מארז סדרת עדיין לא

1
לפחות זה לא יין בקופסת קרטון
קֶנָה
לעולם אל תסמכי על גבר ששותה קברנה סוביניון. זה תמיד היה הכלל שלי, והוא מעולם לא אכזב אותי. קברנה סוביניון מיועד לגברים שיש להם רעיונות מסוימים על עצמם, אך אין להם אפילו טיפה ממה שצריך כדי לגבות את זה. הם מבריקים וחלקלקים מבחוץ, אך מבפנים הם מלאי הבטחות ריקות וחסרות טעם, ללא חלומות, ללא לב, ללא תעוזה וללא נשמה.

שונים לחלוטין מהגבר שהציב רף בלתי אפשרי לכל דייט שאי פעם יהיה לי מייד לאחר שסיים לשחק כדורגל עם הלב שלי. אחרי שהיום ההוא נגמר, נשבעתי שלעולם לא אתקבע על מישהו שוב.

ברוכים הבאים לחיים בדרום קליפורניה.

אני לא בטוחה שאמצא את מה שאני מחפשת בין אלפי החתיכים שמסתובבים באל־איי ונראים כולם כמו בובות 'קן', אבל אני יודעת שמר כסף חדש איננו הגבר הזה. הוא רחוק מזה מרחק של אלפי שנות טינדר.

ברגע שהוא הזמין את הקברנה שלו באותו חיוך רדוד ומלא ביטחון עצמי מוגזם לא הבנתי למה אני בכלל נותנת לו הזדמנות. אולי זה היה בגלל עיניו הכחולות. הן היו ריקות כמו תחתיות של כוסות, אך הזכירו לי מאוד מישהו שאני כל הזמן מחפשת, אפילו שהוא חמק מידיי לנצח.

מר כסף חדש היה יכול להיות קל, אבל אני לא בקטע של קל. אני זקוקה ליותר, אפילו שלא הייתי מתנגדת לכך שה'מרצדס' המגניבה של מר כסף חדש תגיח ותציל אותי ברגע זה.

אני נמצאת במרחק של כמה עשרות מטרים מ'בית היין של סקוף' שנמצא בפינת הרחוב שבו ממוקם הבית שלי, ובכל זאת הצלחתי לשבור עקב. זה בדיוק המזל שלי. אני קֶנָה בוּרק, חתולה שחורה אנושית. מזל שזה לא יום שישי השלושה־עשר כי אז הייתי מקוללת פעמיים.

אני צריכה לבחור בין ללכת יחפה על המדרכות השחוקות של אל־איי או לצלוע על נעלי עקב בעלות עקב אחד. אני בוחרת בצליעה ומתחרטת על כך עד שאני עולה במדרגות לדירה שלי. אני מעיפה את הנעליים מעל רגליי בעצבים כשאני נכנסת ורגלי הכואבת נוחתת על משהו קריר.

זו מעטפה. אני מרימה והופכת אותה. השם שלי מופיע עליה בכתב יד מסודר. הלוגו של בעל הבית מופיע בפינה השמאלית העליונה.

אוי, שיט.

עוד דבר שלא בא לי לפתוח הערב. אני צריכה משהו לחיזוק. הרי בגלל זה יצאתי הערב, לא? לא כדי לפגוש איזה קזנובה עלוב שלוגם 'קברנה'.

התעלמתי במשך כל היום מהאימייל ששלח לי המוציא לאור שלי. שורת הנושא היא 'המטרד המלכותי'.

תצבטו אותי. שלחתי את כתב היד לפני יותר מחודשיים. בדרך כלל אני מקבלת תגובה תוך שבועות. השתיקה הייתה מחרישה, ואני מפחדת שהאימייל לא יהיה חיובי עבורי. אם אני עומדת להגיע לגיהינום של הסופרים, אני מעדיפה לעשות את זה עם בקבוק של יין מוסקטו ורוד שעלה חמישה דולר.

וגם אל תסמכו לעולם על בחורה ששותה שרדונה. היא בדרך כלל תפרנית, וכל היין שתשתה לא יעזור לה להיפטר מהמזל הרע שמלווה אותה.

