דף הבית > עבודה זרה
עבודה זרה
הוצאה: איפאבליש (ePublish) - הוצאה לאור
תאריך הוצאה: 2023
קטגוריה: פרוזה וסיפורת
מספר עמודים: 212

עבודה זרה

         
תקציר

כשהציצו השכנים מהחלונות בשעה תשע בבוקר, ראו את ריבה צועדת במרץ, מושכת אחריה עגלת קניות. תמיד יצאה בשעה הזאת, רק שהיום פסעה אחריה אישה צעירה שמעולם לא נראתה ברחוב השקט והירוק ברמת אביב.

היא נראתה להם אסיאתית. הליכתה הייתה שפופה משהו ופניה חסרות הבעה. ריבה ואנאבל נכנסו למכולת. מעבר לדלפק, ליד הקופה, עמד אדם כבן חמישים, כרסתן, ומעל שפתו העליונה שפם מטופח שנראה היה כי גולח עם סרגל שסימן את שוליו.

"גברת ריבה," קיבל אותה בשמחה, "בוקר טוב ובשעה טובה, תתחדשי!"

"בוקר טוב גם לך," חייכה אליו בחום בעודה בוחנת את בגדיה ומיטיבה את תסרוקתה. "ולמה הברכות? במה התחדשתי?"

"תתחדשי," חזר על דבריו, מרים סנטרו לעבר אנאבל שעמדה מאחוריה.

"אה... זה..." ריבה החמיצה פניה, "עוד שבוע היא כבר לא תהיה פה."

 

שתי נשים שקופת נפגשות. באילו גוונים צובע המפגש את חייהן? ריבה, קשישה תל אביבית נמרצת ועצמאית ואנאבל, צעירה פיליפינית, נכנסות בעל כורחן, אחת אל תוך חייה של השנייה.

 

 

פרק ראשון

1
מזה כחודש שמיכל עצרה ליד כל קשיש וקשישה שראתה הולכים – או יותר נכון יושבים – בכיסא גלגלים, מלווים במטפלת, ומראיינת אותם. בלילות הייתה משננת מתוך אתר הביטוח הלאומי את כל הדרישות למבחן הכשירות ביסודיות רבה. תשובה שלילית לא באה בחשבון. להצגה הזאת יש רק הזדמנות אחת להצליח.

"אמא, את חייבת לזכור ולהפנים כל מה שאגיד לך," אמרה מיכל כשהשתיים התיישבו במטבח. "ראשית, הבית חייב להיות הפוך והכיור מלא כלים, שייראו שאת מתקשה לתפקד."

"הבית שלי לא ייראה כמו דיר חזירים," מחתה ריבה. "איזו בושה! עד פה!"

"שנית," המשיכה מיכל, מתעלמת מדברי אימה, "אל תתלבשי לי יפה, ושלא תעזי להתאפר." ובעודה מדברת, הגישה לריבה את הסוודר שמזה שבועיים תלוי היה על משענת הכיסא. "ריבה, תראי לי, בבקשה, איך את לובשת את הסוודר," אמרה בקול רשמי.

הצחוק העצור שהקפיץ את כתפיה של ריבה לווה במבט כחול שנשלח כמו שתי קרני לייזר אל בתה, שעמדה מעליה במבט רושף. "מה את צוחקת? אני עושה את זה רק בשבילך."

ריבה התאמצה להרעיד זוג ידיים יציבות ומטופחות. אצבעותיה היו מבהיקות מקרם והסתיימו בציפורניים אדומות שתאמו לצבע לחייה של מיכל הזועמת. "הנה, לא הצלחתי. שמחה?" אמרה בעודה מנסה לכוון ללא הצלחה את הכפתור אל החור הצר.

"נסי שוב, והפעם תרעידי יותר את הידיים, זה צריך להיות ממש בולט." שפתיה של מיכל רעדו מזעם. ריבה הכירה את הרעד הזה. מיכל רעדה כך ברגעים שבהם איבדה שליטה, עוד כשהייתה פעוטה כבת שלוש ולא קיבלה את מבוקשה.

"מה את עושה ממני, זקנה חסרת אונים? אולי מספיק עם השטויות האלה?"

מיכל שלפה סיגריה מהקופסה ונשכה אותה בין שיניה. "אמא, אולי פעם אחת תעשי מה שאני מבקשת ממך?" התיישבה על כיסא סמוך וחלצה זוג נעליים שחורות בעלות עקבים דקים וגבוהים.

