דף הבית > נזק מושלם
נזק מושלם / אורית פטקין
הוצאה: אורית פטקין - הוצאה עצמית
תאריך הוצאה: 05-2019
קטגוריה: פרוזה וסיפורת
מספר עמודים: כ300

נזק מושלם

         
משתתף במבצע חודש יום הולדת
תקציר

כולם משקרים. לפעמים שקרים לבנים ולפעמים כאלה שיכולים להרוס חיים.

 

מילי שיקרה לכולם, אך בעיקר לעצמה. היא לא חשבה שהשקר שלה יזיק לה עד שהתעוררה למציאות ששברה את ליבה. היא זאת שבחרה לשכוח, לא להתמודד עם האמת שהייתה חלק בלתי נפרד מחייה. כאשר הכתה המציאות בפניה היא הבינה שדברים יכולים להשתנות עבורה. תוך כדי מסע נפשי מסובך היא מבינה שגם היא יכולה להיות מאוהבת. כמה שווה האהבה הזאת? האם יש לה מחיר? ומי יהיו אלה שישלמו אותו?

 

גלעד בחר לזכור. הוא לא רצה לשכוח את כל מה שעבר בחייו, גם לא את הרע, עד שהבחירה כבר לא הייתה בידיו. האמת משתנה, ומציאות מדומה תופסת את מקומה. דמות מהעבר מוצאת את דרכה אל ההווה ומנסה להשפיע על תוכנית שנרקמה בשם האהבה. מי מהדמויות תצליח להכתיב את רצונה?

 

מה קורה כששקר ואמת מתמזגים למציאות אחת המורכבת מגבר ואישה? וכמה חזקה היא אהבה שנבנית על קרקע לא יציבה שעלולה להתמוטט בשבריר של שנייה?

 

זהו ספרה האחד־עשר של אורית פטקין.

קדמו לו “לורי”, “חצויה”, “נטע אהובתי”, “מִיה רוזה”, “שני מלאכים”, “אהבתי אותך”, “חיים של שקר”, “פעמיים עשרים”, “אהבה למכירה” ו”לאהוב את סטלה”.

 

  • ספר מודפס כולל משלוח בדואר רשום ללא תוספת תשלום.
פרק ראשון

רגע לפני הפרולוג

לא זיהיתי אותם. לא ידעתי מי הם. שיקרתי לעצמי ושיקרתי להם. אני לא רוצה לזכור אותם. רוצה להעלים אותם מחיי לנצח, וזאת העובדה היחידה שחשובה כרגע.

עשרים שנה שאני סובלת אותם, חיי קשורים בחייהם בגלל הזיכרונות. היו ימים שניסיתי להעלים את הזיכרונות אך זה לא הצליח. היום, אף זיכרון לא יצא החוצה, בחרתי למחוק את תוכן הקופסה הארורה שנקראת מוחי ולשכוח אותם. אשקר להם במצח נחושה, אעשה את עצמי חסרת זיכרון עד שאשתחרר מהם.

אושפזתי. הם קבעו שמשהו לא בסדר אצלי. איך ייתכן שאיני זוכרת אותם? לא אכנע, לא אתן להם להשפיע עליי. אני איתם סיימתי.

 

בזמן האשפוז פגשתי אותו במחלקה. טענו שהוא סובל מפוסט־טראומה. הוא היה חייל ואז כבר לא. הוא נפצע אבל החלים. הוא נפצע אבל לא החלים. הזיכרונות שלו לא מרפים, הוא לא מצליח לשחרר, בדיוק כמוני. הוא כאן כי הוא זוכר. אני כאן כי בחרתי לשכוח.

ניגשתי אליו.

דיברתי איתו.

הקשבתי לו. שעה שלמה של מלל מלא משמעות. תהיתי אם הרופאים הקשיבו לו. הוא סבל, היה נתון ללחצים בלתי פוסקים של החברה להיות בסדר. ומי בכלל קובע מה זה בסדר? מה הסטנדרט המקובל כדי להיות מושלם? אותי לא קיבלו בגלל הסטיות שלי, ולכן בחרתי לשכוח. אותו מנסים לרפא מהצלקות שלו, ולכן הוא נאלץ לזכור.

ישבנו בלובי המחלקה, לבושים בלבן מעוטר בוורוד, הבטנו באליטות שהסתובבו סביבנו והרימו את ראשם גבוה במחשבה שהם יודעים מה לא בסדר איתנו, להם יש פתרון לכל המצוקות שלנו, כך לפחות הם חושבים.

