דף הבית > ללא מילים
ללא מילים
הוצאה: לבבות הוצאה לאור
תאריך הוצאה: 06-2024
קטגוריה: ספרי רומנטיקה וארוטיקה
מספר עמודים: 339

ללא מילים

         
תקציר

תקציר:

לוסי גולד אולי כותבת למחייתה סיפורי אגדות, אבל הסוף המאושר שלה עגום למדי. כשהיא מחפשת התחלה חדשה לאחר גירושין פתאומיים ערב יום הולדתה השלושים, היא מחליטה לבנות לעצמה ולכלב השירות שלה חיים חדשים בלוס אנג'לס. אולם, כשסידורי המגורים המתוכננים לה מתבטלים ממש לפני ההמראה שלה, זר נאה מציע לה לגור איתו ועם חבורת המוזיקאים שלו בביתו במאליבו. הגיבור האבירי שלה הוא לא אחר מאשר הנרי טרנר, מלחין עטור פרסים שהמוזיקה שכתב עזרה לה להתגבר בזמן המשברים שריסקו את חייה.

הנרי נמצא אולי בפסגת הקריירה האמנותית שלו, אבל החרדתיות המשתקת שהוא סובל ממנה מורידה את חייו האישיים מן הפסים. כל זה משתנה ככל שלוסי שוהה איתו ועם שותפיו והופכת במהירות לחלק מהם, ומעניקה לו הצצה לאושר שמעולם לא חשב שהוא אפשרי. ככל שהקשר ביניהם מתהדק, המשיכה של לוסי אליו כבר בלתי ניתנת להכחשה, אולם כשהיא מחשבת את דרכה מחדש לאחר גירושיה, היא מחליטה לוותר על אהבה. הנרי פורט על כל הנימים הנכונים ואומר את כל המילים הנכונות. האם לוסי תוכל לשמוע אותן מעבר לפחד שלה שמא העבר יחזור על עצמו?

ללא מילים הוא סאגה מרגשת על מציאת החברים הנכונים לך, על התגברות על חוסר הביטחון העמוק ביותר שלך ועל בחירה באושר, לא משנה מה הגורל יזמן בדרכך.

אודות הסופרת

לינדסי לנזה היא סופרת רומנים רומנטיים חובבת ספרים, המתגוררת בימים אלה בניו אינגלנד. היא חובבת סטרט־אפים ביום, וקוראת נלהבת בשעות הבוקר המוקדמות, בלילות ובסופי השבוע, וכיום היא כותבת סיפורי אהבה כשיש לה רגע פנוי. אפשר למצוא אותה לעיתים קרובות צוחקת סתם ללא סיבה עם בעלה אריק, מעיינת בתפריטי קינוחים, מייעצת ללקוחות במפגשי זום ואובססיבית לכלב הרועים שלה – וולי – שהוא שילוב בין כלב־צאן אנגלי לפודל.  

פרק ראשון

פרולוג

יום אחד תהיי גדולה מספיק כדי לחזור ולקרוא אגדות.

ק. ס. לואיס

לוסי

תמיד אהבתי אגדות. הטירות המפוארות, הנסיכים יפי התואר, הסוסים הלבנים כשלג. אני אוהבת את הקסם, אפילו מהסוג האפל. אבל יותר מכול, אני אוהבת את הסופים, את ה־"באושר ועושר עד היום הזה". מנחם כל כך לדעת שהכול מסתדר בסופו של דבר. אבל איננו יודעים בעצם מה קורה אחרי כן, נכון? מה אם הנסיך המושלם של סינדרלה מגלה שממש מציק לו ששרים לציפורים ותופרים בגדים חמודים למכרסמים למיניהם? מה אם אלאדין חוטף אלרגיה לנמרים? ומה אם לנסיך פרדיננד מתגלה בעיית אמון והוא לא יכול לחלוק את שלגיה עם שבעה גברים אחרים, לא משנה עד כמה היחסים שלהם אפלטוניים? והשאלה שניקרה במוחי שנים: מה אם אריאל מבינה לבסוף שהיא לא אמורה לעזוב את האוקיינוס, ושהיא לעולם לא תהיה מאושרת, אלא אם כן תחזור לגור מתחת למים?

