תהיה בריא, גבר

מתי בפעם האחרונה עשיתָ משהו בשביל הבריאות שלךָ?

העובדות ברורות: לא רק שגברים מוּעדים יותר לחלות באינספור מחלות, גם תוחלת החיים שלהם קצרה בהרבה מזו של נשים; להיות גבר, מתברר, זה לא דבר בריא במיוחד. ואם לא די בכך, גברים רבים מתייחסים לבעיות הבריאות שלהם בביטול, ולעתים כלל אינם מודעים להן, או לדרכים לפתור אותן.

הבשורה הטובה היא שיש מה לעשות בנדון.

ד"ר ג'ף פוסטר, רופא משפחה בכיר שמתמחה במחלות גבריות ובטיפול בהן, נחוש לנצח את הבורות ואת ההדחקה הידועה של גברים בתחום, ומציע לכל גבר, בכל גיל ובכל מצב פיזי, נקודת מבט מרעננת, ובעיקר הוליסטית, על בריאותו.

בספרו תהיה בריא, גבר, עוסק פוסטר בסוגיות רפואיות ייחודיות המטרידות גברים, כמו התקרחות, אין-אונות וסרטן הערמונית, וכן במחלות אחרות כמו סוכרת, מחלות לב ותסמיני גיל המעבר (כן, יש גם לגברים).

תהיה בריא, גבר הוא מדריך מעשי המספק לקוראיו עצות חשובות לבריאות מיטבית, ובדרך מפריך לא מעט מיתוסים רווחים. זהו ספר חובה לכל גבר שאוהב את חייו ובריאותו, וכמובן – גם לכל מי שאוהב אותו.

מבוא
מדוע לא בריא להיות גבר

לא בריא להיות גבר. למעשה, בהשוואה לנשים, לגברים יש לא רק סיכוי רב יותר ללקות בכל מחלה כמעט, אלא שהם גם מתים קודם — סטטיסטיקה שלא השתנתה זה מאות שנים. מדוע, אם כן, לא נעשה מאמץ רב יותר לגשר על הפער בין בריאות הגבר ובריאות האישה?

בעיה אחת היא להבין מהי בעצם בריאות הגבר. בתקשורת, כמעט כל כתבת מגזין או מאמר מקוון שעוסקים בבריאות הגבר מתמקדים בסקס, בבלוטת הערמונית או בעצות איך להשיג ריבועי שרירים בבטן. אבל גברים הם יותר מסך איבריהם המוצנעים וביצועיהם בחדר הכושר.

כשמנסים להגדיר מה נכלל תחת הכותרת "בריאות הגבר", כדאי להתחיל בבדיקה ממה עשוי גבר. בגיל שישה שבועות, כשהעובר ברחם אמו, הפעלת כרומוזום Y מכניסה אותו למסלול בלתי הפיך לקראת הפיכתו לזכר. בגיל ההתבגרות, הגבּרת הפעילות של ההורמון טסטוסטרון יוצרת את מרבית המאפיינים שגורמים לנו להיראות גבריים. בין הדוגמאות להשפעת הטסטוסטרון אפשר למנות מסת שרירים גדולה יותר, קול עמוק יותר, התרבעות הפנים והלסת, וצמיחת שׂער פנים. אבל הטסטוסטרון משפיע לא רק על מראנו החיצוני. הוא משנה את אופן חשיבתנו, את מצב רוחנו ואישיותנו, ומשפיע על הכליות, הכולסטרול, לחץ הדם ואפילו על האופן שבו אנחנו מייצרים דם. למעשה, לטסטוסטרון יש השפעה כמעט על כל מערכת בגוף.

אבל הרעיון שלהיות גבר תלוי אך ורק בהשפעת הטסטוסטרון הוא כמובן פשטני. יש הבדלים הורמונליים וביוכימיים רבים בין גברים ונשים, אבל יש גם משתנים סביבתיים וחברתיים חשובים המשפיעים על איך שאנחנו גדלים ומתפתחים לגברים בוגרים. חרף יוזמות להפחתת דעות קדומות וסטראוטיפים מגדריים, עצם היותך בן נושאת עימה ציפייה להתנהגויות ובחירות אורח חיים מסוימות; לדוגמה, עדיין מעודדים בנים לא להיות "רכרוכיים" ולא "לבכות כמו בת". בקרב זוגות בוגרים רבים, הגבר עדיין עובד במשרה מלאה וזוגתו האישה נושאת ברוב האחריות לטיפול בילדים. ושלא כמו נשים, עדיין מקובל שגברים לא ידברו עם חבריהם הגברים על בריאותם הנפשית.

