דף הבית > שקרים מחדר המיטות
שקרים מחדר המיטות
הוצאה: תכלת - הוצאה לאור
תאריך הוצאה: 07-2024
קטגוריה: מתח ופעולה
מספר עמודים: 416

שקרים מחדר המיטות

         
תקציר

אדם וסופי לוקחים את בתם בת השלוש לסוף-שבוע ארוך בבקתה לחוף אגם. אבל התמונה הפסטורלית מתנפצת כשסופי נחטפת לנגד עיניו של אדם מבלי שהוא יכול להציל אותה. 

אדם מתנחם בכך שאת המקרה חוקרת חברתו הוותיקה, הבלשית המקומית לי הוסמן. היא בוודאי תעשה הכול כדי לעזור לו.

אך כאשר לי מעמיקה בפרטים, היא חושפת עוד ועוד סודות ושקרים בין בני הזוג. 

אם לא די בכך, בבקתה סמוכה נמצא זוג נוסף, קריסטן וקונור. לכאורה אין להם שום מידע שיכול לסייע, אבל כשהחקירה מתקדמת, חייהם של שני הזוגות נפגשים בדרכים בלתי צפויות, ומתגלה אמת מטרידה.

 

שקרים מחדר המיטות הוא מותחן פסיכולוגי סוחף ומפתיע, שקשה להניחו מהיד. גרג אולסן טווה עלילה אפלה ומבריקה, גדושה בתפניות בלתי צפויות, שעיקרה, כביכול, פענוח פשע מצמרר, אך למעשה מתגלה בה הרבה יותר מזה.

 

גרג אולסן פרסם עד היום יותר מעשרים ספרים, שהפכו אותו לאחד מסופרי המתח האהובים והמוערכים בארצות הברית, והיו לרבי מכר גם בעולם. שקרים מחדר המיטות זכה עם צאתו להצלחה אדירה, ודורג בראש רשימות רבי המכר. זהו ספרו הראשון הרואה אור בעברית.

פרק ראשון

נקבת התמנון הפסיפי הענק, Enteroctopus dofleini, היא יצור ערמומי. היא גדולה ממקבילה הזכר, ויוצאת לציד רק בחשכת הליל. על כל אחת משמונה זרועותיה הגמישות יש יותר ממאתיים כפתורי יניקה, והיא נעה במים בתנועות איטיות ואציליות כדי לאתר את הטרף שלה. היא גם תחבולנית. היא יכולה לשנות את המראה, הצבע והטקסטורה שלה כדי להיטמע בסביבה. אם מעלים אותה על סירה בעודה בחיים, גם כשהיא בוגרת ובגודל מלא, היא יכולה לשחרר את עצמה דרך חרך בגודל של מטבע. אחת מנקבות התמנון הגדולות ביותר שנמצאו אי פעם, מפלצת מדהימה שאורכה יותר מעשרה מטרים, נתפסה על ידי צוללנים בחוף המערבי של תעלת הוּד, ליד ליליוָואפּ, וושינגטון, באתר מים עמוקים בים סאליש, שאותו מכנים המקומיים "חור התמנונים".

1

אדם

אני אוחז בבתי היטב כדי להרחיק אותה משברי הזכוכיות שנותרו מכוס היין של אשתי. זאת ההוכחה המוחשית היחידה לכך שמשהו נורא קרה. אני מנסה לבלוע אוויר. קוצי שיח הפטל שניסו לתפוס בי כשרצתי מהחוף אל הכביש קרעו את זרועותי החשופות. דם מפעפע לאט מהשריטות ולא דורש חבישה, אף על פי שמישהו הציע לי. מישהו גם עטף את כתפַי בשמיכה, ואני יושב על מחיצת בטון בגובה מטר וחצי שמפרידה בין חוף הים החרמשי לבין שלוש הבקתות שמאחורי. זאת מחווה אדיבה, ואני לא מתנגד לה — אף שאני יודע שהיא לא תרגיע את הרעד שאחז בי. אני לא נושא את עיני מעלה. אני יושב שם, תוהה אם עשיתי את כל מה שיכולתי לעשות.

את כל מה שהייתי צריך לעשות.

