבייסבול הונף באחת והוטח בפניו, מכה שגרמה לו לשחרר את הרצועה של רקסי ולאחוז בראשו בשתי ידיו. הוא חש כאב עז, וטרם נפל על השביל הוטחה מכת אגרוף אדירה היישר בפניו. רקסי יילל ורץ, נמלט, הרצועה נגררה מאחוריו ללא שליטה.
קובינסקי נפל והשניים החלו בסדרת מכות. לא נותר מקום בגופו שלא חש את נחת זרועם ואת מהלומות המחבט. הוא הצטופף בתנוחת עובר ועצם בחוזקה את עיניו, ניסה להוציא קול, לצעוק, אך לא הצליח. מכה ועוד אחת, ועוד אחת, בעיטות מהירות וחזקות בעוצמה שלא ידע מעולם הוטחו לעבר גופו המתכנס, עד שלפתע נדמה היה כי רצף המכות חדל… אך לא, מכה אדירה לעבר בִּרְכּוֹ ריסקה אותה וגרמה לו כאב חד. בקושי יכול היה לנשום מהכאב העז. גניחות חרישיות בקעו מפיו וידיו הרועדות עטפו את ראשו. הוא המתין למכה נוספת שתונחת לעברו.
דממה. קובינסקי חש את הדם שנזל מראשו וכיסה את פניו, הרטיב את צווארו. מעיניו זלגו דמעות כאב ועלבון. הוא שמע את קולו המייבב של רקסי, פקח בהססנות עין אחת והביט קדימה. השניים הלכו במהירות ונעלמו בקצה השביל. בקושי רב שינה תנוחה ונשכב על גבו. הוא שלח את כף ידו לכיסו – אצבעותיו רעדו, כאבו – שלף את הטלפון והקיש בקושי רב את הספרות: אחת, אפס, אפס.
