איגרות מקמהון-חוסיין, הצהרת בלפור ושאלת ארץ ישראל-

במלחמת העולם הראשונה התחייבה בריטניה בפני בעלי בריתה הצרפתים, היהודים והשריפים, לחלוק עימם את שטחי האימפריה העות’מאנית במזרח התיכון. לשריפים הובטחו רק האזורים הערביים הטהורים שאינם בתחום האינטרסים של צרפת. לצרפת הובטחו האזורים שהיו תחת השפעה לצרפתים, וליהודים הובטח סיוע בשיקום הבית הלאומי של העם היהודי בארץ ישראל שלעתיד תקום בו המדינה היהודית.
במרוצת השנים פרחו מיתוסים סביב נושא ההבטחה עקב היעדרם של מסמכים היסטוריים שראו אור בתקופה מאוחרת בלבד. מבין המיתוסים הנשללים בספר: קיימות סתירות בהתחייבויות הבריטים ליהודים, לשריפים ולצרפתיים; ההבטחה לשריפים הייתה הסכם מחייב; הערבים ככלל לחמו בטורקים לצד הבריטים; הצהרת בלפור הייתה יוזמה של בריטניה לבדה; הצהרת בלפור לא נשאה אופי מחייב; הבית הלאומי לא נועד להשתרע על כל ארץ ישראל והבית הלאומי לא נועד להפוך למדינה יהודית בעתיד.
מסמכים היסטוריים בארכיונים הערביים ובארכיון הבריטי סייעו להפרכת מיתוסים אלה ואחרים. מהמחקר המקיף של המחבר מתבהרת התמונה השלמה: הצד השריפי הבין שארץ ישראל איננה נכללת בהבטחה ומעולם לא ראה בה שטח ערבי טהור; השריף חוסיין הצהיר שאיננו חפץ בה; בלפור הודיע שאיננו רשאי לצאת בהצהרה משלו על ארץ ישראל ללא הסכמת בעלות בריתה של בריטניה.

ספר זה דן במיתוס 'הארץ שהובטחה פעמיים', פעם אחת לערבים ופעם שנייה ליהודים. עוד במחצית השנייה של המאה ה-20 הופרכה טענה זו בידי היסטוריונים בעלי שם עולמי, כדוגמת פרופסור ישעיהו פרידמן וסר מרטין גילברט. למרבית הצער, עבודותיהם לא זכו לתפוצה רבה. הן צוטטו במעט בספרות המחקרית ולבסוף נדחו בידי פרסומיהם של מתנגדיהם לדעה. המיתוס 'הארץ שהובטחה פעמיים' עשה לו כנפיים עד כדי כך שבעיצומם של ימים אלה השתרש בספרי ההיסטוריה הנלמדים בבתי הספר ובאקדמיה, ולא רק בהם. מקומו של המיתוס לא נפקד מתוכניות דוקומנטריות, כגון קללת אדריאנוס: שתי גרסאות לשני עמים (2011) והמנדט – הימים בהם שלטו הבריטים בארץ ישראל (2022). עם זאת, היסטוריונים, אנשי תקשורת פופולריים כדוגמת עיתונאים או מגישי תוכניות טלוויזיה – כולם כאחד – חוטאים בהגשת מידע היסטורי תוך הסתמכות עיוורת על אמירתו של חוקר זא או אחר. מפיצי המיתוס אינם מפשפשים במקורות ראשוניים ו/או מתעמתים עם גישה הסותרת לחלוטין את עמדת החוקר המצוטט בידיהם, וסיבותיהם עימם.