אגדות שובות את ליבנו משום שהן מסתיימות ברגע שהכול הופך להיות מושלם. הן לעולם לא יספרו לנו איך יתומה נאבקת להסתגל לחיים בארמון, או על הוויכוחים הבלתי נמנעים שיש לכל הזוגות בכל יום. אבל זהו הקסם. בגלל זה כולם אוהבים אגדות — משום שאנחנו יכולים להעמיד פנים שזה לא קיים, שהכול פשוט מסתדר מעצמו. עד עצם היום הזה.

אבל מה הטעם בסוף טוב, אם הוא איננו באמת הסוף? מה הטעם בכך, אם הדבר שרצית כל חייך נגזל ממך? מה תעשי אם הסיפור הסתיים, אבל לא באמת, וכעת את רק נסיכה ב'כאילו', שתקועה בעמדת המתנה למשהו טוב שיקרה לך שוב?

בכל אופן, את עוברת לגור בקצה העולם ולוקחת איתך רק שתי מזוודות וכלב רך מאוד למגע.

מעבר ראשון

מה שטוב במוזיקה זה שברגע שהיא מכה בך אתה לא מרגיש כאב.

בוב מארלי.

פרק 1

לוסי

"טיסה 727 לנמל התעופה LAX נדחית לשעה 8:35. מצאנו טייס וצוות שיגיע לבוסטון בשעה 7:50. אנו מתנצלים על אי הנעימות."

נדחית? שוב?

אני יושבת בנמל התעופה לוגאן יותר משלוש שעות, ורואן המסכן כבר לעס עד תום את חטיף הלעיסה היחיד שלו. ידעתי שהייתי צריכה להביא שניים. הכלב שלי אולי נראה כמו כדור פרווה רך ומתכרבל, אבל הבחור הזה מתייחס ללעיסה שלו ברצינות. אני מעניקה לו גירוד ממושך ונעים מאחורי אוזניו ומבטיחה להשיג לו הרבה חמאת בוטנים ברגע שנגיע ללוס אנג'לס.

אני מתקשרת לשרה פעם נוספת. מגוחך שטרם חזרה אליי. אני אמורה לעבור לגור איתה בעוד שעתיים — נו טוב, שמונה שעות בהתחשב בעיכוב האחרון בטיסה — והיא טרם ענתה לאף שיחה או מסרון ששלחתי לה בשלושת הימים האחרונים. מעולם אי אפשר היה לסמוך עליה, אבל היא חברתי הטובה ביותר. זה באמת לא נראה טוב, אפילו ביחס אליה.

לא חשבתי שאחזור לגור עם השותפה שלי לחדר מהקולג'. לא חשבתי שאחזור לגור עם שותפה, נקודה. מרגע שאת מתחתנת ומגיעה לגיל שלושים, שותפים לדירה הם לא אפשרות שנלקחת בחשבון. ג'ק היה אמור להיות השותף שלי לנצח, האדם היחיד שלעולם לא אצטרך לריב איתו על המקלחת. האדם שאיתו אתכרבל בכל לילה ואתעורר בכל בוקר. האדם שאמור להיות הקבוע שלי. כעת הוא פשוט אדם נוסף שנטש אותי.

עם זאת, יהיה נהדר לגור עם שרה, בהתחשב בכל הכיף שהיה לנו יחד בקולג'. היא זאת ששכנעה אותי להצטרף לאחווה, לימדה אותי איך להכין את משקה הג'לי המחוזק באלכוהול הטוב ביותר, עשתה מבחני טעימה לכל המאפים הניסיוניים שלי; היא אפילו הכירה לי את ג'ק. אני מניחה שזה הזמן למחוק את זה מרשימת הסיבות לאהבתי אליה.

