אושוויץ, סיפור אהבה

ג'קי: אז... זה סיפור אהבה של אושוויץ?

הרמן: (מגחך, מרים את ידו אל-על, כמחווה על שלט חוצות ענקי, ואומר בדרמטיות) "אושוויץ, סיפור אהבה". אני ממש יכול לראות בדמיוני המופרע את השלט הזה בברודוויי, שם של איזו הצגה. (מצחקק צחקוק מריר משהו) אתה חושב שמישהו יקנה כרטיסים לראות הצגה עלינו?

ג'קי: אבל איך הצלחתם? זאת אומרת, שמעתי על השואה ועל אושוויץ - קצת, ועדיין - זה נשמע בלתי אפשרי. הרי הייתם מוקפים בגרמנים. ואם היו תופסים אתכם... אני לא רוצה לדמיין מה היו עושים לכם...

הרמן: אושוויץ היה כמו... עולם בתוך עולם. אי אפשר להסביר את זה למי שלא היה שם בעצמו, למי שלא חווה את הדברים על בשרו. אתה מבין, כל מה שאני אספר לך על המקום הזה לא יצליח לחדור אליך באמת, כי זה בלתי אפשרי. זה היה המקום הנורא ביותר בעולם. ממש ככה. אתה מבין שאנשים הגיעו לשם מכל רחבי אירופה בקרונות שנועדו לבעלי חיים ומיד נשלחו לתאי גזים ושם הם הורעלו בגז שנקרא ציקלון בי ואז הם נזרקו אל תוך מישרפות שקראו להם קרמטוריומים והפכו לאבק ויצאו בארובות המפויחות, כאבק שחור, לאוויר של פולין? זה הרי בלתי נתפש, נכון?

ג'קי: בלתי נתפש...

הרמן: אבל אתה מבין, היו גם נסים שקרו. לא כל הזמן, כמובן, אבל בהחלט מעת לעת. ארווין ישן איתי על אותו דרגש, עם עוד בן אדם. זה היה דרגש עץ - חשוף לגמרי, ללא שמיכה או כרית, ללא כלום - שהיה בנוי למעשה משלוש קומות: בכל קומה דרגש, ועל כל דרגש ישנו שלושה - שהתחלפו כל הזמן, כי הם נרצחו, ואז הגיעו אחרים במקומם.

היינו עושים אהבה שם בזמן שכולם ישנו. היום כשאני חושב על זה, אז זה באמת היה טירוף לכל דבר. משהו שלא יעלה על הדעת. אבל לפרדי היו קשרים במחנה. אפילו קשר מסוים - והבנה - עם יוזף מנגלה, שהיה השטן של אושוויץ, הרופא שקבע מיד עם הגעת היהודים מי מהם יישלח לתאי הגזים ויומת ומי יישאר לעבוד בעבודת פרך.

פרדי היה אחראי על מחנה הילדים. הוא היה ספורטאי, איש חינוך. מנגלה היה מגיע לצריף הילדים שפרדי ניהל, ילדים היו מתיישבים על הברכיים שלו וקוראים לו "דוד מנגלה"...

בסוף מנגלה שלח את כל הילדים האלה שקראו לו "דוד" לתאי הגזים, ודאג שירצחו את פרדי. מנגלה... איזה שטן מזוויע הוא היה...

ג'קי: ואתה... שרדת את זה?

הרמן: אני על כדורים פסיכיאטריים, יקירי. אני בטיפול פסיכולוגי אחת לשבוע עם איזה פסיכולוג מתרומם בשם מייקל. גם יהודי, אגב. בקיצור: אני שורד בקושי. בכל יום אתה יכול לקבל הודעה מארווין שחתכתי לעצמי את הגרון.

ג'קי: אל תגיד את זה.

הרמן: לא להגיד את האמת? לא להכין אותך מראש לגרוע מכל?

ג'קי: לא. אני לא רוצה לדעת. מספיק עברתי בחיים שלי. אני לא אוכל לאבד גם אותך.

הרמן: אני יכול רק לתאר לעצמי... בכל זאת, אתה הרי מאלבמה...

ג'קי: נכון... מאיפה שסחרו בעבדים, מאיפה שרצחו את אבות אבותיי רק בגלל צבע העור שלהם - ושלי. אם רק היית יודע מה אני עברתי בחיים שלי...

הרמן: אתה רק בן 17. כל החיים לפניך.

ג'קי: (כמו לעצמו) אם רק היית יודע...

סינופסיס ודמויות:
המחזה, המתרחש כמעט כולו בניו יורק של שנת 1954, מתאר בעיקרו את חייו של הרמן ישראל רוזנצווייגר, יהודי הומוסקסואל, יליד רוסיה, 1919, שהיגר עם משפחתו לברלין בהיותו בן עשר, נשלח לאושוויץ בשנת 1942 וסבל שם סבל בלתי נתפש, בל-יתואר.