אוֹבְּרי מתפתלת בזרועותי, עיניה החומות בולעות הכול.

האישה בבקתה לידנו הגיעה לכאן לבלות את סוף השבוע של יום הזיכרון עם הנכדים שלה. היא משתדלת כמיטב יכולתה להישאר רגועה. היא אמרה לי את שמה, אבל המוח שלי כל כך מבולבל שאני בקושי מסוגל לתפוס מידע חדש.

היא טופחת בעדינות על כתפי.

"אדם, אולי אני אקח את אוברי פנימה?" היא מעיפה מבט אל שביל הגישה שמוביל לבקתות שלנו. רכב שטח שחור עושה את דרכו אל החניה. השוטרים של מחוז מייסון הגיעו.

הראייה שלי מטושטשת בלי המשקפיים, אבל עיני פוגשות איכשהו בעיניה, ואני מהנהן לאט. "אני מצטער, שכחתי את שמך."

"תרזה," היא אומרת.

"נכון," אני מניח את ידי על כתפיה של אוברי. "מתוקה שלי, אני רוצה שתלכי עם תרזה. תוכלי לשחק עם הנכדים שלה."

אוברי מבולבלת, מבוהלת. היא היתה בלב המהומה. "אני רוצה את אמא."

"אני יודע," אני אומר לה. "אנחנו נמצא אותה. אני ממש פה, בסדר? רק לדקה."

"הכנו קרטיבים הבוקר," אומרת תרזה.

אוברי מפנה את תשומת הלב שלה לאישה המבוגרת והנחמדה, אבל ממשיכה לשתוק.

"בטעם דובדבן," מוסיפה תרזה, מוכרת לילדה בת שלוש הסחת דעת בכישרון סבתאי.

"קדימה, לכי," אני אומר לה. "אבא ממש פה."

הילדה הקטנה שלי הולכת עם תרזה, ואני פונה לכיוון הרכב השחור. קצב ההליכה שלי מתגבר עד שהוא הופך לריצה על הדשא הרחב, לאורך המחיצה.

"תודה לאל שהגעתם!" אני צועק לעבר השוטרים. הקול שלי שבור קצת, ואני מושך פנימה את הרגש שבורח. צריך להיות ברור. צריך לספר להם מה קרה.

הם גבר ואישה. הוא המבוגר מבין שניהם, שיער כסוף, משקפיים במסגרת מתכת דקה. האישה מוּכּרת לי. שערה ארוך ואסוף לאחור. הפנים שלה הן כתם גדול של נמשים.

"לי?" אני שואל.

"אדם. כמה זמן לא ראיתי אותך."

השותף שלה, שמציג את עצמו כזאק מוֹנטְרוֹז, מביט בה בסקרנות. "אתם מכירים?"

היא ממשיכה להביט בי. אני רואה חיוך קטן של זיכרון, אבל זה לא מפגש משמח.

"גדלנו יחד," היא אומרת. "הוא היה החבר הכי טוב של קיפ."

קיפ היה אחיה הגדול. עשינו ביחד את כל המסלול מגן הילדים ועד התיכון. הוא התגייס לצבא ולא חזר מאפגניסטן. הפעם האחרונה שראיתי את לי היתה בטקס הזיכרון שאִרגנה משפחת יוסמן לזכר בנם. אני זוכר שעמדתי מול הנאספים בכנסייה וניסיתי לספר איזה מין אדם היה קיפ ("הוא היה נותן לכם את הפרוטה האחרונה שלו... איש לא היה זר מבחינתו... תמיד מוכן לעזור"), תוך שהעיניים שלי מסרבות להביט בהוריו או באחותו, כי לא רציתי להישבר. אני אוהב להיות בשליטה. אני אוהב להיות בטוח שכל מעשַי נעשים בכוונה.

"איזה עולם קטן," מונטרוז סוקר את הזירה.

"שמעתי שאת שוטרת," אני אומר. ללי יש עיניים ירוקות. זה מה שמוכר לי בה כל כך.

"בלשית," היא אומרת, ושביב החמימות מהכאילו־מפגש־מרגש שלנו נעלם פתאום. "בוא נעבור על כל מה שקרה."

"אנחנו חייבים למצוא אותה," אני מתחנן.