אני מתיישבת על כיסא הבר מול האי שבמטבח, מוזגת כוס ומחסלת אותה. האומץ מגיע בצורה של גזים ורודים. אני עוצמת את עיניי ומאפשרת לעקצוצים לעלות לראשי עד שאני מרגישה קצת מרחפת. ריחוק מתוק. זה מה שאני צריכה, את אותה שכבה משתיקה של שכרות קלילה שגורמת לכול להיראות קצת יותר מרוחק, ועם פחות סיכוי לדקור אותי בלב.

או־קיי. ועכשיו, המעטפה.

אני חותכת את החלק העליון בעזרת הציפורן כי ממש לא מזיז לי מהמניקור שלי. הדף שנופל ממנה נראה כמו מכתב. שמו של בעל הבית, הכתוב בכחול, חושף את זה מייד. אני רואה גם משהו שאמור להיות חתימה, אבל רואים שזו חותמת גומי שאיזו מזכירה עייפה החתימה. מספר באמצע הפסקה הראשונה קופץ לעיניי.

אלפיים דולר.

זו השכירות שהם דורשים שאשלם. תוך שבועיים. אני בקושי מצליחה לעמוד באלף ושמונה מאות הדולרים שאני משלמת עכשיו על קופסת הנעליים היקרה בהגזמה שבה אני גרה. "אלוהים אדירים," אני ממלמלת, מתחילה להפנים את המציאות הקודרת. אלפיים יגרמו לי לוותר אפילו על מרק אטריות בקופסה ולהסתפק בקופסה עצמה.

תבוסה מרחפת מעליי כמו גיליוטינה המחכה ליפול, אך החבל עדיין לא נקרע. עדיין יש תקווה באימייל. כל מה שאני צריכה זו מקדמה על 'המטרד המלכותי' ואוכל להתמודד עם העלייה בשכר הדירה. אולי לא אצטרך לעבור דירה שוב, מפני שאם לא, לא תהיה לי ברירה. העלו לי את דמי השכירות פה חמש פעמים בשנתיים האחרונות.

אני ממלאת את הכוס, לוגמת לגימת אומץ, פותחת את הנייד ועוברת לאימייל, מייד מרגישה שגרוני נאטם כשאני קוראת את המילים הראשונות.

אנחנו מצטערים להודיעך...

המנוולים האלה לא מצטערים על שום דבר. לא כשהם ממשיכים למנות את כל החסרונות שלי וקוראים לספר 'מאולץ עם דמויות שטחיות ולא מציאותיות, סקס לא ברור ואפס כימיה'.

כנראה לא מספיק לתקוע לי את הפגיון בבטן, הם גם צריכים לסובב אותו. המשימה הושלמה כי אני לא מצליחה לנשום. כן, אני יודעת שהכרחתי את עצמי לכתוב את הספר, אבל חשבתי שאני עושה את זה מספיק זמן כדי להצליח בקלות, ושאוכל להסתמך על הניסיון שלי כדי לעבור את זה.

לא דחו אותי ככה מאז הייתי סופרת מתחילה ושלחתי את כתב היד הראשון שלי. עוד סימן כואב לכך שאני לא מאופסת.

הקסם נעלם, כנראה. הכול אסון אחד גדול, ולאסון הזה קוראים מק'קנה בורק.

אני עומדת להעיף את הנייד לצד השני של החדר כשהוא מזמזם בכף ידי. שמו של אחי מופיע על המסך עם אותה תמונת סלפי שלו בחיוך קיטשי.

סטיב, לא עכשיו. תזמון רע, ממש רע.

אני כמעט דוחה את השיחה. המוח שלי דופק, ליבי כואב ואני לא יודעת אם אצליח להתמודד עם מישהו מאושר בזמן שאני אומללה כל־כך. אבל מתאים לי גם ליהנות מקשר אנושי כלשהו, וכך או כך, סטיב תמיד מצליח לשפר את המצב.

אני לוגמת עוד קצת מהיין, ישירות מהבקבוק הפעם, ואז מנגבת את הפה ומקבלת את השיחה. "הלו?" זה נפלט מבין שפתיי כרפלקס, פי חסר תחושה וראשי מסתחרר.

