דף הבית > עולמות של כאילו
עולמות של כאילו
הוצאה: אוריון - הוצאה לאור
תאריך הוצאה: 2023
קטגוריה: פנטזיה ומדע בדיוני פרוזה מקור
מספר עמודים: 310

עולמות של כאילו

         
תקציר

הטרילוגיה הימור גנטי מתבססת על המיתולוגיה היוונית הקלאסית ומציגה ציביליזציה בדיונית שבה משפחת האלים – הליטונים והאולימפים – היא חברה דמוית החברה האנושית, אבל בעלת תרבות מתירנית, המאפשרת סקס חופשי, נקי ממטענים מוסרניים או מוסריים.

בעלילת הספר השני, עולמות של כאילו, נוחתת החללית אולימפוס על אֶרְץ', הפלנטה שבה מצאו מים, יערות וצמחים. הליטונים, וצאצאיהם האולימפים, מתנחלים ומתחילים לבנות ציביליזציה ומקווים שזו תדמה לציביליזציה שנטשו בלטאן, פלנטת האם שלהם. הם נזקקים נואשות לכוח עבודה שיממש את ההתנחלות שלהם על אֶרְץ'. לשם כך הם תורמים את החומר הגנטי שלהם לבריאת ההומינים, עם היכולת להתרבות באופן עצמי, ובכך מספקים את כוח העבודה הדרוש. בניגוד למתוכנן, הם מזניחים לחלוטין את הקמת המחקר המדעי ומתחילים להתמכר לתענוגות המין, תופעה שגוזלת את מרבית זמנם ומרצם. בו בזמן מתגלים יותר ויותר מקרי רצח של הומינים על ידי אולימפים, והציביליזציה שנוצרה על אֶרְץ' מגיעה לניוון מוחלט. הם מחליטים לנטוש את הפלנטה ללא השארת מידע על כוונותיהם או תוכניותיהם, תוך הותרת ההומינים לנפשם על אֶרְץ'.

פרק ראשון

תקציר הספר הראשון
לטאן - בין שני חורים שחורים

הטרילוגיה הימור גנטי מתבססת על המיתולוגיה היוונית הקלאסית, אבל אינה תעתיק שלה אלא מנסה לטעת אותה בתוך עולם רציונלי. הטרילוגיה מנסה לענות על השאלה מאין באו האלים? היא עושה זאת באמצעות בניית עולם בדיוני של חברה דמויית החברה האנושית, שבחרה בתוואי של אבולוציה תרבותית דומה לזו של הבונובו - קבוצה קטנה של קופי שימפנזי - שמאפשרת סקס חופשי נקי מכל מטען מוסרני או מוסרי.

בספר הראשון לטאן - בין שני חורים שחורים מוצגת החברה בפלנטה לטאן בנקודת זמן של שיאים בתגליות מדעיות וטכנולוגיות, בעיקר תודות לתרומתם של בני ובנות משפחה אחת, מדענים בתחומי האסטרופיזיקה, הנדסת החומרים, הגנטיקה האבולוציונית והצומח. הסיפור מתרכז בנעשה בקריית המחקר ובמוקדי מחקר נוספים, שם מוביל הקוד המניע של סקרנות ויכולת. קוד זה מתנגש חזיתית עם קוד הנהנתנות של בעלי עמדות פוליטיות בכירות, שהם גם קובעי מדיניות והקצאת משאבים. התנגשות זו בין ה"אני מאמין" בנהנתנות לבין ה"אני מאמין" בסקרנות ובידע אודות העולם, מביאה לניסיון לפתור את הקונפליקט בדרך האלימות. הצד המתגונן - אנשי המדע - מגייסים את יכולותיהם לחשוף את מי שרוצה ברעתם, ובזכות יתרון הידע נותנים לקונפליקט פתרון בנוסח "צדק פואטי", אבל זה לא בא ללא מחיר מצידם והוא - נטישת לטאן לצמיתות והגעתם לפלנטה אֶרץ'.

הסיפור מתחיל עם הבאתו של קרונוס, אביהם של הגיבורים, לפלנטה אֶרְץ'. דוריאז', מפקדת ספינת המחקר של הארגונאוטים, מוצאת את קרונוס בנפאן. היא מזהה אותו כייצור קדום של בני מינה, אבל אינה בטוחה שהם אכן שייכים לאותו מין. היא מביאה אותו לאֶץ', שם הוא מגלה ציוויליזציה מפותחת מאוד, שנמצאת בשלב התאוששות מפגיעת אסטרואיד קשה בפלנטה אֶרְץ'. הוא מתיידד עם השורדים, ובעיקר עם פרופ' גיאם ומקורביה של דוריאז'. דוריאז' ממשיכה בהפלגותיה לחלל הרחוק ומשגרת משם כמוסות חלל שבהן דיווחים מפורטים על קורותיהם של החברה הלטאנית, ובהם בניו ובנותיו ורעייתו של קרונוס. הם מבקשים ממנו לפענח את הכמוסות ולהעלות על הכתב - כדוח - את הכתוב בכמוסות. הכתוב הוא בשפתו של קרונוס. במהלך האמון שנוצר בינו לבין פרופ' גיאם ושאר חברי המועצה הגדולה באֶרְץ', הוא מקבל על עצמו לפתוח ולתרגם את הכמוסות לשפתם העכשווית של תושבי אֶרְץ'.

הנושא העיקרי המטריד את שורדי האסון באֶרְץ' הוא מוצאם: מהיכן באו או מאיזה מין קדום יותר הם התפתחו. קרונוס נרתם למשימה, אבל הכמוסות, שחושפות ציוויליזציה שהולכת ומתפתחת מייצורים שנוצרו מהחומר הגנטי של בני לטאן, אינן מספקות את סוף הסיפור.

הערות העורך 1
מנבכי הזיכרון

הרבט עמד על כך, שכמה מן ההכרעות הסופיות יתקבלו כל עוד הם בנפאן, ושאלה יתקבלו באספה סגורה בחללית אולימפוס. כאשר לדעתו הצטרפו גם רהיה וטפאן, החליטה גם היריאה לתמוך בכך, והאדס הצטרף אליהם לאחר כמה היסוסים. סיאונון קיבל את דעתם. "אלה החיים שלכם. כל אחד מחליט על חייו", אמר בשקט.

חללית האולימפוס קיבלה רשמית את שמה באותה אספה. היא נקראה אולימפוס על שם הגזרה המרוחקת ביקומנו, שאליה טרם הגענו, אבל התייחסנו אליה כאל "משאת נפש" להתנחלויות בחלל. למתן השם הזה לחללית הייתה משמעות סימבולית, כאילו אמרו "הגשמנו את משאת הנפש", כך הסביר לי הרבט את כוונתם של נותני השם, שעשו זאת לפני שצירפו אותו, את הרבט, לחבורה. הוא ידע על כך מפני ששאל. הרבט תמיד שאל, והם השיבו לו, כי הרבט הוא כזה שמקבל תשובות, למרות שהיה רחוק מהנופך המיסטי שליווה את הענקת השם הזה. "משאת נפש" - עוד נראה, אמרתי לו.