"זה מה שנעשה," אומר מונטרוז. "בוא נדבר שם," הוא מצביע על הדֶק מעץ הארז צרוב השמש של "ויסטריה", הבקתה שסופי ואני שכרנו לסוף השבוע הארוך.

*

אני מספק להם את כל המידע הבסיסי. סוף השבוע בתעלת הוּד היה הפתעה. סופי אמרה שאני אף פעם לא מתכנן משהו מיוחד למשפחה שלנו, וידעתי שהיא צודקת. ראיתי כתבה ב"סיאטל טיימס" שהזכירה לי את קיומן של שלוש בקתות משנות העשרים של המאה הקודמת ליד ליליוואפ, ששופצו ושומרו באהבה. הבעלים הקודמים, חובבי גינון, העניקו לכל בקתה שם של פרח. סופי אהבה בתים ישנים: זאת הסיבה שבגללה גרנו בתוך נסורת ובלגן בחמש השנים האחרונות בזמן ששיפצנו את הבית הישן שלנו שנבנה ב־1922.

אני מסתכל על לי, שיושבת מעברו השני של שולחן הפיקניק שניצב כאן שנים ארוכות, חשוף לפגעי מזג האוויר. היא רושמת כל מיני דברים.

"חשבתי שיהיה כיף. חשבתי שתהיה לנו הזדמנות להירגע, להתנתק, להתרכז במשפחה שלנו."

"היו בעיות?" שואל מונטרוז.

אני מניד בראשי. "רק יותר מדי עבודה. מעט מדי זמן ליהנות מהחיים. שום דבר מעבר לזה."

כמובן שיש דברים מעבר לזה. בכל נישואים יש כאלה. ועדיין, כשאני יושב עם הבלשים אני יודע ששום דבר מזה לא צריך להגיע לפנקס שלהם.

"אדם," לי אומרת, "אני בטוחה שזה קשה, אבל אני צריכה שתספר לנו כל מה שקרה. אל תדלג על אף פרט. משהו שיכול להיראות לך חסר חשיבות עשוי לגלות לנו מי לקח את אשתך."

"ואיפה היא עכשיו," אני אומר.

"נכון," היא אומרת. "ואיפה היא עכשיו. בשביל זה אנחנו פה."

*

לא הצלחתי לצאת מהעבודה ב"סקיי־ארו" מוקדם ביום שישי, כי המנהלת שלי היתה שקועה עד צוואר באיזה תרגיל מנהיגותי שהיה אמור להפוך אותה ליעילה יותר לצוות שלנו. היא התעקשה שאשאר ואריץ כמה דוחות כדי שהיא תוכל ללמוד דרכים נוספות לעזור לחברי הצוות ליצור איזון בין העבודה לחיים הפרטיים. האירוניה לא נעלמה מעיני.

סופי ואוברי עלו על המעבורת מסיאטל לברמרטון והגיעו ראשונות לבקתת ויסטריה, בערך בחמש וחצי. נהגתי מהמפעל ברֶנטוֹן שבו אני עובד וחציתי את גשר מצר טקומה. הגעתי דרך בֶּלְפַייר לליליוואפ ולבקתה קצת לפני שמונה.

אני מסביר את כל זה לבלשים בזמן שמונטרוז כותב ולי מקשיבה.

"מישהו ראה אותך כשהגעת?" היא שואלת.

"אני לא יודע," אני עונה. "אני חושב שכן. תרזה, האישה שמשגיחה עכשיו על אוברי. החלונות שלה היו פתוחים והאורות דלקו כשהגעתי לפה. היא בטח ראתה אותי מגיע, ואולי הנכדים שלה."

"מה עם הבקתה השנייה?" שואלת לי.

אני רוצה להתקדם, לדבר על מה שקרה, אבל אני פועל לפי ההנחיות שלהם כדי לוודא שאני מספק להם כל פרט.

"אתמול, מאוחר בלילה, הגיע לפה זוג בלקסוס כחולה," אני אומר. "אבל לא דיברתי איתם."

מונטרוז רושם את זה לעצמו. "היה עוד מישהו?" הוא שואל.