הם טועים. לנו יש פתרון למצוקות שלנו. איני זקוקה לליטופים שקריים שיוכיחו לי שאני מושלמת. אני לא מושלמת, אני פגומה כל כך שזה מושלם בעיניי. כך בדיוק אני רוצה להיות.

והוא? הוא כבר אבוד. הוא נתן להם להטריף את דעתו בעזרת הכדורים שלהם והדעות הטיפשיות שלהם, אך אחרי השיחה שלנו הוא הבין עד כמה הוא מושלם, אבוד בתוך המושלמות שלו.

הוא הבטיח לשכוח, לא לאפשר להם לשלוט בו יותר, לא לתת להם פתח לחייו, לראשו, למחשבותיו. הסודות שלו מהיום יהיו רק שלו. חייו יימשכו כי הוא בוחר לעשות זאת.

ראיתי בו חלק שבור שיכול להשלים אותי. הוא ראה בי מטורפת שמשקרת לכולם. חיינו משתלבים נהדר יחד בתוך הטירוף הזה שנקרא אנחנו.

 

בלילה שמעתי את הצרחות. האח התורן המשיך לצעוק על כל המחלקה להיות בשקט, אך הצרחות שלו לא הרפו מאיתנו. לא יכולנו לישון נוכח מצוקתו. ידעתי שהם ריסנו אותו. שוב.

בבוקר חיפשתי אותו בין המהלכים במחלקה, אך הוא לא היה. ניגשתי לאחות הבוקר, והיא אמרה שאין זה ענייני. פחדתי ממנה, פחדתי מהם, פחדתי מכולם. בערב הוא הגיע לחדר האוכל. עיניו היו מעוטרות בשקים שחורים, ושפתיו נראו חסרות צבע, חסרות חיות. הוא מת מהלך, הוא כבר לא הוא. הסמים יחזיקו אותו הלילה, ידעתי שהוא יישן כמו תינוק בהשפעתם. הלילה כולנו נישן.

רציתי להשתחרר הביתה אך לא יכולתי להשאיר אותו כאן. כאשר הגיעו הוריי לביקור, נתתי לאפי לנזול ולמחשבותיי לנדוד. שיקרתי להם במצח נחושה. "מי אתם?" שאלתי כלא יודעת. "למה אתם כאן?" הכאבתי להם בכוונה. הרופאים החליטו שאני עצמאית וצלולה, לכן אוכל לשחרר את עצמי בכל רגע שאחפוץ, אבל הוא לא. הוא תקוע כאן עד שיבינו הרופאים שהטוב ביותר עבורו יהיה להתקדם הלאה, להפסיק לדון בעבר ולהחיות את הסיוטים מדי יום ביומו.

"תשקר להם," אמרתי בבוקר שאחרי, בבוקר שהוא היה מספיק צלול כדי להקשיב למילותיי.

"ולהיות כמוך?"

"עדיף להיות כמוני מאשר לצרוח כל לילה. עדיף להתחיל מחדש, לפחות לנסות, מאשר להיות מסומם רוב הזמן."

"אני לא יודע. לא נראה לי."

"למה אתה לא בבית חולים צבאי שמתמחה במצבך?" התעניינתי.

"למה את לא בבית?" הוא עקץ. "העבירו אותי לכאן כי קבעו שאני מקרה קשה."

"אתה מקרה קשה?" לעגתי. "אתה לא מקרה קשה. ברגע שתצא החוצה ותחיה, תבין שבזבזת זמן יקר."

"למה את עדיין כאן?"

"בשבילך," עניתי בכנות, "אני מפחדת שיסממו אותך כל כך שתשכח מי אתה."

"אני לא אשכח. לעולם."

"נצא יחד."

"אין לי לאן לצאת, נכון יותר אין לי בשביל מה."

"אני יודעת, לכן אני מחכה לך."

"אבל לך יש לאן לצאת. יש לך בית לשוב אליו."

"בית שאני לא רוצה, הבית שבו גדלתי."

"הלוואי שיכולתי לשוב לבית שבו גדלתי," ניכר עצב בקולו.

"לא היית רוצה בית כמו שלי. זוהי ממלכה של שליט אחד, דיקטטור רשע שחושב שהוא אחראי על כולם."

