דף הבית > מארז לבבות שבירים

מארז לבבות שבירים

         
תקציר

*מארז לבבות שבירים מכיל 4 ספרים*

לבבות שבירים 1 - צלקות שבורות

* גיבור משגע * גיבורה חזקה *  התמודדות עם קושי * אלימות *

דמיאן

נשבעתי שלעולם לא אוהב אף אחת, אבל הכול השתנה כשפגשתי את ליילה, השכנה החדשה שלי. מבט אחד בעיניה הכחולות, חיוך אחד ביישן ומתגרה משפתיה, וכל מה שאני רוצה זה לקחת אותה בזרועותיי ולהגן עליה לעולמים. המשיכה בינינו בלתי ניתנת להכחשה, התשוקה שהולכת וגדלה בתוכי לא דומה לשום דבר שהרגשתי בעבר, אבל יש משהו שעוצר אותי מלהתקדם איתה, מכשול שעומד בינינו ושהיא מסרבת להסיר.

ליילה

חיצונית נראה כאילו יש לי הכול; עבודה מדהימה, דירה מקסימה במיקום נחשק וחבר משגע, אבל מתחת לחיצוניות המושלמת יש חבלות שספק אם אי פעם אתאושש מהן, צלקות שספק אם אי פעם יחלימו. כבר איבדתי כל תקווה להימלט, עד שאני פוגשת את דמיאן. אסור לי לרצות אותו, אסור לי לרגע לחשוב שהוא יהיה האביר על הסוס הלבן שיציל אותי מגורלי, מפני שאז אחתום גם את גורלו.

צלקות שבירות מאת סופרת רבי המכר ליליאן האריס הוא רומן עכשווי לוהט ומלא מתח. זה הספר הראשון בסדרת לבבות שבירים. גם הספרים האחרים בסדרה, שקרים שבירים, אמיתות שבירות וחלקים שבירים, ראו אור בהוצאת אליטה.

לבבות שבירים 2 - שקרים שבירים

* מסטוץ לאהבה * גיבור קשוח * גיבורה עוקצנית * חייל לשעבר *

ג'קס

אני לא יוצא לדייטים. תנו לי כיף בלי ציפיות, בלי רגשות, בלי מחויבות. זה עובד בשבילי ותמיד עבד, אבל הכול משתנה כשאני פוגש את לקסי. היא כל מה שמעולם לא העזתי לחשוב שמגיע לי, כל מה שמעולם לא חשבתי שאני ראוי לו או אפילו דמיינתי שאני צריך. אין לי מה להציע לה מלבד את הגוף שלי, אך היא רוצה את הלב, משהו שלעולם אל תוכל לקבל. אני אפילו לא חושב שיש לי אחד.

לקסי

נשבעתי להתרחק מגברים לתמיד אחרי המנוול ששבר את ליבי, אבל כשאני מכירה את ג'קס המצחיק, הסקסי והפלרטטן, אני חושבת שאולי לא יזיק לי לחזור ליהנות קצת מחברה גברית, גם אם זמנית. ידידים עם הטבות נשמע כמו משהו שיכול להועיל לי להקל על הבדידות, אבל נראה שכאשר החלטות נעשו והסכמים הוסכמו הלב שלי לא קיבל את התזכיר. כשרגשות מתחילים להתפתח, כל הסיפור נעשה מסובך בהרבה.

שקרים שבירים מאת סופרת רבי המכר ליליאן האריס הוא רומן עכשווי מלא תשוקה ורגש. זה הספר השני בסדרת לבבות שבירים. גם הספרים האחרים בסדרה, צלקות שבירות, אמיתות שבירות וחלקים שבירים, ראו אור בהוצאת אליטה.

לבבות שבירים 3 - אמיתות שבירות

* אהבה בתקופת משבר * גיבור חזק וחם * גיבורה מעוררת הערצה *

ג'קס

אחרי התמודדות לא פשוטה עם השדים שחיים בתוכי, אני רוצה לזכות בליבה של לקסי מחדש. אני מתכוון לעשות כל מה שיידרש כדי לגרום לזה לקרות, אבל לחיים יש הפתעות שתופסות אותי לא מוכן. האם אי פעם אמצא מחדש את הדרך אל ליבה? האם היא בכלל תיתן לי להתקרב?

לקסי

אחרי האופן האכזרי שבו ג'קס שבר את ליבי, אין לי כל כוונה לתת לו סיכוי נוסף, אבל ברגע שאני רואה אותו שוב אחרי חודשים בנפרד כל הרגשות הישנים שבים ומכים בי ללא רחמים. אני יודעת שהדבר האחרון שאני צריכה זה לחזור לזרועותיו של הגבר שעזב אותי אבל זה לא אומר שהלב שלי מסכים איתי.

אמיתות שבירות מאת סופרת רבי המכר ליליאן האריס הוא רומן עכשווי שעוסק באהבה גדולה מהחיים המנסה לשרוד בתקופה של מים סוערים. זה הספר השלישי בסדרת לבבות שבירים והמשך ישיר של הספר שקרים שבירים. גם הספרים האחרים בסדרה, צלקות שבירות וחלקים שבירים, ראו אור בהוצאת אליטה.

