אפקט הפעמון

חייו של עידו, סוחר עתיקות חיפאי, לא יהיו עוד כשהיו לפני שפתח את הארגז שרכש מעיזבונו של חייל רוסי זקן, מכובשי ברלין במלחמת העולם השנייה. בארגז נמצאה מעטפה עבה, סמל הנשר הנאצי מוטבע על גבה ובתוכה תוכניות סודיות.

בניגוד לרצונו נאלץ עידו לנווט את דרכו במערבולת של פשע, ריגול ותשוקה, בשעה ששירותי הביטחון של ישראל, איראן והפדרציה הרוסית מנסים לשים את ידם על המעטפה.

האם אכן המדובר בתוכניות לנשק יום הדין, שובר שוויון ברמה הגלובלית? על מי יכול עידו לסמוך? על אסנת ההיסטוריונית מאוניברסיטת חיפה, שעימה ניהל רומן אסור לפני כעשר שנים, או על כרמל, מנהלת מעבדת המחשבים שתי קומות מעל משרדו? מי מהן סוכנת איראנית ומי סוכנת המשרד לעניינים אסטרטגיים של מדינת ישראל?

אפקט הפעמון הוא ספרו התשיעי של גל אמיר, מהאהובים והמוכרים בסופרי המתח בישראל. זהו ספר מתח וריגול המציג שוב, באמצעות הדמויות הייחודיות המופיעות בספריו, תמונה מדויקת, מותחת, משעשעת ונוגעת ללב.

ספר זה מתרחש ברובו בעיר התחתית בחיפה, וגיבוריו – סוחרי עתיקות ורכבים משומשים, מפעילי תחנת טוטו, האקרים של מחשבים, סוכנים חשאיים, שוטרים ומרגלים, הנמצאים כולם במרוץ קטלני אחר התוכניות הסודיות – ילוו את הקורא עוד זמן רב לאחר סיום הקריאה.

פרק ראשון – פיזיקה תאורטית וסחר בגרוטאות
עידו גוטרברג ישב במשרד קטן ועלוב בדרך העצמאות בחיפה, וקיווה שהטלפון לא יצלצל. המקום שימש כמשרד עורכי דין לפני שהוא הגיע לשם, אבל נותרו מספיק משרדי עורכי דין בעיר התחתית בחיפה גם אחרי שהמשרד הזה הושכר ל'גוטרברג נכסים', ואף אחד לא חש בחוסר. הוא ישב בחדר הפנימי, ליד שולחן קטן שעליו טלפון ומחשב נייד. מאחוריו תמונה מאובקת, קריקטורה של עורך דין שצייר אונורה דומייה, כשארית מעורך הדין הכושל שישב על הכיסא הזה לפניו. זה היה הקישוט היחיד בחדר, אם לא מחשיבים את התעודה שלו מהאוניברסיטה, שגם היא הייתה כבר ישנה ומאובקת לא פחות מהציור של דומייה, והייתה מזכרת נצח לכל הדברים שעידו יכול היה להיות ולא היה.

בכניסה, במקום שבו ישבה פעם פקידת הקבלה, ישבה נסרין והתעסקה בעניינים שלה. החדר שלה היה קטן מאוד, אבל הרבה יותר נקי ומקושט מהמאורה המאובקת שלו. היו לה שלושה עציצים. באמת! הוא ידע שעציץ לא ישרוד דקה באוויר הרעיל בחדר שלו, אז הוא אפילו לא ניסה. האטרקציה שהובילה אותו לשכור את המקום, ולהעדיף אותו על כל חור אחר בעיר התחתית בחיפה, הייתה מחסן הפלסטיק שבעל הבית הרשה לו להציב בחצר הפנימית, ששימשה כמה בניינים. אם לא היה חם כמו הגיהינום, הוא היה יושב שם וממיין דברים. הוא היה תמיד בפיגור רציני בעניינים האלה. היו שם ארגזים שלמים לא ממוינים, ולך תדע מה נמצא שם. אבל היה חם, חם מאוד. הוא ידע שאם יישאר בחדר עוד קצת, הטלפון יצלצל, ואז הוא יצטרך לצאת ולעשות את מה שהוא שונא לעשות בחום המהביל והמגעיל של חודש יולי. אבל איזו ברירה הייתה לו?

המנוע של העסק שלו היה זקנים מתים. בחורף הם מתו ממחלות של החורף, ובקיץ הם סתם מתו מהזנחה ומבדידות, ומכל הדברים שהורגים זקנים. אחרי עשר שנים בעסק הוא התרגל, אבל קשה להגיד שהוא אהב את מה שהוא עושה. היו הרבה דברים לא סימפטיים בעסק. לא על זה הוא חשב כשפרש מהלימודים. אבל אז בדיוק יאנה מתה, והוא נשאר עם שתי בנות מתבגרות והיה צריך להביא כסף הביתה. הוא לא יכול היה לשחזר איך בדיוק פגש את נסרין, אבל היו באמת המון צירופי מקרים קטנים, שהצטברו לתמונה אחת גדולה ולא סבירה. הוא מצא את עצמו במשרד הזה, עם נסרין, עשר שנים אחרי, רחוק מכל מה שדמיין ותכנן אי פעם לעשות עם עצמו ועם החיים שלו. נסרין לא הייתה השותפה המושלמת, ובכל יום הוא שאל את עצמו כמה זמן זה יחזיק מעמד. גם עכשיו הייתה באחד ממצבי הרוח שלה, מדברת בערבית מהירה ותוקפנית בטלפון הנייד. הערבית שלה הייתה רצופה בביטויים בעברית כמו 'מחיר אטרקטיבי' ו'מכינוס נכסים' והוא ניחש שהיא בשיחה עם אחד הקניינים, מנסה למכור חתול בשק. היא הייתה טובה מאוד בזה. אבל היום הוא רצה קצת שקט, וידע ששקט לא יהיה לו היום.

