דף הבית > להאמין באהבה
להאמין באהבה
הוצאה: שלגי - הוצאה לאור
תאריך הוצאה: 01-2024
קטגוריה: ספרי רומנטיקה וארוטיקה

להאמין באהבה

         
תקציר

אורח חייו הראוותני של סנטיאגו טבז הוא בלתי נתפס בעיניה של לקיטי או'הנלון היתומה. אבל הכימיה הלוהטת ביניהם מובילה את קיטי הבתולה לבלות איתו לילה אחד בלתי נשכח וממש לא אופייני לה בבאלי!

שבועות לאחר מכן, בלב הולם, היא מתכוננת לספר לסנטיאגו שהיא בהיריון. אבל קיטי זקוקה ליותר מהמגע המדהים שלו ומהביטחון שהוא מבטיח. היא זקוקה לאהבה שמעולם לא קיבלה, לאהבה שמגיעה לתינוק שלה, לאהבה שסנטיאגו אינו בוטח בעצמו מספיק כדי להאמין בה...

פרק ראשון

1

זה היה כמו להיות באחד מהסיוטים האלה, שבהם כל שאר האנשים לבשו בגדים והיא לא.

קיטי הרגישה חשופה. עירומה.

כאילו כולם ידעו שהיא מתחזה, שהיא מסיגה גבול על אדמתם המקודשת של העשירים להפליא.

כשהיא הציצה סביב הבר המפואר והבחינה בלבושן של הנשים האחרות, ליבה הלם. שמלות משי אלגנטיות שחבקו את גופן הדק. נעלי עקב שהחמיאו לרגליהן החטובות והזוהרות. אם כך, מה גרם לה ללבוש שמלת כותנה רפויה וזוג נעלי בד זולות, שהיא קנתה מאחד השווקים המקומיים?

כי זו השמלה היחידה שיש לך. זו התלבושת היחידה שמתאימה אך בקושי לשתיית קוקטיילים יקרים באחד ממקומות הבילוי הליליים האקסקלוסיביים של באלי.

מזל שלשם שינוי היא ייבשה את השיער המקורזל שלה, כך שהיא לא נראתה כאילו תקעה את האצבע בתקע החשמל – אבל למרות זאת, אגלי זיעה קטנים ועצבניים נקוו על מצחה.

כי קיטי לא הייתה מסוג האנשים שנכנסים לברים לבדה. במיוחד לא לברים שהקרינו עושר וייחוס, למרות האווירה המאופקת והרגועה שבאלי התגאתה בה. סופי, אומנת ששוהה בוילה השכנה, הזמינה את קיטי לצאת לשתות איתה ועם כמה חברות הנופשות באי. קיטי איחרה להגיע, אבל כשחיפשה את סופי ואת הבנות האחרות בבר, היא הידקה את אחיזתה בתיק הקש הקטן שלה – עוד רכישה מהשוק.

איפה הן?

לא יכול להיות שהיא איחרה כל כך והן הלכו?

היא תהתה אם עליה לברוח ולצאת מפה. היא הזמינה קוקטייל יקר עד גיחוך בזמן שחיכתה, ושתתה אותו לאט. אבל אז פתאום הגוף שלה החל להידרך, כשהפכה מודעת למישהו שמתבונן בה.

זה היה מוזר. כמעט כאילו איזה כוח חיצוני עוצמתי משך אותה, והיא הסתובבה וראתה גבר יושב בצד המרוחק של דלפק הבר, עיתון לפניו, והברק של עיניו הכהות המצומצמות נעוץ בה בתשומת לב. גופו היה קשה ופניו היו קרות. הוא גרם לה לחשוב על החורף. על משהו קודר ועיקש. היא לא ידעה מה גרם גם לה להסתכל עליו – רק שהיא לא יכלה להפסיק – היא אמרה לעצמה שזה היה משהו בשקט שלו שהיה מרתק כל כך, שכמעט ובלתי אפשרי היה להסיט ממנו את המבט. או שאולי היו אלה כתפיו הרחבות או היופי המסותת של פניו, שגרמו לשערות בצווארה לסמור בהכרה ובזיהוי. אבל איך זה ייתכן, כשמעולם לא ראתה אותו בעבר?