ריבה הרעידה שוב את אצבעותיה וניסתה ללא הצלחה לכפתר את הסוודר. "את מבינה כמה קשה לי לא להצליח?" שאלה, ובתנועה מהירה כפתרה את חמשת הכפתורים. "סליחה, גברתי העובדת הסוציאלית, זה במקרה, בדרך כלל אני לא מצליחה." קרצה לעברה של מיכל, שהתיישבה מולה ואצבעותיה מתופפות בקצב אחיד על זוג ברכיים עטופות בחצאית צרה מדי.

"מה מקרה? מה מקרה? הנה, הצלחת. אני לא יכולה איתך." קולה של מיכל ניסר את האוויר. שוב השתלט עליה חוסר האונים המוכר לה כל כך, ואותה עווית עצבנית בזווית הפה שבה. "ועכשיו, הפוך."

"הפוך? מה הפוך?" ריבה הוציאה סיגריה וחיפשה את המצית.

"הפוך. תפתחי את הכפתורים ותעזבי את הסיגריה. מה סיגריה עכשיו?" מיכל הרימה דף מתוך ערמת הניירות שהייתה מונחת על השולחן. "הנה, מצאתי. רשימת הקריטריונים לקבלת עובדת זרה. להקריא לך שוב?"

ריבה הדליקה את הסיגריה ונשפה את העשן הכחלחל היישר לכיוונה של מיכל.

"תגידי, החלטת לשגע אותי?" מיכל משכה את הסיגריה מבין אצבעותיה של ריבה ונעצה מבט בשעון הקוקייה התלוי על הקיר שממול. "מה כל כך קשה לך להבין? מה כבר ביקשתי ממך?"

"אני לא מוכנה לעשות מעצמי מטומטמת."

"את לא מטומטמת, בסדר? מה אכפת לך לעשות פעם אחת בחיים מה שאני מבקשת ממך?" מיכל פרמה את כפתורי הסוודר המרופט שלפני רגע כפתרה אימה, ומתחתיו הבהיקה שמלה תכולה שנרכשה לפני שנים בלונדון, כשפרדי עשה את הדוקטורט באוקספורד.

מיכל התכוונה לנעוץ מבטה בשעון שוב, אך עיניה נמשכו אל שני תצלומים ישנים שהיו תלויים על הקיר. ריבה לא הרשתה לאף אדם לגעת בתמונות. אפילו לעוזרת לא נתנה להסיר מהן את האבק. ניקויָן היה טקס שלם עבורה. מטלית מיוחדת הייתה נשלפת ממקום סודי מתחת לכיור המטבח, ובתנועות עדינות – ותמיד בסדר ובכיוון קבועים – ריבה הייתה מלטפת את פניו של בעלה, חיוך רך על שפתיה. היו אלה שתי התמונות האהובות עליה מכל מאות הזיכרונות המסודרים באלבומים ובקופסאות הנעליים. באחת נראה בעלה המנוח בחפירות ארכיאולוגיות ליד ים המלח, מתבונן בהתרגשות בנר חרס מתקופת בית שני, לבוש בגדי חאקי ובידיו מברשת לסילוק שאריות חול ואבק. ובתמונה השנייה עמד מחויך לצד יגאל ידין, כשידו האחת מונחת על מותנו והשנייה כרוכה סביב כתפו של ידין.

קולות קוקייה שקפצה מחלון קטן בבקתת העץ המצועצעת שבשעון הקיר החזירו את מיכל לתרגול עם ריבה.

"ננסה שוב, אבל הפעם, אמא, אני מתחננת שתקשיבי לי. תרעידי את הידיים, תתאמצי קצת. היא באה מחר!"

"לטסט בנהיגה התכוננתי פחות. אני הולכת להביא את הסיגריות שלי, שלך חזקות לי מדי." בגב זקוף ובצעדים מדודים נכנסה ריבה אל חדר השינה.

מיכל הקישה בתנועת אצבע מיומנת על הסיגריה ואפר צנח לצד המאפרה, משאיר ענן אפור על המפה. היא ניסתה למחות אותו באצבעה, אך האפר נמרח וחדר אל בין סיבי הבד.

"אין לי כוחות אליה," אמרה לעצמה בקול רם מדי, והניחה את המאפרה על הכתם. היא עצמה עיניה והחלה לספור עשר נשימות עמוקות. כך הורתה לה הפסיכולוגית לעשות בכל ויכוח עם אימה. ליתר ביטחון, החליטה לספור הפעם עד חמש-עשרה, אך כבר כשהגיעה לעשר הרגישה את הצעקה מטפסת בגרונה.

"אמא, את מוציאה אותי מדעתי!" הכריזה כשפקחה את עיניה.

