שדים ומלאכים

"אם הייתה לכם אפשרות להרוג את האדם הכי רשע בעולם, הייתם עושים את זה?"

לוקאס מילר מאז ומתמיד היה ילד נורמלי, לפחות עד שקיבל בדרך מסתורית את היכולת לראות שדים ומלאכים. כעת, שני הצדדים מנסים לנצל אותו לטובתם והוא קרוע בין שני העולמות, מנסה להתמודד מול שדים מרובי ראשים, מלאכים מרובי כנפיים, ושאלה אחת.

"שדים ומלאכים" הוא סיפור מותח, סוחף ולעיתים מבעית שמשלב הרפתקאות, רומנטיקה, מוסר, וגיבורים מכל קצוות תבל.

השיעור הכי שנוא עליי בבית ספר הוא תנ"ך, שיעור כל-כך משעמם. זה כמו ללמוד היסטוריה, אבל על דברים שמישהו המציא, ואני גם לא בטוח שהוא היה פיכח כל הזמן הזה.

"לוקאס מילר!" צעקה גברת לוי, המורה שלי לתנ"ך. קמתי בפתאומיות. "תרצה לעשות הקדמה לכיתה לקראת השיעור של מחר על שבעת ימי הבריאה?" המשיכה ואמרה בחיוך. התחלתי למלמל הסבר כשסבסטיאן התערב, "סיפור נפלא על ההתחלה של הכל. 'בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ׃ וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל-פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם׃' בזמנו לא היה קיים דבר מלבד אלוהים, ולכן הוא החליט ליצור את העולם." סבסטיאן חייך אליי וראיתי את עיני הענבר שלו אומרות, "אני דואג לך". אני והוא חברים טובים עוד מהיום הראשון בתיכון. מאז שאני מכיר אותו תמיד הוא היה חכם ובטוח בעצמו ותמיד ידע לספק תשובות. גברת לוי התאכזבה מעט מכך שלא הצליחה להביך אותי בפני הכיתה ואמרה בנימוס, "נכון. תודה סבסטיאן, עכשיו —"

לפעמים סבסטיאן היה קצת יותר מדי בטוח בעצמו. הוא אף פעם לא ידע מתי לעצור, וגם לא הפעם. "אלוהים התחיל בליצור את המלאכים, משרתיו ועושי דברו של האל," קטע אותה והמשיך בנאום שלו, "הוא התייעץ עם יד ימינו — הלוא הוא המלאך הבכיר ביותר — על מה צריך ליצור, איפה ימוקמו הדברים ומה יהיו תפקידם. ביום הראשון הוא פקד על המלאכים ליצור אור, אז הם הציבו אש גדולה ונצחית שהאירה את הכאוס. ביום השני משכה תִיאַמַת את כל המים אליה, ובכך הפרידה בין השמיים למים." הוא נעמד והמשיך בהתלהבות בנאום שלו, "ביום השלישי משכו המלאכים מתוך המים את היבשה וזרעו בה צמחים מכל הסוגים. ביום הרביעי הם לקחו את האש ודחסו אותה לכדי כדור קטן, עד שנוצרה השמש, בזמן שהוא יצר את הירח ומיקם אותו בשמיים. את הלהבות הקטנות יותר כל מלאך דחס בכף ידו, וכך יצרו את הכוכבים. ביום החמישי הנדסו ועיצבו את החיות, מה כל אחת תאכל, איפה תגור, מה תהיה תוחלת החיים שלה... ביום השישי לקח אלוהים עפר ויצר את האדם." בסוף דבריו הוא התיישב, וגברת לוי אמרה, "תודה על הפרשנות הנרחבת, סבסטיאן. בכל מקרה —"

הפעם קטעה אותה אמה, הילדה הכי יפה וחכמה בכיתה, בעלת עיניים כחולות בהירות ושיער זהוב ארוך שקלוע לצמה, "שטויות, סבסטיאן. מלאכים? לא כתוב שום דבר על מלאכים ובטח לא כתוב כלום על 'יד ימינו' של אלוהים." שאר התלמידים בכיתה התחילו להתלחשש ביניהם לחשושי הסכמה עם אמה. גם אני הסתכלתי על סבסטיאן במבט מבולבל. היא עצרה לשניות אחדות והוסיפה, "מה זה בכלל השם הזה

שהמצאת?"