קיטי הסתובבה מהר בחזרה, מבולבלת מתגובתה ומהעקצוץ הלא מוסבר בשדיה ומפרץ החום נמוך בבטנה. מה היא עושה, לוטשת מבט בגבר זר בבר לא מוכר? היא תשלח הודעה לסופי ותגלה לאן הן נעלמו. הן בטח נמצאות כאן איפשהו – אחרי הכול, לנגיט בירו הוא אחד מאתרי הנופש הגדולים ביותר באי ובוודאי האקסקלוסיבי ביותר.

בדיוק אז, הטלפון שלה החל לרטוט והיא עמדה לשלוף אותו מהתיק כשקול נשי פרץ לסערת מחשבותיה.

"סליחה?"

נראה כאילו האישה הופיעה פתאום משום מקום – שערה הבוהק היה אסוף למשעי על עורפה ותג זהב דיסקרטי הוצמד לשמלה השחורה והפשוטה שלה, מכריז על תפקידה כמארחת. ההבעה על פניה הייתה חביבה, אבל הרגישות של קיטי לדברים מהסוג הזה הייתה גבוהה מאוד. כל חייה, אנשים סימנו אותה והודיעו לה שהיא נמצאת במקום שהיא לא צריכה להיות בו, ועכשיו, היא חיכתה לאזהרה הזו, שהייתה בטוחה שתגיע.

"את מודעת לכך שהבר הזה מיועד לאורחים בלבד?"

קולה של האישה היה ידידותי דיו, אבל התחכום שלה רק הזין את תחושת חוסר הביטחון ההולכת וגדלה של קיטי, שמעולם לא ממש נעלמה. זה היה כמו הקש האחרון. סיום מהולל ליום מלא בתקריות מרגיזות. ההערות הנבזיות של קמילה. ההשפלות של רופרט. בננה מעוכה בשערה בהפסקת התה. הדברים שלא אמרו לך כשהתראיינת לעבודה כאומנת לזוג עשיר ומיוחס. פתאום, ידעה קיטי שהיא חייבת לצאת משם, כי היא בהחלט לא צריכה להרגיש עוד פחות טוב עם עצמה, מכפי שכבר הרגישה. היא יכלה לשלוח בקלות את ההודעה ממקום אחר.

"לא, לא ידעתי," אמרה, בשלווה המחושבת שרכשה בעבודתה עם ילדים. "אבל אל תדאגי, בבקשה. אני הולכת."

בלב פועם, היא פילסה את דרכה על פני השולחנות הנמוכים והמעוטרים בקערות בהן צפו עלי ורדים, ציפורנים כתומים ונרות מהבהבים. אבל בדיוק כשהגיעה לדלת הכניסה, משהו גרם לה להביט לאחור אל הבר וקיטי הייתה מודעת לתחושת האכזבה המטופשת שהציפה אותה, כשהבחינה שהגבר בעל הכתפיים הרחבות הלך. האם קיוותה להצצה אחרונה אחת – זיכרון מצמרר מהלילה האחרון של חופשתה, אותו תוקיר בשבועות הקודרים, כך חשדה, שעמדו לפניה? ואם זה היה המצב, אולי זה לא היה מפתיע שמעולם לא היה לה חבר אמיתי, אם היא כיוונה גבוה כל כך, באופן בלתי הולם.

היא התנהגה כאילו היא יודעת לאן היא הולכת וחלפה על פני שני דרקוני אבן ענקיים שהיו מוקפים במסה של פרחים ורודים נוצצים, שנראו כמעט מושלמים מכדי להיות אמיתיים. לפתע, גילתה שהיא סטתה מהדרך ומצאה את עצמה במסדרון ארוך וחשוך, שנראה כאילו היה יכול להיות אזור ההנהלה של אתר הנופש – אבל למרבה המזל, הוא היה נטוש. היא עמדה שם לרגע להסדיר את נשימתה ואחר שלפה את הטלפון שלה.

ההודעה של סופי הייתה קצרה ועניינית.

התייאשנו מההמתנה. המשקאות יקרים מדי והצוות מתנשא מאוד! נסענו לקוטה. קחי מונית ובואי!

קיטי בהתה במסך הזוהר, כשהתלבטה מה לענות. האם כדאי לה לנסוע לצד השני של האי ולהצטרף לשלוש הנשים האחרות, שכבר הקדימו אותה בכמה קוקטיילים, או שעדיף לה ללכת על בטוח ושתלך לישון? היא נשכה את שפתה, הרגל ששב והופיע כשתרחיש הגרוע ביותר היה באופק. כי מה אם מאוחר יותר, היא תתקשה למצוא מונית בחזרה לווילה ותיאלץ להפריע לקמילה ורופרט? האם זה באמת שווה לעצבן את הבוסים מהגיהינום, במיוחד כשהמתח ביניהם כבר היה גבוה?