אולי זה יועיל לי. אני זקוקה להסחת דעת כעת ושרה עושה בלגן, אם להיות כנה. תמיד יוצאת עם הבחורים הלא נכונים, הבחורות הלא נכונות, מסתבכת בצרות; היא מעולם לא התבגרה באמת. הטיפול בה יעסיק אותי מאוד; אני אוהבת להרגיש שזקוקים לי.

עיניי בוחנות את הנוסעים המתוסכלים כמוני ליד השער, בזמן שאני משחקת בשרשרת שלי מספר פעמים ומשפשפת אותה שוב. למה אנשים תמיד חייבים להאשים מישהו בגלל דברים שאינם בשליטתם? זה כמו חוסר היכולת פשוט להשלים מתישהו עם הגורל — מישהו תמיד חייב להיות אשם.

משפחה גדולה יושבת לידי; ארבעה ילדים בלונדינים להפליא, כולם בגיל בית ספר יסודי, ושני הורים שלא הרימו את מבטם מהטלפון אף לא פעם אחת. הילדה הצעירה ביותר נראית כמו מיניאטורה של הנסיכה ליאה ממלחמת הכוכבים באותה תסרוקת שני הגולגולים, חצאית טוטו ורודה וסניקרז זוהרות. בדיוק כמו שאני אוהבת. היא מושכת כל הזמן בחולצה של אימה כדי להסב את תשומת ליבה, אבל לא מצליחה בכך. אני מתפתה לשאול אם היא רוצה לשחק עם רואן, למרות שאני יודעת שזה לא ראוי. במקום זאת, אני לוחשת לו כשותף סוד. "רו, מה אתה חושב? נכון שהיא נראית כמו הנסיכה המודרנית המושלמת שכדאי לי לכתוב עליה? מה עם אופרת חלל בהשראת בת הים הקטנה?"

הגלגלים כבר מסתובבים, וזה לא מפתיע בהתחשב בכך שמעולם לא עבר עליי זמן ארוך כל כך ללא כתיבה. העבודה שלי אינה רק לדמיין מחדש אגדות. הן מתגוררות במוחי מבלי לשלם שכר דירה. אבל, כדאי שאפסיק לבהות בבת הים מהחלל הפוטנציאלית; אולי אם אמשיך לצפות בקהל מקרוב, אמצא לעצמי את דמות הנבל המושלם.

אני סורקת שוב במהירות כשאני מבחינה בגבר ממש מולי. האם הוא מתבונן בי או בכלב שלי? בדרך כלל רואן זוכה לכל תשומת הלב, אבל אני יכולה להישבע שהוא מתבונן בי, אפילו שהוא משפיל את עיניו. רק כשהוא מסתובב במהירות אני מבחינה לפתע עד כמה הוא מהמם. השיער הכהה והגלי, עיני ספיר חודרות, הלסת הזאת. הוא נראה כמו שילוב של השחקנים בן בארנס ואיאן סומרהולדר — זה מלהיב — והנערה שבתוכי מתחילה לבהות. הוא לובש חליפה שנראית יקרה מאוד, ללא עניבה, והחולצה הפתוחה למעלה חושפת קצה קצהו של שיער חזה. הוא מבחין במבטי בדיוק לפני שאני צורחת כשהטלפון שלי מתחיל לרטוט בחיקי.

"שרה! סוף־סוף! אני מנסה לתפוס אותך כמה ימים! וכבר הפסקתי לספור כמה פעמים הטיסה שלי נדחתה, אבל אגיע הלילה, רק מאוחר. אגיע בכוחות עצמי משדה התעופה, את לא צריכה לחכות."

"לוס! מצטערת כל כך שנעלמתי לך, היה פה טירוף."

טירוף.