"לפחות יש לך מיטה חמה."

"לכן אתה נשאר כאן? בשביל המיטה?"

"גם אני שקרן. שיקרתי אפילו לך."

"והצרחות? גם הן היו שקר?"

"הצרחות נועדו כדי להבטיח לי מיטה חמה וארוחה טובה." מילותיו נשמעו כמו שקר, אבל בחרתי להאמין להן.

הוא בדיוק כמוני. בורח מהמציאות העגומה של עצמו ולא אכפת לו מהדרך, לא אכפת לו מה חושבים עליו. העיקר המטרה.

 

הלילה היה שונה מכל הלילות ומוזר. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו ללא החלוק הלבן המעוטר בוורוד, בעצם ראיתי אותו כמעט לגמרי עירום. הצרחות התחילו בדיוק בחצות. נמאס מהרעש שלו בכל פעם מחדש. הוא בטוח משקר, לא ייתכן שהוא באמת עושה את עצמו. התיישבתי במיטה והקשבתי לאחיות דנות במצבו. הן החליטו לקרוא לשני אחים ממחלקה מקבילה ולהוריד אותו לבידוד, שם הוא יכול לצרוח ולא ישמעו אותו. נעמדתי במסדרון החשוך וחיכיתי לראות מה יקרה.

הצעקות פסקו, ואז ראיתי אותו. שני אחים סחבו את גופו הגדול, והאחיות הלכו בעקבותיהם. הוא היה לבוש במכנסיים קצרים, ופלג גופו העליון היה עירום. הם סיממו אותו. סיממו אותו יותר מדי כדי שיוכלו להעביר אותו. ראיתי את הקעקועים על חזהו ועל זרועותיו ורציתי לראות את כולו. למה הוא נותן להם להתנהג אליו ככה? למה הוא נכנע להם? נכנע לעצמו.

"תיכנסי למיטה ומייד!" נזפה בי האחות, ובלי לחשוב פעמיים צייתי לה.

 

הוא היה הראשון בחדר האוכל. האור כנראה הפריע לעיניו כי משקפי שמש עיטרו את פניו היפות. הוא שתה תה ואכל מעוגת הגזר המפורסמת של המחלקה.

"ראיתי אותך אתמול בלילה," רציתי שידע.

"ראיתי אותך אתמול בלילה," הוא ענה לי בצורה מטרידה.

אחרי האוכל כבר לא דיברנו ולא נפגשנו, הוא הסתגר בחדרו. בערב הלכתי לחפש אותו ואז הבנתי למה טוב לו כאן כל כך.

ישבנו היה מכווץ וכל שריריו דרוכים. הוא נע לאט ואז הגביר את הקצב, משמיע קולות מוכרים. רגליה היו כרוכות סביבו, אך לא יכולתי לראות אותה, ואז שמעתי אותו קורא בשמה. קורא בשמי. אולי שמה זהה לשמי? גל עצום עבר לאורך

עמוד השדרה שלו, ועכוזו התכווץ בעוצמה. אהבתי את מראה גבו המפוסל, דמיינתי שאלה רגליי שעוטפות אותו בחוזקה.

הוא התרומם מעליה והבנתי מי זאת. הוא אכן קרא בשמי ולא בשמה.

פרולוג

נולדתי לבית עשיר. עשיר מאוד. אבא שלי נחשב טייקון גדול במדינה קטנה מאוד. מרוב שיש לנו כסף, לא ידענו מה לעשות בו. את הוריי ראיתי מדי פעם בפעם, בעיקר בסופי שבוע, אך את ליילה, המטפלת המסורה שלי, ראיתי מדי יום ביומו. היא טיפלה בי עד שהייתי אמורה להתגייס לצבא. כאשר מלאו לי שמונה־עשרה והתבשרתי בבשורה הקשה, פוטרה ליילה מתפקידה.

אתם בטח תוהים מה מפונקת כמוני בוכה? מה היא כבר רוצה כל כך לשכוח? אז רק שתדעו לכם, אני לא מפונקת. אני ילדה שהוריה החליטו להפוך אותה לעסק כלכלי. בפעם הראשונה שהוזכרה המילה מיזוג, לא קישרתי בין הדבר לביני, אך כאשר התחילו לעוף באוויר שמות, הבנתי.