האולם המרכזי באולימפוס עוצב בקפידה, כך שיוכל לקלוט בנוחות את כל מי שאמורים להפליג, ועם זאת לא יהיו בו חללים בלתי מנוצלים. דופנות האולם, כמו גם כמה מן הקירות התומכים, היו עשויים חומרים שקופים, מה שהקנה למקום תחושת מרחב גדולה מזו שהייתה לו באמת. בתוך החלל הכללי, בעל צורת הבועה הפחוסה, מוקם האולם המרכזי במפלס הכסוף, בקרבת הירכתיים. את עצי האיבסוריה התאימו לגידול פנימי וטמנו אותם בשני אגנים שהונחו בנקודות מרכזיות באולם, משם המשיכו להפיץ את הניחוח המשכר גם מעבר לפתחים. במהלך הדיון הסוער הגיעו הדברים לידי כך, שנאלצו להפעיל את סופחני הריחות, וכשזה לא פתר את הבעיה, גררו את האגנים הניידים אל המשתלה, למפלס הירוק.

כל הליטונים, וכמה מנציגי הנימפונים, הצטופפו על הדרגשים המובנים בתוך הרצפה החלקלקה והורמו בלחיצת כפתור למצבים של התכנסויות רבות משתתפים. בין הנימפות נמצאו דמויות מלטאן וגם כמה מנפאן, שביקשו להצטרף להפלגה. הן הורשו להיות בצוות רק לאחר שעמדו בבדיקות מדוקדקות, דומות לאלה שעברו הליטונים, אך תואמות את נתוניהן המיוחדים.

הרבט הסביר, שההפלגה מעתה והלאה אינה מאפשרת דרך חזרה, ומי שרוצה להישאר בנפאן, חופשי לעשות כן: "על פי כל החישובים", אמר. "נפאן נמצאת בטווח בטוח ממפגש השחורים. הנימפונים הביעו נכונות לארח כאן כל ליטון שירצה. כולנו מכירים את מזגם הטוב, ואין לי צל של ספק שהם יקבלו את כולנו בדרכם המלבבת. לכן האופציה הזאת פתוחה בפני כל מי שיש לו צל של ספק באשר לבטיחותה של ההרפתקה שלפנינו".

רהיה עלתה להסביר את הקשיים. מבחינתה ההפלגה אל מעבר לשמונה הגזרות היא הרפתקה לעצמה, אבל ספק אם הדבר הזה לבדו שווה את המאמץ. "אנחנו הולכים לבצע על עצמנו ניסוי, שעד כה לא נוסה", אמרה. "אנחנו הולכים לקרוא תיגר על קוטו, כחור שחור. על פי התוכנית, האולימפוס שלנו תשיק במכוון לגבול אופק האירועים שלו בתאוצת־על ובזווית ההיפלטות שחישבנו, ובעוצמה שתגרום להיווצרות שכבה של קרינת סיאו, שתעטוף את האולימפוס. שכבה זו תלווה אותנו במסענו בחלל והיא גם תגן עלינו". הדיבור של רהיה היה יבש, ולמרות זאת כולם היו מרותקים וקשובים. מה יש בה, בליטונית הקטנה הזו, שמסוגלת לרתק כל כך. כבן זוגה לחיים במשך שנים רבות וכאבי ילדיה הייתי אמור לדעת, אבל אני לא. "על פי חישובינו", המשיכה. "האולימפוס תימצא בסביבת הקרינה הסיאונית זמן מספיק לביצוע הרה־ארגון המולקולרי שבה ובכל תכולתה. וזה כולל גם אותנו. דבר זה יבטיח לנו עמידות חיים גבוהה למשך זמן בלתי מוגבל.

שני נתונים חשובים נותרים בגדר אי־ודאות: האחד, מהותו של הזמן, שבו ניתקל בהמשך, ואופי החומרים והחלל שבהם ועימם נידרש לחיות. הדבר השני הוא רמת המודעות שתהיה לנו בהבזק הזמן שבו נחלוף על פני גבול המשיכה של קוטו. וכאן הבעייתיות: איננו יודעים מה תהיה רמת השליטה שלנו על האולימפוס באותו הבזק־זמן. לכן תוּכנת הכול מראש, והאולימפוס תבצע את התמרון באופן עצמאי לגמרי ובלתי תלוי בנו או במצבנו. לעומת סיכונים אלה חשוב לציין את היתרון הוודאי שיצמח לנו מן התמרון: הוא יעשיר אותנו בכוחות פיזיים ואחרים, כוחות בלתי נדלים, שיאפשרו לנו לחפש אחר הטוב בעולמות האפשריים".

בליסה ביקשה לדעת מה יבטיח אותם מטעות בניווט או מתאונה. התשובה שרהיה יכלה לספק הייתה, שהכול מתוכנת בהתאם למה שנבדק על ידי כל מי שיש לו ידע בנושא. הרבט הבהיר, "שהבלתי ידוע, שיכול לגרום לתאונה, עדיין קיים. ההפלגה הבאה באולימפוס, שלא כמו זו מלטאן לנפאן, היא בהחלט בתחום אי־הוודאות. אנחנו נכנסים להרפתקה שיש בה הרבה מן ההימור של להיות או לא להיות. לכן עמדנו על כך, סיאונון ואני, שכל אחד מאיתנו יוכל להציג כל שאלה שירצה ויקבל החלטה משלו".

ברינדאן ביקש לומר משהו. הוא אומנם דיבר אל כולם, אבל מבטו הופנה כל הזמן אל סיאונון: "כולם מציגים שאלות מאוד נכונות הנוגעות למכשלות. כמי שעסק בבניית האולימפוס וקודם לכן נטל חלק בתכנונה, אני מכיר את השאלות הללו. הן הציקו לי. כל שאני מבקש זה לחלוק איתכם את המסקנות שאליהן הגעתי לאחר קבלת התשובות". ברינדאן פרש בפני החבורה את האתגר הגדול של חדירה לעולמות בלתי ידועים ולעמידה בתווך של כוחות נעלמים, לעומת האופציה של הישארות בנפאן ולחיות את החיים הנינוחים והבטוחים. "כולם מספרים לי שנפאן בטוח מפני המפץ. הרשו לי להישאר עם הספק השיטתי שלי. אבל בואו לא נדלג על העיקר: אין לי צל של ספק בכך שמפגש השחורים קרוב מאוד. אלא שמשום גודלם המשתנה, ומהירות וכיוון השיוט המשתנה והתזזיתי של דרויה, לא יכולתי לקבל עד כה תשובה חד משמעית באשר לנפאן. רהיה מבטיחה שהכול יהיה פה בסדר. עם כל הערכתי לה, לא לתשובה ברמה הזו אני מצפה ממנה. אבל גם אם כן, אני מעדיף את ההפלגה. הליטון מעולם לא נרתע מחתירה אל הלא נודע. מה שקרה לנו במשך הדורות האחרונים, זה ניוון. מרוב טוב איבדנו משהו. משהו חיוני, שתרם למין הליטוני להתפתח אל רמות, שמינים תבוניים אחרים בשמונה הגזרות לא הצליחו אפילו לגעת בהן. אני לא יודע איך לקרוא למשהו הזה. אולי סקרנות, אולי תעוזה. אולי הרפתקנות. קרוב לוודאי שהכול ביחד, מתובל בעוד. מה שברור לי, זה שהנוכחים כאן מהווים הוכחה, שלא כל הליטונים איבדו את הדחף הזה, ושיש גם כמה מבנות עם הנימפונים שנדבקו בו. מכל כיוון שנבקש להתייחס אל מה שעומד לפנינו, מבחינתי, ההפלגה הלאה עדיפה על ההשתקעות בנפאן, שכל מה שהוא יכול להציע לליטון, זה חיים טובים והמשך הניוון".