זאת לא בדיוק התחנה המרכזית, אני חושב, אבל לא אומר.

"האיש המבוגר שמטייל עם הכלב שלו," אני אומר. "כמה ילדים מאחד הבתים במעלה החוף היו בחוץ הבוקר. אף אחד אחר. אני, בכל אופן, לא ראיתי אף אחד. גם לא חיפשתי אנשים. אני פה, אתם יודעים, כדי להיות עם סופי ואוברי."

שמה של סופי גורם לקולי להישבר שוב. אני מושך את הרגש פנימה, מגלגל אותו בחזרה למקומו.

אני אומר להם שהדלקתי את האח כשנכנסתי. סופי עצרה בדרך וקנתה כריכים וכמה סטייקים. שתינו כוס יין וצפינו בסרט מאוסף הדי־וי־די שהשאירו כאן הבעלים, בעיקר קומדיות ידידותיות לילדים. אוברי נרדמה בסביבות תשע, וסופי השכיבה אותה במיטה. כשעה מאוחר יותר הלכנו לישון.

למחרת בבוקר, אני מספר להם, הכנתי ופלים בלגיים לארוחת בוקר.

"האוכל האהוב על אוברי, ובערך הדבר היחיד שאני יודע להכין."

אני שומע את בתי צוחקת, ורואה את הנכד הגדול של תרזה עושה כמיטב יכולתו לחקות את טרזן על החבל העבה שמתנדנד מעל החוף, קשור לענף עצום של עץ ארז.

מונטרוז דוחק בי. "ומה קרה אז?"

"אוברי ואני לקחנו סירה קטנה ויצאנו לשים מלכודות לסרטנים," אני אומר. אוברי, חבויה בתוך חגורת הצלה כתומה וזוהרת, כל כך רצתה לצאת כבר למים שהיו חלקים כמו זכוכית. לא סתם כמו זכוכית, אלא כמו זגוגית חלון מושלמת, יריעה חלקה וחסרת פגמים. שטנו אנה ואנה כל הבוקר, אני מספר להם. "לא קרה שום דבר מיוחד או יוצא דופן בכל הזמן הזה."

"קח את הזמן," אומרת לי. "אנחנו צריכים לדעת הכול."

אני מספר להם שבזמן שאוברי ואני חתרנו לנו וטיפלנו במלכודות, סופי קראה ספר ושתתה כוס קפה, שהתחלפה בהמשך בכוס או שתיים של שרדונה.

בתור פיתיון הכנסתי למלכודות קופסאות שימורים של אוכל לחתולים, ובדקנו אותן בכל חצי שעה בערך. המטרה לא היתה לתפוס סרטנים. המטרה היתה לבלות זמן עם אוברי ולראות את כל זה מבעד לעיניה. מבחינתה, הכול התרחש בפעם הראשונה. הפעם הראשונה שלה במים. הפעם הראשונה שפגשה שחף. כלב ים. אני זוכר את הפעמים שבהן יצאתי למים עם אבא שלי. לא רק שהתחברנו לטבע, התחברנו גם זה לזה. ספינה טבועה. פיראט. קפטן אחאב.

השותף של לי דוחק בי עוד קצת. "ואז זה קרה?"

הוא מעצבן אותי. אני מרגיש שהוא מנסה לתפוס אותי בשקר. אני יודע שהוא רק עושה את העבודה שלו, אבל אשתי נעדרת. הוא יכול לגלות קצת חמלה.

"כן," אומרת לי. "מה הדבר הראשון שראית או שמעת שרמז לך שמשהו לא בסדר עם סופי?"

אני מופתע מהצורך הפתאומי שלי לייצב את עצמי. אני חזק מזה. אני מתאפס על עצמי, ואז מספר להם מה קרה.