הטלפון צלצל. הוא רצה פשוט לתת לו להמשיך לצלצל. אחרי ארבעה צלצולים שמע את נסרין צועקת – "גוטה, תענה כבר. אתה לא רואה שאני בטלפון?" הוא הרים את השפופרת. הרבה פעמים לאחר מכן שאל את עצמו מה היה קורה לו היה נותן לטלפון להמשיך לצלצל, ואז להפסיק, ואם כל העניין של הנאצים בחלל היה בכלל בא לעולם, ואם לא היה עדיף בהרבה שכל זה לא היה קורה בכלל. אבל הוא פחד מנסרין, והיה לו הרגל אוטומטי כמעט לציית לה, והוא הרים את השפופרת.

בצד השני היה קול מנומס וביישני, במבטא אמריקאי מודגש.

"הגעתי לגוטרברג נכסים?"

"כאן גוטרברג נכסים, עידו מדבר."

"מדבר צוריאל, צוריאל אסף," אמר האמריקאי. "תראה, אני בעלים של דירה ברחוב הנטקה. שם, ליד מרכז חורב, מכיר?"

"מכיר." הוא ידע בדיוק את ההמשך של השיחה. הוא השכיר לזקן ערירי והזקן הערירי מת, והוא לא יודע מה לעשות עם החפצים שלו. הוא רק קיווה שהזקן הלך לעולמו בבית החולים, ולא למשל בבית שהושכר לו, ושכב שם שבוע עד שמישהו מצא אותו. אלה היו המקרים שהוא שנא. לפעמים הייתה ארוחת הצהריים מונחת עדיין על השולחן כשהוא הגיע. אחרי עשור בעסק הוא כבר ראה הכול, שמע הכול והריח הכול.

"אז השכרתי לזקן אחד, דווקא נחמד ומסודר. רוסי כזה. היה קרוב לבן מאה, אבל מתפקד יופי. נורא הצטערתי שאני לא מדבר רוסית."

הנה זה בא.

"אז לפני שבוע בערך הוא מת."

הוא רצה לשאול 'כמה זמן הוא שכב שם לפני שגיליתם אותו?' אבל זו הייתה שאלה ישירה ולא מנומסת, ועידו גוטרברג הוא לא אדם ישיר, והוא מנומס מאוד מאוד. אז הוא רק אמר, "מצטער לשמוע. במה אני יכול לעזור?"

"תראה," המשיך האמריקאי, מדלג באלגנטיות על נסיבות המוות של הזקן הרוסי המסודר והנחמד. "היה לו אחיין או נכד או משהו כזה. בחור קצת לא... לא אהבתי אותו. הוא הגיע ולקח מהדירה המון חפצים, והשאיר לי את השאר. פניתי לרווחה והם לקחו בגדים וגם מצאו שם טלוויזיה ישנה. אבל הוא השאיר המון חפצים ומסמכים וכל מיני כאלה שנראה פשוט חבל לזרוק."

"האחיין אמר שהוא משאיר לך את זה? כי אני לא קונה שום דבר שאני לא יכול להוכיח שהיה שייך למוכר."

"בטח, הוא אמר שאני יכול לשרוף את זה מצידו."

"אני יכול לבוא ולראות את זה."

"לא, אני רוצה להיפטר מזה. תבוא ותפנה את התכולה של הדירה. אין הרבה. שלושה ארבעה ארגזים. לא חיפשתי שם יותר מדי. אני מוכן לתת לך הכול בשביל מאתיים שקל, אם אתה מבטיח לי שאתה משאיר לי דירה ריקה."

"תן לי להבין," אמר עידו, הולך ומאבד את הנימוס שהתגאה בו כל כך. "אתה רוצה שאני אעשה לך עבודה של סבל ופועל, אקח ממך ערמות של ג'אנק שאיזה זקן צבר מאה שנה, ואני גם אמור לשלם לך מאתיים שקל על התענוג?"

"תראה, אדון," אמר צוריאל, שכבר היה גם הוא מנומס פחות. "אתה לא היחיד בשוק. יש עוד אנשים שכבר דיברתי איתם. רוצה, תבוא. לא רוצה, אל תבוא."

"טוב," אמר. "מתי תהיה שם?"

"אני שם עכשיו. אם אתה יכול להגיע יהיה נחמד, כי השוכרים החדשים מגיעים באחת עשרה."

"הנטקה כמה?"

"מאתיים ארבעים ושבע."

"עשרים דקות."

נדרשו קצת יותר מעשרים דקות. הוא בזבז חמש דקות בניסיון לאזור אומץ לשכנע את נסרין לבוא איתו. לפעמים הייתה יכולה פשוט לשתק אותו במבט, ובימים כמו אותו יום הוא היה צריך לאסוף המון כוחות בשביל לדבר איתה. היא באמת לא אמרה לו כלום. הסתכלה בו במבט הנורא הזה שלה, והמשיכה לדבר בטלפון בערבית מהירה ותוקפנית. אז הוא נסע לבד בקנגו הישנה והחבוטה, שהייתה בערך במצב של הזקן הערירי מרחוב הנטקה מאתיים ארבעים ושבע, ובערך באותו הגיל.

כשחנה ליד הבית ברחוב הנטקה מאתיים ארבעים ושבע הבין שחמש הדקות האלה עלו לו ביוקר. ליד הבית חנתה פיאט דוקאטו אדומה, חדשה ומבהיקה, ועליה כיתוב באותיות ענק, 'ריק ברמן – ניהול עיזבונות'.

"פאק," אמר לעצמו. הוא לא אהב אנשים שמקללים באנגלית, אבל זה פשוט התבקש. הוא ראה את הפועלים של ברמן מעבירים ארגזים לתוך הדוקאטו. ברמן עצמו עמד ליד הכניסה לבית ודיבר עם בחור מזוקן וחובש כיפה, שכנראה היה צוריאל.

הוא כבר עמד להיכנס לתוך הקנגו ולחזור למזגן בדרך העצמאות, כשברמן קלט אותו וצעק, "היי, גוטה. מה קורה? תבוא, תכיר את צוריאל. בחור נחמד."

"היי," אמר.

"היי," ענה לו צוריאל. "נראה שברמן הקדים אותך. והוא גם הרבה יותר נחמד ממך, אם אפשר להגיד לך את זה."

"אני מכיר את ברמן כבר עשר שנים, ואף אחד לא האשים אותו אף פעם בזה שהוא נחמד."

"מה שנכון נכון," אמר ברמן. הוא שלף מהכיס ערמה של שטרות כחולים ונתן אחד מהם לצוריאל. צוריאל לקח את השטר, חתם על מסמך שברמן הגיש לו לחתימה, ונכנס אל הבית.