כששמעה צליל שקט מרחוק, היא נדרכה, ואפילו יותר כשהציצה אל הצללים והבינה מי מתקדם לעברה במסדרון. כשראתה שזה הגבר מהבר, ליבה התכווץ מהתרגשות – אבל היא יכלה להרגיש את החשש רועם בעורקיה. כי היא לא אמורה להיות כאן. היא ידעה זאת ולא היה לה ספק שגם הוא ידע את זה.

עם זאת, הידיעה שהיא מסיגה גבול לא מנעה ממנה לבהות בו, כי זה היה בלתי אפשרי להתמקד בשום דבר אחר. ככל שהוא התקרב, דמותו כבשה את שטח המסדרון המואר באור רך, באותו אופן שבו חלש על הבר המפואר, בביטחון עצמי שקט וכובש. עכשיו, כשעמד מולה, היא שמה לב כמה גבוה הוא – גובהו המתנשא ומבנה גופו השרירי גרמו לו להיראות שונה מכל גבר אחר שראתה מימיה. קיטי בחנה את הבליטה הגאה של לסתו המוסתרת בצללים. את הזווית החדה של עצמות לחייו המרשימות. שערו הסבוך היה שחור כעורב וגם עיניו נראו כהות, כאילו היו עשויות לבה שחורה. היה בהן קור. למעשה, היה בו משהו שהאפיל על המראה המושך שלו וגרם לה להיות זהירה יותר. רמז למשהו קשה ובלתי חדיר, שנמצא ממש מתחת לפני השטח של אותם תווים כמעט מושלמים.

היא ידעה שעליה להגיד משהו – כל דבר – אבל נראה כאילו המילים נתקעו בגרונה ההדוק. במקום זה, נאלץ הוא לפתוח את השיחה ודבריו היו צפויים – אפילו קצת מאכזבים, אחרי איך שהיא פנטזה עליו.

"האזור הזה פרטי," הוא אמר, בקול בעל מבטא עשיר ובולט, בנימה יהירה ברורה. "אני יכול לעזור לך?"

במובן מסוים, קיטי הרגישה כמעט אסירת תודה על ההערה היהירה למדי שלו, כי זה הקל עליה להיות קרירה באותה מידה, במקום לפלוט משהו חסר משמעות ופסיכי – כמו כמה תשמח להתחקות באצבעותיה אחר הקווים החושניים של שפתיו, או לתהות איך היא תרגיש אם הן ינשקו את שפתיה?

ומאחר שהייתה לגמרי מחוץ לאזור הנוחות שלה, לא הייתה לה היכולת להציע את התגובה המנומסת הרגילה שלה. מלבד זאת, האם לא הייתה בשבועיים האחרונים מודל ומופת לנימוס, רק כדי שיתייחסו אליה כמו פיסת לכלוך? "אני יודעת לקרוא היטב," היא ענתה. "רק רציתי מקום שקט לשלוח הודעת טקסט, אחרי שזרקו אותי בבושת פנים מהבר."

"באמת?" הוא שאל בקול משיי. "המארחת ידועה בדיפלומטיה שלה."

קיטי נאנחה, כי זה היה נכון. "אני מניחה שהיא הייתה דיפלומטית למדי," הודתה. "זה היה קצת מאיים, זה הכול. אני לא יודעת למה הברים לא פתוחים לקהל הרחב, למה יש להם מדיניות מגוחכת כל כך, שלא לקבל אנשים מבחוץ."

הוא בחן אותה בעיניים מצומצמות, כאילו מתלבט אם היא רצינית או לא. כאילו הוא לא מכיר את סוג האנשים שלא הבינו את הכללים הלא כתובים שקיימים במקומות זוהרים כמו זה.

"מכיוון שרוב אורחי המלון לא רוצים שיטרידו אותם מהמרים סקרניים שחסכו את כל הרופי שלהם כדי לשתות משקה אחד במשך ערב שלם," הוא ענה בציניות. "אם ענקי תאגידים או בני מלוכה אירופיים באים להתארח כאן, הם מעדיפים לעשות זאת בידיעה שהם יכולים להירגע ולהשתחרר ללא חשש. בלי שאיזו מתחזה להוטה תצלם אותם בטלפון שלה ותמכור את התמונה שלהם לצהובונים נחותים."