ריבה ישבה מולה, עיניה הירוקות, המאופרות למשעי, גלשו לרצפה.

"ושלא נשכח את הנעליים, אמא. תנעלי נעלי בית ותגידי לה שאת לא יכולה לקשור שרוכים!"

"אבל אני כן יכולה," מחתה ריבה. "אני צריכה להיראות טוב כשמגיעים אורחים."

"טוב, אני חייבת לרוץ למשרד. אחזור אחר הצוהריים ונמשיך." מיכל הרימה את תיק ה"לואי ויטון" שקנתה בשוק הלילה בתאילנד בכסף שנתנה לה אימה לרגל גירושיה. "תקני משהו יפה וקלאסי," אמרה לה אז. "הייתי פה," חתמה מיכל ושעטה החוצה.

כששבה ראתה על השולחן שני ספלי קפה מהסרוויס האנגלי מונחים על שתי תחתיות תואמות. במרכז השולחן עמדה צלחת גדולה עם אותם פרחים המצוירים בקו עדין, ובה עוגיות. אימה כבר ישבה, מחכה לה, לועסת עוגייה ומנקה פירורים נעלמים מהשולחן.

ריבה לא חיכתה שמיכל תתיישב מולה. "כמה פעמים אני צריכה להסביר לך שאני לא רוצה שום אדם זר שיסתובב לי בין הרגליים?"

"וכמה פעמים אני צריכה להסביר לך שהכול הצגה? את רוצה עזרה או לא?"

"מעניין מאוד... אני רוצה עזרה, אה? נו, מיכל, באמת! האבחנות שלך תמיד היו משהו. ואם עוד לא הבנת כל השבוע האחרון, אני עם מבחנים גמרתי מזמן!"

"תמיד את נגדי. ומה אם הפרופסור היה אומר לך שאת צריכה מטפלת?" מיכל הצביעה על התצלום שהיה תלוי מאחורי ריבה. בתוך המסגרת נראה גבר צעיר וממושקף כשמצידיו שני בנים חבושים בכובעי בייסבול וביד כל אחד מהם מחבט. כל השלושה לבשו חולצות טי תואמות שעליהן נכתב "M.I.T BOSTON". "כמו טעטעל'ה היית לוקחת פיליפינית אם רק עידו היה אומר לך!"

ריבה שילבה ידיים ושתקה. את השיחה הזאת הן ניהלו מאות פעמים, אמרו את אותן מילים ותמיד הגיעו לצעקות ואי-הסכמה.

"את יודעת, אמא, יש לי רעיון אחר." מיכל הרימה את רשימת הקריטריונים של הביטוח הלאומי. "בואי נעבוד על היכולת שלך להתלבש לבד."

"מה עכשיו?" ריבה זייפה התעניינות.

"כשהיא תבוא לבדוק אותך, אל תתלבשי יפה. חכי רגע..." מיכל נכנסה לחדר השני. "אמא, איפה החלוק שאני שונאת?"

"איזה מהם?" גיחכה ריבה. "הרי תמיד יש לך מה להגיד על מה שאני לובשת."

רמז של הבעת תיעוב הצטייר על פניה של מיכל כששבה לסלון. "זה, הפרחוני עם הכתם של האקונומיקה. הוא מצוין למטרה שלנו."

"למה מצוין?" שאלה ריבה בחיוך קטן ותוך כדי פתחה וסגרה במהירות את כפתורי הסוודר.

"כי אין בו... אסור שהיא תדע שאת יכולה להתלבש לבד. הוא פתוח. לא כפתורים, לא ריצ'רץ', רק פתח רחב לראש. הכי טוב חלוקים."

דקה ארוכה עיניה של ריבה עקבו אחרי מיכל, שהתרוממה בפתאומיות ורצה אל דלת הכניסה לבית, נקישות עקביה מוסיפות נופך דרמטי לסצנה המתוחה.

"אם את ככה, אני הולכת! אני כבר מאחרת לפסיכולוגית שלי. ואם תיכשלי מחר, תסתדרי לבד! אני לא אבוא לעזור לך!" היא חזרה לרגע והתיישבה ליד אימה, הבעת ייאוש בפניה, והדליקה סיגריה. "בגללך חזרתי לעשן!" נבחה מיכל, וירתה מנחיריה שני שבילי עשן.

"די, די," התרצתה ריבה, "אני אעשה מה שתגידי לי. אבל כשנסיים תיקחי אותי אל מימי, יש לנו כרטיסים לקונצרט." היא קמה וניגשה למקרר, הוציאה בקבוק סודה גדול וניסתה ללא הצלחה לפתוח את הפקק. "את יכולה לעזור לי?"

