עֵץ הָדָר בְּלֵב מִדְבָּר

הַסִּפּוּר מוּבָא מִנְּקֻדַּת מַבָּט יִחוּדִית וּמְקוֹרִית – נְקֻדַּת מַבָּטוֹ שֶׁל תַּפּוּז; מֵהַיָּמִים שֶׁבָּהֶם עֲדַיִן הָיָה גַּרְעִין, דֶּרֶךְ הַתְּקוּפָה שֶׁבָּהּ הָפַךְ לְנִצָּן רַךְ וְעַד הַיָּמִים שֶׁבָּהֶם הָיָה לְעֵץ הָדָר מְלַבְלֵב הַמְּסַפֵּק פֵּרוֹת עֲסִיסִיִּים וְצֵל לַחֲבֵרָיו.

הֵן הַשּׁוּעָל וְהֵן הַיְּעֵלָה מְלַמְּדִים אֶת גַּרְעִין הַתַּפּוּז עַל הַחַיִּים בַּמִּדְבָּר וּמַעֲשִׁירִים אֶת יְדִיעוֹתָיו. הַיְּלָדִים שֶׁיִּקְרְאוּ אֶת הַסִּפּוּר יִלְמְדוּ, כְּמוֹ עֵץ הַתַּפּוּז הַזָּר בַּמִּדְבָּר, עַל הַמִּדְבָּר וְעַל הַחַיִּים בּוֹ, וְכַמָּה חָשׁוּב לִשְׁמֹר עָלָיו וְעַל הַטֶּבַע שֶׁלָּנוּ.

כֵּיצַד הִתְגַּלְגֵּל אוֹתוֹ תַּפּוּז לְלֵב הַמִּדְבָּר? אֵיךְ שָׂרַד וְאַף הִצְלִיחַ לַהֲפֹךְ אֶת הַמִּדְבָּר לְבֵיתוֹ?

בְּעֶזְרַת הַסִּפּוּר, הַמִּשְׂחָק הַמְּלַוֶּה אוֹתוֹ וְהַדִּמְיוֹן תּוּכְלוּ לַחְווֹת יַחַד אִתּוֹ אֶת מַסָּעוֹ הַמֻּפְלָא וּלְהָבִין: כְּשֶׁיֵּשׁ אַהֲבָה וְעֶזְרָה, גַּם עֵץ תַּפּוּז יָכוֹל לְהַכּוֹת שֹׁרֶשׁ בַּמִּדְבָּר וְלִרְאוֹת בּוֹ אֶת בֵּיתוֹ.

אֲנִי עֵץ.

אֲנִי עֵץ הָדָר בְּלֵב מִדְבָּר.

כֻּלָּם פֹּה שִׂיחִים, קוֹצִים, שִׁטִּים וְאֵלוֹת,

וַאֲנִי בִּכְלָל עֵץ הָדָר.

אֵיךְ הִגַּעְתִּי לְכָאן, אַתֶּם בֶּטַח תּוֹהִים.

הָאֱמֶת הִיא שֶׁגַּם אֲנִי תּוֹהֶה לִפְעָמִים.

זֶהוּ סִפּוּר מְשַׁעְשֵׁעַ בֶּאֱמֶת, פֹּה כְּבָר כֻּלָּם מַכִּירִים.

הָיְתָה תְּקוּפָה שֶׁאֲפִלּוּ הַנְּמֵרִים הִכִּירוּ,

אֲבָל לֹא רָאִיתִי אוֹתָם כְּבָר הַרְבֵּה זְמַן.

הַכֹּל הִתְחִיל כְּשֶׁעוֹד הָיִיתִי רַק גַּרְעִין קָטָן,

בְּפֶסְטִיבַל הַקָּטִיף אֶצְלֵנוּ בַּפַּרְדֵּס.

חָגַגְנוּ יַחַד כָּל גַּרְעִין וְגַרְעִין, כָּל עֵץ וְעֵץ.

כֻּלָּם הָיוּ שָׁם, אֲפִלּוּ דּוֹד לִימוֹן הִגִּיעַ,

אַךְ כְּהֶרְגֵּלוֹ הֶחְמִיץ פָּנִים וְאָמַר,

“מְשַׁעֲמֵם, כָּל שָׁנָה אוֹתוֹ הַדָּבָר."

עוֹד לִפְנֵי שֶׁהִסְפִּיק לְסַיֵּם אֶת הַמִּשְׁפָּט,

שָׁמַעְתִּי אֶת שְׁזִיף, שֶׁכָּל הַיּוֹם רַק מִשְׁתַּזֵּף,

צוֹעֵק בְּבֶהָלָה: “זְהִירוּת! הַתֻּכִּי בָּא!"

הִרְגַּשְׁתִּי מַכָּה חֲזָקָה בַּצַּד שֶׁל הַקְּלִפָּה, וְנִתְלַשְׁתִּי מִן הָעֵץ.

הֵרַמְתִּי מַבָּט וְרָאִיתִי בִּמְטֻשְׁטָשׁ צִבְעֵי יָרֹק, צָהֹב, אֲפִלּוּ קְצָת וָרֹד,

וְאֶת הָאֲדָמָה מִתְרַחֶקֶת מִמֶּנִּי עוֹד וָעוֹד...

נִלְכַּדְתִּי בִּטְפָרָיו שֶׁל הַתֻּכִּי וְלֹא הִצְלַחְתִּי לְהִשְׁתַּחְרֵר.

וּוָאוּ!

מֵעוֹלָם לֹא רָאִיתִי אֶת הַפַּרְדֵּס שֶׁלָּנוּ מִלְּמַעְלָה,

שׁוּרוֹת-שׁוּרוֹת שֶׁל עֵצִים כֹּה מְטֻפָּחִים וְנָאִים,

יְרֻקִּים עִם פֵּרוֹת בְּכָל כָּךְ הַרְבֵּה צְבָעִים.

תְּחִלָּה הַכֹּל הָיָה יָרֹק,

חוּץ מִמָּה שֶׁהָיָה נִדְמֶה לִי כִּשְׁלוּלִית גְּדוֹלָה,

שֶׁצֶּבַע הַשָּׁמַיִם מִשְׁתַּקֵּף בָּהּ, יַחַד עִם אוֹרוֹת הָעִיר וְהֶהָרִים שֶׁסְּבִיבָהּ.

לֹא יָדַעְתִּי כַּמָּה זְמַן עָבַר, אַךְ פִּתְאוֹם הִשְׁתַּנָּה הַנּוֹף.

הִתְדַּלְדְּלָה הַצִּמְחִיָּה, וְאֶת מְקוֹמָהּ תָּפְסוּ הַצְּבָעִים חוּם, כָּתֹם וְצָהֹב,

שֶׁנִּרְאֶה כְּאִלּוּ נִמְשְׁכוּ עַד הָאֵינְסוֹף.

כָּל כָּךְ נֶהֱנֵיתִי מֵהַנּוֹף, שֶׁשָּׁכַחְתִּי לְפַחֵד.