רהיה הגיבה מהר לאתגר. "ברינדאן צודק", קראה ממקום מושבה. "חסכתי מכם את הפרטים הנוגעים לנפאן. אומנם אני עדיין טוענת שנפאן לא נכללת בטווח הספיחה של קוטו או דרויה או מה שיווצר במפגש הטנגו ביניהם. זה אינו אומר שנפאן לא יושפע כלל. אני מודה, ניסיונותיי לבחון את היקף ההשפעה ומהותה לא צלחו ביותר. מספר הגורמים הנעלמים הוא כה גדול, שחבל היה להשקיע זמן ומשאבים, משום שלתשובות משמעותיות לא הייתי מגיעה בלאו הכי. טרחתי לבחון את גבול הבטיחות. אני יכולה לומר במידה מרבית של ביטחון, כי נפאן נמצא מחוץ לטווח סיכון של כוחות הדף או ספיחה. אין לי כל אפשרות להבטיח דבר באשר להשפעות קרינה עתידיות. אבל זו אי־הבטחה שאיני יכולה לתת גם באשר לאתרים הבלתי ידועים שאליהם תגיע האולימפוס".

"האם יש רמת סבירות כלשהי, שאנחנו נישאר אותם אנחנו גם לאחר ההשריה של האולימפוס בסביבת קרינת סיאו מאסיבית?" שאלה טריאניי.

בהילוכה הגמיש והבוטח עלתה היריאה על הבימה הקטנה. "אני מבינה שזו שאלה המוצגת לי. אני מודה: אין לי תשובה. אבל יש לי תשובה לשאלה שלא נשאלה. והתשובה היא: את, טריאניי. כן, כן. את דוגמה כל כך טובה לכך, שהליטון יתרונו בכך שהוא משתנה. לא רק משתנה, אלא משתפר. כל שלמדנו עד כה על השפעת ההשריה של חומר חי בקרינת סיאו מלמד, שחומר זה משפר את עצמו. כדי לדייק עליי לציין, שסיאונון ואני ניסינו את הקרינה על עצמנו בדרכים שונות לפני שחשפנו אתכם לקרינה, ובדקנו זאת על יצורים אחרים. התוצאה הייתה חד משמעית: החומרים לא שונו מהותית, אבל נותבו אל מיטבם. אל פסגת מיטבם".

טריאניי נעמדה, כשסומק בלחייה, אך קולה היה בוטח כששבה לבקש את רשות הדיבור. "כל זה נכון ברמות קרינה נמוכות. אין לך כל ממצאים לגבי רמות קרינה גבוהות. יתר על כן, אין לך שום נתונים לגבי אופייה של קרינת סיאו או השינויים שהיא יכולה לחולל בסביבה של כוחות־על מן הסוג שבו ניתקל בטווח ההיפלטות, שלא לדבר על סביבות לא נודעות אחרות". רהיה השיבה לה ממקומה, כי אלה הן חלק מהבעיות באותו טווח של אי־הוודאות.

בהצבעה הסופית החליטו כל הליטונים, מלבדי, להצטרף להפלגה. הנימפות ביקשו רשות לאפשר לעוד כמה מחברותיהן להצטרף וציינו, שהיו רוצות שגם נימפונים יהיו בין הנוטשים. הן קיבלו עליהן, שההסכמה הסופית תינתן בידי היריאה ורהיה, כפוף לבדיקות העמידות. מאחר שמספר המפליגים הוגבל ל־10,350 נותרו רק 2,567,5 מקומות. טרי הצטרפה. קרו העדיפה להישאר בנפאן. מבין המצטרפים היו 836 נימפות וכמספר הזה נימפונים.

אני לא נפרדתי מאף אחד. פשוט ירדתי מהאולימפוס, בכניסה הראשית. הגעתי רגלית למעון הקטן שהקצו לי הנימפונים האדיבים, וידעתי שאני מתחיל פרק חדש בחיי. לא ידעתי אם אני מתרגש. כנראה שכן, בדרכי: הלכתי לישון.

קרונוס טיטאן - עורך

פרק 1
שיגוּעי הסיאו

לכל הליטונים והנימפונים הבוגרים באולימפוס היו תפקידים מוגדרים. הללו לא גזלו זמן רב, והם הרבו לבלות באולם הכושר הקטן. לעיתים קרובות נאלצו המבקשים להשתמש במתקני האולם להמתין לתורם זמן ממושך. היו שהתגעגעו לשחייה בבריכה או באגם, בעיקר הנימפות, אבל הן פיצו עצמן באירועי המחול שארגנו, בהם לא הניחו לליטונים לבלות כמתבוננים בלבד, וממש אילצו אותם להצטרף אליהן למחולות.

אף אחד לא דיבר על הרגע המכריע, שבו תיכנס האולימפוס להילוך האוטומטי המתוכנת, כשתחדור לאזור גבול המשיכה של דרויה. מי שהיו אמורים לפקח על המהלך האוטומטי היו רהיה, סיאונון וטפאן. היריאה וצוותה פיקחו על ויסות הסביבה באגף בעלי החיים במפלס האדום ודמטר הופקדה על האזור הירוק.

נותרו כמה שעות עד לרגע הקובע של התקרבות לאופק האירועים של דרויה. האולימפוס, שקודם געשה־רחשה פעילויות וקולות, קלטה פחות ופחות אנרגיות מסוג זה. היו כאלה שעוד הילכו פה ושם, מצורך תכליתי כלשהו או כדי לרפות מתחים. אבל הקולות הלכו ודממו.

***

דוחות התרשים נראו מוזרים, להוציא שני פסים דקיקים, מעוקלים קמעה. היו אלה פסי הסימון הגרפיים להבזק זמן היפלטות האולימפוס מחלל שמונה הגזרות אל יקום בלתי נודע.

הנתונים הצביעו על שכבה של קרינת סיאו, שעטפה את האולימפוס ונלוותה אליה בתנועתה. עובי השכבה הוערך, על פי המדידות, בכשמונים קילומטרים.

צוות המיפוי, בראשותו של דראון, החל במלאכת המיקום של האולימפוס ביקום החדש, מייד לאחר העברתה של החללית ממצב דילוג למצב שיוט. החיישנים הוצבו במקומם. הפקודה הראשונה שניתנה להם הייתה: מים. רהיה הסכימה עם הרבט, שאיתור קרינות נמוכות אינו מספיק. מציאת מים תצביע ממילא על השילוב הנכון של נתונים. אלא שלשם מציאת מים היה עליהם להתקרב מאוד למקורם, בעוד שאיתור אנרגיות אִפשר אבחון ממרחקים. "אני מציע", אמר הרבט. "שנשלב פעולה של שני סוגי החיישנים, יחד עם סריקה נינוחה של מפת היקום החדש. בואו נרשה לעצמנו גם קצת הרפתקנות, קצת הפתעות".