קיטי עמדה להתרגז על הרמז שלו שהיא מהמרת סקרנית, או אפילו גרוע מזה, מתחזה להוטה – אין סיכוי שהיא או חברותיה היו מצלמות תמונות סמויות של אורחים מפורסמים – עד שנזכרה שאחת הסיבות שסופי רצתה לבוא לכאן הייתה כי היא שמעה שאלוף מרוצי מכוניות מתארח במלון. האם היא לא קיוותה להצטלם אותו ולהשתמש בתמונה כתמונת הפרופיל שלה?

היא תהתה מי האיש הזה, מאחר שהניחה שהוא אורח במלון, אבל הוא לא נשמע כך. חולצת המשי שנמתחה על פלג גופו הקשה והמכנסיים הכהים שחבקו את ירכיו הצרות בהחלט נראו יקרים – ובבר הוא נראה נינוח וטבעי ושידר ביטחון, שקיטי ראתה אצל העשירים והמיוחסים. אבל אולי היא טעתה. אולי הוא היה מצוות האבטחה והתחפש לאורח עשיר. "נראה שאתה יודע הרבה על המקום," היא אמרה בחשדנות. "אתה עובד פה או משהו כזה?"

היה שבריר שנייה של היסוס, לפני שסנטיאגו ענה לשאלתה. "כן," הוא ענה ללא אשמה – כי היו הרבה גרסאות לאמת, לא? אומנם הוא הבעלים של אתר הנופש האקולוגי המשגשג הזה וכמה אתרים אחרים, אבל זה לא מנע ממנו להשקיע שעות עבודה רבות בחברה, יותר מכל אחד אחר שעבד בשכר. אז כן, בתאוריה, הוא אכן עבד כאן.

ומטבעו, הוא היה אדם פרטי. הוא תמיד היה כזה. בהתחלה, מכורח, ואחר כך, מהרגל. הוא החזיק את הקלפים קרוב לחזה. הוא מעולם לא הסגיר דבר, אלא אם כן היה מוכרח. הוא הואשם בהרבה דברים בחייו, אבל הדבר שהכי תסכל את אלה שהתערה איתם – במיוחד מאהבות – הייתה האדישות שלו. השריון הקפוא כביכול שהקיף את ליבו. חוסר העניין שלו ביצירת קשרים עמוקים, או בהתמסדות. בניגוד להאשמות שהגיעו בקביעות לאוזניו, זה לא נועד להרחיק נשים לחוצות להתחתן. זה היה טבוע עמוק בנפשו – והצורך הבסיסי שלו בבידוד מאנשים אחרים היה אמיתי. הוא נתן את מה שהיה מסוגל לתת ולא יותר. ואם במקרה זה פגע במישהו בדרך – טוב, הוא פטר את עצמו מכל אשמה גם על כך. הוא הרגיש את ליבו מתכווץ. האם לא נשא על ליבו מספיק אשמה שתספיק לחיים שלמים?

הוא פגש את מבטה של האישה אדומת-השיער. "ומה איתך?" הוא שאל בשקט. "החלטת לבוא לכאן לשתות לבד, בלי לדעת שהבר שבחרת הוא מחוץ לתחום?"

הוא ראה את כתפיה מתקשחות וכשהתנועה משכה את תשומת ליבו אל שדיה, הוא הרגיש פעימת חום קלה במפשעה. אותה פעימה שהרגיש בבר, כשהעיניים שלהם נפגשו מעבר לצידי הבר הרחב. זה מה שגרם לו לקום על רגליו וללכת אחריה, כאילו היא הטילה עליו איזה כישוף. תגובה מטורפת, כמו גם בלתי מוסברת.

"למעשה, זה בהחלט לא הקטע שלי, ללכת לשתות לבד," היא אמרה בקול נוקשה. "אף על פי שאין שום סיבה שאישה לא תוכל להיכנס לבר לבדה," היא תיקנה במהירות.

הוא הרים את כפות ידיו במחוות התגוננות מעושה. "לא רמזתי לרגע שיש סיבה כזו."

"הייתי אמורה לפגוש כאן כמה חברות, אבל הבוסית שלי נתנה כמה לי דברים נוספים לעשות ואיחרתי," הסבירה. "והחברות שלי הלכו."