מיכל לקחה את הבקבוק וסובבה בקלות את הפקק, סנטרה מתרומם בהבעת ניצחון לא רצונית. "הוכחתי את הנקודה, I rest my case. מעכשיו תקשיבי ואל תקטעי אותי כל רגע. כבר שכחתי מה רציתי לומר לך. מזל שרשמתי את תוכנית החזרות על דף." שלפה פיסת נייר מקומטת מהתיק. "בואי נמשיך ונגמור כבר עם הסיוט הזה."

באותו הלילה מיכל הסתובבה מצד לצד ולא הצליחה להירדם. היא עצמה עיניה בעוד ניסיון נואש, אך כל שעבר בראשה היה רצף הכישלונות שחשה. היא התיישבה במיטה, לקחה את בלוק המכתבים והעט שתמיד היו מונחים על שידת הצד והחלה לכתוב.

אחת המשימות שנתנה לה המטפלת הייתה לתעד את החלומות שלה. בפגישות היו השתיים מנתחות, מפרשות ומסיקות תובנות להמשך החיים, ולהתנהלות היומיומית שלה.

"נמאס לי מאמא," חרטה על דף, וקצה העט השאיר בו חור. היא נגסה מכדור ההרגעה שתמיד היה מוכן לצד המיטה, "הכדור הוורוד", כך קראה לו בחיבה. "אני חייבת לקום מוקדם, רק שיפסיקו המחשבות הטורדניות."

*
כבר בשבע בבוקר התייצבה מיכל בסלון של ריבה, עומדת במרכז השטיח הפרסי, בדיוק על המעוין שמרכזו אדום ושוליו כחולים. את השטיח קיבלו הוריה לחתונתם מהדוד שלמה, "הדוד העשיר", תואר שתמיד התווסף לשמו. בעיני נץ סרקה את החדר. הוא חייב להיות מוכן. אסור שדבר ייעלם מעיניה ויכשיל את קבלת האישור המיוחל. מיכל ידעה בוודאות שחייה ישתנו לטובה אם תצליח.

בפינת החדר, על שולחן מהגוני אנגלי עתיק, ניצב אגרטל זכוכית ובתוכו ורדים בצבעים שונים שנקטפו אתמול מהגינה. לצד האגרטל – "ואזה", כמו שריבה התעקשה לומר – הונחו בסדר מופתי כבמסדר צבאי תוכניות קונצרטים והרצאות. על הקיר שממול הייתה ספריית עץ גדולה ובמדפיה סודרו ספרי ארכיאולוגיה רבים וספרי אומנות, שמורים מאחורי דלתות זכוכית מבריקות. החלוקה הייתה ברורה – ספרי האומנות היו של ריבה עוד מהימים שהייתה בעלת גלריה מצליחה, והאחרים של פרדי. הקירות היו עמוסים בציורים מקוריים של אומנים ישראלים, ובקיר הקטן יותר שליד הדלת היו תלויות בקווים ישרים שנמדדו בפלס תמונות משפחתיות. מיכל החמיצה פנים ונתקפה בעלבון בכל פעם שספרה את כמות התמונות של אחיה עידו, דוקטור סילבר, והבנים שבארצות הברית אל מול קומץ התצלומים שלה ושל עלמה, בתה. היא כבר ידעה את המספרים בעל פה. רק מתוך אשליה שהכאיבה לה ספרה לפעמים מחדש. אולי משהו השתנה.

היא הסתכלה שוב סביבה, לקחה מהשולחן את תוכניות הקונצרטים וההרצאות, פתחה את המגרה ודחפה אותם עמוק לתוכה. "חסר לי שהעובדת הסוציאלית תראה את זה," חשבה. ומתוך התיק שהביאה, שהיה מונח על הכיסא, הוציאה שקית עם תרופות מסוגים שונים ופיזרה אותן על השולחן.

במרכז החדר, מול מכשיר הטלוויזיה, ניצבה כורסה אורתופדית עם שלט. היא כונתה "הכיסא של סבתא" ולאף אחד אסור היה לשבת עליה. אפילו כשעידו הגיע לאחד מביקוריו הנדירים בארץ, לא הרשתה ריבה לנכדים לשחק בשלט או לשבת על הכורסה.

ריבה התיישבה בכורסה כעת והתבוננה במיכל, שלרגע נראתה לה זרה, והעבירה יד מכוסה בכתמים חומים, סורקת את שערה הבהיר והמסודר. תמיד הייתה אישה יפה. מעולם לא ראה אותה איש ללא איפור. אפילו בבית השתדלה להתלבש יפה כי "מי יודע אם מישהו ידפוק בדלת". גם למיכל חזרה ושיננה מאז ילדותה המוקדמת, "תמיד תלבשי תחתונים נקיים ולא קרועים, כי אם תפלי ברחוב וייקחו אותך לבית החולים, חשוב שתיראי מבית טוב".