"תבוא איתי שנייה, גוטה? יש לי מה להראות לך."

גוטרברג נשרך אחריו בחוסר רצון. הוא ידע שברמן בטח מצא שם משהו, ועכשיו הוא יבלה כמה דקות בלשמוע כמה מזל יש לברמן, ועל האוצרות שהוא תמיד מוצא והצוות הנהדר שיש לו. הוא שנא את ברמן. הוא היה יכול לרצוח אותו, אילו הייתה לו טיפת אנרגיה ולא היה חם כל כך, לעזאזל. ברמן היה עם החיוך המגעיל הזה מרוח על כל הפרצוף שלו, ומשהו הצחיק אותו ואת הצוות שלו, שעמדו בצד ועישנו, וכל הזמן החליפו איתו מבטים כאילו יש בדיחה נהדרת שהם רוצים לספר זה לזה.

"שמע, אני לא מבין את הצוריאל הזה, איך הוא לא הבין איזה אוצר יש לו ביד. תקשיב – הזקן הזה, הוא כנראה כבש את סטלינגרד לגמרי בעצמו. אתה לא מבין מה יש בארגזים האלה."

הוא הסיט את דלת הצד של הדוקאטו ופתח את אחד הארגזים. אלה היו ארגזי תחמושת ישנים ועליהם כיתוב קירילי. באמת משהו ממלחמת העולם השנייה. רק הארגזים עצמם היו שווים כמה מאות שקלים. הוא הוציא פגיון מעוטר. גוטרברג זיהה את הכיתוב בגרמנית 'Meine Ehre heißt Treue'– 'כבודי בנאמנותי'.

"אם זה פגיון אמיתי של האס־אס, יש לי כאן שלושת אלפים, ארבעת אלפים דולר בקלות באיביי, לא?"

"לא יודע," אמר גוטרברג. "אני לא מתעסק עם פרפרנליה נאצית. זה מבחיל אותי."

"לכסף אין ריח," אמר ברמן.

גוטרברג התגבר על הבחילה ולקח את הפגיון בידו. הוא שיחק בו מעט, בדק את האיזון, בחן את משקלו, את החריטה המעוצבת, ופסק, "זיוף קוריאני. סוף המאה העשרים. חמישה עשר דולר באיביי, לפחות."

"ומה דעתך על אלה?" שאל ברמן, והוציא כמה עיטורים מהארגז. "הבחור הסתובב כמו ברז'נייב, עם מאתיים עיטורים על החזה. אתה מכיר את הווטרנים האלה."

גוטרברג לקח את אחד העיטורים בידו. "גיבור ברית המועצות? קצת קשה לי להאמין. אין יותר מדי כאלה שמסתובבים בשטח. זה נראה לי זיוף מפח. תיגע בזה. לא הייתי נותן את זה למישהו לתחפושת לפורים." זה לא היה 'גיבור ברית המועצות' אלא מדליה אמיתית לגמרי של הקרב על ברלין, שלא הייתה נדירה מאוד, אבל בטח שווה את מאתיים השקלים שצוריאל קיבל. היו עוד די הרבה כאלה בתוך הארגז.

"למה אתה כזה חמוץ?" שאל ברמן.

"אני לא חמוץ. הכול טוב. הרווחת, הגעת דקה לפניי. מצאת מדליות, מצאת סכין, בפעם הבאה אגיע קודם."

"אתה יודע שאף פעם לא תגיע קודם," אמר ברמן.

"היה נחמד. נשתמע," אמר גוטרברג והסתובב לכיוון הקנגו.

"אל תאכל את עצמך. היי... תקשיב. היה שם עוד ארגז מסמכים, שלא רציתי לקחת. אני יודע שאתה אוהב דברים כאלה. ניירות פחות מדברים אליי. בוא, אני אבקש מעיסא לעזור לך."

גוטרברג הביט בפרצופו המחייך של עיסא, שעמד לא מגולח וסיגריה מצחינה בידו. הוא היה בדילמה אמיתית. מצד אחד אם ייקח את הארגז, זה יחזק את הדימוי שברמן ניסה ליצור לו, של מישהו שחי משאריות של אחרים. מצד שני, אם יחזור בידיים ריקות אחרי שבזבז שם את כל הבוקר, נסרין תהרוג אותו. הוא ניסה למצוא דרך לשמור על כבודו העצמי, וגם לקחת את הארגז. בסוף אמר, "תודה על ההצעה. אקח את הארגז, אבל אסתדר לבד."

כל הצוות של ברמן עמדו והסתכלו עליו, משתדלים לא לצחוק בקול רם, כשגרר במאמץ רב את ארגז התחמושת הישן מרחק של חמישים מטר מהכניסה לבניין אל הקנגו. הוא נכנס אל המכונית. היא לא התניעה. גוטרברג כמעט בכה, אבל הוא כבר ילד גדול. בניסיון השלישי היא התניעה. האגזוז נתן פיצוץ פרידה וגוטרברג היה בדרך לרחוב קהילת ציון, משאיר מאחוריו את ברמן, את הצוות המצחקק שלו, וארגזים ובהם עיטורים סובייטיים ופגיונות של האס־אס, שיכולים היו להיות שלו אם רק היה מקדים בחמש דקות. בתא המטען של הקנגו היה מונח דומם הארגז, ובו הניירות שהותיר אחריו הווטרן הרוסי המת.