על אף הקשיים האיומים - הבלתי ניתנים לתיאור, הלכה למעשה - שחווה באושוויץ - ו"כמעט מוות" שחווה שם כמה וכמה פעמים - בדרך-לא-דרך הוא שרד, ולבסוף שוחרר - יחד עם שחרור המחנה כולו - בינואר 1945. הרמן הוא כיום (בניו יורק של שנת 1954, כאמור) צייר אבסטרקטי ומעצב תפאורה בברודוויי ובאוף-ברודוויי.

בהיותו באושוויץ פגש - באמצעות "שידוך" שנעשה על ידי פרדי הירש, ספורטאי ואיש חינוך יהודי-גרמני הומוסקסואל שעזר רבות לילדים באושוויץ וניסה להצילם (ובעצמו נמצא מת ב-1944 באושוויץ - כאשר עד היום לא ברור בדיוק אם הוא נרצח או התאבד) - את ארווין פורמרנץ, יהודי הומוסקסואל, רואה חשבון ובנקאי, יליד גרמניה, 1907, שגדל בעיירה טריברג אים שוורצוואלד בגרמניה ובהמשך עבר לברלין. השניים התאהבו "ממבט ראשון" באושוויץ וביחד היגרו לניו יורק עם שחרור המחנה.

(הערה: פרדי הירש הכיר הן את הרמן, הן את ארווין, עוד בגרמניה, אך מעולם לא הפגיש ביניהם בימים שלפני המלחמה. רק באושוויץ הוא שידך ביניהם.)

***
הרמן וארווין התמקמו בניו יורק בדירת שני חדרים קטנה הממוקמת ברחוב אורצ'ארד 193 בשכונת הלואר איסט סייד - שבה גרים יהודים רבים בשנות הארבעים והחמישים של המאה ה-20 - והיא למעשה מעין "גטו אמריקאי מודרני": מעוז צפוף, יהודי מאוד עד-כדי-שטייטעלי במהותו ובמבנהו - הן הפיזי, הן החברתי, הן התרבותי, הן העסקי.

בזמן שארווין הצליח, כדבריו, "להשאיר את העבר בעבר", הרמן איננו מצליח להשתחרר מ"הצל הכבד" של אושוויץ שמלווה אותו כמו עננה שחורה משחור במשך כל חייו. הוא סובל מסיוטי לילה חוזרים ונשנים אודות זיכרונותיו מאושוויץ - אשר בחלקם הוא בטוח בהיותם זיכרונות של מקרים שחווה שם ממש על בשרו, ובחלקם הוא לא בטוח אם הם אכן קרו או שזהו רק דמיונו שמתעתע בו - מטופל בכדורים פסיכיאטריים, נפגש עם הפסיכולוג שלו מייקל ברנרד אפשטיין אחת לשבוע, אך עדיין מצליח איכשהו ליצור את האמנות שלו - שלמענה ולמען ארווין הוא למעשה חי - לצייר את ציוריו האבסטרקטיים ולעצב תפאורות.

הרמן וארווין התיידדו ב"זמן אושוויץ" שלהם עם פרדריק (עמנואל) שטרייכמן, יהודי הומוסקסואל, יליד גרמניה, 1903, ושמרו עימו על קשר הדוק גם לאחר המלחמה. פרדריק המתבודד, גר בעיירה פוקיפסי שבמדינת ניו יורק. הוא חי חיים פרטיים מאוד, מובדלים ומופרדים מבחירה מחברת בני אדם - ככל שהוא רק יכול - סגפניים ונזיריים.

ג'קי הוא מלצר שחור בן 17, נוצרי, אשר נראה מבוגר מכפי גילו, גבוה וחסון מאוד, גברי וחתיך, יליד ברמינגהאם, אלבמה. הוא המלצר של הרמן וארווין בכל ארוחת ערב במסעדה הקבועה שלהם, בה הם אוכלים באופן כמעט יום-יומי - מסעדת "כץ דליקטסן" - מסעדה יהודית כשרה מפורסמת, המתמחה בכריכי פסטרמה, רוסטביף וכו', ובמרק עוף בסגנון יהודי - הממוקמת ברחוב איסט האוסטון 205, בשכונה שבה הם גרים, הלואר איסט סייד.

טימות'י קלרקסון - הבוס של ג'קי ב"כץ דליקטסן". גבר לבן בן 32, קתולי אדוק ומאמין (עובדה שמקשה עליו עד מאוד בקבלת מיניותו), נשוי לאישה, אב לילד בן שנתיים, הומוסקסואל עמוק בארון המתחבט עם מיניותו כל חייו.

מייקל ברנרד אפשטיין - הפסיכולוג של הרמן. יהודי הומוסקסואל, בן 47, יליד הברונקס בניו יורק. הקליניקה שלו ממוקמת באפר ווסט סייד במנהטן. חש קירבה אל הרמן ואף אשמה על כך שבזמן שהרמן נפגע אנושות - הן בגופו, הן בנפשו - באושוויץ, יחד עם אחיו ואחיותיו היהודים, הוא עצמו חי בניו יורק בחופש, בשלווה ובנוחות.