"זאת ההחלטה היחידה שאפשר לקבל. ההחלטה הנכונה." זאת לא ההחלטה שלו, והוא לא מבין את זה. כל הדמעות שהזלתי לא הועילו, הוא לא הסכים להקשיב. אבא שלי, איש העסקים הממולח, הפך אותי לעסקה. כל הכסף שיש לו בבנק לא הספיק לו, הוא תמיד ניסה להרוויח עוד. ניסיתי לדבר עם אימא אך היא צידדה באבא. הנימוק היחיד שלה היה כמה החיים טובים כשיש גבר עשיר שתומך בך.

תמיד תהיתי למה אימא צעירה כל כך ואבא זקן כל כך, ורק כשהיא הסבירה לי את גישתה לחיים, הבנתי.

הוא נשא אותה לאישה כשהייתה בת עשרים. הוא היה בן קצת יותר מחמישים ביום חתונתם. תמיד תהיתי למה הגברים העשירים האלה מתחתנים מאוחר כל כך ועכשיו אני מבינה, למה להם למהר ולכבול את עצמם בזמן שהם יכולים להתחתן עם ילדה אחרי שחיו חיים מלאים בכל מה שחפץ ליבם.

"הוא אדם טוב. הוא יהיה רק בן שישים כשתתחתנו," הביעה אימא את עמדתה. רק בן שישים. רציתי למות מהמחשבה. אליעזר היה בן בית אצלנו, אני זוכרת אותו מאז שהייתי ילדה. הוא ואבא היו מעשנים סיגרים ודנים בדברים שאני מניחה שהיו חשובים. אליעזר מכוער. הוא זקן ומכוער. הוא גם מסריח. יש לו ריח של סיגרים רוב הזמן. אני לא אתחתן איתו. אתאבד לפני שאתחתן עם הזקן המסריח.

 

הימים חלפו, וההכנות לחתונה היו בעיצומן. הייתי סגורה בחדרי רוב הזמן, לא רציתי לראות את הוריי ולא את החתן המיועד. הוריי העבירו לי מסר חד וחלק, אם אין לי כישרון אחר שבעזרתו אשיג שכר ראוי למחיה, אצטרך להתחתן עם אליעזר למען פרנסתי. ככה זה נהוג שנים בעולם, לדבריה של אימי.

"תעשי לו כמה תינוקות ותקווי שהוא ימות מהתקף לב בגיל צעיר," הרבתה אימי להטיף לי, היא לא הצליחה להבין מה הבעיה.

התופרת הגיעה עם השמלה. היא הייתה לבנה כל כך ומבריקה שדמעותיי נראו עליה כמו כתמים שחורים. הבטתי במראה הגדולה בחדרי בזמן שהתופרת הניחה עליי חגורת יהלומים.

"אין עוד גבר בעולם שייתן לך חגורת יהלומים לחתונה," אימי לא הרפתה.

"אני רוצה אהבה ולא אבנים," הצלחתי לומר בין בכי לרגיעה. היא צחקה.

המדידות היו מושלמות בעיני הנוכחות. בעיניי, זה היה סיוט מתמשך שרק הבהיר לי עד כמה היום השחור קרב ובא. בלילה נשכבתי במיטה ורק רציתי לדמיין את עצמי, אבל אחרת. אותי עם משפחה רגילה, עם אימא אוהבת ואבא שמקשיב לבתו היחידה.

רציתי לשכוח את כל מה שקרה עד עכשיו. רציתי לשכוח שקיבלתי פטור מהצבא, לשכוח את חיוכו של הזקן הטרחן כשאמר לי שליל כלולותינו יהיה הפתעה נעימה. אבי הבטיח לו שאני בתולה אף שלא היה באפשרותו באמת לדעת אם זה נכון.

כל חיי גדלתי במבצר עם מטפלת צמודה, ומבחינה חומרית חיי היו כמו אגדה. רציתי לשכוח לרגע שאני נסיכה ולצאת לשחק עם ילדים אחרים, רציתי להיות נורמלית או אולי בעצם חסרת מעצורים. רציתי להיות עצמאית וחופשייה.

רציתי רק לשכוח.

בחרתי לשכוח.

בחרתי להמציא שקרים רבים שיחליפו את האמת שבה אני חיה.