רהיה הביטה בו בוהה. זה לא היה הרבט המקצוען, הממושמע, המתוכנן להפליא, שתמיד הקדים מחשבה לעשייה. זה היה הרבט שנהנה לשחק, כמו ילד שמתלהב ברצינות תהומית מצעצוע חדש. "האולימפוס - צעצוע?" תהתה לעצמה. פתאום, כשכל המתח מאחוריה, כשהדילוג ליקום הלא ידוע כבר מאחוריהם והכול צלח כמתוכנן, חשה פתאום פרפרים חדשים בעומק הבטן. איך לא הבחינה בו, בהרבט, עד כה?

***

האולימפוס לא אכזבה. היא תפקדה כפי שתוכננה, להוציא מדידות הזמן. היא תוכנתה למדוד הבזקי דילוג וזמני שיוט, על פי נתוני שמונה הגזרות. כאשר בא סיאונון לקבל את נתוני הזמן לצורך המיפוי ביקום החדש, התברר לו שהאולימפוס משבשת נתונים. הוא שב אל נתוני ההבזקים במצב דילוג בזמן. הללו נתנו ממצאים על פי הקוד המתוכנת, ללא שיבוש כלשהו. כאשר חזר שוב אל ממצאי זמן־שיוט, הצג התמרח בסימנים בלתי ברורים. הוא קרא להרבט ולטפאן. סיאונון תלה את תקוותו בטפאן, שיצליח גם הפעם לפענח את מה שלו עצמו נראה כדייסה אקראית של סימוני מחשב.

"זה בכלל לא דומה לסבך שקיבלנו מה־120", אמר טפאן.

נתוני הזמן היו דרושים כדי לוודא שלא יבצעו סיבובי סרק בחלל. במרחבים החדשים, כאשר ממד הזמן בלתי מדיד, הם מצאו עצמם חסרי אונים.

טפאן ביקש שיניחוהו לבדו לזמן מה. אחר כך ביקש שהיריאה תצטרף אליו. "למה דווקא היריאה?" תמה סיאונון. "כי בעבר ביצענו פרויקט משותף שהיו בו סימנים דומים", ענה טפאן בקוצר רוח. קולו היה החלטי ונמרץ, כפי שלא שמעו אותו קודם לכן. כשבאה, ביקש שיניחו להם לבדם. היריאה חשה בעוצמת הזרמים. והפעם זה לא התחיל מחיבוק וחיוך. זה התחיל מה"סוף". הוא חדר אליה בגניחה מאופקת והיא ינקה אותו אליה בשקיקה. ואחרי השחרור הראשון בא החיבוק, והמבט הישיר לתוך העיניים, והצורך הבלתי נשלט של שניהם לגעת עוד ועוד. "אני אסיר תודה לסיאו", לחש לה טפאן כשהוא מלקק את תנוך אוזנה. "בוא אליי. עוד", לחשה לו בחזרה.

כשטפאן הסכים, לבסוף, שהאחרים ייכנסו לתא, כבר ישבו הוא והיריאה נינוחים ומחייכים. "יש צורך ביצירת סקאלת זמן חדשה, תואמת לחלל שבו אנחנו משייטים. היריאה ואני בדקנו זאת מכמה בחינות, והגענו שוב ושוב לאותה מסקנה: כאן אין זמן שיוט אחיד. עלינו לבצע תחשיב נפרד לכל גזרה שבה נִמָצֵא. אני כמעט בטוח שנמצא יותר ממערכת אחת הדומה לשמונה הגזרות שלנו. ייתכן שגם הקרינות במערכות אלה שונות זו מזו. לכן ניאלץ לבצע תחשיבי זמן נפרדים לכל מערכת, וכן לארגן מסגרת שתאפשר לנו לקבוע בתוכה את מידות הזמן הסובייקטיבי שלנו בתוך האולימפוס".

היריאה הביטה בו בתמיהה. מתי הספיק לחשוב על כל זה, תהתה. ושוב שמעה את טפאן מציע לבצע את החישובים הללו, בתנאי שיניחו לו ולהיריאה לבדם. היא הגניבה מבט לסיאונון. הוא עדיין לא קלט. לליבה התגנב הרהור, שאולי זה בכלל לא מפריע לו. היא לא מצאה כוחות לומר משהו כנגד הצעתו של טפאן. כולם נטשו. הזרמים השתלטו עליהם. "זאת הקרינה שעושה לנו את זה", אמרה לטפאן.

"אני יודע, ואני מברך על הקרינה".

היא ידעה היטב שהם מגיבים לקרינה כמכורים. "אני רוצה אותך עוד ועוד ועוד, האם אין לזה סוף?" שאלה.

"כנראה שלא", אמר, כשהוא לוקח את ידה ומניח אותה עדינות בין רגליו. אברו תפח בין אצבעותיה והזדקר אל על. "הוא שר לך שיר תהילה".

בהפוגה הנוספת שאלה, "שמת לב שאנחנו לא מתעייפים?"

"שמתי לב שהפתרון לבעיית תחשיבי הזמן מסתמן במוחי, כאילו זה עובד מעצמו, בעוד אנחנו מתהוללים. אז בואי ניתן לו לעבוד מעצמו". הוא שב וחיבק אותה, ולא חש בשום מערכת זמן החולפת לה מעצמה. "הזמן לא רלוונטי", המהם בלחש.

אבל בינה לבינה היריאה הודתה, כי השתלטותה של הייצריות היתרה עלולה לשתק אותם מכל פעילות חיונית, דבר שיכול להכניס אותם למסלול נדידה אינסופי או לסכן אותם בתאונה. בהפוגה הקרובה, החליטה, היא תימלט הישר לרהיה. מה שבטוח - בטוח.

היא מצאה את אימה בפרוזדור, ולא התפלאה לשמוע שגם היא הגתה אותו רעיון: "כולנו חושבים שיש לבצע הפרדה מיידית בין חללים חשופים לסיאו לבין חללים נקיים מסיאו", אמרה. היריאה הסכימה. "יש לחשוב על חלוקה מחדש של הנוכחות בתוך חללים, כאשר התקשורת הנדרשת ביניהם תיעשה בכתב או בקשר קול, ללא כל חשיפה ויזואלית או מגע חושי", פסקה רהיה.

אבל היראה רצתה שקרינת סיאו לא תחדור לתוך שום חלל שהוא בתוך האולימפוס. "לא צריך לעסוק עכשיו בבידוד חללים. צריך לעצור את הדליפה, אם הייתה כאן דליפה", אמרה היריאה.

מפת המגורים לא נמצאה בפרוזדור. כדי להגיע אליה היה עליהן לעבור לאגף האפסון במפלס הסגול, אחד מהשישה באולימפוס. בדרך לשם הורתה רהיה בכריזה המרכזית כי כל מי שנמצא בקרבת מרכז הבקרה מתבקש לפנות את המקום. היא והיריאה פחדו מהשפעה חוזרת של הקרינה, במקרה שייתקלו בליטונים. כשמצאו עצמן באזור המחסנים, חשו שתיהן ברגיעה. הן שהו בחלל גדול, יחסית, ומבודד היטב מסביבתו וגם מבודד מהקרינה.