שילוב זה של גורמים גנטיים, פסיכולוגיים וסביבתיים הוא שמביא למצבם הבריאותי העגום של הגברים; לדוגמה, בכל הנוגע להשפעותיהן של המחלות מסכנות החיים העיקריות, ההבדלים בין שני המינים מבהילים ממש. בקרב גברים, שיעור מקרי המוות ממחלות לב גבוה הרבה יותר, הם בסיכון מוגבר ליתר לחץ דם, סוכרת ושבץ, עלולים יותר ללקות בסרטן ויש להם שיעורים גבוהים יותר של טראומה והתאבדות. רופאים יודעים זאת עשרות שנים, אז למה אין יותר מומחים לבריאות הגבר?

במהלך השנים האחרונות, היינו עדים לכמה שיפורים נחוצים ביותר בטיפול ברבות מבעיות הבריאות של נשים, והבנתנו במחלות ומצבים בריאותיים ייחודיים לנשים (או שכיחים משמעותית יותר אצלן) — כגון דיכאון אחרי לידה, סרטן שד, סרטן צוואר הרחם וההשפעה השלילית שיכולה להיות לגיל המעבר על הבריאות והרווחה הנפשית — השתפרה מאוד. עד לא מזמן, נשים סבלו משיעורים גבוהים של סיבוכים לאחר הלידה, לא היו תוכניות לאומיות לאיתור סרטן השד וסרטן צוואר הרחם, ולהשפעות משנות החיים של גיל המעבר התייחסו בזלזול. כעת, למרבה המזל, התחלנו לשנות כיוון בגישתנו לבריאות האישה, והדבר ניכר בדמות תוצאות בריאותיות טובות יותר. יש עוד הרבה עבודה, אבל סוף־סוף היבטים רבים בבריאות האישה, תחום שבמשך שנים רבות כל כך נותר מוזנח ברפואה, זוכים עתה להכרה ולטיפול. יש לנשים כיום רופאות ורופאים גינקולוגים, מנתחות ומנתחי שד, וגם מומחים ומומחיות לגיל המעבר; יש בדיקות ברמה הארצית לאיתור סרטן השד וסרטן צוואר הרחם, וגישה טובה יותר לטיפול גופני ונפשי טרום הלידה ואחרי הלידה. את ההתפתחויות הללו יש לקדם בברכה, כמובן, אבל חשוב לשאול — היכן ההתקדמות המקבילה בטיפול בבעיות בריאות של גברים?

אין "יועצים לבריאות הגבר" ב-NHS (שירות הבריאות הלאומי בבריטניה). ניתן לטעון שזה משום שגינקולוג לא יכול להתעניין במחלות גברים. בפועל, כמעט כל הרופאים המומחים מתבוננים במטופלים שלהם כאינדיבידואלים, לוקחים בחשבון גורמי סיכון של גברים ופועלים בהתאם. אלא שבפרקטיקה, על מנת לשפר את התוצאות בתחום הבריאות לגברים, נדרש משהו גדול בהרבה מאשר התחשבות במגדר שלהם כשמנסחים תוכנית טיפול. בבריטניה לא קיימות תוכניות לאומיות לאיתור סרטן בלוטת הערמונית או סרטן האשכים. מצבים כגון חוסר בטסטוסטרון והפרעות זקפה לא זוכים להכרה הראויה בציבור, ובנוסף רבים מאנשי מקצועות הבריאות לא מבינים אותם מספיק. ולבסוף, בנרטיב התרבותי אשר מתעקש שאנחנו צריכים להיות קשוחים ו"להיות גברים", בריאות הנפש נותרה בגדר טאבו.