* * *
חֹ'רמָא עַ'זַלְפּ'וּר ח'וּזֶסְתָאנִי ישבה על במת הדוברים באולם הממוזג במכללת כינרת והתגעגעה לערבות הרחבות ולמישורי הביצות של מולדתה, ח'וּזֶסְתָאן. הנוף שנשקף מהחלון היה מדהים. הכינרת נשקפה במלוא הדרה, קרירה וכחולה, מצידה השני צילם של הרי הגולן. ח'רמא תיעבה את הנוף הזה, כמו שתיעבה כל דבר ישראלי, כולל את המכללה שבה ישבה, את כל המשתתפים בכנס – מרצים, סטודנטים, אורחים ומתעניינים, את מנחת הפאנל שישבה לצידה, את כל משתתפי הפאנל, את כל האקדמיה הישראלית, ובעצם את כל מה שהיה החיים שלה במהלך שלושים השנה האחרונות. על השלט הגדול שמעל ראשה היה כתוב 'הכינוס ה־35 של האגודה ללימודי ישראל, 2019 – ישראל, דימוי ומציאות'. היא הייתה יכולה לתת הרצאה של שעתיים על הנושא הזה בדיוק, הרצאה שהייתה מותירה את כל השומעים פעורי פה. אבל אז לא הייתה מצליחה להגיע למכוניתה במגרש החניה הגדול והעמוס, לפני שיד כבדה הייתה מונחת על כתפה, והקריירה בת שלושת העשורים שלה כמרגלת איראנית בישראל הייתה מסתיימת באקורד צורם.

היא דמיינה את הסצנה הזאת עשרות פעמים, אולי מאות ואולי אלפי פעמים. היא חלמה על כך בלילה, היא חשבה על כך ביום. זה נמצא שם תמיד, כמו אבן קטנה המונחת קצת מעל ללב. הדפיקה על הדלת, או אולי החטיפה המהירה במגרש חניה ריק של קניון. אולי סטודנט בשעת קבלה, בחדרה בקומה הארבע עשרה של מגדל אשכול באוניברסיטת חיפה, שחוסם את הדלת ומאותת לחבריו העומדים מחוצה לה. אבל השנים עברו וזה לא קרה. היא התחילה להאמין שזה כבר לא יקרה, אבל ידעה שברגע שתוריד את המגן, שתתרשל בדבר הקטן ביותר, שתשנה משהו מההרגלים שנצברו לאורך עשרות שנים של פרנויה, זה יקרה. עמוק בלב ידעה שזה בלתי נמנע.

היא ידעה שהיא כבר לא תחזור. היא נדונה לחיות את חייה כאן, בישראל. הרחק מהערבות וממישורי הביצות, הרחק מהמסגד, מקולו של המואזין הקורא לתפילה. מההמון בשוק של עירהּ, אַהְוָאז. הרחק מאימא ומאבא, מאחיה ומאחיותיה. הרחק מהקולות, מהריחות ומהטעמים של הבית. הרחק מקבר האחים הבלתי מסומן שבו קבור פֶרֵידוּן.

היא הייתה בת ארבע עשרה ופרידון בן שמונה עשרה. הוא התגייס למלחמה ולא חזר. הרבה פעמים שמעה בכלי התקשורת ובשיחות סלון את הדימוי של החיילים האיראניים במלחמת איראן–עיראק כמפַנֵי מוקשים מהלכים. חבורה של פנאטים הצועדים קדימה, קוראן ביד אחת ורובה ביד השנייה. בשר תותחים שרק ההקרבה הצינית שלהם במסות הצליחה לעצור את צבאו של סדאם. מי שדיבר כך לא הכיר את פרידון. הטהור שבטהורים, האמיץ שבאמיצים. הוא אהב כל כך את החיים, ואהב אותה, את ח'רמא. הוא הגן על הבית, על הבית שיהיה להם. המלחמה לא הייתה רחוקה מאהואז. לפעמים, בלילה, בשנתיים הארוכות שבין גיוסו של פרידון ובין ההודעה על מותו, הייתה יכולה לשמוע את קולות הנפץ הרחוקים, העמומים, אם רק הייתה מתאמצת. אז הייתה מביטה בירח ויודעת שאי שם, לא רחוק מאוד, נמצא פרידון, מביט באותו ירח עצמו וחושב עליה.

אחד היתרונות המועטים במצב המוזר שבו מצאה את עצמה, היה החשיפה לתרבות ולמוזיקה מערבית. היא פיתחה טעם לא רע, כך אמרו לה. בלילות הארוכים, הבודדים, הייתה שומעת את טום וייטס. הוא היה בדיוק כמוה, אדם בודד וציני שהחיים דפקו אותו. יש לו שיר – 'חופשת חוף', שבו הגיבור הוא מלח הנמצא בחופשת חוף במזרח הרחוק, אולי בהונג קונג, ומתפלא כיצד אותו ירח, שהוא מביט בו, מסתכל למטה על אילינוי ורואה שם את אהובתו. כמה פעמים ניסתה לחשב את הזווית, ומצאה שזה בלתי אפשרי לראות את הירח מהונג קונג ומאילינוי בו־זמנית. אבל אהואז וחֹ'רַמְשַׁהְר היו קרובות בהרבה. ואז פרידון נהרג. ואף אחד לא ידע בדיוק איך או איפה. לא היה לה אפילו קבר לבכות עליו.

היה עוד דבר משותף לה ולטום וייטס. החיבה לאלכוהול. כמוסלמית טובה הדבר נאסר עליה, אבל בקיבוץ הכריחו אותה. היא זוכרת את הטעימה הראשונה. היא ירקה ובכתה, אבל הרגילו אותם. אי אפשר להתערות בחברה הישראלית בלי אלכוהול, הסביר המדריך. והיא התרגלה, ועוד איך. היום היה ליד מיטתה בקבוק של ג'ים בים. היא מצאה שכוסית לפני השינה מרגיעה אותה. ביום הדין, כשתעמוד לפני בוראה, הוא יבין. היא נתנה את חייה למען האסלאם.

מאז הגיעה לישראל ועד היום לא הייתה במסגד. פעם, בכנס בין־לאומי בבריסל, נדדה והגיעה עד המסגד הגדול בשכונת מולנבק. היא כיסתה את ראשה וכמעט נכנסה אל המסגד, כשראתה ליד הכניסה אדם דומה לשכן מהקומה העליונה בבית המשותף בשכונת כראמי באהואז. היא פשוט המשיכה ללכת, נמנעת מקשר עין. מאז לא התקרבה למסגדים. אבל היא התגעגעה כל כך! בשנים של הכשרה ושל אימון למדה לקרוא את התפילה היהודית מהסידור, והבינה כל מילה, אבל בראשה התנגנה הפאתחה בנוסח ששמעה בבית, שלוש פעמים ביום בתפילה.