"תִיאַמַת," הוא הגה את השם באיטיות ובדיוק, "אלת הים במיתולוגיה הבבלית, היפה מכל האלים! במקרים מאוחרים יותר היא מתוארת בתור מפלצת תת-ימית שהובסה על ידי אל אחר. באמת, אמה, ציפיתי ממלכת הכיתה לדעת עובדות בסיסיות כאלה."

"אני לא יודעת מי הכריז עליי כמלכת הכיתה," היא השיבה בטון מזלזל, "אבל אני כן יודעת, כמו שכל ילד בגן יודע, שלמפלצות תת-ימיות מהמיתולוגיה הבבלית אין כל קשר לבריאת העולם בתורה." התלמידים האחרים פרצו בצחוק. סבסטיאן נעץ מבט נוקב באמה, העיניים שלו נצצו מרוב כעס והוא סינן מבין שיניו מה שאני משער שהיה קללה. גברת לוי חיכתה כמה שניות, כמו מוודאת שאף תלמיד אחר לא עומד להתפרץ לדבריה, בפעם השלישית, ואמרה, "יצירת מלאכים ושימוש בהם לבריאה היא אכן אחת הפרשנויות, וגם אחת שתוכלו להציג במבחן, אם כי היא איננה נפוצה. אני ממליצה לכם להשתמש בפרשנות הרווחת שעל פיה אלוהים יצר את הכל לבדו. בכל הנוגע למפלצות תת-ימיות, אני לא רוצה לקרוא שום דבר כזה במבחן, סבסטיאן." בשנייה שבה סיימה את המשפט נשמע הצלצול שבישר על סופו של השיעור. היא צעקה את שיעורי הבית אל חלל הכיתה, בזמן שכולנו ארזנו את הדברים בניסיון להתעלם ממנה.

מאוחר יותר באותו היום נפגשנו סבסטיאן, איתי, אדם ואני בבית של אדם.

את איתי ואדם אני מכיר מאז שאני זוכר את עצמי; איתי הוא המחושב וקר-הרוח שבחבורה, בוחן ומהרהר בהחלטות שלו דקות ארוכות לפני שמבצע אותן; ואדם הוא הפזיז שכל הזמן עושה שטויות ומותח גבולות, אבל מצליח לצאת מזה בזול עם עיני העגל החומות והגדולות שלו. ישבנו על הספה אצלו בסלון ושיחקנו במשחק יריות כשאיתי שאל כבדרך אגב, "אתם מגיעים למסיבת הבריכה של אמה בשבת?"

"מסיבת בריכה? בטח, למה לא," ענה סבסטיאן באדישות והמשיך ללחוץ על כפתורים בשלט.

"חשבתי שאתה לא סובל את אמה," אמרתי לו בזמן שיריתי לדמות של אדם בדיוק בראש.

אדם זרק את השלט בתסכול על הספה ואמר, "איך אפשר לשנוא מישהי כל-כך חמודה? כל-כך מתוקה? אתם יודעים שהיא מתנדבת ב'צער בעלי חיים'?" הוא התיישב על שולחן הקפה הנמוך שעליו הניח סבסטיאן את הרגליים. עצרתי את המשחק ופניתי לאדם, "היום שניהם התחילו להתווכח בשיעור תנ"ך על מפלצות ים בבליות. אם הייתה לו ההזדמנות הוא היה זורק עליה שולחן."

"וטוב שלא הייתה לי ההזדמנות, כי לגמרי הייתי עושה את זה," אמר סבסטיאן ברוגז והתיישב קרוב יותר לקצה הספה. אדם נעמד והכריז בטון אבירי, "אם רק תיגע בשערה מראשה, אקטול אותך ואת מפלצתך! בור מוג-לב!"

"אני לא מבין איך אתה מאוהב בה, היא כזאת מזויפת. אני מכיר אותה והיא לא מה שאתה חושב שהיא," אמר לאדם.

"כבר שנתיים וחצי שכל מה ששומעים ממך זה 'אמה שלי,' 'היא כזאת יפה,' 'היא כזאת מתוקה'," התערב איתי, הסיר את המשקפיים שלו והפנה אותם לכיוון אדם, "תהיה גבר פעם אחת ותזמין אותה לצאת."