אם לא די בכך, רוב הגברים מבקרים אצל הרופא רק כאשר יש להם בעיה; תפיסת הרפואה המונעת, או קיום בדיקה שגרתית או "טסט שנתי" בריאותי, נותרו סימנים לחולשה או כישלון. עדיין יש לי מטופלים שמתפארים שלא ראו רופא כבר עשרים שנה, כאילו זה עניין להתגאות בו. כשכל כך הרבה היבטים של בריאות הגבר לא זוכים להבנה מספקת, עלינו לשאול: "האם רוב הגברים בכלל מבינים עד כמה בריאותם מוזנחת?"

ההתעניינות שלי בבריאות הגברים התפתחה במקרה וללא כוונה מוקדמת. תמיד ניהלתי אורח חיים בריא, והתאמנתי בחדר כושר מגיל 17. את זה למדתי מאבי, שבשנות השבעים לחייו יכול עדיין לשחק כדורגל עם בני והוא בריא ובכושר יותר מרוב בני גילו. כשעבדתי בחדר מיון, והתחלתי בתפקידי כרופא משפחה, גברים רבים היו באים אלי במקום לקולגות שלי, כי הרגישו שאני, כגבר צעיר בכושר טוב, אהיה פתוח יותר לבעיותיהם האישיות וככל הנראה אוכל יותר לסייע. עד מהרה הבנתי שאני זה שפוגש את רוב הגברים עם הפרעות זקפה ותסמונת דחק פוסט־טראומטית כמו גם את הגברים שהתמודדו עם השמנת יתר, כושר גופני ירוד או חששות בנוגע לרווחתם הנפשית הכללית.

הדבר אמנם החמיא לי, אבל גיליתי כי אף שאני יכול לטפל בבעיות פשוטות, מקרים בעלי אופי מורכב יותר התבררו כקשים, כי לא היה רופא שאליו יכולתי להפנותם לקבלת עזרה; לדוגמה, מטופל עם חוסר בטסטוסטרון יכולתי להפנות לאנדוקרינולוג המקומי (מומחה להורמונים), אבל מכיוון שהרופא התמחה בבעיות הורמונליות מגוונות ושונות, מטופלים רבים הרגישו שהטיפול בבעיה הפרטנית שלהם נותר לא אופטימלי. התסכול שלי מחוסר התמיכה ומחוסר יכולתי לעזור למטופלים בצרה הלך וגבר, והחלטתי למצוא את התשובות לבעיותיהם בכוחות עצמי. במהלך השנים הבאות השתתפתי בהרצאות על אורולוגיה, נרשמתי לכנסים בנושא רפואת מין ודיברתי עם אנדוקרינולוגים ופסיכולוגים. כתבתי מאמרים בכתבי עת רפואיים ולימדתי רופאים זוטרים על ההיבטים המיוחדים של בריאות הגבר. ככל שהידע והביטחון שלי בתחום המשיכו לגדול, אט־אט הבנתי שהבעיה כפולה: לצד ליקוי כללי בהבנת גופם של הגברים, קיים חוסר רצון בקרב גברים להשגיח על בריאותם באופן פעיל. מסיבה זו החלטתי לכתוב את הספר הזה, תהיה בריא, גבר.

מטרת ספר זה היא לספק מדריך בריאות מקיף לגברים. פרקים 1 עד 3 מתייחסים להיבטים הרחבים ביותר של בריאות הגבר, כולל חוסר בטסטוסטרון ותפיסת גיל המעבר הגברי, בעיות לב וכלי דם ושמירה עליהם, רווחה ובריאות הנפש. על אף החשיבות המובנת מאליה של תחומים אלה בעבור כל הגברים, הם עדיין לא מובנים מספיק ולא זוכים להכרה מספקת. המחצית השנייה של הספר, פרקים 4 עד 8, סוקרת את הבעיות האנטומיות והפיזיולוגיות של הגברים, כולל הפרעות זקפה, התקרחות, בעיות הקשורות בשׂער הפנים, בעיות אשכים, ומחלות בלוטת הערמונית — כולם תחומים שגברים מתקשים לדון בהם. פרקים אלה מציעים ייעוץ פרטני על תסמינים וסימנים שיש לחפש, ומסבירים כיצד תוכלו לבדוק את עצמכם ומתי כדאי לשקול לפנות לייעוץ רפואי. לבסוף, מרגע שהחלטתם לנקוט עניין פעיל בשיפור בריאותכם, פרק 9 יספק לכם מדריך מעשי ומקיף להתחלת המסע לעבר איכות חיים משופרת.