"למה?"

"הן החליטו שהמשקאות יקרים מדי ו..."

"ו...?" עודד בסקרנות, כשקולה דעך.

היא הנידה בראשה, שערה המרהיב בוהק סביב כתפיה החיוורות. "אני מניחה שהמקום הזה לא בסגנון שלהן. קצת יוקרתי מדי. אז הן הלכו לצד השני של האי והן רוצות שאצטרף אליהן."

סנטיאגו הנהן. הוא ידע בדיוק את מי היא הייתה אמורה לפגוש – שתי בלונדיניות ארוכות רגליים שגרמו לראשים להסתובב כשהן נכנסו מוקדם יותר לבר, לבושות בשמלות קצרות, רגליים שזופות וצחוק רועש. זה לא היה מחזה יוצא דופן – תיירות צעירות ויפות שרצו טעימה קצרה מהדרך שהחצי השני חי. מזווית העין, ראה אותן סנטיאגו מנפנפות בשערן תוך שהן זורקות מבטים חומדים מסביב לבר, כאילו הן מחפשות מישהו – מישהו שישלם את החשבון, אולי? – לפני שטופפו להן החוצה על עקבי נעליהן.

אבל האדמונית פעורת העיניים לא נראתה כאילו התאימה לקבוצה הזו. היא נראתה... הוא קימט את מצחו, כשנאבק למצוא את הביטוי שהיה חריג באוצר המילים שלו. צחה כשלג. סי. זה היה הביטוי. ובהחלט לא דומה לאורחים שפקדו את המתחם היקר הזה בדרך כלל. לא הטיפוס הרגיל שלו, לא – כי היא לא ניחנה באף אחת מהתכונות שהיו לברונטיות החטובות שהוא העדיף. יפהפיות ארוכות רגליים, שגופן החטוב משעות רבות בחדר הכושר הבטיח שהן יהיו אקרובטיות להפליא בין הסדינים, שהתייחסו למין כאל ספורט מהנה להפליא – בדיוק כפי שהוא חשב על מין בעצמו.

היא הייתה... יוצאת דופן. עור חיוור. גוף מקומר וחזק. שמלת כותנה פשוטה שנראתה לגמרי לא מתאימה לאחד ממקומות הבילוי המתוחכמים ביותר של באלי. אם זאת, למרות הלבוש הלא מתאים שלה, היא נעה בחן. הייתה בה גמישות טבעית שמשכה את תשומת ליבו, באופן שאף אחת אחרת לא הצליחה לעשות הערב. למעשה, הרבה ערבים. הפה שלו התקשה. אולי הוא נמשך אליה כי היא הייתה אאוטסיידרית באופן בולט כל כך וכך גם הוא הרגיש.

כך הוא הרגיש תמיד.

מבטו נמשך אל שערה, שהיה לא פחות ממרהיב. גלים אדומים עבים נפלו על כתפיה החיוורות כמו להבות של אש. היא הזכירה לו את הציור המפורסם 'ונוס העולה מהים'. הוא ראה אותו פעם כנער – כשהוא ממש נגרר לגלריה באיטליה. חוסר הרצון שלו להיות שם לא נבע מחוסר עניין באומנות – זה היה משום שהוא התקשה לסבול את הסיור ה"תרבותי" המופרז באירופה שאימו התעקשה עליו, כמחיר חזרה לנשואיה המתפרקים. אביו היה אסיר תודה להחריד ובילה את כל החופשה כשהוא מכרכר סביבה, באופן שגרם לבטנו של סנטיאגו להתהפך. במיוחד כיוון שידע בדיוק מה קורה מאחורי הקלעים. הפה שלו התהדק.

היא בגדה בגבר, שהיה בעלה בשם בלבד. וכבר צחקה מאחורי הגב שלו והתכוננה לעשות ממנו צחוק אפילו יותר, בימים שיבואו אחר כך.

אבל מחשבות כאלה לא הביאו אותך לשום מקום, הזכיר סנטיאגו לעצמו בעגמומיות. הוא ברח מהכיעור של העבר, והביט באדמונית בהרהור.

"את מצטרפת לחברות שלך?" שאל, מודע לכך שלא רצה שהיא תלך, באופן מוזר. כי היא הייתה חידוש ומקסימה? או משום שהוא יכול היה להרגיש את סערת התשוקה בדמו, שלא הרגיש זמן רב?