הנקישה בדלת הקפיצה את מיכל. היא שמחה מאוד שהספיקה להושיב את אימה על הספה, לבושה בדיוק באותו הסוודר שעליו התאמנו השתיים יום קודם. העובדת הסוציאלית – שמאוחר יותר הציגה עצמה כדפנה – התיישבה על כורסה פרחונית מול ריבה.

סדרת הברכות והקול המתקתק והמעושה העלו כעס אדמדם על לחייה של מיכל. "בא לי להקיא," חשבה ובלעה רוק, אך נשארה עומדת כאחד מחיילי משמר המלכה.

בתנועה איטית הוציאה הבוחנת עט וצרור דפים שעליו נכתב השם "ריבה כספי", והתבוננה בעיניים מלאות התפעלות בבית. "יפה, מאוד מסודר," אמרה.

ריבה רצתה לענות, אך מיכל השיגה אותה. "זאת אני. כל יום אני מסדרת לה."

דפנה התעלמה מדבריה ופנתה אל ריבה. "יש לך עוד ילדים?"

שוב מיהרה מיכל לענות. "כן, יש לה עוד אחד, הפרופסור, חתיכת אגואיסט שנותן עצות מבוסטון."

"עידו," אמרה ריבה בקול רם, "הבן הבכור שלי."

"אם אפשר בכלל לקרוא לדבר הזה בן." לא הצליחה מיכל להסתיר את הקנאה שבעבעה בה.

"סלחי לי," פנתה דפנה למיכל, "את צריכה לצאת. אסור שתהיי בחדר. אני רוצה להתחיל."

"תסלחי לי את, זאת אמא שלי."

ראשה של ריבה נע מצד לצד, מתבוננת בשתיים לסירוגין כצופה במשחק טניס.

"אלו הכללים. לא אני קבעתי אותם. בבקשה." דפנה הייתה ברורה ועדינה כאחד.

שותקת – לחייה וצווארה כמעט סגולים מזעם – יצאה מיכל לגינה, סוגרת אחריה את דלת הזכוכית הגדולה, שהתפרשה כמעט על הקיר כולו. התיישבה על כיסא מתכת על הדֶק המשומן היטב, וסידרה לעצמה זווית טובה כדי לראות את הנעשה בחדר. כצופה בסרט אילם ניסתה לקרוא את תנועות השפתיים של השתיים.

"ריבה, תראי לי איך את לובשת את הסוודר, בבקשה, איך את סוגרת אותו."

דיבורה של העובדת הסוציאלית הזכיר לריבה טון של גננות בפעוטון. היא הריצה בראשה את החזרות הרבות, הרעידה את ידיה והצליחה להיכשל במציאת חריצי הכפתורים, בדיוק כפי שמיכל ביקשה ממנה. האישה שמולה רשמה משהו בדף.

על כל שאר השאלות ענתה כרובוט. התשובות היו מוכנות בפיה ושום הפתעה לא הייתה. הן התכוננו על הכול. "לא, אני לא יכולה לבשל, מיכל עוזרת לי. קונה, מסיעה מנקה, מסדרת טופס 17 ומביאה לי תרופות," ריבה נאנחה, "והיא עובדת וגרושה ואֵם לבת טיפש-עשרה, והיא מחפשת בעל."

לאחר כשעה ראתה מיכל מבעד לזכוכית השקופה את הבוחנת אוספת את הדפים הרבים שכתבה ומכניסה אותם לתיק, ונכנסה במהירות לסלון. "נו?" פנתה לדפנה.

דפנה ניגשה לריבה ולחצה את ידה. "תודה, ריבה. תקבלי מכתב."

"רגע, חכי. אפשר מילה? אפשר שתתני לנו כיוון?" מיכל נעמדה מול דפנה, חוסמת את דלת היציאה.

"תקבלו מכתב," חזרה דפנה בנוקשות וחמקה החוצה. "אני צריכה להגיע לעוד משפחה. שלום ותרגישי טוב, ריבה."

*

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי 35 ₪
מודפס 97 ₪
דיגיטלי 35 ₪
מודפס 89 ₪
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס88 ₪ 59 ₪
דיגיטלי 35 ₪
מודפס 93 ₪
דיגיטלי 44 ₪
עוד ספרים של איפאבליש (ePublish) - הוצאה לאור
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il