פרק 1

גלעד

סיימתי את שירותי הצבאי לפני שש שנים. הייתי קרבי, תפקיד סודי, כזה שהטביע בי חותם לכל החיים. בשנה הראשונה לאחר השחרור לא ידעתי איך לחיות עם עצמי. בחור בן עשרים וארבע שאמור להתחיל את חייו אך נותר תקוע מאחור. לא ידעתי לעשות שום דבר מלבד להיות חייל. בצבא הייתי קצין מצטיין, בחיים האמיתיים הייתי שום דבר. התחלתי עבודה חדשה אך השכר היה עלוב כל כך שנאלצתי לפרוש ולמצוא אחת אחרת. בשנה השנייה לאחר השחרור הכרתי בחורה. היא רצתה להתחתן בעוד אני רציתי להתקדם, שלחתי אותה לדרכה אחרי שנה שהיינו יחד. אהבתי אותה, אבל לא ראיתי את עצמי מקים משפחה כשאיני מסודר כלכלית ובכלל בחיים. בשנה השלישית התחלתי לעבוד באבטחת אישים. שמרתי על אנשים חשובים רבים שלחייהם היה ערך יותר מאשר לחיי. בשנה הרביעית הבנתי שהם יכולים ללכת להזדיין. החיים שלי חשובים הרבה יותר משלהם, ואם יסתיימו חיי בזמן שאגן עליהם, עבורי יהיה זה הסוף.

בשנה החמישית הכרתי את בילי, הבוס העכשווי שלי. הכרתי אותו דרך מכר משותף שהמליץ לו על כישורי האבטחה שלי. יש לו שם של אישה ולמרות זאת הוא גבר לעניין. הוא יודע בדיוק מה הוא רוצה ואיך הוא רוצה את זה. פעם אחת שוחחנו בזמן נסיעה על כסף. הוא טען שכסף קונה הכול, אפילו בריאות. יכולתי לא להסכים איתו, אך אחותי הקטנה נלקחה מאיתנו בגלל מחלת הסרטן, וידעתי שאילו היה לנו את הכסף לתרופות שלה, היא עדיין הייתה כאן היום.

לפני כמה חודשים פנה אליי בילי בהצעת עבודה מוזרה, להגן על הבת שלו בלי שתדע. מעולם לא פגשתי אותה, ידעתי שקוראים לה מילי ושהיא בחורה צעירה.

עשיתי עבודת מודיעין יסודית על בית החולים שבו הייתה מאושפזת, וברגע שהכרתי את הבניין כאילו היה בית ילדותי, דאגתי להתאשפז בחדר במחלקה שלה. הייתה לי אשת קשר אחת במחלקה, אחות שבילי קנה, אך השאר היו בטוחים שאני לגמרי משוגע. בימים הראשונים סוממתי לשם ההצגה, ובימים שלאחר מכן ניסיתי להראות התנהגות טובה.

אחרי כמה ימים בטירוף פגשתי אותה. היא באמת ילדה, אחת היפות שראיתי. לא הבנתי למה היא אושפזה, גם לאחר ששוחחתי איתה עדיין לא הבנתי למה. לפעמים השתיקה שלה שברה אותי, רציתי להציל אותה מעצמה. אך ברגע שהיא דיברה הבנתי שהשתיקה שלה היא בעצם הגנה.

איזה אבא שפוי ירצה שנסיכה תתחתן עם צפרדע ביצה. הכרתי את החתן המיועד, ריחו תמיד עלה בנחיריי, וחשבתי לעצמי שהוא מסריח יותר ממאפרה. העדינות של מילי לעומת גילו הזקן ומבטו המקומט של איש המאפרה הבהירו לי עד כמה בילי חסר מחשבה. תהיתי עד כמה הכסף חשוב עבורו שהוא מוכן להקריב את בתו היחידה. שמעתי אותה בוכה בלילות, ובבקרים משקרת על איבוד זיכרונה.

אומנם נדרשו כמה שבועות, אך ידעתי שמצאתי את הישות שעליה אני רוצה להגן, זאת שלטובתה אני מוכן להסתכן. ילדה תמימה שרק רצתה לגדול בקצב שלה. ילדה שרוצים לחתן עם איש נורא. אלה לא ימי הביניים, אז למה מתעקשים הוריה על שידוך בכפייה? חקרתי את הנושא, בלילות יצאתי מבניין האשפוז ובדקתי מה בדיוק בילי רוצה. הבנתי את צדקתה של מילי, הבנתי למה היא השתגעה מבחירה.