זאת שרה שאני מכירה. בכל פעם שהיא נעלמת לכמה ימים, שבוע, חודש, זה תמיד כי 'הכול טירוף'. האם אני הרגשתי זאת אי פעם? האם יכולתי לתרץ דברים בצורה כזאת? כלומר, בחמש השנים האחרונות עברתי ארבעה ניתוחים, איבדתי את אימי, התגרשתי... אבל האם אי פעם הרגשתי שהמצב מטורף מכדי שאתקשר לחברה הכי טובה שלי?

"זה בסדר, אני יודעת שאת עסוקה. אני פשוט שמחה שהתקשרת לפני שעליתי למטוס. אעדכן אותך אם משהו נוסף ישת —"

"אז, יש לי חדשות ממש נפלאות. אמט ואני חזרנו!"

"מה? את צוחקת, נכון?" אמט הוא בן הזוג ביחד־לחוד של שרה, שעזב לאחרונה כשהחליט שמונוגמיה לא "בטבע" שלו. זה באמת היה נראה שהפרידה הזאת סופית, במיוחד בהתחשב בכך שהשאיר אותה בדירה, שהיא יכולה בקושי להרשות לעצמה להחזיק לבדה. הוא גם הסיבה לכך שאני בכלל עוברת ללוס אנג'לס. רציתי התחלה חדשה, אבל חברתי אמרה שהיא זקוקה לי, ולוס אנג'לס הפכה מייד ליעד. גרושה בת שלושים, שעוברת לגור בצד השני של המדינה, לא נשמע עד כדי כך גרוע. המחשבה שאיתקל בג'ק או בחברים הקבועים שלנו, קסמה לי פחות מאשר לעבור לגור בעיר שבה אני מכירה בדיוק אדם אחד.

"צוחקת? ברור שלא! את יודעת כמה אני אוהבת אותו, לו! אני מצטערת, אני יודעת ששתינו ממש התלהבנו לחלוק דירה יחד שוב, אבל אני רוצה שזה יצליח הפעם, מבינה?"

"אוקיי, טוב, אני שמחה בשבילך אם זה מה שאת רוצה." אני לא בטוחה אם זאת האמת. "אני מניחה שאתחיל לחפש דירה משלי בקרוב. אשתדל להפסיק להסתובב לך בין הרגליים בתוך כמה שבועות, אוקיי?"

"או, לוס, אני מצטערת אבל אני לא חושבת שזה יעבוד. סיפרתי לאמט כמה עזרת לי בזמן שנפרדנו וכמה את מדהימה — כמובן! — והוא אמר שממש לא נוח לו שתהיי כאן או שנסתובב יחד. הוא חושב שתנסי להסית אותי נגדו או משהו כזה, ובכנות, שתינו יודעות שאת לא מאוד מחבבת אותו, אז אני מבינה מאיפה זה בא לו..."

"הוא לא רוצה שניפגש בכלל? שר —"

"אני יודעת. זה נשמע קיצוני אבל אני בטוחה שברגע שדברים יירגעו, הכול יהיה מאחורינו, רק תני לו זמן."

"שרה, אני עומדת לעלות על מטוס כדי לבוא לגור איתך. לרואן ולי אין איפה להיות."

"את מכירה כבר כל מלון בלוס אנג'לס שמרשה להביא כלבים, נכון? את תהיי בסדר! אמרת שאת רוצה לנסות משהו חדש. את תאהבי את לוס אנג'לס."

אני לא מאמינה שהיא עושה לי את זה. או שאולי אני כן, אבל זה כואב באותה מידה בכל מקרה.

"שרה, את באמת אומרת לי שלא תראי אותי בכלל, כשאעבור לגור בלוס אנג'לס?"

"עדיין לא, אוקיי? אני בטוחה שאמט ישכח מזה בסופו של דבר, ואז נוכל להיפגש כל הזמן! או, לוס, אני חייבת לרוץ. אנחנו נוסעים לחוף לצפות בשקיעה יחד. נכון שזה רומנטי?! אוהבת אותך!"