לבבות שבירים 4 - חלקים שבירים

* הזדמנות שנייה * חייל משוחרר * סודות מהעבר *  

גייב

היא קרעה את ליבי מחזי לפני שש שנים, בזמן שהייתי בתקופת השפל הנוראית ביותר בחיי. עכשיו היא חזרה, והיא מבקשת הזדמנות נוספת. נשבעתי שלעולם לא אסלח לה, אבל מבט אחד בה וכל הרגשות הישנים, אלה שחשבתי שמזמן הכחדתי, שבים ומתעוררים. כל מה שאני מרגיש כלפיה זה כעס, בעוד היא רוצה את סליחתי, ואולי את אהבתי. האם אוכל אי פעם לסלוח לה?

מיה

לא רציתי לעזוב אותו, אבל לא הייתה לי ברירה. נתתי לפחדים לשלוט בי, להכתיב את דרכי, לא נתתי לו לראות את כל מה ששרף אותי מבפנים. היום אני לא מי שהייתי פעם, היום אני לא מפחדת לרדוף אחרי מה שאני רוצה, ואני רוצה אותו. העניין הוא, שאני מפחדת שברגע שהוא ידע מה הדבר שהרחיק בינינו לפני כל השנים האלה, האהבה המועטה שאולי נותרה בו כלפיי, תמות לגמרי.

חלקים שבירים מאת סופרת רבי המכר ליליאן האריס הוא רומן עכשווי שעוסק באהבה המרסקת את הלב וגם מאחה אותו מחדש. זה הספר הרביעי בסדרת לבבות שבירים. גם הספרים האחרים בסדרה, צלקות שבירות, שקרים שבירים ואמיתות שבירות, ראו אור בהוצאת אליטה.

פרק ראשון

פתח דבר


דמיאן
גיל עשר
"תפסיק!" הצעקה מקפיאת הדם שלה מנקבת את אוזניי, הדופק שלי דוהר בפראות וליבי מאיים להימלט מחזי. אני מכסה את אוזניי, מדמיין שאני במקום אחר, בזמן אחר, בסיטואציה שבה אף אחד מאיתנו לא ייפגע. אילו זה היה פשוט כל־כך.

אני מתחבא בארון כשהוא מכאיב לה. שוב. משהו כבד מתנפץ בסלון, אולי צלחת או אגרטל. אני לא בטוח מה, אבל זה גורם לגופי להיטלטל וצמרמורת מסמרת את עור פניי וזרועותיי.

"כלבה מזדיינת, כשאני אומר לך לעשות משהו, את תעשי את זה! מי, לעזאזל, את חושבת שאת, כשאת עונה לי ככה? עשית את זה לעצמך, זונה!"

"אתה מכאיב לי, קווין, בבקשה, רד ממני. אני אשתפר, רק בבקשה אל תכאיב לי!"

צליפה חזקה נשמעת, כמו עור על עור, וזה גורם לאימא לצעוק חזק יותר. ליבי הולם בחזי וטיפות קרות של חרדה נקוות בחלל שבבטני. בכל פעם שלאבא יש התקף זעם, אימא אומרת לי להתחבא בארון ולא לצאת עד שזה נגמר. אני כאן כי היא ביקשה. לפחות זה מה שאני אומר לעצמי, אך האמת היא שאני רכרוכי, אני לא מסוגל להגן אפילו על אימא. אבא הוא אדם זועם שפוגע בה בכל הזדמנות. הוא אפילו לא זקוק לסיבה, הוא פשוט יוצר אחת.

אני לא יודע למה היא עדיין לא עזבה אותו. אולי היא חוששת לעזוב כי הוא יכול למצוא אותנו, או שאולי היא לא חזקה מספיק. אני חושב שזה קצת משני הדברים.

הלוואי שהיה לי הרבה כסף כי אז הייתי יכול להרחיק אותה מהאומללות הזאת. היינו יכולים לנסוע למדינה אחרת ולהעמיד פנים שאנחנו אנשים אחרים. אני תמיד הוזה בהקיץ על חיים אחרים, ותמיד מתעורר כאן.

אני לא זוכר זמן שבו הוא לא גרם לאימא לדמם, באמצעות מילים או מעשים. הוא מרושע, ואין־ספור פעמים קיוויתי שהוא ימות, אבל אני לא אמיץ מספיק כדי להרוג אותו. אני לא אמיץ מספיק כדי לעשות שום דבר, אבל אני יודע דבר אחד, אני לא רוצה להפוך למפלצת חסרת נשמה כמוהו, ומפלצת זה בדיוק מה שהוא.

בן לא אמור לשנוא את אבא שלו כמוני, אבל איך אני יכול שלא? הוא אולי לא מכה אותי, אבל הוא מכאיב לה כמעט כל לילה. יש לו מתג של טירוף, וברגע שהמתג הזה נדלק, אי אפשר לעצור אותו.

"קומי ותילחמי בי, כלבה!" הוא צועק.