"את עברת כבר את ההשפעה של השריית הקרינה, נכון?" שאלה רהיה. היריאה נזכרה במה שקרה בתא המבודד, כאשר הייתה נתונה כולה להשפעת הגושים. היא לא ידעה מה רהיה יודעת על כך, ולכן לא חשה בנוח להיכנס לפרטים. רהיה הבינה את שתיקתה, וחייכה רכות. "סיאונון סיפר לי, כשראה מה קורה לי בקרבתו של הרבט. הוא הבחין שהשתבשתי, למרות שבפועל לא קרה כלום".

היריאה התקשתה להבין. "למה לא קרה כלום?"

רהיה משכה כתפיים. "לא יודעת. הרבט לא השתבש, כנראה. השליטה העצמית שלו כנראה עשתה אותו עמיד לקרינת סיאו", אמרה בבדיחות הדעת.

היריאה העירה, שהשפעת הקרינה אינה דומה כלל לזו של מי סם הניחוח. "סיאו אינה רק משחררת מעצורים. כלומר היא עושה גם את זה, אבל גם הרבה יותר. אני חוששת מאוד שיש לה השפעה רחבת טווח. אבל נכון שאם יוצאים מטווח הקרינה הישירה, המצב חוזר לקדמותו. גם ניתוק קשר הראייה תורם להפסקת תחושת הזרמים. אלא מה, הכול נותר ברמות מתח גבוהות יותר בהשוואה למה שהיה קודם".

"אם זה כך", העירה רהיה. "אני חושבת שבשלב הבא ניאלץ למצוא פלנטה כלשהי שעליה נוכל לנחות, כדי לצאת מהשפעת קרינת הסיאו שעוטפת את האולימפוס, זו שמשבשת את התפקוד של כולנו. את האולימפוס עלינו לשמר בחיבוק הקרינה כדי שתספק לנו את יתרונותיה כשאנחנו נרצה".

ההחלטה האופרטיבית של רהיה והיריאה הייתה למצוא את סיאונון או את האדס ולבקש מהם שיארגנו את פנים האולימפוס מחדש, עם חללים אטומים לקרינה, ואם מדובר בדליפה - שיאתרו את מקורה ויאטמו אותה. "טפאן לא יתאים למשימה, הרהרה היריאה לעצמה, הוא נהנה מדי כדי שינקוף אצבע לשחרור ממנה". הן הלכו בבהילות לחפש את סיאונון והאדס. ואז רהיה נפרדה לפתע מבתה, פנתה הצידה ואמרה כלאחר יד "תמשיכי את. אני הולכת לחפש את אפרודיטה. היא באה איתנו, נכון? היא על האולימפוס או נותרה בנפאן?" אבל להיריאה לא היה למי להשיב. רהיה כבר לא הייתה בטווח שמיעה.

רהיה מיהרה למתחם דלוס. היא ידעה שתמצא שם את תיאה, האמונה עכשיו על הפעוטון.

הפעוטון שקק ציוצים וצווחות. פיונה, העטורה תלתלי זהב, הייתה הבוגרת בהם, זעטוטה בת ארבע, אומרת בקול מצווה להפייסטוס, שזה עתה ניסה להתחיל ללכת, לעמוד יציב ולהפסיק ליפול, ועל האחרים מנצחת באמצעות תנועות ידיים לכל הכיוונים. אתנה עמדה ליד הקיר והתבוננה בחיוך רב משמעי בכל המתרחש לידה, כאילו כל זה בא לשעשע אותה ולא בדיוק מצליח. אפולו וארטמיס הציקו זה לזה בכאילו, והרמס הפעוט עדיין זחל על גחונו, אבל השתעשע בניסיונות חוזרים ונשנים לקום על רגליו, וכשכשל מצא שזה מצחיק והתאמץ מאוד להשמיע צחקוקים. "פיונה, תלכי לטפל בדיוניסוס המסכן", אמרה לה תיאה, "הוא הכי צריך אותך". ואז התפנתה לרהיה. תיאה לא ידעה איפה אפשר למצוא את אפרודיטה, אבל הבטיחה לרהיה שזו עלתה לאולימפוס והמליצה לה לנסות לאתר את מיקומה במרכז הבקרה.

"מה שלום גיסתי המקסימה?" שאלה רהיה בלחש, תוך שהיא מחבקת בעדינות את כתפיה של אפרודיטה, שישבה בנינוחות בתא מבודד במסעדת הבוטיק החשוכה למחצה.

אפרודיטה סובבה את ראשה, והחזירה לרהיה חיוך משובב. "מתבטלת לי. וכי מה יש לעשות בכוך הזה?"

"צריכה נואשות את עצתך הטובה בעניין אינטימי שטרם נתקלתי בכזה בהיותנו בלטאן", אמרה רהיה בקול מתנגן, כשהיא מנסה לשוות לקולה נופך של מסכנות מעושה. אפרודיטה צחקה מעומק הבטן כששמעה מרהיה על קרינת הסיאו והשפעתה על הגברת החשק המיני. "מי שיש לו ליבידו נורמלי, לי למשל, לא צריך סיאו".

"ולמי שאין?" מיהרה רהיה להציג את הסוגיה.

"את רוצה את עצתי לגבי אימפוטנט מסוים או על הנושא באופן כללי? אין כאן אף אחד. אפשר לדבר חופשי", צחקקה אפרודיטה.

רהיה סיננה מבין שיניה "גם וגם" שורקני, ואז סיפרה את שעבר עליה. "תראי, אפרודיטה יקירתי, אחרי קרינת סיאו, בתוך קרינת סיאו, אנחנו מזמן בני בלי גיל, מבחינה פיזיולוגית. אבל הגיל הטעין אותנו בניסיון שהסיאו לא יכול לקחת מאיתנו. הקרינה גרמה לכל תא בגופנו לעבור מִחזור לאחור אל מצבנו בשיאו המלבלב, כולל הליבידו. ואז, כשאני וכל מי שסובב אותי, חוטף משב של קרינת סיאו בגלל דליפה או תקלה או טעות - היריאה מטפלת בזה עכשיו - אני מקבלת את הפרפרים של חיי בגלל מישהו שאני מכירה שנים, מדען דגול. והוא - כלום! מה? סיאו דיפרנציאלי רק בשבילי? עלה לי ממש במאמצים לא לחרוג מגבול ההתנהגות הנאותה. אבל תאמיני לי, זה היה קשה. אני לא מהנעלבות. אבל סיאו הוא כוח חיצוני. איך זה שאני מפרפרת והוא מחייך בנימוס אדיש?"

"אל תגידי לי שזה היה הרבט?" אפרודיטה חייכה, אבל המבט העצוב שהישירה לעבר רהיה היה כולו אמפתיה.

"איך ידעת?" שאלה רהיה.