"היי, אחותי," סטיב אומר, עליז כרגיל, וקולו גורם לי להרגיש כרגע כאילו אני מתה ששומעת קולות מעולם החיים. "קיבלת את האימייל שלי?"

"אימייל? מה?" אני ממצמצת ומרחיקה את הנייד מהאוזן לרגע. אוי, לעזאזל. יש עוד עשרה אימיילים שהתעלמתי מהם, כולל אחד מסטיב. בשורת הנושא כתוב 'יום הולדת לגאמה'. הוא עדיין מדבר ברקע, אז אני מחזירה את הנייד לאוזן. "מצטערת, מצטערת, אני מסתכלת עכשיו. כרגע ראיתי את המייל, אך לא הספקתי לקרוא אותו עדיין. מצטערת."

"אין בעיה! רק שאלתי לגבי הכרטיס."

"כרטיס?"

"גאמה בת תשעים, זוכרת?"

"אה..." תשעים. אלוהים אדירים. לעזאזל, שכחתי.

שכחתי לגמרי, ותשעים זה חתיכת גיל. תשעים זה גיל שבו את יודעת שהאדם הזה לא יהיה שם בעוד עשור, אבל את מקווה בכל אופן וחוגגת כאילו זה לא יקרה, כאילו המצב לא ילך ויתדרדר ורק יהיה מפחיד יותר. רציתי לקנות משהו ממש יפה לגאמה לכבוד יום הולדתה, אך הייתי עסוקה כל־כך בבלגן של עצמי, ששכחתי לגמרי.

תוסיפו גם נכדה רעה לרשימת החסרונות שלי.

"מצטערת," אני ממלמלת, והדבר הבא שקורה זה שהדלפק מולי נעשה מטושטש ונחיריי שורפים. כל גופי מתכווץ. "אני מצטערת, אני... אני..."

ואז הדמעות מתחילות. דמעות שמנות ומכוערות שפוגעות בי כמו פטיש אוויר ויוצאות בשיעול מייבב. אני מכסה את הפה ומנסה להתנצל שוב תוך כדי יללה, אך אני רק משמיעה רעשים נוראיים וארורים.

"קנה? מק'קנה, מה קרה?" שואל סטיב המבוהל, "זה – אלוהים אדירים, אחותי, זה בסך הכול כרטיס ברכה. לא רצחת אף אחד! אל תדאגי, אני אקנה אחד בשבילך אם זה יעזור."

"סטיב, זה ל־לא ז־זה!"

"אז מה קורה שם, אחותי?" קולו מתרכך, מרגיע, מנחם. "נו, קנה, תדברי איתי. שחררי הכול."

אני נושמת כמה נשימות עמוקות ומהירות בניסיון להתעשת כדי שאפסיק לגמגם ולהיחנק מכל מילה.

"הכול, סטיב," אני פולטת בקול מקרקר. "המו"ל שלי כרגע דחה את הרומן האחרון שכתבתי, שכר הדירה שלי עולה, אני לא מצליחה לפגוש שום גבר רווק שאינו העתק מלחיץ של ריאן סיקרסט1. אני מקוללת כל־כך, שכבר עדיף שאהיה חתולה שחורה. והחיים שלי בזבל. הכול מחורבן לגמרי ואני לא יודעת מה לעשות."

החלק האחרון יוצא ביללה שגורמת אפילו לי להירתע, אך סטיב מקבל את הכול ברוח טובה, כמו תמיד.

סטיב בן שלושים כמעט, מבוגר ממני בכמה שנים, אך הודות לאופי העליז הייתם חושבים שהוא הצעיר בינינו. הוא כמו לברדור או גולדן רטריבר, תגרדו לו מאחורי האוזניים והעולם שלו מושלם, ואם נפצעת הוא יגיע בריצה.

"את לא מקוללת," הוא אומר עם יותר ביטחון עצמי משאוכל אי פעם לגייס, "את תהיי בסדר גמור. כולם עוברים מצבים קשים, הדבר הכי חשוב זה לתכנן תוכנית ולעבור אותם. את מעולה בתכנון, זוכרת?"