בילי והמלכה האם הגיעו למחלקה. הם חתמו על ניירת שמאפשרת טיפול פולשני כדי לאפס את מוחה של בתם. הלילה היא אמורה לסבול, אמורה להפוך לבחורה אחרת שתסכים לחתונה. הזיכרונות איבדו כל משמעות, ועכשיו הם רק רצו חתימת רופא שיעיד שהיא כשירה. פחדתי על חייה, פחדתי על ליבה. פחדתי שבאמת תאבד את עצמה.

 

סירבתי להפוך אותה לעוד שם ברשימה. לא רציתי לגעת בה כמו שנגעתי באחרות. במשך שנים חייתי אחרת, ניצלתי כל אישה שרצתה להיכנס אליי למיטה. הייתי

לוקח את התמימות ואת האהבה שנתנו לי הבחורות, מנצל אותן ויורק בפרצופן. לא נגמלתי מההרגל הרע, הכרתי אחיות רבות במחלקה, אך לא כך רציתי להכיר את מילי. לא רציתי לפגוע בה.

אני לא אדם רע. ניצלתי, ועודני מנצל, כדי להדחיק את כאבי הפרטי, כדי לשכוח את זיכרונות המלחמה. אני משתמש בנשים כי אין לי ברירה.

הייתי חייל מיומן בשדה קרב, אך בחיים האמיתיים אני סתם גלעד. המראה שלי הוא זה שגורם לאנשים לחשוש ממני. שנים בחדר כושר וקודם לכן אימונים מסיביים בצבא נראו בבירור על גופי. חששתי לי ולמילי, דאגתי כי לא הייתה לי תוכנית פעולה. בעצם, החיים אינם פעולה צבאית או פעולה של כוח ביטחון כזה או אחר, אין תדרוך ואין משימה ברורה. כרגע כל מה שאני יודע זה שנעשה כאן עוול לבחורה טובה.

החלטתי שנישאר קרוב ככל האפשר למקום שממנו ברחנו. הם לא יחפשו אותנו כאן. את רכבי השארתי בחניית בית החולים, ונסענו בתחבורה הציבורית עד למלונית של שמוליק. הוא לעולם לא יסגיר אותי. הוא אחד החברים היחידים שנותרו לי מהתיכון. הכלב השתחרר מהצבא בגלל פרופיל עשרים ואחת והלך לעבוד תקופה מסוימת בחברת הובלות. הוא חסך די כסף כדי לפתוח את המלונית העלובה שלו באזור הטוב ביותר בתל אביב מבחינת קהל יעד, אך הנחוּת ביותר מבחינת מיקום. בסוף הוא עוד יקבל מיליונים רק כדי למכור את המבנה שבו נמצאת המלונית בגלל השיפוצים שעושים בעיר. ההורים שלו היו בעלים של חצי מהמבנה, והוא קנה את החצי השני. הבנתי שסבו הוריש לו די כסף כדי לקנות את החצי שלו במלונית, ובכסף שחסך מההובלות הוא הצליח להקים את העסק. אומנם המלונית לא מפוארת, אבל ייאמר לזכותו של שמוליק, שהיא נקייה.

"תדברי איתי," הפצרתי במילי ששתקה כל הדרך, "אני לא אפגע בך." ראיתי את החשש על פניה התמימות. לא התקשרתי לשמוליק בזמן הנסיעה, פחדתי מבילי וידעתי כמה תושייה יש לו. הוא יאתר אותנו בדקה אם רק ניתן לו סימן חיים. הם עדיין לא יודעים שברחנו, ואני מתכוון לנצל את השעות הללו כדי להיעלם מעל פני האדמה. בעשרים דקות של נסיעה שקטה רקמתי בראשי תוכנית פעולה. נתמקם במלונית ונמתין כמה ימים, בזמן הזה אוכל לדעת עד כמה אינטנסיביים חיפושי המשטרה. לאחר מכן, כמובן אם מילי תשתף פעולה, נוכיח לאביה שחוקית היא כבר לא בשליטתו. היא חייבת להפוך לאישה עצמאית כדי להיפטר ממנו. עליה לקחת את עצמה בידיים על אף גילה הצעיר ולהתחיל בחייה.

שמוליק לא היה במלונית. שכרתי חדר מפקידת הקבלה שלא טרחה לבקש ממני תעודת זהות או כל אמצעי זיהוי אחר. שילמתי במזומן ועלינו למעלה. בחדר ניצבה מיטה זוגית על רצפה שנראתה מזמינה פחות.