בין הפרקים העובדתיים משובצים שלל מקרי מבחן. אף ששיניתי פרטים מזהים לשם שמירה על פרטיות המטופלים, כל מקרי המבחן מבוססים על תרחישים אמיתיים שפגשתי בשלבים שונים בקריירה שלי. חלק מהסיפורים משעשעים, אחרים טרגיים, אבל כולם מדגישים היבט מסוים בבריאות הגבר ומבהירים מדוע עלינו לשנות את גישתנו אליה.

בריאות ירודה של גברים אינה גזרה משמיים. המפתח לשיפור המצב הוא להעניק לגברים את הידע שהם זקוקים לו כדי להבין את גופם ואת נפשם. אם נעשה זאת, נשפר את ההשפעות הבריאותיות ונתחיל סוף־סוף להיאבק בהזנחה ארוכת השנים.

מקרה מבחן
 

האם אתם ג'ון?

ג'ון היה בן 42 ועבד במשרה בכירה בבנק. הוא היה נשוי, והיו לו שני ילדים — בת 5 ובן 10. בתו היתה מלאת אנרגיה ומסורה לאביה, ורצתה תמיד לבלות זמן לצדו בכל רגע שהוא בבית. בנו היה נמרץ ופעיל לא פחות, ורצה שג'ון יהיה מעורב בכל פעילויות הספורט היומיומיות שלו. ג'ון היה נשוי באושר זה 15 שנה ואהב את אשתו מאוד. הוא ידע שחייו נוחים והיה אסיר תודה על כל אשר השיג.

ג'ון החשיב עצמו בריא ובכושר. בשנות העשרים לחייו שיחק כדורגל ורוגבי ועדיין התגאה בכושרו הגופני וביכולותיו על מגרש הספורט; אך עם חלוף הזמן הוא נעשה עסוק יותר בעבודה, ילדיו הציבו דרישות רבות יותר שמילאו את זמנו הפנוי והוא התחיל להרגיש שאין לו זמן לעצמו. הוא השלים עם העובדה שהוא מנהל אורח חיים יושבני יותר מכפי שהיה בצעירותו, שהוא פעיל פחות גופנית ושהוא מבלה הרבה יותר זמן בעבודה ולעתים לא אוכל כראוי במהלך היום. כתוצאה מכך, כשחזר כבר הביתה, היה עייף ורעב, והדבר האחרון שרצה לעשות — במיוחד כששני הילדים מבקשים את תשומת לבו — זה לבלות עוד מחוץ לבית בפעילות גופנית. הוא היה מתמוטט על הספה, משחק זמן קצר עם הילדים, ורק הרבה יותר מאוחר, אחרי שהלכו לישון, היה יושב סוף־סוף לאכול את הארוחה המלאה היחידה שלו במהלך היום.

לאחרונה ג'ון שם לב שהוא משמין באזור המותניים. גם אשתו שמה לב, במיוחד כשנאלץ לקנות מכנסיים במידה גדולה יותר לראשונה מאז נפגשו. ג'ון פטר זאת במשיכת כתף ואמר לאשתו כי הוא כעת בשנות הארבעים לחייו והיא לא יכולה לצפות שייראה כמו שנראה כשנפגשו לראשונה. בנוסף על העלייה במשקלו, ג'ון מצא שקשה לו יותר ויותר לעמוד בקצב ובאנרגיה של ילדיו. אבל שוב, הוא לא נלחץ בקשר לכך ואמר לעצמו: שום גבר בשנות הארבעים לחייו לא צריך לנסות להשתוות לבן עשר.