דוגמה להפצת המיתוס התפרסמה לאחרונה במאמר עפעוף עין של שר ההיסטוריה מאת אברי גלעד שפורסם בישראל היום (10 בנובמבר 2022), וכך נכתב:

מי אחראי להידרדרות הנוראית ביחסים בין היהודים והערבים בארץ... האשמים הם האנגלים המנוולים ששלטו פה ועשו מעשה שלא ייעשה. הם, כדברי בכיר אנגלי, מכרו את אותו סוס לשני אנשים שונים. כלומר, הם הבטיחו את ארץ ישראל גם ליהודים וגם לערבים בו־בזמן, וכך זרעו את זרע הדמים הפעיל עד היום. [הדגשות שלי, י”ר]

ועוד בעניין זה, אי אפשר לחשוד במניעיהם של אנשי אקדמיה פרו ציוניים להנחיל לסטודנטים להיסטוריה את המיתוס 'הארץ שהובטחה פעמיים', ולהפיצו ברבים. האמת היא שהם מתייחסים אליו כעובדה היסטורית מוגמרת. בהקשר זה אתאר מקרה שהתנסיתי בו.

ב-2014 השתתפתי במפגש שהתקיים באוניברסיטת תל אביב. המפגש נוהל בידי שני פעילים פרו ציוניים מובהקים שהקימו עמותה ציונית משלהם. אחד מהם דוקטור באוניברסיטת חיפה. במהלך ויכוח בין הדוקטור לביני, ניסה איש שיחי לסתור את דבריי באזכור 'ההבטחה הכפולה'. הדוקטור טען בביטחון שכל המסמכים הנוגעים לפרשת ההבטחה מאשרים את קיומה. על כך הוסיף את המיתוס המיוחס להצהרת בלפור וקבע שהיא איננה מבטיחה ליהודים מדינה ולא את שטחי ארץ ישראל כולה. אירוע זה ורבים אחרים מסוגו, הנשמעים דווקא בקרב פעילים פרו ציוניים, דרבנו אותי לפרסם את ספריי הזכות על ארצנו: נאבקים בנרטיב ה'פלסטיני' ותיק סגור: תעלומת המופתי והשואה. בספר הזכות על ארצנו סקרתי את ההיסטוריה הציונית ואת היחסים בין היהודים לערבים מראשית המאה ה-19 ועד לשלהי מלחמת השחרור. בין היתר, אזכרתי את שני הנושאים הבאים: איגרות מקמהון-חוסיין והצהרת בלפור, בפרקים הרלוונטיים.

הספר הנוכחי מתמקד כולו באיגרות מקמהון-חוסיין (1915) ובהצהרת בלפור (1917). כאן אני מציג לפני הקורא חיבור מחקרי מעמיק המכיל מגוון רחב יותר של חומרים וממצאים מהתקופה המדוברת ותמונה מקיפה על המציאות ההיסטורית באותה עת. השתמשתי במכלול של מקורות ראשוניים ו/או מחקריים הנחוצים להפרכת המיתוס 'הארץ שהובטחה פעמיים' ולהפרכת המיתוסים שהתעוררו סביב האיגרות וההצהרה. ביחס לאיגרות, אקדים ואציין שהמכותבים לא טרחו לנסח בפירוט את דבריהם, מהטעם הפשוט – הדברים שהעלו על הכתב, היו מובנים מאליהם בעת ההיא. לימים, הניסוח הבלתי מדוקדק היה כנשק בקנה אצל גורמים אנטי ציוניים שונים. הם התייחסו להתכתבות באופן פשטני, תוך התעלמות מוחלטת מהרקע לכתיבת הדברים, מרוח הדברים ומהאירועים שנקשרו לתכתובת בין מקמהון לחוסיין. בגישתם זו, שוללי הזכות של היהודים למדינה בארץ ישראל סילפו ועיוותו את ההיסטוריה. חלקי אמיתות היו להם כבסיס להבניית שקרים המושתתים, לכאורה, על עובדות היסטוריות מוצקות. בדרכם ניצלו את אי הבקיאות של רבים בציבור בנושא הנדון וכך הצליחו להשריש בתודעת הציבור בארץ ובעולם את העוולה שכביכול נעשתה כלפי ערביי ארץ ישראל.

ברשותי שלל מסמכים אותנטיים ומקורות מידע אמינים המשלימים את התמונה ההיסטורית המלאה של אותם הימים. כולם ככולם אינם מותירים ספק בליבי בנוגע לשאלה מה עמד מאחורי השקפתם של הגורמים הבריטיים והערביים המופיעים במסמכים האותנטיים ו/או החתומים על גביהם.