"המיטה כולה שלך."

"הוא ימצא אותנו כאן. הוא לא יוותר, אתה סתם מסכן את עצמך." היא עדיין לא יודעת מי אני, אין לה מושג שאני שכיר של אביה. "הוא יכלא אותך בבית החולים לנצח, שנינו אבודים."

"בילי לא מפחיד אותי," טענתי בתוקף וראיתי אותה מרימה גבה כשנקבתי בשמו. "אני עובד עבורו מספיק זמן כדי לדעת איך להתנהג מולו." היא החלה להתהלך בחדר ולמלמל משהו לעצמה. "הוא שלח אותי לבית החולים כדי לבדוק שלא פוגעים בך, הוא חשש מהמטופלים בזמן שהיה צריך לחשוש מעצמו."

"מה אתה רוצה ממני?" היא שאלה בכעס.

"רק רציתי להציל אותך מהטיפול האגרסיבי שלהם ומחתן בריח של מאפרה."

"הוא לא יוותר. הוא לא יניח לי לעולם. אני הבת היחידה שלו, ואם הוא החליט שאני צריכה להתחתן, כך יהיה. רק ניסיתי לגנוב קצת זמן לפני הזוועה."

"את לא חייבת להתחתן עם הגבר הזה. את לא חייבת לעשות שום דבר שאינך רוצה."

"אתה לא מבין."

"אני מבין מצוין. עכשיו את כאן, תנצלי את הלילה כדי לחשוב על מה שאת רוצה. תנצלי את הלילה כדי להתאהב שוב בעצמך, בבחורה שאת ובאישה שתוכלי להיות בעתיד. אף אחד לא יקבע לך מה להיות ועם מי להיות."

היא נכנסה להתקלח, ואני נשכבתי לישון על הרצפה. לא הייתה לי כוונה לגעת בה, לא רציתי להפחיד אותה בכך שנחלוק מיטה.

 

התעוררתי מוקדם בבוקר וראיתי אותה מכורבלת במיטה. שלווה ומתוקה כאילו אין דאגה בליבה. הבטתי בה דקות ארוכות וירדתי לקבלה. שמוליק ישב שם, כוס קפה בידו האחת ופקידת קבלה בידו השנייה.

"תראי מה גרר הלילה למלונית שלי," אמר שמוליק לפקידה, והיא התרחקה ממנו מייד. חיוך נמרח על פניו ומבטו התקבע עליי. "מה אתה עושה כאן?" שאלתו הייתה חברית.

"אני צריך לדבר איתך. בארבע עיניים." עלינו למשרד שהיה גם הדירה שלו. סיפרתי לו בקצרה, חצי שקר חצי אמת, שאני כאן עם בחורה שזקוקה להגנה. לא טרחתי לספר את הסיפור במלואו היות שהוא לא יבין את המשמעות. לאחר שהבטיח לי שמוליק סודיות בנוגע לשהותי כאן, חזרתי לחדר.

ראיתי אותה יושבת ליד השולחן הקטן ובוהה מהחלון. ידעתי שעליי להאכיל אותה ולדאוג לרווחתה.

"רעבה?" שאלתי, והיא סובבה את גופה לכיווני.

"מפוחדת עד עמקי נשמתי." הדמעות על פניה הזכירו לי נשכחות. ניגשתי אליה וחיבקתי אותה. כך ישבנו כמה דקות עד שנרגעה.

"אני אלך להביא לנו משהו לאכול. אל תדאגי יש לי תוכנית, חשבתי על הכול."

"אתה איש זר עבורי, ולמרות זאת אני מרגישה איתך נוח יותר מאשר עם אלה שאמורים להיות משפחתי."

חייכתי אליה וסגרתי את הדלת מאחוריי. הבנתי עד כמה החיים שלה היו הזויים. כל הכסף של הוריה וכל החומריות שקיבלה בילדותה לעולם לא יהיו תחליף ראוי לאהבה.