אפרודיטה השתרעה בכורסה. "אנחנו בני בלי גיל? טוב. אספר לך בכל זאת בסגנון 'היה היה כשהיינו צעירים'. הוזמנתי לדיבייט באוניברסיטה, בפקולטה למדעים פלנטריים. הדיבייט נערך מול מרצה צעיר וכריזמטי בשם הרבט. לא סתם כריזמטי - מהמם. עמדנו שנינו מול קהל סטודנטים שוקק וסקרן, כי הנושא היה עבורם עסיסי במיוחד: מיניות על הסקאלה בין אפס לעשר. 'את בקצה העשר ואני על האפס המוחלט', התחיל הרבט בטון רך ומקסים, אבל מתריס. 'מי בכלל צריך מין, פרט לצורך להתרבות? ואפילו לצורך הזה יש אמצעים חלופיים. המין גוזל אנרגיה חיונית של המוח ומפריע לחשיבה. עכשיו תורך', אמר בחינניות מהממת, וחשבתי שאני רוצה לטרוף אותו". אפרודיטה נאנחה, ורהיה הבינה שחברתה לא רק זוכרת. היא נזכרת. היא מעלה מנבכי הזיכרון את החוויה על כל נימי תחושותיה. רהיה המתינה כשהיא מתבוננת באפרודיטה במבט שכולו אומר שהיא מבקשת להבין. ללמוד. לפענח. "לא תאמיני", אמרה אפרודיטה. "אבל כעסתי עליו. אינטלקטואלית - זעמתי. ואת יודעת שאני לא מאלה. אני לא זועמת ואני לא מנפנפת בחשיבה אינטלקטואלית. אבל הפעם ממש תקעתי לו, כך, כשאני מישירה מבט בפרצופו היפה: 'אתה פגום. אתה יצור חסר. כל הקריה פה מלאה בזכרים שנמשכים לנקבות, החל מזבובים, כלבים וציפורים, וכלה בפרופסורים מכובדים ועד למדענים פורצי דרך. כולם חווים מין, וזה גורם להם לפרוח כיצורים חיים ולא מפריע להם לכלום. אבל אתה אימפוטנט, כנראה, ומנסה לעשות מזה אידאולוגיה. זה לא עובד עליי. אתה חסר. אתה פגום. זה מה שאתה'. מה זה כעסתי. שכחתי את עצמי. הוא מעז למחוק את ישותי, היפיוף הזה, חשבתי. מה שהוציא אותי מהטראנס של הכעס היה הרעש הנורא של מחיאות הכפיים של הסטודנטים. הם השמיעו קריאות תמיכה בקולי קולות, רקעו ברגליהם, עלו לבמה ונשאו אותי על כפיים למעלה־למעלה. הרגשתי כמו בטקס עתיק שנחוג שם, בעיירות הקוטב, שזכור לי מביקוריי עם גאיה. זה מה שיש לי לספר לך".

אפרודיטה נשמה עמוקות. ניסתה להירגע. רהיה אחזה בכף ידה. ואז אפרודיטה נזכרה שביום למוחרת עשתה את מה שלא עשתה מעולם עד אז: היא התייעצה עם אֵרוֹס, בנה. כולם הכירו את ארוס כרופא המומחה לבעיות מין. אפרודיטה רצתה לדעת אם עֶמדה, כמו זו שהרבט הביע בדיבייט, יכולה להתבשל במוחו של ליטון גם מתוך אין אונות הנגרמת מבעיות פיזיולוגיות מולדות או כאלה שנגרמות ממחלות או תזונה. "או מפאלוס בגודל של דגדגן", העיר ארוס.

רהיה נותרה המומה. "ובזה הסתיים הדיבייט? איך הוא הגיב?"

אבל אפרודיטה משכה בכתפיה. "כבר לא הייתי שם, על הבמה. כל הצעירים הנלהבים לקחו אותי לקפטריה והמשיכו להתווכח בקולי קולות. אני המשכתי לכעוס בשקט. סתמתי את פי בלימונדה, והייתי המומה מהרעש".

"כך לא מנהלים דיבייט", אמרה רהיה.

"לא? איך מנהלים?" שאלה אפרודיטה, אבל ניכר בה שהאמינה שרהיה לא ממש התכוונה, ולכן גם השאלה שהיא שאלה היא לא ממש שאלה, אלא פלטה אמירה של דיבור לא מחייב. אבל רהיה התכוונה. ועוד איך התכוונה. הגיסות לא הרבו להיפגש, ואפרודיטה לא ידעה שרהיה לא אומרת דברים אלא אם כן היא מתכוונת להם. הן החליפו מבטים.

"דיבייט זה קרב רעיונות, כאשר הקרב הוא לא השלכת כריות בין אחיות בגיל הטיפש־עשרה בחדר השינה ובטח לא קרב של השלכת הכפשות על זה שלידך, אלא קרב של טיעונים. בקרב הזה לא תוקפים את הנוכח המתנגד. הוא לא נאשם, הוא מייצג צד בדיון. והרבט הציג עצמו כמייצג את האפס על הסקאלה, בעוד לך הוא נתן את המעמד של המייצגת את העשר. בהקשר הזה, של הייצוג, הרבט יכול היה לצטט אותך מילה במילה", הנהנה רהיה. "ולומר לך שאת, מרצונך החופשי, ויתרת על המוח החוקר את העולם ומסתפקת רק בחיי הגוף, ולכן, מהיבט זה, גם את חסרה. ואם היה רוצה להחריף, היה מוסיף שאת פגומה. אבל לא את אפרודיטה הוא 'תקף', אלא את המייצגת את ה־10 על הסקאלה. אנחנו, בקוד האתי שהחלנו על עצמנו בקריית המדע, לא פוגעים בזולת, גם לא במעמד הדיבייט. אבל הוא לא אמר כלום, את אומרת?"

"לא היה לו למי להגיד. הוא נשאר לבד על הבמה, אני אומרת לך. לא מבינה על מה את מדברת". אפרודיטה נאנחה. ואז, בגישתה המעשית, אמרה כלאחר יד: "את רוצה להקדיש לכך זמן - דברי עם ארוס. אני אפגיש ביניכם. תתייעצי איתו". אפרודיטה נראתה מאבדת עניין. רהיה קמה ללכת, הודתה לה על התובנות והבטיחה שעוד ייפגשו. "מתישהו", פלטה אפרודיטה ונפנפה לשלום.

***

את האולימפוס החליטו שלא להנחית. החללית תשמש כקונכיית סיאו, להטענת הליטונים בכוחות הלבלוב, כפי שהחליטו לקרוא להם. יחד עם זאת היה חשוב שהתווך של החללית יהיה נקי מקרינת סיאו, שעטפה את החללית מבחוץ בלפיתה איתנה. עדיין לא היה ברור באיזה קצב תתפזר קרינת המעטפת של האולימפוס בתנאים של אטמוספרה כזו או אחרת. לפי הנתונים שהיו בידיהם, גם לא יכלו לדעת לבטח את קצב התפזרות הקרינה בתנאי הריק בחלל. דבר אחד ידעו לבטח: קרינת סיאו נוצרה סביב לאולימפוס בשביב הזמן שבו נפלטו מגבול אופק האירועים של דרויה. אלא שבתוך מערבולת כוחות־העל שבה היו נתונים אחר כך, החלה שכבת הקרינה להצטמק. כשהחלו בחידוש המדידות התכווצה שכבת קרינת הסיאו העוטפת את האולימפוס למעטפת גבישית, שהזכירה את הגושים הזוהרים. צילומי הרצף שביצעה האולימפוס על שכבה זו נתנו בידיהם הוכחות לתהליך הזה. עוד יכלו לראות, כי לאחר הבזק הדילוג חלה התפשטות של המעטפת והחל מעבר הדרגתי, אבל מהיר, ממצב גבישי לקרינתי. קרינת סיאו התפשטה שוב אבל רק עד למרחק של קילומטר, בערך. הקרינה הייתה דחוסה בקרבת האולימפוס והלכה ונידלדלה ככל שהתרחקה ממנה. דבר זה יכול היה להצביע על תהליך התפוגגות, אבל לא זה היה הדבר שממנו חששו. סיאונון והאדס דאגו לנושא זה מראש. האדס בנה מחולל סיאו, שיוכל לפעול כאשר ינחתו, אם יהיה צורך בהשלמת קרינה להבטחת המשך החיים ליצורים ולצמחים. המחולל צריך היה להיטמן במעמקים כדי להבטיח כוחות עומס מספיקים. לשם כך נזקקו למעמקים של פלנטה מתאימה, שאותה טרם מצאו.