*

אנחנו במרחק של כמאה מטר מהחוף. סופי עברה מהדֶק של ויסטריה לגוש הבטון העצום של המחיצה. הספר שלה ננטש, אבל היין לא. היא יושבת שם ומנופפת אלינו. אוברי שמעה כלב נובח צפונית אלינו, ואני חותר בכיוון הנביחה. היא רוצה כלב, אבל סופי ואני נחושים בדעתנו שלא להכניס חיות מחמד אל הבית עד שיושלם השיפוץ. זאת בעיקר טקטיקה של השתהות מצדה של סופי. אני אוהב כלבים. גדלתי עם גולדן רטריברים. סופי, לעומת זאת, לא מעריצה גדולה שלהם. זה אחד הדברים המעטים שאנחנו לא מסכימים עליהם. סופי היא מסוג הנשים שלעולם לא סוטות ממה שהן תופסות כֶּאמת. הביטחון העצמי הנצחי שלה הוא נכס ונזק בו־זמנית. כשאנחנו מסכימים על משהו, אי אפשר לעצור אותנו. כשהתוכניות או הרעיונות שלה סותרים את אלה שלי, אנחנו מתקרבים אל שדה קרב חשוף וממושך שבו לעולם לא אנצח. אחרי חמש שנות נישואים כבר למדתי שלא משנה כמה קשוח אני בעבודה, בבית אני עבד לשאיפות, לתוכניות ולרעיונות של סופי. אני עושה את זה כדי לשמור על שלום בית. אני עושה את זה כי היא הכול בשבילי.

כשאני חותר בחזרה לכיוון הבקתה, אחרי שלא הצלחתי למצוא את הכלב שאוברי חיפשה, אני שומע צעקה. לא צרחה חודרת, אבל מטרידה מספיק כדי למשוך את תשומת לבי אל החוף. אני רואה את אשתי נאבקת עם גבר. כוס היין שלה נפלה והתרסקה. סופי צועקת על הגבר, אבל אני לא שומע מה הם אומרים. אני מסתובב אליהם וחותר הכי מהר שאני יכול.

אוברי, שיושבת מולי, חושבת שזה משחק. אני מתאמן פעמיים בשבוע, אבל אני לא מצליח להניע את הסירה מהר מספיק, למרות שהים חלק כל כך. אוברי רואה את האימה בעיני, אבל היא מפרשת אותה לא נכון. "יותר מהר!" היא צועקת. "יותר מהר!"

סופי היא לא אישה גדולה. היא שוקלת חמישים וחמישה קילו ביום טוב. אבל היא חזקה. היא יכולה לנצח אותי במרתון, והיא כבר עשתה את זה. בפעם הבאה שאני מציץ לאחור אני רואה את הגבר הזר עושה דבר שלא יעלה על הדעת. הוא מאגרף את כף ידו ומכה אותה. היא נופלת לרצפה.

"מה אתה עושה!" אני צועק, "תעזוב אותה!"

אני לא מצליח להגיע לשם. אני חותר. המשקפיים שלי עפים למים כשאני מנסה לסובב את ראשי לאחור ולראות מה קורה עם סופי. כל מה שהיה ברור וחד הופך למריחות של צורות וצבעים. אני רואה את הגבר מרים את אשתי ונושא אותה בזרועותיו אל מאחורי הבקתה.

הלב שלי מזנק מחזי.

"תעצור! תעזוב אותה מיד!"

אוברי מבינה עכשיו שאנחנו לא משחקים משחק. היא מתחילה לבכות. אני רוצה לזנק מהסירה ולרוץ במים הרדודים כדי לתפוס את אשתי, אבל אני לא יכול להשאיר את הבת שלי להיסחף עם הסירה. אני בקושי נושם, ומצווה על עצמי להירגע. עוד עשרה מטרים. זה הכול.

"הצילו!" אני צועק לעבר כריזנטמה, הבקתה האמצעית, הקטנה מהשלוש שפונות אל החוף. ראיתי אורות בלילה, כשהגעתי, אבל שום דבר מאז.

"שמישהו יעזור לי!" אני קורא בקול הכי חזק שלי. חזק מספיק כדי להישמע בסערה, אני חושב, ועל אחת כמה וכמה בבוקר שקט כזה. "מישהו תפס את אשתי!"

אני קופץ מהסירה הקטנה, מרים את אוברי, שעדיין בוכה, ורץ במעלה מדרגות הבטון מהחוף אל הדשא. אני מוריד אותה לקרקע.

"הכול יהיה בסדר," אני אומר לה. "תישארי פה. אל תזוזי. בסדר?"

"אני רוצה את אמא," היא בוכה.