כולי תקווה שממצאי מחקרי זה ומסקנותיו יתרמו לעקירת המיתוס 'הארץ שהובטחה פעמיים'.

מבוא

א. הרקע לחיבור הספר
ניתוח עצמי של איגרות מקמהון-חוסיין ועיון בעבודות מחקר שעניינן המשא ומתן בין הבריטים לשריף של מכה לא הותירו אצלי ספק בצורך לחקור מחדש את הנושא תוך הרחבת היריעה ההיסטורית. שכן, חלק בלתי מבוטל מהחומרים שהתגלגלו לאקדמיה ומחוצה לה נגועים בסילופי הדברים ובאי דיוקים התובעים את בירור העובדות, כפי שצפות מתוכן האיגרות ומכל ההתרחשויות ההיסטוריות שהתחוללו סביבן בימי מלחמת העולם הראשונה.

אם כן, בחיבורי זה נוכיח, מעל לכל ספק, שהבריטים לא הבטיחו את ארץ ישראל ליהודים ולערבים גם יחד. עיוות ההבטחה ועצימת עיניים מנסיבותיה נעשו, במקרה הטוב, עקב חשיפה רחבת היקף למיתוס 'הארץ שהובטחה פעמיים'. הוא לא רק תקע יתד בספרות המחקרית האקדמית אלא אף בספרי הלימוד בבתי הספר. מכאן קצרה הדרך להתפשטותו בתוכניות טלוויזיה דוקומנטריות ובכל המדיה. למשל בכאן 11 (גם בערוץ 11 הקודם) שוחזרו הדברים המוטעים האלה בראיונות עם מומחים. מעל הכול, בעלי עניין פוליטי עושים נפשות להשרשת מיתוס זה בתודעה האנושית. הינה למשל, גורמים אנטי ציוניים ופרו פלסטיניים שוללים את זכותה המשפטית של מדינת ישראל להתקיים כמדינה יהודית. נימוקם העיקרי: עצם קיומה מפר את זכויות הערבים שהובטחו להם עוד לפני הצהרת בלפור ב-1917.

מיטב המוחות התנצחו בוויכוח סביב פרשת 'ההבטחות הכפולות' שנדון בהרחבה במאה הקודמת. העימות האקדמי הבולט ביותר התקיים בין פרופסור ארנולד טוינבי שהחזיק בדעה כי ארץ ישראל הובטחה ליהודים ולערבים כאחד באיגרות מקמהון-חוסיין, לפרופסור ישעיהו פרידמן ששלל את קביעתו של טוינבי ותומכיו ואמר שארץ ישראל לא הובטחה כלל לערבים.

תפקיד מרכזי בביסוס העמדות המנוגדות שיחק פירוש המונח 'מחוז' המופיע במכתבו של מקמהון לשריף של מכה מ-24 באוקטובר 1915. טוינבי ופרידמן טענו שהצמדת המונח 'מחוז' לשמות המקומות המוזכרים באיגרות מקמהון-חוסיין מראה בעליל שהמעמד של אותם מקומות זהה. פרידמן ציין ש'וילאיה', המילה הערבית למחוז, מצביעה על מחוז עות'מאני מנהלי השקול למדינה בארה"ב. לעומתו טוינבי תפס את המונח 'וילאיה' כסביבה מצומצמת של ערים.

כבר בקריאת שני המכתבים הדנים בגבולות של המדינה הערבית העתידית (מקמהון אל חוסיין מ-24 באוקטובר 1915 וחוסיין אל מקמהון מ-5 בנובמבר 1915) בולטות סתירות בדבריהם של שני החוקרים, פרידמן וטוינבי. יתר על כן שאר המסמכים התיעודיים – תיעודי המפגשים בין הבריטים לבין השליח של חוסיין, שריף אל-פארוקי, והמפות השונות – מוסיפים עוד סתירות בעלות משקל רב יותר מאלה המזדקרות בהתכתבות. ליישוב הסתירות ולקבלת תמונה כללית העולה בקנה אחד עם כל המסמכים והמפות שהוזכרו לעיל, יש לראות בחלק מהמקומות שהוצמדו ל'וילאיות' מחוזות, ובחלקם סביבה מצומצמת של ערים. כמו כן, יש לקחת בחשבון שהמבנה הספרותי בהתכתבות בין הצדדים וכמותו הדיווחים של סיכום המפגשים בין הבריטים לאל-פארוקי מקנים למושג 'וילאיה' משמעות סמנטית.