ג'ון הצדיק את העלייה במידת מכנסיו ואת עייפותו המתגנבת פשוט כהשלכות טבעיות של התקדמות גילו — מנת חלקו הבלתי נמנעת של כל בן ארבעים ומשהו. ג'ון גם התחיל לאחרונה ליהנות משתיית יין אדום. בשנות העשרים והשלושים לחייו נהג לשתות בירה, אבל עכשיו נהנה מכמה כוסות יין אדום עם ארוחת הערב. אשתו והוא נהנו מכך יחד, והשתייה אפשרה לג'ון להירגע ולשוחח על היום שעבר עליו. הוא התפאר בצחוק בפני חבריו שבסופם של כל שבועיים, פח המחזור שלו היה הכבד ביותר ברחוב בגלל כל בקבוקי היין שהכיל. הוא ידע שהוא כנראה שותה יותר מדי אבל אמר לעצמו שזה לא מוגזם, ושהשתייה אפשרה לו זמן איכות שנחוץ לו עם אשתו. לדאבונם, בניגוד בולט לתקופה שבה היו צעירים יותר, כמה משקאות לא הובילו לשום דבר מלהיב יותר. אחרי ארוחת הערב, אשתו של ג'ון היתה "מחליפה למשהו נוח יותר", כלומר בעצם עוברת לפיג'מה. לאחר מכן הם היו מבלים שעה בנפרד בגלישה בטלפונים במיטה ואז ג'ון היה נרדם, בתקווה להתעורר רענן יותר למחרת בבוקר.

למרבה הצער, ג'ון מעולם לא התעורר רענן יותר. הוא תמיד חש עייף, אבל אמר לעצמו שזה טבעי כי הוא עובד קשה, ובכל זאת, הוא כבר בשנות הארבעים לחייו. הוא ניסה ללכת למכון הכושר, ואפילו קנה ספר על כושר שהבטיח "לשנות את חייך בשמונה שבועות"; אולם הוא החזיק מעמד רק שבועיים, והסביר לאשתו בהתגוננות שהעבודה לא מאפשרת לו להתעמל כמו שהספר דורש. בערך בתקופה זאת תפס את עצמו מגיב בעצבנות לאשתו ולילדים, ואפילו הקולגות שלו בעבודה ציינו בצחוק — או כך ג'ון חשב — שהוא זקוק לחופש. למרבה הצער, גם חופשה של שבועיים בשמש לא שינתה דבר. ג'ון נותר עייף ממש כפי שהיה קודם, ולא הצליח להגיע לאורגזמה בהזדמנויות הספורות שהוא ואשתו ניסו לעשות סקס. למעשה, הדבר החמיר את המצב ביניהם, לכן ג'ון הרגיש שהכי טוב יהיה לא לנסות לקיים יחסים לזמן מה. לבסוף הוא הלך לרופא שלו לדבר על עצבנותו ועייפותו.

"למה אתה מצפה?" רופאו שאל. "אתה עובד הרבה יותר מדי, לא עושה שום פעילות גופנית ושותה יותר מדי."

זו היתה בדיוק התשובה שלה ג'ון ציפה, והוא סיפר לרופא המשפחה שלו שבעצם בא אליו רק כי אשתו התעקשה.

"אוקיי," אמר רופא המשפחה, "אומר לך מה נעשה. אשלח אותך לכמה בדיקות דם רק כדי לוודא שאין לך אנמיה ושהכבד שלך בסדר, אבל אני צופה שהכול יהיה תקין. עייפות היא בעיה רווחת מאוד — כמעט אחד מכל עשרה מטופלים מגיע עם התלונה הזאת, וברוב המקרים הכול קשור באורח החיים ובגיל."

שלא במפתיע, בדיקות הדם היו בתחום התקין, ואחרי עוד ביקור אצל הרופא, ג'ון קיבל כדורים נוגדי דיכאון, ונאמר לו לבחון את אורח החיים שלו ולחזור בעוד כמה חודשים. הוא לקח את התרופה רק במשך שלושה שבועות כי היא גרמה לו להרגיש רע מתמיד. הוא גם החליט שאין טעם לקבוע עוד תור לרופא כי הבעיה ברורה מאליה: הוא פשוט מזדקן.

כעבור כמה שבועות, ג'ון נאלץ לסבול עוד ארוחת ערב מייסרת עם אחותה של אשתו ובעלה. זה חודשים עינו אותו תיאוריה הגרפיים של גיסתו על תסמיני גיל המעבר, ועל אף שניסה לזייף עניין, ג'ון ישב וחשב לעצמו: אם אצטרך לשמוע עוד פעם אחת על חוסר העניין שלך במין ועל הווגינה היבשה שלך...