היא זכרה את הקיבוץ. הקיבוץ היה רחוק מהבית עד כמה שאפשר. בצפון־מזרח איראן, ליד מַשְׁהַד. כשיצאה לדרך במיניבוס לא ממוזג, עם עשרים מתגייסות כמוה, ידעה שלא תראה עוד את הוריה לעולם. היא זכרה את התחושה המוזרה כשהגיעה אל הקיבוץ, ואת פניה קידמו השלטים באותיות המרובעות, המשונות, שאז עוד לא ידעה לקרוא. היא זכרה את הצלילים הראשונים של השפה הזרה והמוזרה, שתהיה שפתה מאותו היום.

היא זוכרת את המדריך. היא לא תשכח אותו לעולם. הוא היה קצין מעוטר, תמיד במדים. על הכומתה השחורה היה סמלו מטיל המורא של 'המנגנון השישי', יחידת המודיעין הסודית שאליה הייתה שייכת עכשיו. את ידו איבד בקרב על ח'רמשהר. לפני שיצאה אל המשימה, המשימה שעדיין נמשכה שלושים שנה לאחר מכן, אמר לה בעברית כבדת המבטא שלו – את יודעת ששנתיים של צפייה בשידורים חוזרים של 'זהו זה' ו'צ'רלי וחצי', והאזנה יומית ל'מה יש' לא יהפכו אותך לבחורה ישראלית. גם לא הביקיני בתוך המזוודה הזאת. את תצטרכי להסתגל מהר, לחשוב מהר, להתאים את עצמך. והוא צדק. והיא התאימה את עצמה.

שום דבר שלמדה בקיבוץ לא הכין אותה למה שציפה לה מייד כשנחתה בנתב"ג, בטיסת אל על מפריז. הדימוי שהיה לה על הישראלים, אחרי שנתיים בקיבוץ, היה שונה מאוד מהמציאות. הם לא היו חברה כה מתירנית כמו שלימדו אותה. בקיבוץ הכריחו אותה להסיר את הצ'אדור, להסתובב בחולצות טריקו קשורות מעל הטבור ובחצאיות שבקושי כיסו את קו התחתונים. הרבה מאוד זמן בילו על שפת הבריכה, שותים בירה רוסית נוראית, ז'יגולבסקיה, שהגיעה בדרך לא דרך מטורקמניסטן, ולבושים בבגדי ים חושפניים, גברים ונשים. זה היה מביך בהתחלה, אבל אחרי שנתיים התרגלה, וכשהבינה שלא כך מתלבשים הישראלים באמת, חשה הקלה גדולה. עדיין חשה שלא בנוח לחשוף את רגליה ואת ידיה. מעמדה הנוכחי כבכירה באקדמיה אפשר לה להתלבש בצורה שמרנית. אם הייתה יכולה הייתה מכסה את ראשה, אבל לשם כך היה עליה להתחתן, ובכך לא רצתה. היה לה חתן אחד, והוא היה בגן עדן, ויום אחד הם ייפגשו. בגיל חמישים, הייתה ח'רמא עדיין בבתוליה. ביום הזיכרון, כשהייתה עומדת בצפירה, הייתה חושבת על פרידון ועל היום שבו ייפגשו. לפעמים הייתה בוכה. היא זוכרת פעם אחת שבה התפרקה לגמרי כששמעה את השיר 'אנחנו שנינו מאותו הכפר'. עוזרת ההוראה שלה, חבצלת אוחיון, פשוט ניגשה וחיבקה אותה, בלי מילים, גם בעיניה דמעות. סיפור כיסוי מושלם, חשבה לעצמה. אהוב איראני מת.

הקריירה שמצאה לעצמה לא הייתה מכוונת. המנגנון השישי פשוט זרק אותה למים וציפה שתשחה או תטבע. אבל היא שחתה היטב, בביקיני או בלעדיו. היא התחילה ללמוד באוניברסיטה, תואר ראשון במחשבת ישראל, וגילתה שהיא מצטיינת בזה. התואר הראשון הוביל לשני ולשלישי. עבודת הדוקטורט שלה בנושא 'יהדות גרמניה בין רפורמה לאורתודוקסיה' הכתה גלים בחוג המצומצם של מי שהתעניין בנושא הזה. בבית דיברה פרסית וערבית, שהיו נהוגות בעיר מולדתה. בקיבוץ למדה עברית ואנגלית. באוניברסיטה למדה גרמנית, שהייתה השפה האהובה עליה. היא גילתה שיש לה כישרון טבעי לשפות, וכישרון טבעי למחקר. לקריירה אקדמית היו שני יתרונות מבחינת המשימה. האחד, אין־ספור כנסים בחו"ל. הזדמנויות מושלמות להיפגש עם מפעיליה. השני, הרצאות בבסיסי צה"ל. כל קצינות החינוך בבסיסים הגדולים ידעו שרק צריך לבקש והיא תבוא. אילו הייתה חייל ישראלי בן שמונה עשרה, הדבר האחרון שהיה מעניין אותה זה הוויכוחים הפנימיים בין שמרנים וחדשנים בתנועה הרפורמית בגרמניה במאה התשע עשרה. אבל הייתה לנושא נגיעה חלקית בשואה, והיא ידעה לספר היטב את סיפורו של ליאו בק, שהלך עם חברי קהילתו לגטו טרזינשטט, ושרד. זה תמיד היה להיט אצל קצינות חינוך. החדר שלה היה מלא בסמלים של יחידות, דגלונים ומגינים קטנים של הכרת תודה. תודה גם לכם, חשבה. החזקתם אותי ככוכבת אצל המפעילים שלי כבר שלושים שנה. רוצים עוד הרצאה בחגי תשרי? בואו נתאם כבר עכשיו.

פעם, בכינוס בין־לאומי בלונדון, משהו על 'הסמיוטיקה של הנאורות' היא ישבה שני כיסאות מז'וליה קריסטבה. היא שמעה את השמועה שהפילוסופית הדגולה, הסמיוטיקאית, מה שזה לא יהיה, נשלחה למערב כמרגלת בולגרית. אילו רק יכלה להזמין אותה לכוס קפה ולהחליף חוויות! אבל הן נותרו לשבת זו לצד זו. האלילה הבולגרית וההיסטוריונית הישראלית.