"נכון. פשוט נפלא. בפעם האחרונה שתכננתי חופשה משפחתית ישנו בסופו של דבר באורווה בנפאל. עם עיזים. זוכר?"

"זו הייתה טעות של 'אייר בי־אנד־בי', לא שלך." הוא צוחק. "תראי, אחותי, את צריכה להטעין מחדש את המצברים שלך לפני שתכתבי את הספר הבא. למה שלא תפסיקי לדאוג לגבי השכירות ותרדי לחוף?"

אני נוחרת בזלזול. "בטח, מפני שיש לי הרבה כסף בצד. פשוט אחיה על קרן הנאמנות העשירה שלי בחודשים הבאים."

"בסדר גמור, חכמולוגית," הוא מקניט בעדינות, "אבל אני רציני. אני מכיר מקום שתוכלי לבלות בו. תקשיבי, הוא במרחק של רק כמה שעות נהיגה צפונה מאל־איי, צפונית למפרץ סאוסליטו. ייקח לך פחות מיום לנהוג לשם. לחבר ותיק שלי יש בית על החוף שתוכלי להתגורר בו בלי לשלם שכירות."

אני מטה את הראש ומסתכלת על בקבוק המוסקטו. הוא קורא לי, אבל אני מנסה לעמוד בפיתוי כי זה לא יעזור לי. אך סטיב, מצד שני...

"אין דבר כזה בלי שכירות," אני אומרת, "איפה המלכוד?"

"אין מלכוד. חברים עוזרים לחברים, זה הכול. את זוכרת את לנדון, לא? הוא היה החבר הכי טוב שלי. זוכרת איך תמיד ישנו בבית שלו כשאימא ואבא נסעו?"

אני זוכרת. אני זוכרת מספיק כדי להרגיש כאילו סלע נחת על ליבי. בקבוק היין לפתע בידי שוב ואני לוגמת לגימה גדולה כמו אישה שמתה מצמא.

לכל הרוחות, לנדון שטראוס. אוכל לחיות עוד עשרה מחזורי חיים שלמים ולעולם־לעולם לא אשכח את השם הזה.

"לא!" אני אומרת ברגע שאני בולעת, "מצטערת סטיב, אבל לא."

לנדון שטראוס הוא לא מישהו שאני צריכה להיות בסביבתו. הוא לא יותר מזיכרון אפל.

אך לא היה זה אותו זיכרון של העיניים הכחולות והאופן שבו הוא תעתע ברגשות שלי, שהובילו להחלטה טיפשית ביותר הערב?

פעם הייתי דלוקה על לנדון שטראוס. יותר מדלוקה, למען האמת. הייתי מאוהבת בו קשות, והוא סחרר אותי עד שהייתי באקסטזה וריחפתי, ואחר כך הרגשתי קטנה ונבוכה והייתי מוכנה לזחול לבור ולמות.

אני לא רוצה להרגיש ככה שוב. השכנה החנונית, עם המשקפיים והכול. האחות הקטנה והמעצבנת שנדחפת לכל מקום. אני גם לא מוכנה לחזור לאותו דבר מתועב באופן בל יתואר שקרה ביום שבו ההתאהבות שלי בלנדון הסתיימה. אותו דבר טיפשי, אפל ומחריד את הנשמה שהפך אותו למשהו אחר לגמרי לנגד עיניי.

לא, פשוט לא. ממש לא, לעזאזל!

התבגרתי. כיום אני מק'קנה בורק, סופרת רומנים מצליחה, אך מבחינת לנדון תמיד אהיה אותה ילדה מעצבנת שדחפה את האף לאן שהיא לא הייתה צריכה וחשפה סודות שהיא לא הייתה צריכה לראות לעולם, באותו היום שבו הרמתי את היומן הארור שלו כשהוא לא הסתכל.

תמיד אהיה הבחורה שיודעת משהו מרשיע שלעולם לא אוכל להאמין לו, אך יוכל להרוס את לנדון אם אי פעם אפתח את הפה.