"אני לא חושבת." היא הנידה בראשה. "אני חושבת שאחזור לווילה שלי."

"את לא נשמעת מתלהבת," הוא ציין.

"אפשר להגיד את זה," היא הסכימה ומשכה בכתפיה בהשלמת גורל. "אבל יש לי הרבה דברים לעשות ואני עוזבת מחר."

האם סנטיאגו נרגע לדבריה? קרוב לוודאי. הוא תמיד העדיף לדעת היכן נמצאת דרך המילוט הקרובה ביותר ומתי יוכל להשתמש בה. לפתע, מצא את עצמו רוצה להסיר את מבט החרדה הקלוש מפניה המנומשות. הוא תהה איך היא תיראה אם תחייך. הוא אמר לעצמו שהוא רק מתנהג ברוחב לב, כי היא ננטשה בבר שהיה ללא ספק מעל לרמת השכר שלה ונראתה מדוכדכת מהאופן שבו הערב שלה התפתח. רוחב לב היה אמור להיות טוב לנפש, לא? – אפילו אם ההאשמה שאין לו נשמה הוטחה בו יותר מפעם אחת?

אבל עמוק בפנים, הוא ידע שזה יותר מזה. זה היה משהו בסיסי ומרתק. הוא הוקסם מהיופי המוזר שלה, ומה רע בזה? האם לא היה לו מותר לקחת קצת פסק זמן לעצמו, במיוחד אחרי העסקה האחרונה שלו? הוא נזכר במהומה בימים האחרונים. זה עתה, הוא קיבל אישור לבנות את אחת החוות הסולאריות הגדולות ביותר על פני כדור הארץ, באזור מערב אוסטרליה, לא רחוק מפרת'. החווה הסולארית זכתה להכרה כהישג רציני והוא זכה לשבחים מצד פוליטיקאים ושוחרי איכות הסביבה בכל מקום. הוא היה צריך לתסוס מתחושת הישג. אבל הוא פשוט לא הרגיש את זה.

הוא הבחין בהפתעה של עורכי-הדין שלו כשעזב את חדר הישיבות בפתאומיות, כשכוס השמפניה שלו מהרמת הכוסית החגיגית נותרה מלאה למחצה. למעשה, הוא עשה להם טובה, אם כי לא הסביר מדוע. כי איך אפשר להגיד לאנשים שנהנו מתחושת ניצחון שלא תוסיף הרבה לארוחת הערב החגיגית לכבוד חתימת העסקה כי כבר השתוקקת לעסקה הבאה, ולזו שלאחריה? האם הם לא יחשבו שזה מוזר, אם תתוודה שכל הישג חדש ונוצץ הביא רק סיפוק מועט?

פיו ירד והשתטח.

מעט מאוד דברים הביאו לו סיפוק.

"מה שמך?" הוא שאל פתאום.

היא מצמצה. "קיטי. קיטי או'הנלן."

"את אירית?"

"הדבר היחיד שאירי בי הוא השם שלי," היא אמרה, בנימה מרירה פתאומית בקולה שהוא לא הבין, ולא הייתה לו די מוטיבציה לברר מה גרם לה.

"סנטיאגו טבז," הוא אמר, ועשה הפסקה קצרה כדי שהיא תעשה את ההקשר. שתגיד שהיא קראה או שמעה עליו. שתשאל אותו כמה מהשאלות המייגעות והצפויות, שהוא תמיד נאלץ לסבול כשאנשים היו מודעים למעמדו כמיליארדר. אבל כשהיא לא עשתה זאת, הוא המשיך להצעה שכבר מילאה אותו בציפייה נעימה – שלא חש כבר הרבה זמן. "למה שלא תישארי ותשתי איתי משקה, לפני שאת הולכת?"

"משקה?" היא חזרה.

"האם זו הצעה מוזרה כל כך? נראה שלשנינו אין יותר מדי מה לעשות. סיימתי לעבוד ולא תזיק לי קצת חברה. ומכיוון שהחברות שלך הלכו, אני מאמין שגם את מרגישה כך. בבר המרפסת למעלה אפשר לראות את אחד מהנופים היפים ביותר על האי." הוא השתתק לרגע, ורמז לחיוך עלה על שפתיו. "תוכלי לראות את רוב באלי משם."