"אני יודע," אני אומר ומנסה להרגיע אותה. "גם אני."

אני שומע קולות בבקתה, ותוהה אם אולי הזיתי הכול. אור השמש על המים ערבל את כל מה שראיתי. אני רץ במעלה המדרגות, נכנס דרך המטבח אל הסלון שפונה לכיוון תעלת הוּד ואל הגבעות המיוערות שמעבר לתעלה.

"סופי?"

זאת הטלוויזיה, כמובן. סופי איננה. בטלוויזיה משודרת פרסומת לסיר לחץ.

אני בסיר לחץ.

אני נושם רגע. הלב שלי עומד לזנק החוצה. אני עומד לחטוף התקף לב. אני עומד ליפול על רצפת העץ הישנה שסופי חמדה בבוקר, כשאכלנו ופלים. מה קורה פה?

אני חוזר החוצה כשאישה ושני ילדים חוזרים מהמקום שבו בילו את המחצית הראשונה של היום.

"מישהו לקח את אשתי! תתקשרו למשטרה! תעזרו לי!"

האישה רואה את המבט בעיני שמעיד באופן חד־משמעי שלא מדובר בשום סוג של בדיחה. היא אומרת לילד ולילדה להיכנס לבקתת כריזנטמה, ומוציאה את הטלפון הסלולרי שלה.

בזמן שאני רץ אני צועק גם לזקן עם הכלב להתקשר למשטרה. הקליטה פה איומה. הטלפון שלי עובד רק רבע מהזמן פה, ואף פעם לא כשצריך אותו באמת.

כמו עכשיו, למשל.

במעלה המדרגות, מעבר לג'קוזי, אני רואה את דמותו המטושטשת של הגבר שנושא את אשתי. אני זז הכי מהר שאני יכול. אני גבוה, ושיחי הפטל שמתקמרים מעל השביל שמוביל אל הכביש חותכים את זרועותי ואת ידי.

"סופי! סופי!"

שום דבר.

למעלה, בקצה, אני לא רואה כלום. שום סימן ממנה. שום דבר. הונדה אקורד כסופה מזמזמת לעברי, ואני זורק את עצמי לפניה. במקום לעצור, הנהג סוטה שמאלה ועושה לי אצבע משולשת.

"לך תזדיין! אשתי! מישהו לקח את אשתי!"

המכונית נעלמת, ואני לא יכול לקרוא את הלוחיות שלה בלי משקפיים. אני בולע אוויר ורץ בחזרה במורד השביל אל הבקתה.

האישה בבקתה האמצעית מציגה את עצמה כתרזה דיבּלי. היא אומרת לי שהיא התקשרה למשרד השריף. "מה קרה?" היא שואלת.

"אני לא יודע," אני אומר. "הבת שלי ואני יצאנו לבדוק את המלכודות, וראיתי מישהו מתווכח עם אשתי ואז הוא נתן לה אגרוף. הוא תפס אותה. סחב אותה. המשקפיים שלי נפלו. לא יכולתי לראות כלום. היא היתה בדיוק שם," אני מצביע על כוס היין שהפכה לשברי זכוכית.

"גם אתה שתית?" היא שואלת.

"לא," אני מתעקש. למה שהיא תשאל אותי משהו כזה? אני רועד. אני לא נושם. אני בהלם. אני לא שיכור. אני יודע מה ראיתי. או מה בערך ראיתי. אין לי ספק.

מישהו חטף את אשתי.

העיניים שלה חושפות תמהיל של דאגה ובהלה. "השוטרים בדרך," היא אומרת לבסוף.

אני מטפל בה כמו בעדה. "ראית משהו כשנכנסת? אני חושב שהוא לקח אותה בכביש הזה."

"לא," היא אומרת לי. "כלומר, לא משהו שבלט לי באיזשהו אופן."

אני חושב על מקרי חטיפה שראיתי בטלוויזיה. אני תוהה אם גם האישה חושבת עליהם. אני יודע איך רבים מהם, אולי רובם, מסתיימים. הפסיכי שחוטף ילדה או אישה מחזיק אותה בשבי, עושה כל מה שמוחו המעוות מעלה בדעתו.