"ועכשיו," אמרה מנחת הפאנל, "נשמע את הפרופסור אסנת פרלשטיין, ראשת החוג לידע ישראל באוניברסיטת חיפה. אסנת תדבר איתנו היום על השפעתו של ארתור בירם על האתוס הצה"לי."

"תודה לכם," אמרה אסנת, חֹ'רמא, ונעמדה מאחורי הדוכן. את ערבות הביצות של ח'וזסתאן החליפו עתה הבניינים הסדורים של העיירה בישופסוורדה בגרמניה, שם נולד ארתור בירם. את הנערה בת השש עשרה, שגויסה להילחם במלחמת הקודש, החליפה ראשת החוג לידע ישראל. היא הביטה בקהל הצמא לשמוע את דבריה. "אליאס, אתה יכול אולי לבדוק מה קורה עם הדיסק־און־קי? ההרצאה בתיקיית 'בירם'. אתה מצליח להעלות את השקופית? יופי. ארתור בירם, רב רפורמי, מחנך, ואחד האנשים שהשפעתו על החשיבה הצה"לית לא זכתה עד עתה לעיון..."

* * *
ענבל גוטרברג אהבה לחשוב על עצמה ועל אחותה שיר במונחים של נסיכות דיסני. היא הייתה בתחילת השירות הצבאי כש'לשבור את הקרח' יצא, והייתה הרבה יותר מבוגרת מקהל היעד של הסרט, אבל משהו בסיפור על שתי האחיות משך אותה לקולנוע והיא ראתה את הסרט עם שיר, שבדיוק סיימה יב. הן מייד התחברו לדמויות של אנה ואלזה. הן לא החליטו מי משתיהן היא מלכת הקרח ומי אחותה הפעלתנית, וכל אחת מהן יכולה הייתה להיות אלזה או אנה. ביציאה מהקולנוע, על הגלידה בקניון, הן נשבעו זו לזו נאמנות נצח של אחיות, שנאבקות יחד כנגד כל העולם ומנצחות. זה לא החזיק מעמד.

ענבל הייתה יכולה למכור לדיסני תסריט לסרט המשך שבו אנה מסיימת צבא כקצינה, בתפקיד אחראי שאסור לספר עליו, נרשמת מייד לטכניון ללימודי פיזיקה תאורטית – אין שם בנות, שיר! אין שם בנות! את תהיי כמו דרדסית בכפר הדרדסים, ותצטרכי להתרבות עם כל החנונים האלה בשביל המשכיות הגזע – ולמרות כל זה חיה עם חבר הורס בדירה משלהם בפאקינג דניה, כי החבר הזה הוא לא רק חתיך כמו הנסיך הנס מאיי הדרום, אלא גם עשיר כמוהו, ורשע לא פחות; ואלזה מאבדת שליטה על כוחות הקסם שלה, על החיים שלה, נושרת מהצבא אחרי שנה, מחפשת את עצמה בהודו תקופה, גרה עם אבא, ומתפרנסת משטיפת חדרי מדרגות ומכירת שטויות מהמזרח, וכל מיני קשקושים שמיותרים לאבא בעסק בכל מיני דוכנים בשוק הרחוב בעיר התחתית, ונגררת אחרי חבורה של סטלנים עם אותו חבר אידיוט און אוף כבר חמש שנים. אבל נראה שמישהו הקדים אותה, 'לשבור את הקרח 2' עמד לצאת בנובמבר למסכים, והיא הייתה בספק אם אנה ואלזה יזכו לגורל האכזר שייעדה להן בתסריט שלה. עד כמה שראתה טריילרים, אלזה נראתה בסרט השני אותו הדבר, ולא כבדה בחמישה עשר קילו, עם קארה כחול ופירסינג בלשון, באף ובשתי הגבות. אין להם כוח דמיון, למאיירים האלה של דיסני.

זה לא שהחיים שלה היו אסון. היו לה ימים טובים יותר וטובים פחות. היא די נהנתה מהחיים שלה, כשאבא שלה לא היה עסוק בלהשוות אותם לחיים של האחות שלה. בכל שנה לקראת יולי היו מתחילים המתחים עם אבא, שאצלו הדבר הראשון והכי חשוב היו לימודים. בכל שנה הבטיחה שתירשם למשהו – לא חשוב מה – ובכל שנה זה לא קרה. ועכשיו יולי. בסך הכול היה בסדר לחיות איתו. הוא דרש תחזוקה מינימלית. רוב הזמן היה בעסק שלו, עם המפלצת הזאת, נסרין. כשהיה בבית אהב לקרוא, או סתם לגלוש במחשב. חיי החברה שלו היו בערך אפס מיום שאימא מתה, ולעומת זאת היא כמעט לא הייתה בבית בערבים. הם היו יכולים לחיות באותו הבית בשני מסלולי חיים מקבילים בלי להפריע זה לזה יותר מדי, אלא אם כן נכנס לו ג'וק לראש, כמו שהיא תירשם ללימודים, או תמצא עבודה קבועה, או תממן את עצמה, או כל מיני דברים כאלה.

היו לה שתי אסטרטגיות לטיפול במצבים האלה. האחת הייתה להתרחק ולחכות שזה יעבור, וזה לא ממש עבד. כי הוא היה מוצא את הרגעים הכי לא מתאימים לריב איתה, כמו בבוקר לפני שהוא יוצא לעבודה – המטורף הזה קם בחמש! איזה בן־אדם נורמלי קם בחמש? – והיא בדיוק חוזרת מבילוי, או בארוחת ערב בשישי עם שיר והחברים של שתיהן, כשגם ככה זה משפיל שלנועם אין ממש עבודה, והוא מסתובב עם זקן מדובלל, קוקו של היפי משנות השבעים וחולצת טריקו של סוף מסלול בתותחנים, ואוּרי מסיים תואר שני בפיזיקה תאורטית, עובד בחברת הייטק שמייצרת ננו־רובוטים כאלה, שעושים את הדבר הזה שאף אחד לא מבין, ומגיע לארוחת ערב שישי בחולצה לבנה מכופתרת וזקן כזה מסודר עם שפיץ וכל שערה במקום.