ואז הוא קלט. לפני כמה ימים, בנסיעת רכבת מעצבנת במיוחד, התחיל לקרוא כתבה בעיתון על רמת טסטוסטרון, אבל התבאס מהכותרת הטיפשית, "גיל המע(ג)בר". אבל עכשיו, כששמע את גיסתו מפטפטת על הזעת לילה וחוסר תשוקה, הרגיש שנדלקת בראשו נורה של הכרה. גם הוא נעשה יותר עצבני, שכחן ובאופן כללי רגזני. הגוף שלו בלי ספק השתנה במידה כזאת שהוא שנא איך שנראה בהשוואה למראהו רק חמש שנים קודם לכן. הוא לא זכר מתי בפעם האחרונה רצה לשכב עם אשתו. הוא אפילו סבל מהזעת לילה כמה פעמים, אבל הוא ייחס זאת לאלכוהול.

בסופו של דבר, אחרי שחיפש בגוגל את התסמינים שלו, ג'ון קבע תור לבדיקת רמת טסטוסטרון, וגילה שהיא נמוכה בהרבה מהמצופה מגבר בגילו. הוא אובחן עם חוסר בטסטוסטרון, ודרך תהליך תרופתי, לצד כמה שינויים רציניים באורח חייו, התחיל בהדרגה להרגיש שהוא חוזר לעצמו. בששת החודשים לאחר הבדיקה ג'ון הפסיק לשתות במהלך השבוע, עשה ספורט עם בנו, הקריא ספרים לבתו והפסיק להירדם אחרי הארוחה. הוא ירד במשקל, נפרד ממכנסיו הגדולים ואפילו הצליח לצאת לסוף שבוע רומנטי עם אשתו. לראשונה זה שנים, ג'ון זכה לזקפת בוקר והרגיש רענן כשקם מדי יום.

במשך שנים ג'ון חשב שהוא פשוט מזדקן, לא מעט בשל העובדה שכל האנשים שדיברו איתו, וכל הדברים שעשה, אישרו את חשדו שהתסמינים שלו תקינים לגבר בגילו. כי למה שמישהו בן 40 יצפה להיות מסוגל לעשות מה שעשה כשהיה בן 20? הוא פשוט קיבל את הדין. אבל הבעיות שלו לא היו רק בגלל הגיל ואורח החיים. הוא היה קורבן של המגפה הנשכחת והמושתקת של חוסר טסטוסטרון בגברים. יש עוד אלפים כמו ג'ון בכל רחבי העולם, שמתקשים להבין מדוע חייהם נעשו קשים כל כך.

פרק 1
חוסר בטסטוסטרון — המגפה הנשכחת

כמעט מיד אחרי שהגעתי לגיל 40, אנשים התחילו לומר לי, "זה בגלל שאתה מזדקן", "אתה לא יכול לעשות את זה בגילך" ו"טוב, אתה כבר לא בן עשרים" — כשהתייחסו לכל מיני פעילויות גופניות שביצעתי. הם אמנם צחקו בדרך כלל, אבל יש שמץ של אמת מאחורי הערות אלה. רבים מאוד סבורים כי אין שום דבר מוזר בכך שגברים יאבדו את הדחף המיני, ישמינו וינמנמו אחרי האוכל מרגע שהגיעו לסוף שנות השלושים לחייהם, בשל שילוב של הגיל עצמו, העומס בעבודה, הדרישות שמציבה משפחה צעירה וירידה כללית ב"זמן איכות אישי" שהיה לנו כשהיינו צעירים יותר.

הזדקנות היא לא רק עניין כרונולוגי

אין ספק כי הזדקנות, כשמתחברים אליה לחצים ומחויבויות של חיי היומיום, תשפיע על יכולתנו הגופניות ותמנע מאיתנו להגיע להישגים הגופניים שבהם התגאינו בצעירותנו. אולם עבור מספר לא מבוטל של גברים, ההידרדרות שהם מרגישים בבריאותם ובהרגשתם אינה רק תוצאה של איזון לא מוצלח בין עבודה לחיים האישיים, אלא נובעת ממצב בריאותי שאינו מובן מספיק, אינו מאותר דיו, ושיש לו פוטנציאל הרסני: טסטוסטרון נמוך. מצב זה, שלעתים מתייחסים אליו בביטול כאחת מהשלכות ההזדקנות, מביא לכך שגברים סובלים שלא לצורך ממגוון תסמינים אשר משפיעים על בריאותם הגופנית והנפשית, פוגעים במערכות היחסים שלהם ולעתים קרובות תורמים למחלות קשות. אלה הן ההשפעות שיש לרמת טסטוסטרון נמוכה על אלפי גברים, שרבים מהם כלל לא מבינים שמשהו לא בסדר.