"לא, בבקשה, מספיק." התייפחות נחנקת בגרונה. שפתיי רועדות ואני בולע את הבחילה שהשתכנה לה עכשיו בגרוני. אני לא יכול לדמיין את עצמי פוגע ככה במישהו שאני אוהב.

אני תוהה אם מישהו יקרא למשטרה הפעם. אנחנו גרים בבניין דירות בן שש קומות בברוקלין, ניו יורק. הרבה שכנים מכירים את המזג הסוער של אבא, אבל הם לא מתערבים, הם מעדיפים להתרחק מאיתנו. הם יתערבו רק אם יאמינו שמישהו הולך למות. זה לא עצוב שלאנשים כמעט לא אכפת זה מזה?

בחודש שעבר, כשהזעיקו משטרה, אבא הטיח את ראשה בקיר. זה הצדיק קריאה למשטרה, אני מניח. אבל כשאימא זועקת כמו חיה פצועה? נראה שלא. אני בטוח שהם יושבים להם על הספות הנוחות שלהם וצופים ב'הסופרנוס' או באיזה חרא. הטלוויזיות שלהם מרעישות, חוסמות את הזעקות של אימי כשהיא מתחננת על חייה.

בפעם האחרונה, המשטרה עזבה בלי לבצע מעצר. אימא אמרה לשוטרים שהיא נפלה וסירבה ללכת לבית החולים כדי להיבדק, אבל לפחות הוא הפסיק להכות אותה.

בלילה ההוא, הוא הכריח אותה לישון איתו בחדר השינה, אפילו שהיא רצתה לישון על הספה. כשאני מסתכל לאחור על היום ההוא, הכרה מכאיבה מכה בי. היא לא תעזוב אותו אף פעם. כל הפעמים האלה שבהן התחננתי בפניה שתארוז את החפצים שלנו ונלך, היו לשווא.

לפתע דלת חדרי נפתחת ולוחות העץ של הרצפה חורקים כשמישהו מתקרב אל הארון. ליבי הולם כמו רעם ושרירי הגרון שלי מתכווצים. אני עוצם עיניים חזק ככל שאני יכול, כאילו זה יבריח את המפלצת.

"דמיאן." אימא מופיעה דרך סדק גדול בדלת הארון ואני משחרר את הנשימה שלא שמתי לב שעצרתי בתוכי. היא עומדת מולי. "לא חשוב מה תשמע..." היא משתתקת לרגע ומסדירה את נשימתה, "אל תצא. בבקשה, מותק, פשוט תישאר כאן." עיניי מתמלאות דמעות שאינן זולגות ואני מהנהן. אני לא בטוח אם היא יכולה בכלל לראות אותי בחושך הזה. "אני אוהבת אותך, ילד שלי."

גם אני אוהב אותך, אימא.

לראות אותה שבורה כל־כך, זה מכאיב לי בכל פעם. היא לא אימא שמחייכת בזמן שהיא מכינה ארוחת בוקר, או אימא ששואלת איך עבר עליי היום בבית הספר. אני מבחין בכך שידיה רועדות כשהיא מניחה את כפות ידיה הפרושות על החזה שלה. אני קולט את המראה שלה, מהדם שמטפטף מחתך שעל לחייה דרך החבורות בצורת אצבעות שנוצרו סביב הצוואר שלה. בבקשה, שהוא יפסיק כבר.

אבא בא בעקבותיה, צעדיו הולמים בכבדות על רצפת העץ, פניו אדומות כמו הדם שנוזל מלחייה.

תעזוב אותה!

"לאן, לעזאזל, את חושבת שאת הולכת, כלבה?" הוא מתקרב אליה. "לא גמרנו לדבר!"

אני צופה בו בחוסר ישע כשהוא גורר אותה בשערה אל מחוץ לחדר. היבבות שלה מתרחקות. אני מחבק את ברכיי אל חזי ובוכה בשקט בשביל שנינו. הייתי רוצה להיות גדול יותר. אני בטוח שאז הייתי יכול לעצור אותו. למה אני חייב להיות כזה חלש?

"את תלמדי את השיעור המזדיין שלך, את תביני מי מחליט פה דברים. זו בטח לא את."

"בבקשה, קווין," היא מתחננת, קולה נשבר מדמעות.

"תסתמי!"

נשמעת חבטה חזקה על הרצפה, כאילו הוא הפיל אותה. אימא.

"את פאקינג זבל, והגיע הזמן שאזרוק אותך לפח האשפה." הוא מדבר אליה בטון משתלח, ועוד חבטה נוחתת על עורה. "את לא טובה לכלום. שק עצלן של חרא. אני יכול למצוא משהו הרבה טוב יותר ממך, את יודעת את זה, נכון? את אפילו כבר לא יפה ולא שווה להסתכל עלייך. את שומעת אותי, כלבה? אני מדבר אלייך!"

שקט מוזר, לא טבעי, משתרר למשך כמה דקות.

אולי הוא הפסיק להכאיב לה?

לפתע, המחשבות שלי נקטעות על ידי דפיקה חזקה של הדלת הקדמית שנטרקת. אני משפשף את עור הברווז שלי והברך שלי קופצת במהירות. מה, לעזאזל, קורה? הוא הלך?