האסטרטגיה השנייה היא להיות סופר נחמדה ולהשקיע בו קצת. הוא היה בדרך כלל ממורמר על החיים ועל העולם, אבל אם נותנים לו את ההזדמנות להיות חמוד, אז הוא שוכח מהכול ויכול להיות אבא מתוק מאוד. הפעם היא ניסתה את האסטרטגיה השנייה. היא תעזור לו בעבודה. היה לו יום קשה, ועוד הביא עבודה הביתה. הייתה זו שעת אחר הצהריים והיו לה עוד כמה שעות להרוג עד שתיפגש עם נועם.

"היי, אבוש, צריך עזרה?" אמרה בקול הכי מתוק שלה. זה שובר אותו בכל פעם, ה'אבוש'.

"בטח, מתוקה. בואי שבי לידי ותעזרי לי למיין את הארגז הזה. יש כאן טונה של עבודה."

הם ישבו על השטיח בסלון. היא חשבה שאם אימא הייתה יודעת שאבא מביא את הג'אנק שלו ומפזר אותו על השטיח היא הייתה מתגרשת ממנו מייד, אבל אימא מתה כבר עשר שנים. הפעם זה היה ארגז ישן מאוד, ולדעתה גם קצת מסריח. הארגז היה עשוי מעץ וצבוע בצבע שהיה פעם ירוק. היה עליו כיתוב בצהוב באותיות קיריליות. ענבל ידעה מעט מאוד רוסית. בשיחות עם סבא אולג וסבתא אִינה בסקייפ היא הייתה יכולה קצת לקשקש איתם ברמה של 'שלום, מה שלומכם', אבל היא לא ממש ידעה לקרוא. האמת היא שאימא, שעלתה לבד בגיל חמש עשרה מדנייפרופטרובסק – שהיום נקראת דנייפרו, וזה שיפור – די הרחיקה אותה מלדבר רוסית ואוקראינית, וחבל, כי היו יכולות להיות לה עוד שפה או שתיים. היא התאמצה להבין את הכיתוב על הקופסה, אבל הוא היה דהוי כל כך שגם אם הייתה יודעת לקרוא כתב קירילי זה לא היה עוזר. אבא קנה את הארגז מאיזה זקן שמת. והם עשו את מה שעשו כבר הרבה פעמים, ומיינו את תכולתו.

היו שם אולי אלפי דפים, בלי שום סדר, והיא ישבה ליד אבא ומיינה אותם. יומיים לפני כן הם רבו מריבה נוראית, ועכשיו הם השתדלו להתייחס יפה זה לזה ולא לריב. היא החליטה להיות מועילה ולהתרכז במה שהיא עושה. אחד מתסריטי האימה שתיאר בפניה היה שהוא ימות ולא תהיה לה ברירה אלא לקבל את העסק, להיות שותפה של נסרין ולסחור במה שמשאירים אחריהם רוסים זקנים מתים. אז אולי כדאי שהיא תכין את עצמה ליום הזה.

הזקן המת נקרא יעקב זנדמן, והוא היה בערך בן מאה, יליד 1920, והיו לו כנראה חיים די מעניינים. טוב, מעניינים עד שהוא עלה לישראל מתישהו ב־1995 או משהו כזה, ואז זה התחיל להיות הסיפור השגרתי של העולה הפנסיונר. אז הייתה שם שכבה של מסמכים מביטוח לאומי וסיכומי אשפוז, ואין־ספור חשבונות מכל מיני מקומות, וכל מיני דברים שזקנים משאירים אחריהם, שהם זרקו מייד לפח. זה היה בערך תשעים אחוז מתכולת הארגז. הכול היה במעטפות חומות שאי אפשר לדעת מה יש בפנים עד שפותחים, ובניילונים כאלה מתפוררים. הייתה שכבה של מכתבים אישיים ברוסית, משנות השישים והשבעים, ואם היא הייתה מוצאת משהו כזה היא הייתה גוזרת בזהירות את הבול מהמעטפה ומניחה בצד, ואת המכתב עצמו זורקת. היא כבר הבינה לא רע בבולים, ולא היה שם אף בול נדיר. גם תמונות משפחתיות היא השליכה, בגלל הפרטיות, אבל היו שם כמה גלויות ישנות, שאבא אמר שאולי הן שוות משהו וצריך לבדוק. הייתה שם דיפלומה יפה ממכון טכנולוגי בברית המועצות, עם סרט אדום. גם את זה אבא ביקש לשמור, אפילו שבינינו, מי יקנה דבר כזה? אבל היו אנשים שאהבו את הסמלים האלה של ברית המועצות, כל הפטישים והמגלים ומרקס ואנגלס ולנין, שאלוהים יודע איך הבחינו אז ביניהם, ועל הדיפלומה הזאת היו כמה כאלה, ואולי יימצא מישהו שיקנה את זה באיביי.

הם עבדו כבר שעתיים והיא הייתה מיואשת. אדי המריבה עוד היו בחלל האוויר, והם כמעט ולא החליפו מילה זה עם זה, אלא אם כן היא מצאה משהו שנראה מעניין, וזה לא קרה הרבה. הארגז הזה לא היה מציאה גדולה. הוא כבר היה כמעט ריק, ערמת הג'אנק שצריך לזרוק עמדה בצד בתוך לא פחות משבע שקיות זבל, וערמת ה'לשמור' כללה שמונה בולים, שתי גלויות ודיפלומה. היא מצאה משהו כרוך בתוך מגבת ופתחה בחשש מסוים. היו שם שתי כפיות, אולי מכסף. אבא בחן את הכפיות שנייה, ואז הניח אותן בערמת ה'לשמור'.

"זאת לא הנדוניה שלך," אמר, "אבל אולי יש כאן מאה שקל בשוק הפשפשים."

היא מיהרה להסיט את הנושא כי מ'נדוניה' השתמע דיון בנישואים, ואז זה יגיע ללמה שיר הסתדרה כל כך יפה, ומה הנועם הזה חושב לעשות עם החיים שלו.

"תראה," אמרה. "יש כאן מעטפה שנראית קצת יותר ישנה וקצת יותר עבה. אולי זאת תהיה המכה?"

היא שלחה את ידה ולקחה את המעטפה, ואז קפאה. הייתה זו מעטפה משרדית גדולה, בגודל A3 בערך, אולי קצת יותר. היא הייתה מנייר משובח, סוג של קרטון בעצם. לא היה כתוב עליה שום דבר, אבל בפתח המשולש של המעטפה היה סמל שהיה מוכר לה היטב. עיט פורש את שתי כנפיו לצדדים, מחזיק בציפורניו צלב קרס.