"אנחנו חייבים למצוא אותה," אני אומר.

"המשטרה תגיע לכאן בקרוב."

"נכון. מתי? איפה הם?"

"במוקד אמרו שהשוטר הכי קרוב נמצא במרחק עשרים דקות מפה."

אני מסתכל על הטלפון שלי. אני לא יכול להסתיר את התסכול והפחד שלי. זיעה נוטפת מבתי השחי שלי, במורד הרקות. אני מנסה לייצב את הנשימה שלי.

"עשרים דקות? באותה מידה הם יכולים להגיע גם בעוד שעה," אני אומר לה. "הוא יכול לקחת אותה לכל מקום. יש סביבנו קילומטרים של כבישי חצץ ויער."

היא לא מגיבה. אני מניח שהיא חושבת בדיוק אותו דבר. היא מושיטה יד לעברי ומשנה את דעתה. אני מנסה לנחם אותה.

"יהיה בסדר," אני אומר לה. "ימצאו אותה. היא תהיה בסדר. היא חזקה. ממש חזקה. גם נפשית. גם פיזית."

פניה של האישה מאירות קצת, ואוברי, שנחלצה מחגורת ההצלה שלה, חוזרת לזרועותי, נאחזת בי כמו גורת קואלה קטנה בכל הכוח. אני מחזיק אותה ומתעלם מהזרועות המדממות שלי, שצובעות את חולצת התכלת של "מפרץ ההרפתקאות" שהיא לובשת במריחות של ורוד ואדום. הלוואי שאלה היו כתמים של התותים שהוספתי לוופלים שלה בבוקר. האיש עם הלברדור השחור מתקרב אלינו בזמן שאנחנו עומדים ומנסים להבין מה קרה. הוא מבוגר, אולי בשנות השבעים לחייו, והוא מדבר במבטא עדין שאני לא מצליח לזהות. הולנדי, אולי?

"הכול בסדר?" הוא שואל. "שמעתי אותך צועק. התקשרתי למשטרה."

"גם אני התקשרתי. השריף בדרך," אומרת לו תרזה דיבלי. היא מנידה בראשה לעברי. "הוא אומר שמישהו לקח את אשתו." המבט שלה מונח על הנכדים שלה, שיושבים על הדק של הבקתה הקטנה שלהם ובולעים את כל המתרחש. "בדיוק פה," היא ממשיכה, מנסה לרסן את החרדה שלה. היא לא מצליחה. "ממש מהחוף!"

"ראית משהו?" אני שואל אותו.

הוא מהנהן וממלמל משהו על התדהמה שאחזה בו, אבל אני לא ממש שומע את התגובה שלו — ברור שהוא ראה עוד פחות ממני. אנשים נמשכים לסכנה ודרמה כדי להפגין את הדאגה שלהם, זה כן. אבל גם כדי להודות על מזלם הטוב ששום דבר נורא לא קרה להם. כאילו שאם אתה מתקרב אל הנורא מכול אתה יורד מהרשימה של אלוהים או מי שמנהל את הרשימות האלה.

אני מוגן.

שום דבר רע לא יקרה פעמיים באותו המקום.

כלום לא יפגע בי.

בבקשה, אלוהים.

*

אני מסיים לספר לבלשים את כל מה שאני יודע ונושם נשימה עמוקה. הם לא עוצרים. הם ממשיכים להציף את האוויר בשאלות ומתמקדים בפרטים שהפכו מטושטשים בסערת הרגע. לי מפצירה בי להישאר רגוע בזמן שהיא והשותף שלה ממשיכים לשרבט בפנקסים שלהם ולהחליף ביניהם מבטים. אני יודע שמה שקרה עכשיו לא דומה לשום דבר שהם התמודדו איתו בעבר.

"אנחנו צריכים למצוא אותה," אני חוזר על עצמי שוב. קולי נשבר.

לי מניחה את הפנקס שלה.

"אדם, אנחנו מטפלים בזה."

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי 35 ₪
מודפס 93 ₪
דיגיטלי 35 ₪
מודפס 114 ₪
דיגיטלי 40 ₪
מודפס 107 ₪
עוד ספרים של תכלת - הוצאה לאור
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il