אולי היא רק בחדר האמבטיה, מנקה את פניה. חרדה ממלאת את בטני כשאני עומד על רגליים רועדות וכפות רגליי עושות צעדים איטיים והססניים אל מחוץ לארון. "אימא? אימא, את שם? אני יוצא. בבקשה, תעני לי."

היא לא משיבה. אף אחד לא משיב.

אני מתקדם לעבר דלת חדר השינה ופותח אותה בהדרגה, יוצא באיטיות אל המסדרון, חולף ליד חדר האמבטיה. היא לא שם. הפחד בולע את כולי, אבל אני ממשיך במסלולי אל הסלון.

אני מסתכל סביב, מבטי מעורפל ולא ממוקד. "אימא, איפה את?" שפתיי רועדות ואני מרגיש נוזל חם תחת רגליי. אני מבחין בכפות רגליה מאחורי הספה. ברכיי ננעלות במקומן, ואני פוסע לעברה באי־רצון. "אימא?" אין תשובה. אף פעם לא שנאתי כל־כך את השקט כמו עכשיו.

אני נע אל החלק האחורי של הספה ומוצא אותה שם, עיניה מביטות למעלה. היא לא ממצמצת. היא לא זזה. היא רק שוכבת שם, דוממת. שלולית של דם התהוותה סביב ראשה וחתיכה עבה של זכוכית מזדקרת חלקית מצווארה. הדם זורם כמו נחל איטי, ללא הפרעה.

אני משותק, גופי רועד. לא יכול להיות שהיא מתה. לא, היא לא! בבקשה, שזה לא יהיה נכון. המוח שלי דוהר ממחשבות מה לעשות.

אני לא מצליח להפסיק לבכות. אימא. אני רץ אליה, מתעלם מהדם, מטלטל אותה. "אימא, אימא, תתעוררי, תתעוררי עכשיו, בבקשה!" אני ממשיך לצעוק, אבל היא לא עונה. אני מושך בשערי וצורח, "הצילו!!!" חזק ככל שאני יכול, אבל אף אחד לא מגיע.

אני קם, מתעלם מהדם שמטפטף מברכיי וממהר אל הטלפון שעל השולחן, מצלצל מייד למשטרה.

"מוקד החירום, מה מקרה החירום שלך?"

"קוראים לי דמיאן פרסקוט, ואבא שלי הרג עכשיו את אימא שלי."

1


דמיאן
עשרים שנה לאחר מכן
אני יושב מול המצבה שלה, זר חבצלות בידי. הריח שלהן מזכיר לי את הבושם שלה, אני עוקב במבטי אחר קווי המתאר של השם שלה, מרי פרסקוט, ומכווץ את ידי לאגרוף מהודק עד שאני מרגיש כאב קהה. הפצע אולי החלים, אבל הוא עדיין שם, רדום כמו מפלצת ישנה.

אימא הייתה האדם הטוב ביותר שהכרתי והאובדן שלה עדיין מכאיב, אפילו לאחר כל הזמן הזה.

ברגע שהמשטרה מצאה את אבא, היה קל להעמיד אותו למשפט. השופט דן אותו למאסר עולם ללא אפשרות לשחרור מוקדם ואני מקווה שהוא יירקב שם. מעולם לא ביקרתי אותו ולעולם לא אבקר.

אחרי מותה של אימי עברתי לגור עם אימא שלה, סבתא שלי, ושנינו עשינו כמיטב יכולתנו כדי לרפא זה את זה. השנים הראשונות היו הקשות ביותר. האשמתי את עצמי מדי יום, אבל סבתא לא הסכימה לשמוע על זה. היא אמרה לי שלא יכולתי לעשות כלום. אם הייתי מנסה, כך אמרה, הוא כנראה היה הורג גם אותי.

אני יודע שהיא צודקת, אבל ההכרה הזאת לא מפחיתה מהכאב שאני עדיין חש.

סבתי מתה בשנה שעברה, ואני עדיין מתגעגע אליה, אבל אם יש סיכוי כלשהו שהיא עם אימא, אני יודע שהיא מאושרת.

אני מבקר את אימי בכל חודש, כדי שתדע שאני זוכר. כל חיבוק, כל נשיקה, כל שיעור שלימדה אותי, כולם עדיין שם, חרותים על ליבי כמו קעקועים.

אני עוצם את עיניי ומנסה להסתיר את הצער שבקולי. "היי, אימא, אני מקווה שהשמיים מתייחסים אלייך יפה היום. אני בטוח שאם יש שם מטבח, את מכינה את המאפינס בטעם אוכמניות שאהבתי.”

אני משפשף את חזי ונושם כמה נשימות עמוקות לפני שאני ממשיך. "גם אצלי הולך טוב. העסק מצליח. היית גאה בו. ולא, אין אישה או ילדים." אני מגחך. "כן, כן, היית עושה לי את המוות, אני בטוח."