מה חשבו הקוראים? 1 ביקורות
mary
7/9/2020 01:12
נזק מושלם / אורית פטקין הוצאה עצמית נפשנו העדינה מהי מסוגלת להכיל עד שנשברת היא לרסיסים... מילי צעירה מתוסבכת באה מבית עשיר רגילה לקבל כל מה שליבה חפץ. יחסיה עם אימה לא לבביים במיוחד אבל עם אביה זה סיפור אחר. מילי עם לב עדין ונשמה ענקית לא מוצאת את דרכה בעולם. היא מרגישה שהכל סוגר עליה אבל תשובות לאיך להתמודד עם הכאב היא לא מצליחה למצוא. היא מוצאת את עצמה נכנסת ויוצאת מאישפוזים במחלקה סגורה. היא מתבצרת בתוך עולמה ולא נותנת לאף אחד לחדור אליה. האמון בבני אדם התפוגג מין העולם. הכעס, החרדה והפחד הם השולטים בחייה והכאוס חוגג. אביה המודאג והחרד לשלומה שולח שליח שישגיח על מילי בזמן אישפוזה, שיגן עליה במקרה הצורך. גלעד בחור אחרי צבא. הוא לעומת מילי לא מוכן לשכוח דבר הוא נאחז בזיכרונות בכל כוחו ולא מרפה, הסיוטים הם חלק מחייו. הצרחות, האובדן והאשמה שהוא נושא לא מרפים. גלעד בוחר לא לשכוח... עד מתי נשמתו תוכל לחיות את האירועים הקשים? מילי וגלעד נפגשים. הסקרנות של מילי מושכת אותה לגלעד והיא מוצאת בנוכחותו נחמה. גלעד שמטרתו להגן עליה נותן לה להתקרב ומתחבר אליה. הוא לומד להכיר אותה, לרחם ורוצה לגונן עליה. מילי משתמשת בגלעד ומספרת לו שקרים, שנשמעים כל כך אמיתיים שגלעד ישר נוגס בפיתיון ומחליט לעזור למילי. הם בורחים מבית החולים ומתחילים במסע בריחה משותף. לאט לאט הם מתקרבים. השקרים מתפוגגים והם נותרים להתמודד עם האמת. גלעד מבין שבאמת של מילי יש יותר נסתר מהגלוי והוא לא מוכן להשאיר את האמת באפילה. הוא מרגיש שרק ככה מילי תוכל להתמודד ולעזור לעצמה. ההתנתקויות שמילי חווה גובים מחיר ומחזירים אותה בכל פעם מחדש כמה צעדים אחורה. התודעה של מילי גורמת לה להיזכר ולצאת מהמצב הרדום בו הייתה היא מבינה שכל חייה היו אפופים בשקרים נסתרים והיא פועלת למען הנקמה המתוקה, שתביא לה את השקט והשליטה בחייה. גלעד ומילי רוקמים תוכנית ומוציאים אותה אל הפועל... מה יהיו ההשלכות? האם מילי תוכל לחיות עם עצמה ולמצוא את השקט לו ייחלה כל חייה? האם גלעד יצליח לכבוש את ליבה? נזק מושלם ספר שהוביל אותי למסע אל תוך התודעה ואיך היא משפיעה על תיפקוד האדם. איך ברגע אחד היא יכולה למוטט את עולמך ולהפוך אותך לבלתי שפוי. איך הסודות מסתתרים היטב ופוגעים בלי שתהיה לך היכולת להילחם. התת מודע שלנו כל כך חזק ושולט בהחלטות שלנו מתוך אינסטינקט הגנה מובנה למה שהנפש שלנו תוכל לשאת אך בהחלט גורמת לנו מהצד להיראות בלתי שפויים. אורית זהו הסיפור הראשון שלך שאני קוראת ונשארתי עוקבת ודרוכה אחר רצף האירועים לרגע פחדתי שמילי תפסיד הכול עם הנקמה שלה... לרגע האמנתי שגלעד ייוותר... נזק מושלם ספר על אנשים עם נשמות כואבות ודרכי התמודדותם. היכולים בהחלט להיות שנויים במחלוקת... מומלץ בחום! תודה לך על סיפור יוצא דופן על אהבה, סיפור אהבה שכולו נזק מושלם ?
המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי 38 ₪
קינדל 38 ₪
מודפס 86 ₪
דיגיטלי 35 ₪
מודפס 97 ₪
דיגיטלי 35 ₪
מודפס 89 ₪
דיגיטלי 35 ₪
מודפס 93 ₪
דיגיטלי 44 ₪
עוד ספרים של אורית פטקין - הוצאה עצמית
עוד ספרים של אורית פטקין
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il