אני שומעת את צליל הניתוק ואני המומה לגמרי. "את פאקינג צוחקת עליי?!"

לא. לא. לא. לא. לא.

אמרתי זאת בקול רם. כולם מביטים בי.

זין.

איך היא יכולה לעשות לי את זה? אני עוברת לגור בלוס אנג'לס כי היא ביקשה ממני.

טוב, בין שאר הסיבות. אוקיי, סיבה מרכזית מאוד.

אבל עכשיו אהיה לבד לגמרי. אין לי בית, אין לי חברים, אין לי משפחה, אף אחד שם. נראה לי שלא נותר לי דבר גם כאן בבוסטון.

האם אפשר למות מבדידות?

אני עוצמת את עיניי, מחפשת את המנטרה שלי, זאת שחזרתי עליה במשך חודשים: לשלוט במה שניתן לשליטה. תראי את הצד החיובי. מצאי את האור בקצה המנהרה.

שישה חודשים של טיפול לימדו אותי לא להתעכב על דברים שאני לא יכולה לתקן, לא משנה כמה הם מערערים אותי. יש דברים שפשוט אין בכוחנו לשנות. נראה שרשימת הדברים שאני לא יכולה לשלוט בהם התארכה ברגע זה. אני יכולה להוסיף לזה מקום מגורים.

אני מחייכת בהתנצלות לאוויר ומרכיבה שוב את האוזניות מבטלות־הרעש שלי. אולי אני נראית כמו בקר תנועה אווירית אבל לפחות המוזיקה תרגיע אותי. אני שומעת קודם את הפסנתר, אחר כך את המיתרים, ופעימות הלב שלי מאיטות. אני מאזינה למוזיקה של הנרי טרנר שנים, אבל אחרי הניתוח האחרון והגירושין, כשהתחלתי להרגיש שהתקפי החרדה תוקפים מדי יום, הלחנים שלו היו לי חבל הצלה.

רוב האנשים מעדיפים את התוכן בסרטים, אבל אני נהנית בעיקר מהמוזיקה שבהם. המוזיקה עושה את הסרט; היא מחליטה איך תרגישו בכל סצנה. היא יכולה ליצור מתח או פחד, יכולה להפוך רגע רומנטי לקסום, יכולה לשלוח אתכם לזמן או למקום אחרים לגמרי.

טוב, אותי, בכל אופן.

ג'ק וחברינו תמיד חשבו שאני מדברת על זה כמו משוגעת. לפחות בגלל זה אני לא צריכה לדאוג יותר.

אז עכשיו הספוטיפיי שלי מלא בכל המנגינות שכתב הנרי טרנר, ואף אחד כבר לא ישפוט אותי. אני לא יודעת למה המוזיקה שלו כל כך מיוחדת בעיניי; הוא בטח עילוי מוזיקלי שמנגן בפסנתר כבר שישים שנה או משהו כזה. אני תמיד מדמיינת שהוא נראה כמו בטהובן: שיער פרוע, עיניים זועמות, מנגן בכבדות ובכוח כל תו, אבל אני אוהבת אותו בכל ליבי. המוזיקה שלו מרפאת את החרדה שלי, והיא תמיד עוזרת לי להפיג את הכאב כשהתרופות אינן עוזרות. המנגינות של הנרי טרנר הן כמו תרופת הפלא שלי. אז אני עוצמת את עיניי ומניחה למוזיקה לעשות את הקסם שלה.

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
עוד ספרים של לבבות הוצאה לאור
דיגיטלי92 ₪ 78 ₪
מודפס294 ₪ 177 ₪
דיגיטלי33 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 59 ₪
דיגיטלי33 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 59 ₪
דיגיטלי33 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 59 ₪
דיגיטלי33 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 59 ₪
עוד ספרים של לינדסי לנזה
דיגיטלי33 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 59 ₪
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il