אני מניח את ידיי בכיסי מכנסי הג'ינס שלי ומסתכל למטה, על הדשא המכוסח באופן מושלם. "את יודעת שאני לא יכול להסתכן בלהפוך להיות הוא. בטוח יותר ככה. אל תשנאי אותי, אימא," אני לוחש, ומרים את מבטי אל שמה. הגרון שלי מתכווץ, וזה מכאיב. אני צריך לצאת מכאן לפני שאאבד את האחיזה הקלושה שיש לי ברגשותיי. "אני אוהב אותך. אחזור בקרוב."

אני מניח את הפרחים, מביט במצבה במשך עוד שנייה אחת ועושה את דרכי בחזרה אל המכונית. ברגע שאני נכנס אליה הטלפון מזמזם ומבשר על הגעת הודעה מג'קס, השותף שלי לעסקים וחבר שלי.

ג'קס, גבריאל ואני הקמנו את חברת 'ג'יי־די־ג'י גלובל סקיוריטי' לפני ארבע שנים, כשפרשנו מהצבא, שם שירתנו בכוח דלתא. את ימי העבודה שלנו אנחנו מבלים בטיפול בחברות ובאנשים חשובים שזקוקים לשירותי ביטחון פרטיים, או לשירות הפופולרי כל־כך של סילוק פצצות. יש פעמים שבהן אנשים עשירים צריכים שנתלווה אליהם למסעותיהם בעולם כדי לספק להם הגנה בדרך אל היעד ובחזרה ממנו, אבל הבחורים ואני לא עושים את הדברים האלה בעצמנו, בשביל זה יש לנו יותר מעשרים עובדים ועובדות. אלא אם כן לקוח מבקש במיוחד את אחד מאיתנו ומשלם סכום כסף נכבד, אנחנו שולחים למשימה מישהו מאנשי הצוות, המורכב כולו מחיילים משוחררים או אנשים שעבדו באכיפת החוק ומיומנים מאוד במה שהם עושים.

ג'קס: היי, די, אתה בא הערב או מה? הבר שקט. זה לא כאילו אני לוקח אותך לבילוי במועדון. נו, גבר! וגם, אתה צריך זיון. כבר עבר הרבה זמן. כאילו, הזין שלך עדיין עובד? אה, ואל תשכח, אתה צריך לבוא לראות את הדירה ההיא מחר.

ג'קס רוצה שאצא איתו ועם גייב למקום שנקרא 'ויסקי', אבל אני שונא לצאת. שניהם רווקים ופחות או יותר יוצאים בכל סוף שבוע, אלא אם כן יש להם עבודה. אני יותר מהמתבודדים, אני מניח. סצנת הברים והמועדונים פשוט לא בשבילי, לכן רק לעיתים רחוקות אני מצטרף אליהם.

הפעם אני מחליט לזרוק להם עצם. רק הפעם הזאת. בהחלט אשמח להסחת דעת מהזיכרון הכואב של מות אימי, שתמיד מכה בי חזק יותר בכל פעם שאני מבקר בקברה.

אני: בסדר, דביל, אני אבוא. תפסיק לדאוג כל־כך בעניין הזין שלי. אם אתה רוצה קצת, פשוט תבקש. וכן, אני זוכר.

ג'קס: הא! היית מת, די. אתה לא הטיפוס שלי. להתראות בערב.

 

אנחנו מגיעים לבר בסביבות שמונה ומזמינים 'הייניקן' וכנפי עוף מטוגנות. ג'קס צדק, זה יותר פאב ופחות מועדון. האווירה כאן בסדר מבחינתי.

הבחורים צופים באיזה משחק על גבי מסכי הטלוויזיות שמוצבים גבוה מסביב לאזור הבר, ואני מסתכל סביבי. הדלת נפתחת ונסגרת כל הזמן, כשעוד אנשים זורמים פנימה. מוזיקה ושיחות קולניות ממלאות את המקום, ואני נע על הכיסא המסתובב ומתבונן בקהל, עיניי עוברות אל שתי נשים שיושבות בקצה השני של הבר. הברונטית בעלת העיניים הקרועות לרווחה מביטה בחברתה הבלונדינית בזמן שהיא מכניסה בין שיניה את שפתה התחתונה, המלאה והאדומה, ומסובבת את קצה זנב הסוס שלה על אצבעה. היא מקמטת את גבותיה כשהיא מהנהנת ומביטה במשקה שלה.

אני מהדק את אצבעותיי סביב בקבוק הבירה הקר ומרים אותו אל פי בדיוק כשהיא מרימה את מבטה. עיניה יוקדות לתוך עיניי. אני מסתובב באיטיות בחזרה ומניח את הבקבוק, שומר על קשר עין עם מבטה הלא נרתע.

שפתיה נפשקות קצת והיא מביטה בי במבט מרוכז, כאילו מחפשת משהו שאיבדה. אף אחד מאיתנו לא מסיט את מבטו ועינינו נלחמות בקרב מבטים במשך פרק זמן שנראה כמו דקות, אבל ככל הנראה נמשך רק כמה שניות.