מה שהדאיג אותם יותר מכול היה השיטוט הנמשך וחסר התכלית בחלל.

"כמה עוד עלינו להשלים במיפוי?" שאל סיאונון את הרבט, אבל זה משך בכתפיו והציע לברר אצל טפאן. צוות המיפוי, שאליו צורף טפאן, רחש פעלתנות. בתא סמוך לידם עבדו האדס וגיאון, כשהם בקשר עם בליסה, שעבדה בתא נפרד. סיאונון והרבט חלקו את התא עם האדס וגיאון, אך עבדו כצוות נפרד. הצורך בהתייעצות מתמדת הכתיב להם הצטופפות באותו תא, אבל כל עוד הם היו טרודים בעבודה, הדבר לא הפריע להם.

לאחר כמה ניסיונות הציע טפאן לוותר בשלב זה על שילוב ערך הזמן במיפוי. לדעתו עדיף שערך זה ישולב מאוחר יותר, והערכים האחרים יתוקנו אחר כך בהתאם. הוא זכה לקהל של עיניים בוהות, שאותן לא יכול היה לראות בקשר הקולי. הדממה הציקה לו, והוא פלט "נו?" עצבני, שהגיע לאוזניהם כשריקה חורקנית ומרוטה. כשהבהירו לו את יחסם לקביעתו, הבהיר להם בטון בוטה, "אין לי מספיק נתונים ברורים. נכון יותר: יש לי בליל כזה של נתונים, שרק המיון שלהם יש בו יותר סיכויי הטעיה מאשר כל דבר אחר. נלך בדרך הפרימיטיבית העתיקה של בידוד מרכיב הזמן. אין לי ערך זמן אמין. זהו!"

התדהמה הייתה בעיקר בקרב אלה שהכירו את טפאן. עמית המחקר הצעיר והמבריק של סיאונון, שנחבא תמיד אל הכלים והסביר פנים, הפך לפתע ליצור נרגן ומחוספס. סיאונון לא נתן דעתו לכך. מבחינתו טפאן חש חסר אונים, ומטבע המצב שיהיה כעוס. היריאה האשימה בליבה את הזרמים הפועלים על ריק. הרבט חשש שהכוח שניתן בידי טפאן חושף את הפרצוף הנסתר של העלם. אבל אף אחד לא אמר מילה. זה לא היה הנושא החשוב.

הנתונים שהחלו לזרום אל הצוות אפשרו את תחילתה של עבודת המיפוי בתנאים של היעדר מרכיב הזמן. החל שלב האיור. המצב עורר אצלם צחוקים מבדרים. הם חשו כמו בילדותם המוקדמת, אבל לאט־לאט החלו ליהנות ממראה העיניים. הצגים של צוותי המיפוי התמלאו בתמונות מרנינות של גלקסיות וצבירי גלקסיות ציוריים, שהיו יפים בהרבה מתרשימי הנוסחאות. כל גזרה שתרשימה הושלם, רישומה הועבר לרהיה וטריאניי לבחינת קליטת האנרגיות. הרבט וסיאונון, שהיוו צוות אחד עם רהיה וטריאניי, נמצאו בקשר קולי פתוח ורציף עימן. היריאה, שישבה איתן בתא משותף, היוותה צוות נפרד. בינתיים לא היה לה מה לעשות. היא ידעה שהממצאים של צוותי בדיקת הקרינות הם שיספקו סימן לפלנטה פוטנציאלית לנחיתה. כשזה יגיע - גם העבודה שלה תגיע.

לבסוף הצליח טפאן לבנות מערכת זמן־אולימפוס, תואמת את זמן־לטאן. המִתאם לקח בחשבון את השפעות השיוט שלאחר הדילוג ואפשר לליטונים לחיות איתו בנוח. לאחר שהתקבלה הסכמה, איפס טפאן את כל שעוני החללית על פי היממה האולימפית החדשה. היעד הבא שלו היווה אתגר קשה בהרבה. הוא התעקש למצוא ערך־זמן שיוט, לאחר שהממצאים הראו כי זה שונה לחלוטין מהערך שנקבע לפני ההפלגה.

חסרת סבלנות, לאחר שעות ארוכות של חוסר מעש, ביקשה היריאה לצאת לשוטט בפרוזדורים. אי השקט הציק לה. כדי לאפשר לה זאת, היה לה צורך להבטיח שפנים האולימפוס נקי מהקרינה, שמקור דליפתה טרם אותר. אף אחד בקרבתה לא ידע לומר אם הם עדיין שרויים בקרינה ומה מקור הדליפה. צליל הקשר אותת. טפאן היה על הקו. הוא ביקש לדבר עם היריאה, אבל היא אותתה בראשה לסירוב. היא סימנה לרהיה לענות לשיחה, ובתנועות ידיים ביקשה שתשלח אליו את טריאניי. הנערה הסמיקה, והאודם העז שכיסה את פניה רק הִשווה להן לבלוב נעורים עז. היריאה השתאתה לרגע למראה פניה של טריאניי, וניסתה לדמיין אותה יחד עם טפאן, כשהקרינה טורפת להם את החושים. רהיה ענתה לטפאן קצרות, שהיא שולחת אליו את טריאניי, אלא אם כן יש לו התנגדות מנומקת לכך. לאחר רגע ארוך של דומיה הגיעה תשובתו היובשנית: "בסדר".