מה עושה הטסטוסטרון?

כולנו שמענו על טסטוסטרון, ולרובנו יש מושג סביר מה הוא עושה. למעשה, זה ככל הנראה ההורמון שדנים בו הכי הרבה: הוא מככב בפורומים על בריאות גברים; הוא מרכיב מכריע בטקטיקת השיווק של חברות שמוכרות תוספי תזונה; וכל מגזין בריאות יפציץ אותנו בדרכים להגביר את רמתו. הוא כמעט תמיד מוזכר ביחס לכושר או כוח גברא, אבל, למעשה, הטסטוסטרון עושה הרבה יותר מאשר להגדיל את שרירינו.

טסטוסטרון הוא הורמון המין העיקרי בגברים. כשבנים נכנסים לשלב ההתבגרות המינית, שחרור הטסטוסטרון אחראי על המאפיינים שעושים אותנו לגברים, כגון קול עמוק יותר, צמיחת שׂער ערווה ושׂער פנים, מסת שרירים מוגדלת ותפקוד מיני. אבל מתחת לפני השטח, הטסטוסטרון משפיע על גופינו בדרכים נוספות, רבות ושונות: הוא משפיע על חילוף החומרים שלנו, על לחץ הדם, על הכולסטרול, על תפקוד הלב וכלי הדם ועל צפיפות העצם. בינתיים, במוח, טסטוסטרון מעורר את הדחף המיני שלנו, מגדיל את התוקפנות וגם את הריכוז, משפיע על רגשותינו, ואפילו על יכולתנו לחשוב וליצור זיכרונות.

בגברים, הטסטוסטרון מיוצר והפרשתו מווסתת בתהליך מורכב, שמתחיל בבלוטת ההיפותלמוס במוח ומסתיים באשכים. עם תחילת ההתבגרות המינית, האשכים שלנו לא מתחילים סתם כך להזרים כמויות בלתי מווסתות של טסטוסטרון, כיוון שיהיו לכך השלכות קטסטרופליות על גופנו והדבר יעמיד את כל בריאותנו בסכנה. במקום זאת, הגוף שלנו פיתח לולאת משוב מתוחכמת שמווסתת בקפידה את כמויות הטסטוסטרון שאנו מייצרים מדי יום: ההיפותלמוס מגרה בלוטה אחרת — בלוטת יותרת המוח (היפופיזה) — הגורמת לשחרור הורמון ההצהבה (LH), שבתורו מעורר את האשכים לשחרר טסטוסטרון. הטסטוסטרון במחזור הדם מזוהה אז על ידי בלוטת ההיפותלמוס, ולולאת המשוב מושלמת. למרבה הצער, אף שזאת דרך יעילה מאוד לקבוע מה רמת הטסטוסטרון שגופנו זקוק לה, היא גם רגישה מאוד ומושפעת ממגוון גורמים: מחלות, תרופות, המזון שאנו אוכלים וגם גילנו. אפילו הפרעה זמנית קצרה במסלול, כמו תגובת לחץ כתוצאה מהצטננות פשוטה, תיצור נפילה זמנית בייצור הטסטוסטרון. אין זה מפתיע, אם כך, שמצבים רפואיים כרוניים, כגון השמנת יתר, סוכרת מסוג 2 ואפילו שתיית אלכוהול מרובה, יכולים לגרום להשפעה שלילית מתמדת על לולאת המשוב הזו, וכתוצאה מכך תחול צניחה בייצור טסטוסטרון. לבסוף זה יביא להופעת תסמינים, ולהתפתחות המצב הרפואי של חוסר בטסטוסטרון.

המשך הפרק בספר המלא