אני אומר לעצמי להסתובב, אבל לא מוצא בתוכי את הכוח לכך. אני לא בטוח מה מתרחש כאן. גבותיה מתחברות, כאילו שנינו חושבים אותו הדבר, ואז היא ממצמצת ובשנייה אחת הקשר מתנתק. היא מחזירה את מבטה אל חברתה, והן ממשיכות בשיחה.

אני לוגם לגימה גדולה מהבירה, צריך שהמשקה הקריר ירגיע את האש שבוערת בתוכי. אין לי מושג מה, לעזאזל, זה היה, אבל אני יודע שגם היא הרגישה את זה. אני ממשיך להתבונן בה מזווית עיני, סקרן לדעת מה גורם לה להיות עצובה.

מבטה משוטט לעברי שוב וראשה מוטה הצידה כשהיא מביטה בי במבט ממוקד. אני פונה לעברה שוב, אבל היא ממהרת להסתובב בחזרה.

למרבה המזל, שני חבריי אדישים למתרחש, עסוקים מדי בלהתלונן על החלטה גרועה של אחד השופטים במשחק. לפני שאני מצליח לעצור בעצמי, אני מסמן לברמן ואומר לו לשלוח לשתי הגברות עוד ממה שהן שותות.

אני לוקח מפית ומחפש עט בכיסי, כותב עליה משהו, מקפל ונותן אותה לברמן, מורה לו לתת אותה לברונטית.

אני לא יודע מה גורם לך להיראות עצובה כל־כך, אבל מה שזה לא יהיה, זה לא שווה את זה. מקווה שמחר יהיה יום טוב יותר.

דמיאן

אני לוגם מהבירה ומתבונן בה כשהיא רוכנת, מקשיבה לברמן שמצביע לכיווני. היא מסתכלת לעברי ומרימה גבה ואז קוראת במהירות את הפתק. אחרי שהיא מסיימת, היא שולחת אליי מבט רושף.

ידה מורמת, ולשנייה אחת אני חושב שהיא עומדת להגיד שלום, אבל במקום זאת היא שולחת לי אצבע משולשת.

טוב, זה הסלים ממש מהר. החברה שלה קוראת את הפתק ומחניקה צחוק.

"למה הבחורה ההיא שלחה לך אצבע משולשת?" גייב שואל כשאני מסתובב אליו.

ג'קס צוחק ומסתכל על הבחורה. "אחי, רק הגעת לכאן וכבר עצבנת בחורה? זה שיא, אפילו בשבילך. איך אתה מצפה לקבל קצת?"

"תזכיר לי שוב לא לשלוח משקאות לנשים."

גייב בוחן אותי בעיניים מצומצמות. "למה שהיא תשלח לך אצבע משולשת על דבר כזה? מה עוד עשית, די?"

"שום דבר רציני. רק שלחתי לה פתק שבו כתבתי שמה שמעציב אותה לא שווה את זה," אני ממלמל. "אפשר להמשיך הלאה עכשיו? זאת הסיבה לכך שאני לא יוצא לבלות."

"במי מהבחורות מדובר?" ג'קס שואל, מסתכל סביב הבר שוב. "חכה, לא משנה. אני מניח שזו הבחורה הסקסית שדוקרת אותך בעיניה. טוב, אני מניח שאת המספר שלה אתה לא תקבל."

"מצוין, מפני שלא ביקשתי אותו." אני ממשיך לשתות מהבירה ומנסה להתעלם ממנו.

"נו, באמת, דמיאן," גייב אומר. "ברצינות, אתה צריך לנסות לצאת לשם. אני יודע שאתה רוצה. אתה לא הוא, גבר."

הוא תמיד מנסה לשכנע אותי שלא אהיה כמו אבא שלי. הוא לא היה שם. הוא לא יודע איך חייתי. לא אתן לאישה או לילדים שלי לעבור חיים כאלה.

הדבר המצחיק הוא, שהוא עצמו מסרב ליצור קשר רציני עם מישהי. הוא ספג יותר נזקים ממה שהגיע לו בתקופה שלנו בכוח דלתא, ובנוסף, כשהוא חזר, האישה היחידה שהוא אהב אי פעם זרקה אותו, וזה גרם לו להיסגר. עכשיו הוא מסרב לכל אינטימיות אמיתית. אני דווקא רוצה בזה, אבל אני לא מרשה לעצמי לקבל את זה.

"אל תתחיל. לא היום. בוא פשוט נשכח מזה ונהנה מהמשחק."

הם סוף־סוף מניחים לי לנפשי אחרי זה, ואני מפסיק להביט באשת המסתורין.

אני כבר כמעט מוכן לצאת החוצה מהבר כשאני שומע מאחוריי קול רך. "היי, מצטערת בעניין החברה שלי, ליילה." אני מסתובב ורואה את החברה הבלונדינית. היא ממשיכה לדבר. "היה לה יום קשה. חבר שלה חרא גדול. הפתק שלך היה מתוק. אני יודעת שהיא תרגיש איום ונורא אחר כך מפני ששלחה לך אצבע משולשת, אז רציתי להתנצל בשבילה."