בספר זה אוכיח שהראיות שבידינו תומכות במסקנתו של פרופ' פרידמן: ארץ ישראל לא הובטחה לשריף, והשריף ואנשיו בעצמם הבינו זאת. חשוב לציין שיותר ויותר חוקרים וציבור קוראים נחשפו למסמכים ולתיעודים העוסקים בפרשת 'ההבטחה הכפולה', חרף זאת הם לא זכו לפרסום נרחב.

כמו כן, גם בעניין הצהרת בלפור (1917) נתגלו מיתוסים ארסיים המסייעים במסע הדה לגיטימציה של ישראל בזירה המשפטית. המיתוסים בחלקם מבוססים על הקבלה שטחית בין ההבטחה הבריטית ליהודים לבין ההבטחה הבריטית לערבים. נאמר, למשל, ששתי ההבטחות היו הבטחות של ממשלת בריטניה בלבד. ממשלת בריטניה נחלה כישלונות בחזית הטורקית ולכן מיוזמתה בלבד פנתה לגורמים שונים בפיזורי הבטחות על מנת להשיג את תמיכת האוכלוסיות המקומיות שיהוו גיס חמישי בתוך האימפריה. עוד נאמר שהיהודים והערבים לחמו לצדה של בריטניה, אך בסופו של דבר היהודים בלבד זכו בקיום הבטחותיה של בריטניה ואילו הערבים קופחות. הבריטים לא גמלו להם על תמיכתם.

וישנם אף מיתוסים המספרים שהארץ הוענקה ליהודים אך רק בחלקה והמטרה הייתה ליישב בה היהודים בלבד ולא להקים בה מדינת לאום. הייתה זו, לכאורה, מדיניות קולוניאליסטית ואימפריאליסטית בריטית, לשלוט בחלק זה של המזרח התיכון, שהולידה את הצהרת בלפור. מטעם זה, קיומה של מדינת לאום יהודית הוא הפרה של הסדר החדש העומד על עקרון ההגדרה העצמית. כלומר, בהתבסס על מיתוס נוסף, שזכה לפרסום נרחב רק במהלך אמצע המאה ה-20, ארץ ישראל הייתה ארץ ערבית מהמאה ה-19 לפחות ועד שלהי מלחמת העולם הראשונה, ולכן עקרון ההגדרה העצמית היה אמוּר לחול על האוכלוסייה הערבית באזור. סילוף העובדות תורם לתעמלנים לבסס את דברי ההבל שהצהרת בלפור, כביכול, הוכרזה במסגרת המדיניות הקולוניאליסטית והאימפריאליסטית של בריטניה.

אסופת חומרים תיעודיים רבים מנפצים בנקל את המיתוסים הללו, אלא שלא נמצאו גורמים שיפעלו בנחישות לשבור אותם, באמצעות המידע האמין שבידיהם. לאזלת יד זו יש השלכות: חוקרים וסטודנטים מוסיפים לשנן את המיתוסים שקלטו בשיעורי היסטוריה. הם אינם משתמשים בכלים מחקריים לבחון את התמונה כולה כאמצעי להפרכת הסילופים והשקרים. יוצא אפוא שמסכת כזבים נאחזה בתודעה הציבורית באמצעות הרצאות פופולריות להמונים, סרטים דוקומנטריים ותעמולה כלל עולמית.

מטרת הספר הנוכחי היא לעקור את המיתוסים שנולדו סביב איגרות מקמהון-חוסיין והצהרת בלפור. אין לי ספק שהצגת החומרים – מסמכים ומפות בשפות: אנגלית, ערבית וצרפתית – שליקטתי מהארכיון הבריטי ומארכיונים בארץ ומחוצה לה, וניתוחם יעלו מחשבה מחודשת לפני הקוראים בנושא הנדון: ארץ ישראל לא הובטחה לערבים באיגרות מקמהון-חוסיין.