עם צאתה של טריאניי פרצו רהיה והיריאה בצחוק מתגלגל. "יש סימן ראשון שניתן להתגבר על אימת הסיאו. אפילו שמדובר רק בהתגברות במקצת", אמרה היריאה. "הבידוד מאפשר כל מיני דברים, אבל עדיין לא הכול. אני יוצאת לשוטט", הודיעה. היא רצתה את סיאונון, ולא ידעה כיצד להיתקל בו ללא ידיעתם המפקחת של האחרים. "מה אכפת לי? כולם יודעים עכשיו על השפעת הקרינה. גם לא אכפת לי אם ידעו עליי ועל סיאונון", חשבה, ולא יכלה לתת לעצמה תשובות, אבל ידעה שאכפת לה. יותר מדי שינויים. יותר מדי חוויות. העומס הרגשי הפעם לא היה מהסוג שחוותה בלטאן. הכול היה דחוס. "כן. זאת התשובה: לרדד את הדחיסות. לחזור למה שהיה פעם ולבנות מחדש - לאט. הרבה יותר לאט. ומה שהיה פעם זה סיאונון, בבית שלנו. וזה - אין". אבל סיאונון היה, וקרוב. אבל - איפה? מחשבותיה שוטטו כה וכה אל רעיונות כמו פגישה אקראית בפרוזדור עם האדס או פוסידון. היא נרגעה מעט כשנזכרה בדבריו של סיאונון על יחסיה עם היפליון או על יחסיו שלו עם מליה. "רק לא בבית", חזר והדגיש. ולהם אין עכשיו בית - "אז הכול פרוץ? הכול מותר?" היא השיבה לעצמה ש"לא". אבל חשוב מזה, החליטה, לאתר את מקור הדליפה ולדאוג לחסימה של דליפה אפשרית נוספת. להיחלץ מהאילוץ שמעטפת הסיאו יוצרת. "אני רוצה בחזרה את הרצון שלי! שלי!" קרא קול חזק במוחה. והתשובה שהדהדה בחזרה הייתה השאלה "מה קרה באמת?" זה נתן לה תחושה טובה להגיע לסיאונון ולהציג לו ולהאדס, וגם להרבט, את משימת חסימת הקרינה אל פנים האולימפוס כמטלת עבודה דחופה.

לפתע, בתוך השיעמום והרצון לזוז לאנשהו, היריאה חשבה שלדבר עם האדס על השפעת הראייה לעומת זו של הדיבור במצב שרייה בקרינת סיאו, הוא רעיון שיצדיק את גזילת הזמן של אחיה. היא נכנסה לתא המשותף ופנתה היישר להאדס. לא היה לה אכפת שהיא מפריעה. היא החליטה לבחון, ויהי־מה, את יכולתה להתגבר על הזרמים. היא ידעה לבטח שאלה יפעלו כלפי סיאונון. גם ידעה שקשר עין איתו רק יתרום להללו לפעול ביתר שאת על שניהם. לכן פנתה להאדס בשאלה ישירה: "איפה פוסידון?"

"בצוות המילואים. ממתין לאותות של הימצאות מים. בינתיים מתבטל". האדס ענה מבלי להעיף מבט לעברה. הוא ידע שהיא נכנסה לתאם בניגוד למוסכם.

"הבט בי!" קראה אליו בהתרסה. "אתה חש בזרמים?"

"אני עסוק מכדי להעמיד את עצמי במבחן", השיב.

היא סבה על עקביה והתבוננה אל סיאונון. היא הושיטה ידה אליו, ומשכה אותו לפרוזדור הריק.

משנרגעו מהיצף יצריהם הם ידעו שיש להם הפוגה של כמה דקות בלבד. היריאה הסבירה לו שהיא חייבת לדעת את עמדתו של האדס בנושא.

"זה לא חשוב עכשיו. תזכרי לברר איתו את העניין כשנמצא מקום נחיתה". סיאונון ניסה להרגיעה, אבל הזרמים סחפו את שניהם שוב לתוך המערבולת המינית. בהפוגה השנייה ידעו שניהם שעליהם לברוח, כל אחד לתאו. ועוד ידעו, שקרינת הסיאו משבשת להם את כל התוכניות. סיאונון הבטיח לה שאם תשב בשקט בתאה או עם רהיה, הוא יטפל באיתור מקור הקרינה ויפסיק אותה.

***

טפאן התבונן בטריאניי בעיניים בוהות. "זימנת אותי", אמרה, ושבה והסמיקה.

"אה. כן. בואי, שבי קרוב", לחש. הוא הבהיר לה שזה היה הרעיון של רהיה, "וזה היה רעיון נהדר", אמר כשהוא ממקד את מבטו אל החזה שלה. הוא הסביר לה שהוא מגיב "קשה" לקרינה. "אני לא יודע אם אני חושק בך או לא. לא תכעסי אם אעשה משהו לא ראוי?"

היא השיבה לו במבט עורג. "בוא ואספר לך קצת עליי. אני מילדי הקטבים שנבחרו על ידי רהיה וגדלתי שם, במרחקים, עד שהובאתי לקריית המחקר בלטאן. אתה בשלושה מחזורים מעליי. באותם תחומי מחקר. עקבתי אחריך. וזה בוטה להגיד, אבל אני מוקסמת ממך. ואגיד לך מראש: אני סולדת מההפקרות המינית של ההילולות. אני רוצה זוגיות כמו של הוריי. טוב להם ביחד מאז שהכירו. טוב להם איתנו, הילדים. יש לי עוד שבעה אחים ואחיות. כולם אומצו על ידי רהיה. כולנו כאן. ואני רוצה משפחה כמו שלי. הדוקה ואוהבת. זה מה שאני מציעה לך. אם מקובל עליך. אם לא - אשוב לרהיה".

טפאן ישב. המום. המהם לעצמו שגם לו הייתה משפחה. "נותרה בלטאן. הייתה ואיננה. רהיה בחרה רק אותי. ועכשיו, וכבר מזמן, אני מרגיש לבד־לבד. לא יכול להגיד שאני בודד. יש לי המון עיסוקים, המון עניין. אבל לבד. לא מתחבר. תוכלי לסבול אותי? כי הייתי מאוד רוצה לנסות את הדרך שלך". הוא השתתק. בהה בה.

היא התיישבה על ידו, אחזה בידו, לקחה אותה ונשקה לה. "זה מה שציפיתי לשמוע. אני מצפה לזה הרבה זמן. מין חלום כזה, עוד מלטאן. אתה יכול להגיד ש'שמתי עליך עין' עוד בקריית המחקר. אני לא מהחולמות בהקיץ. אבל לא נקטתי בצעד מעשי, מודה. אתה עשית את פריצת הדרך המדעית שלך, ואני לא. עדיין לא. אולי לעולם לא. כי כאן אין מדע. אבל - ניתן לזמן לחשל אותנו. מסכים?"

טפאן הרגיש שהוא מתגבר על הקרינה. הוא ידע שהיא חוללה בו פלאים. הוא חייך אליה, הנהן בראשו ונשק לה על לחיה. "תודה", לחש לה. ואז שאל בקול שטמן בחובו חרדה, "האם תסכימי שנקיים יחסים בפעם אחרת? זה לא שאני לא יכול. זה לא שאני לא רוצה. רוצה. מאוד. אבל אחרת. כמו שאמרת: כמו שהיה מקובל בכפרי הקוטב, שם, בלטאן. בואי נהיה קודם חברים. בלי הטירוף של הקרינה".

"בלי טירוף בכלל", הנהנה והחטיפה לו נשיקה כשכולה סמוקה מהתרגשות.

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי 44 ₪
מודפס 88 ₪
דיגיטלי 35 ₪
מודפס 103 ₪
דיגיטלי 37 ₪
מודפס 78 ₪
דיגיטלי 45 ₪
קינדל 45 ₪
מודפס 109 ₪
עוד ספרים של אוריון - הוצאה לאור
עוד ספרים של יפעת נבו
דיגיטלי 30 ₪
מודפס 60 ₪
דיגיטלי 30 ₪
מודפס 54 ₪
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il