"זה בסדר, אל תדאגי בעניין, אבל תגידי לה שמגיע לה מישהו טוב יותר." למה שהיא תהיה עם מישהו שמתייחס אליה ככה?

"כן, תגידי לה לזרוק אותו, החיים קצרים מדי," ג'קס אומר, "וגם, כולנו כאן פנויים. מה איתך? את פנויה?" הוא מרים את גבותיו ברוב משמעות. אני תוקע בו מבט זועף ומניד בראשי. הבחור הזה משיג יותר נשים מכל אחד אחר שאני מכיר, ועדיין במסע ציד כל הזמן, מחפש עוד.

היא נושכת את שפתה. עיני השקד שלה נוצצות כאילו שואלות מתי הם יכולים להזדיין, ותוך כדי כך היא מסלסלת בהיסח הדעת את שערה הארוך על אצבעה. "כן, אני פנויה."

נשים רעבות לג'קס כמו כלבלבים שרצים אל החטיף האהוב אליהם, והוא יודע את זה. השיער הבלונדיני והעיניים הכחולות כקרח עושות את העבודה. עדיין לא ראיתי מישהי שאמרה לו לא.

"קוראים לי לקסי."

הוא מושיט לה את ידו והם לוחצים ידיים. "אני ג'קס, נעים מאוד. אלה דמיאן וגבריאל."

שנינו מחייכים בשפתיים קפוצות.

"מה דעתך שנחליף מספרים וניפגש ביום אחר?" ג'קס מוציא את הטלפון עוד לפני שהיא מספיקה לענות.

"כן, בטח, תן לי את הטלפון שלך." היא לוקחת אותו מידו המושטת ומקלידה בו את המספר שלה. "טוב, אני צריכה ללכת לפני שליילה תחזור מהשירותים ותהרוג אותי כי דיברתי איתכם." היא מנופפת לשלום וחוזרת אל המקום שבו ישבה.

בדיוק אז ליילה יוצאת מחדרי השירותים וסורקת את הבר עד שעיניה נוחתות על עיניי. היא פוסעת אל החברה שלה בלי להסיר את עיניה ממני, אבל לפתע מאבדת שיווי משקל ונופלת על הרצפה. ברכיה פוגעות במרצפות הקשות ואני טס מהכיסא שלי לעברה.

"את בסדר?" אני מציע לה את ידי והיא לוקחת אותה, אבל באותה המהירות היא גם נסוגה, כאילו המגע שלי צורב את עורה השזוף.

כשהיא נעמדת, לחייה מאדימות. היא משחקת בשולי הגופייה השחורה שלה. עכשיו, כשאנחנו במרחק של כמה סנטימטרים זה מזה, עיניה מתחמקות מעיניי.

"כן, אני סתם מגושמת. תודה על זה. וגם על המשקה."

חמימות מתפשטת בחזי. "אין צורך להודות לי." אני מעיף אליה מבט שוב, אבל היא עסוקה מדי בהתעסקות בגופייה שלה.

"טוב, אני צריכה ללכת. להתראות." הקול שלה הוא לחישה הססנית בתוך חדר רועש.

היא מסתובבת והולכת, משאירה אותי מחייך אחריה. אני נותן לעיניי לשוטט עליה קצת. היא יפה. שערה החום אסוף בזנב סוס גבוה והקצוות מסתלסלות על גבה בגלים. היא קטנה, עם מותניים צרים וירכיים מלאות, והעיניים האלה? אבני ספיר נוצצות.

אני מרגיש כאילו ראיתי אותן בעבר, אבל אני לא מצליח למקם אותן. לא, זה לא ייתכן. גבר לא שוכח אישה שנראית כמוה.

אני עושה את דרכי בחזרה אל הבחורים בדיוק כשהיא יוצאת מבעד לדלת. היא מסתכלת אחורה אליי ופותחת את פיה כאילו רוצה לומר משהו, אבל במקום זאת היא יוצאת החוצה.

"אתה יודע, די, מכיוון שיש לי את המספר של לקסי, אני יכול לזרוק איזו מילה טובה בשבילך אצל ליילה. כולנו יודעים שהולך לי טוב יותר מאשר לך."

"אני בסדר. ואפילו אם הייתי רוצה לצאת לדייטים, לבחורה הזאת יש חבר." אני משפשף את גבותיי, מרגיש כאב ראש מתבשל. "אתם צריכים להפסיק לנסות לסדר לי זיונים. אם אצטרך, לא תהיה לי בעיה להשיג."

"או־קיי, אם אתה לא רוצה אותה, אז אני רוצה. היא סקסית בטירוף. ראית את הישבן שלה?"

מובן שראיתי את הישבן שלה, אבל לא מוצא חן בעיניי שהוא ראה אותו. אני מהדק את לסתותיי. "תפסיק לדבר על הישבן שלה. חשוב יותר, תרחיק את הידיים שלך ממנה. אני לא צוחק, ג'קס." אני פולט את המילים בשיניים חשוקות. "אל תסתכל עליה אפילו. החבר שלה הוא ללא ספק מנוול. היא לא צריכה שעוד מישהו יעשה לה צרות."