ב. גישות המחקר
המחקר הוא איכותני. שלוש גישות מנחות את המחקר הזה. הראשונה היא הגישה 'התהליכית-רדיקלית' שבהתאם לה, עד עליית הנאצים לשלטון חיו רוב הערבים בשלום עם היהודים ורק מיעוט קיצוני שולי נטל חלק בכל המהומות. גישה זו אף מראה שהרקע לפרעות תרפ"ט היה דתי אסלאמי קיצוני ולא לאומי, שכן ההתנפלות על יהודים אירעה בעקבות הפצת השמועה שהיהודים מנסים להרוס את מסגד אל-אקצא, ולא מחשש שהיהודים עלולים להשתלט על ארץ ישראל כולה. באותה עת, ערבים רבים הצילו יהודים. יחסית למספר האוכלוסייה הערבית בארץ, כל מעשי הזוועה ביהודים נעשו בידי קבוצה קיצונית קטנה. בעקבות העיון במקורות הראשוניים שדליתי מהארכיונים של הבריטים ושל חבר הלאומים, אני דוחה על הסף את הגישה 'הריאקציונית' (התגובתית), שאימצתי בעבר במאמר שפרסמתי באתרי ניפוץ מיתוסים, המציאות והעובדות, ב-2013. הגישה הזו הקובעת שהסכסוך בין היהודים והערבים בארץ ישראל החל בין השנים 1920-1917 – כלומר בתקופה שמעצמות ההסכמה החליטו ליישם את הצהרת בלפור, שתמכה בהקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל ובהמשך הקמת מדינה יהודית – מופרכת מיסודה. כלל ההפרכות הנוגעות לעמדת הרוב הערבי בארץ ישראל כלפי הציונים, נתמכות במחקרים ישנים שהושתתו על עדויות מהמאה ה-19 ועד ראשית תקופת המנדט. כמו כן, חשוב לציין שלפי הגישה 'התהליכית-רדיקלית', גם הלאומיות הערבית הארצישראלית (לימים הפלסטינית) לא גובשה בקרב ערביי ארץ ישראל עד לעליית הנאצים.

הגישה השנייה נשענת, בין היתר, על הגישה 'התהליכית-רדיקלית' ועל תיעודים מהמאה ה-19 ועד תקופת מלחמת העולם הראשונה. לפיה שום גורם לא ראה בארץ ישראל מדינה בעלת אופי ערבי אתני או לאומי כלשהו. לכן, כשדנו חוסיין ומקמהון באזורים שאינם ערביים לחלוטין או באזורים המיושבים בבני גזע זר, היה ברור שארץ ישראל נכללת בקטגוריה זו. ראייה לכך ניתן למצוא בהצגתו של אל-פארוקי את המחוזות חלב, דמשק, חמה, וחומס כאזורים הערביים הטהורים מבלי לכלול בדבריו את מחוז ביירות ואת סנג'ק ירושלים.

הגישה השלישית מתבססת על ההנחה שבאיגרות מקמהון-חוסיין ובמשא ומתן שהתנהל בין הבריטים לאל-פארוקי שליחו של חוסיין, קיבל המונח 'מחוז' גם את המשמעות הרחבה של מחוז מנהלי וגם של סביבה מצומצמת של עיר. שתי משמעויות אלה התקבלו גם כשהמילה 'מחוז' נסמכת לשמות האזורים שחלקם מציינים, לכל היותר, שמות של ערים. כל פרשנות שתחייב להכיר באחת משתי המשמעויות, כפי שנקטו פרידמן וטוינבני, עלולה להוביל לסתירה שאיננה עולה בקנה אחד עם הממצאים ההיסטוריים הכתובים ו/או עם המפות השונות שנערכו בידי הבריטים. אותן מפות מתארות את החלוקה המנהלית באימפריה העות'מאנית ערב מלחמת העולם הראשונה...