קיטי הרגישה תחושה לא מוכרת שוטפת אותה, כשסנטיאגו בחן אותה במבט מזמין וקריר נוצץ בעיניו הכהות. כי דברים כאלה לא קרו לאנשים כמוה. איש לא מתחיל איתה כך. היא תמיד הייתה זו שנשארה לשמור על התיקים, כשהלכה לרקוד עם החברות שלה, או זו שמעניקה תה ואהדה כשלאחת מהן נשבר הלב. בפעמים המעטות שיצאה, מערכות היחסים – אם אפשר לקרוא להן כך – התפוגגו ונעלמו. היא ידעה שאנשים חושבים שהיא שמרנית ומתחסדת, והיא ידעה שההאשמה אינה חסרת בסיס – אבל אי אפשר לשנות את הדרך בה חונכת, נכון? אי אפשר להפוך בן לילה לאדם אחר, ככה פתאום. היא הייתה חסרת תקווה בפלירטוט ובטח שלא היה לה ניסיון בשיחה עם גבר, שנראה כמו אל יותר מאשר בן תמותה. היא בהחלט הייתה במצב שהיה גדול עליה, וידעה שהיא צריכה לעזוב כמה שיותר מהר. אבל משהו עצר אותה.

זו לא הייתה רק העובדה שידעה שהיא הגיעה לצומת דרכים בחייה, או שהיא לא יכלה לחזור לווילה מוקדם כל כך ולהסתכן במפגש נוסף עם בעלה המלחיץ של הבוסית שלה, או לשמוע עוד הערות נבזיות מקמילה עצמה. זה הייתה העובדה שנמאס לה להיות קיטי או'הנלן – היתומה המסכנה והנטושה, שכל חייה לימדו אותה לדעת מה מקומה ולהיות אסירת תודה על כל מה שנקרה בדרכה. כל חייה סבבו סביב הצורך לציית ולעשות כפי שהורו לה, ופעם אחת היא רצתה לחצות את הגבולות האלה. להתנער מהמגבלות שכבלו אותה ולהתנהג...

היא יכלה להרגיש את הדחף הפתאומי והלא מוכר שמשך אותה. למה שהיא לא תשתה משקה עם הזר החתיך הזה? ייתכן שההזדמנות לא תקרה שוב בדרכה – למעשה, היא הייתה מוכנה להתערב שלא. האם לא בילתה שבועיים בעבודה מפרכת, במה שאמור להיות אי גן עדן? היא כמעט ולא ראתה איש בבאלי ואפילו לא הייתה לה הזדמנות לצייר – שזו הייתה הדרך הקבועה שלה לפרק מתחים – התחביב הפשוט והזול שאושש אותה.

"בסדר." היא משכה בכתפיה. "למה לא?"

"אחר כך, אוכל לארגן מכונית שתחזיר אותך למקום שבו את מתארחת." גבותיו הכהות התרוממו בשאלה. "זה נשמע לך בסדר?"

קיטי הנהנה, אף שדבריו גרמו לה להבין שברור שהוא לא מתכוון להתחיל אותה. הוא היה רק אדיב, זה הכול. נראה שהוא ריחם עליה. הרבה אנשים ריחמו עליה. אבל היא לא תוותר על זה, גם אם זה היה מאכזב קצת. היא לא חוותה הרבה טוב לב מאנשים בזמן האחרון, אז למה שלא תזרום? "מכונית?" היא חזרה, בלי שיכלה לעצור את ההרגשה כאילו היא ידוענית אמיתית. "וואו. כאילו, זה מותר בכלל?"

הוא חייך, וקיטי כמעט הצטערה שהוא חייך, כי לרגע, פניו הקשות הפכו למשהו שגרם ללב שלה להתכווץ מכמיהה. זה היה כמו הקשת הראשונה של פרחי האביב, אחרי חורף קודר. כמו להיכנס למיטה נוחה כשאת עובדת כמו חמור כל היום.

תפסיקי לפנטז עליו, גערה בעצמה. תתנהגי בהתאם לגילך, לא בהתאם למידת הנעליים שלך.

"כן, זה מותר," הוא הסכים בשקט. "בואי נגיד שזו אחת ההטבות של העבודה שלי. בואי, קיטי או'הנלן. תני לי להראות לך את הדרך לשם."

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי66 ₪ 45 ₪
מודפס196 ₪ 99 ₪
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 49 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי32 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 69 ₪
עוד ספרים של שלגי - הוצאה לאור
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
עוד ספרים של שרון קנדריק
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il