ג'קס מתחיל לצחוק. "לעזאזל! ידעתי שהיא מצאה חן בעיניך!" הוא ממשיך להציק לי. "תשמע, גבר, אני פשוט שמח לראות שסוף־סוף הפגנת קצת עניין במישהי. אולי היא הייתה הבעיטה בביצים שהיית צריך. אתה רואה מה קורה כשאתה יוצא איתנו?" הוא טופח על כתפי. "כל־כך הרבה הזדמנויות החמצת, די."

הם ראו אותי מדבר רק עם שתי נשים, ובקושי היה לי עניין בהן. זה היה רק סקס, כמה פעמים, זה הכול. אף פעם גם לא היה אכפת לי עם מי הם שכבו, כך שלראות אותי כועס מעצם המחשבה שג'קס ייגע בה... טוב, זו בהחלט טריטוריה חדשה בשביל כולנו.

הספיק לי להערב. אני מוכרח ללכת הביתה לפני שג'קס ינסה למצוא לי עוד נשים. "טוב, זה היה ממש כיף, אבל אני מוכרח לצאת מפה."

"תתעלם ממנו. תישאר ותבלה עוד קצת. הוא לא יטריד אותך יותר," גייב אומר, שולח מבט זועף בג'קס.

"לא, גבר, אני בסדר. אני בכל מקרה צריך ללכת לראות את הדירה ההיא." חבר של ג'קס הוא הבעלים של הבניין, לכן ג'קס קבע לי פגישה. הוא בכל זאת טוב בשביל משהו, מתברר.

נעזוב רגע את ההתבדחויות. ג'קס הוא חבר טוב, והבחור הכי נאמן שאני מכיר. הוא יעשה כל דבר בשביל האנשים שהוא אוהב, אבל זה לא אומר שהוא לא קוץ בתחת לפעמים. או־קיי, הרבה פעמים, אבל אין דבר שלא אעשה בשבילו, בשביל שניהם.

שלושתנו עברנו הרבה יחד מאז נפגשנו בטירונות. איבדנו חברים במהלך המשימות שלנו והאובדן הזה השפיע על כל אחד מאיתנו בצורה אחרת. ג'קס הפסיק להתייחס אל החיים ברצינות, ומלבדנו ומלבד המשפחה שלו, הוא לא מתקרב לאף אחד. הוא התחיל להתמקד בסטוצים, בעבודה, בחגיגות. הוא לא השתנה הרבה.

אנחנו נפרדים ואני לוקח 'אובר' הביתה. בנסיעה אני חושב על ליילה. למה החברה שלה התכוונה כשאמרה שהחבר שלה מנוול? למה היא הסתכלה עליי במבט ממוקד כזה?

אני משעין את ראשי לאחור על משענת המושב האחורי ומשחזר בראשי את הלילה כולו. היא ממש הטיפוס שלי. הבת של השכנים, עם קצת חוצפה. אני פולט אנחה כבדה. אני צריך לשכוח אותה. האובססיה המתמדת הזאת לא תביא לי שום תועלת.

אני מגיע הביתה ונכנס למקלחת. אני מקווה שהעניין עם הדירה יסתדר. הדירה הנוכחית שלי, עם חדר שינה אחד, מתחילה להיות קטנה מדי בשבילי. אני רוצה לקנות ציוד כושר וזקוק לעוד מקום. יש לי בבנק מספיק כסף כדי לקנות בית, אבל אין לי שום רצון לחיי הפרברים. אני לא רוצה שהדברים שלא יכולים להיות שלי יעמדו לי כל הזמן מול הפרצוף.

הזרם החם של המים מכה על ראשי ואז מזדחל על כל גופי. האדים ממלאים את החדר ומחשבותיי שוב נודדות אל ליילה. האופן שבו שלחה אליי אצבע משולשת היה מדליק. אילו היא רק ידעה מה רציתי לעשות לה בגלל זה. רק לדמיין את כל הקימורים ההדוקים האלה במקלחת, לחוצים אליי... "פאק."

אני מושיט יד ופותח את ברז המים הקרים, מקפיא את המחשבות המסוכנות שלי. אני מסיים להתקלח ויוצא במהירות, מתלבש והולך למיטה בתקווה להטביע את המחשבות עליה. חבל מאוד שלחלומות שלי יש מוח משלהם.

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 20 ₪
מודפס 70 ₪
דיגיטלי 25 ₪
מודפס 70 ₪
עוד ספרים של אליטה - הוצאה לאור
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 49.9 ₪
דיגיטלי70 ₪ 55 ₪
מודפס196 ₪ 70 ₪
30 שח
דיגיטלי35 ₪ 25 ₪
מודפס98 ₪ 30 ₪
30 שח
דיגיטלי35 ₪ 25 ₪
מודפס98 ₪ 30 ₪
30 שח
דיגיטלי35 ₪ 25 ₪
מודפס98 ₪ 30 ₪
30 שח
דיגיטלי35 ₪ 25 ₪
מודפס98 ₪ 30 ₪
עוד ספרים של ליליאן האריס
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il