סבסטיאן חייך חיוך זדוני, "בוא נעשה ככה, יש לך עד מסיבת הבריכה בשבת להשכיב אותה."

אדם הסמיק.

"אני אדאג להכל, אתה רק צריך להפסיק להיות נמושה ולאזור אומץ כבר," הוסיף סבסטיאן.

"סֶבּ, אתה לא חושב שזה קצת מוגזם? הילד קצת מאוהב, זה הכול," ניסיתי להרגיע את הרוחות.

"לא, לוק, איתי צודק. הוא צריך להפסיק להיות כזה רכרוכי. ושאני לא אתחיל לדבר עליך ועל יסמין, כבר ארבעה חודשים שאתם ביחד ועוד לא עשיתם כלום."

"היא ביקשה שניקח את הדברים לאט, ואני מכבד את הבקשה שלה," עניתי, נבוך. "בשבוע הבא יש לה יום הולדת והזמנתי לנו מקום במסעדה ממש יקרה... לא דיברנו על אמה בכלל?" הפניתי את השיחה בחזרה לנושא המקורי.

יסמין ואני התחלנו לצאת בתחילת החופש האחרון. אנחנו מכירים עוד מתחילת התיכון, אבל רק לפני ארבעה חודשים אזרתי מספיק אומץ כדי להזמין אותה לצאת. יש לה עיניים כחולות בהירות שאני יכול לבהות בהן שעות ושיער בלונדיני גלי וארוך שמגיע עד מותניה. יש לה קעקוע של כנפיים שמכסה את כל הגב שלה, עשרות נוצות נחות זו על זו, כל אחת מורכבת מעשרות קווים דקים; היא אומרת שהיא שאבה השראה מציורי המלאכים של תקופת הרנסנס. היא נמוכה ממני, אבל לא בהרבה, ככה שהיא בדיוק בגובה הנכון לחיבוק. והיא אוהבת חיות. והיא אוהבת ילדים. והיא אוהבת ספורט. בקיצור, אין לי דרך אחרת לתאר אותה חוץ ממושלמת.

אדם האדים אפילו יותר. איתי הרכיב את המשקפיים ואמר, "אתה באמת קצת מגזים, סבסטיאן. חוץ מזה, אני חושב שהוא רוצה להיות איתה קצת יותר מלילה."

"לא אמרתי שזה חייב להיות רק לילה אחד," הוא ענה בחיוך מרוצה, ואני זרקתי עליו את אחת מכריות הספה. אדם עמד וצעק, "הפכת את אפרודיטה שלי לשטן!"

"היא בהחלט אפרודיטה," גיחך סבסטיאן, "ובכל זאת השטן עדיף ממנה. הוא אומנם עטה פעם צורה של נחש, אבל אין לו אישיות של אחד."

"נכון, שכחתי שאתה מאוהב בשטן," ציין אדם בגלגול עיניים והצביע על הקעקוע שעל כתפו השמאלית של סבסטיאן. בקושי שמו לב לקעקוע, הדיו הייתה דהויה מאוד והוא כמעט נטמע לגמרי בעורו הכהה; הקעקוע הורכב ממשולש הפוך שצלעותיו נמשכו אחרי נקודות המפגש והסתלסלו כלפי מעלה, כך שקצוות האות v שצוירה, נחו בין שני החלקים המסולסלים. בנוסף שני קווים נמתחו מקודקודי הבסיס והסתיימו קצת מעל הקטע המסולסל המנוגד להם. סבסטיאן קרא לסימן הזה "החותם של לוציפר".

"אני לא מאוהב בשטן, אני פשוט מאמין בו ובעבודה שלו," אמר סבסטיאן בזמן שמשך את הרגל של אדם, מפיל אותו לרצפה. איתי ואני צחקנו. סבסטיאן נעמד מעל אדם והושיט לו יד, "אולי שלושה ימים הם באמת זמן קצר מדי בשביל אדם שלנו. אני אתן לך חודשיים למשימה, בתנאי שאתה יוצא מהמסיבה עם תאריך לדייט." אדם היסס במשך שניות אחדות ולבסוף לחצו השניים ידיים.