הוא שונא אותי, ואני אמורה לשנוא אותו, ואין שום סיכוי שהוא ירצה שאתגורר בנכס שלו מתישהו בגלגול הזה.

"קנה, למה לא? מה הסיפור?" סטיב שואל, מנתק אותי מהעבר אפוף הזיכרונות שלי ומחזיר אותי להווה אפוף היין. "היי, זה לא כאילו הוא עומד לפלוש למבצר הבדידות שלך או משהו. יהיה לך הרבה מאוד זמן פנוי כדי לכתוב, הוא לא יהיה שם בכלל רוב הזמן."

"למה לא?"

"חברת האבטחה שלו משגשגת מאוד והוא בחור עסוק. 'אנגארד', זה השם. את רוב זמנו הוא מבלה בנסיעות מטעם העבודה. היו כמה נוודים ומשוטטים שהסתובבו לו בנכס, והוא אמר שהוא צריך לדאוג לחתולים ולוודא שילדים לא יפרצו לשם יותר. את תעשי לו טובה אם תשגיחי על המקום, ובזמן הזה את תכתבי קצת ותיהני מהחוף בלי לשלם אגורה על שכירות. לא יהיו שם שכנים מפחידים או שדים מהעבר שיפריעו לך."

אני משמיעה צליל בלתי מתחייב. אין מצב שאשקול את זה, אבל אני חייבת להודות שזה נשמע מפתה. חיים ללא שכירות במקום שבו אוכל להתאפס, רחוק מההמולה של אל־איי.

אם יש סיכוי לחטוף קלסטרופוביה ושליליות מעיר כלשהי, אז כנראה חטפתי את זה.

ועדיין, מדובר בלנדון.

"מה את אומרת, אחותי?" סטיב לוחץ.

אני נאנחת. "תן לי זמן. אחשוב על זה, בסדר? זה לא פשוט לארוז הכול ולעזוב. בוא נדבר מאוחר יותר."

רק שאני קולטת כשאני מנתקת את השיחה שזה כן פשוט, אם אני רוצה שזה יהיה. זה פשוט לגמרי.

זה לא שלא עשיתי דבר כזה בעבר, רק שהפעם אעשה זאת בלי בעל בית נודניק שלא מניח לי. לעזאזל, מחצית מהחפצים שלי עדיין ארוזים בקופסאות מהמעבר האחרון. לא טרחתי עדיין לפרוק כי לא הרגשתי מוגנת.

לא יכול להיות שאני שוקלת את זה. אך ההזדמנות טובה מדי מכדי להתעלם ממנה, ואולי...

אולי אני זקוקה לסגירת מעגל.

אולי גם הוא זקוק לזה.

אני חייבת ללנדון התנצלות, לפחות. כמה מילים כדי לטהר את האווירה. אני יכולה להגיד לו שאני מצטערת, לתקן את המצב הנוראי בינינו, להבטיח לו ששמרתי על הסודות שלו, להיות בוגרת ולקוות שגם הוא יהיה מוכן להיות כזה.

כשאני נכנסת למיטה, אני אומרת לעצמי שאני לא עושה שום דבר מפני שיברון לב ויין זול.

בבוקר אני כבר מודיעה לבעל הבית שאני מסיימת את חוזה השכירות בעוד שלושים ימים, ושאחזור אז כדי לקחת את הדברים שלי.

הדבר הבא שקורה זה שאני אורזת.

שמש, חול, וקצת זמן לבד כדי לסדר לעצמי את הראש.

כל מה שאני צריכה לעשות זה לכתוב את הספר המושלם, ואז אחזור למשחק ואוכל לדאוג לעצמי שוב. זה לא שאם המצב יחריף ביני לבין לנדון אצטרך להתמודד איתו יותר מדי.

בסדר. בסדר, אני אומרת לעצמי כשאני דוחפת עוד חזיית ספורט ומכנסי יוגה לתיק, בואי נעשה את זה.

בלי היסוסים, בלי חרטות.

אני עומדת להתגבר על לנדון ועל כל מה שאפל בחיי כי אין לי ברירה אלא לעשות את זה.

שדרן ומפיק טלוויזיה אמריקאי מפורסם.