"אבא, תראה," אמרה, ספק בהתרגשות ספק באימה. הוא לקח את המעטפה והסתכל עליה מבחוץ, מבלי לנסות לפתוח אותה.

"הסמל הזה לכשעצמו לא אומר כלום. הרייך השלישי התקיים שתים עשרה שנים ויצר מיליוני מסמכים. רובם שגרתיים לחלוטין, ועל כולם היה מוטבע הסמל הזה." הוא פתח את המעטפה, שנראה היה שלא נפתחה עשרות בשנים. בתוך המעטפה היו מסמכים. נייר חיצוני מקופל, שנשא אף הוא בכותרת את סמל העיט הנאצי, היה מעין כריכה לארבעה העתקי שמש של תרשימים. זה היה מכתב כמעט בלתי קריא. עידו הניח אותו בצד והתרכז בתרשימים. התרשימים היו פעם כחלחלים, ועם השנים הפכו לחומים־אפורים. הוא הוציא אחד מהם והסתכל בו בעיון. "העתקה מונוכרומטית. טכנולוגיה של שנות הארבעים. זה שרטוט... משהו מכני... בוודאות לא תוכנית אדריכלית."

היו שם ארבעה תרשימים של אותו חפץ עצמו. הוא פרש אותם על השטיח. הדבר נראה כמו חפץ בצורת פעמון ובתוכו שני צילינדרים, אחד בתוך השני. חיצים קטנים הצביעו על חלקים שונים בחפץ, ולידם מילים בגרמנית בנות עשרים אותיות בערך. ענבל ניסתה לקרוא, "Pflegeleicht – פפלגלייכט?"

"לא מספיק יודע גרמנית, אבל אני חושב שזה משהו כמו קל לתחזוק. ו־Extra Kurz זה קצר במיוחד. Abpumpen זה לשאוב. יש כאן מנגנון שמכניס ומוציא מים, וחומר כימי בין הצילינדרים. אולי לקירור? מה לדעתך הגודל של הדבר הזה?"

"נראה גדול. מה זה לדעתך? פצצה?"

"נשק, כמעט בטוח. אבל מה זה עושה? זה לא מתפוצץ, אין כאן מנגנון של מרעום או משהו כזה, אני גם לא רואה כאן שום דבר שמזכיר חומר נפץ. יש כאן משהו שמסתובב. זה לא עף כי אין לזה כנפיים. סוג של צנטריפוגה. אולי זה שייך לפרויקט האטום הגרמני? את יודעת שהם ניסו לבנות פצצה."

"וואו," אמרה ענבל. לרגע הייתה ענבל בת העשר יושבת עם אבא ומסתכלת בבולים נדירים, ועוד מעט אימא תקרא לכולם לארוחת הערב.

"את יודעת מי ידע מה זה?" שאל אבא, והרס את הרגע היפה. "אורי, החבר של שיר. תואר שני בפיזיקה, הוא ידע לזהות צנטריפוגה גרעינית."

"זה כי שיר מושלמת כל כך שמצאה חבר מושלם כל כך, והחבר שלי לא יודע להבחין בין פייסל לאני לא יודעת מה?"

"באמת אם הייתי מוצא תרשים של פייסל, נועם היה הראשון שהייתי פונה אליו. מה לעשות שמצאנו פצצת אטום?"

היא בלעה את העלבון, כדי לא לקחת את זה למקום שיביא לריב, והכול יחזור להיות כמו שהיה אתמול, נורא מגעיל. "אתה יודע מה צריך לעשות? תן לי לסרוק את זה בטלפון, ובוא ניסע כבר עכשיו למשרד ונסגור את זה בכספת."

"תסרקי את זה," אמר. "אבל ניקח את זה למשרד מחר. זה יכול להיות אצלנו לילה אחד. לא יקרה כלום. אתייעץ מחר עם נסרין מה עושים עם זה."

"היא לא חייבת לדעת, אתה יודע."

נראה שהוא חושב שנייה, שוקל את הרעיון בינו ובין עצמו ודוחה אותו על הסף. לפעמים היה יכול להיות צדקן ומטומטם אמיתי. הוא מצא לבדו בעצמו אוצר שיכול להיות שווה המון כסף, את תוכניות האטום הנאציות או משהו, אבל הוא חייב להתחלק בו עם השותפה המגעילה שלו, שבילתה את עשר השנים האחרונות בהתעללות בו.

"היא השותפה שלי. פיפטי פיפטי. היא צריכה לדעת."

"אבא, אתה כזה אידיוט לפעמים," אמרה ונשקה לו. היא הוציאה מהכיס את הטלפון הנייד והתחילה לסרוק את התוכניות. לאחר מכן שלחה את התמונות לטלפון שלו.

"מצאנו פצצת אטום," אמר. "בואי נחגוג. נצא לאיזה מקום בעיר, נאכל ארוחת ערב טובה."

"יו, אבוש, אתה יודע שאני הייתי נורא רוצה, אבל נועם..."

"תלכי, מאמי. אני אראה קצת טלוויזיה. עבדתי קשה היום. בואי נעשה כאן קצת סדר ותוכלי לצאת."

"אבוש, אני צריכה את הקנגו."

בדרך כלל היה רוטן מתחת לאף משהו על דלק והוצאות, ומתי יהיה לה אוטו משלה, ומה אם הוא יצטרך להגיע לאן שהוא. אבל היום הוא פשוט הוציא את המפתח מהכיס ונתן לה.

"תעשי חיים. זה בסדר, אני אסדר כאן לבד."

היא נשקה לו על לחיו ויצאה. מהחלון ראתה אותו רוכן על התוכניות שפרש על השולחן. גם אם זה לא שווה כסף, טוב שיש לו משהו להתעסק בו, חשבה. הקנגו התניעה רק בניסיון השלישי, אבל היא הייתה רגילה לזה. אם ירוויחו מהתוכניות הישנות האלה כמה גרושים, היא תשכנע אותו לקנות רכב חדש.

* * *
כרמל פומרנץ לא רצתה לסיים את האימון, אבל חדר הכושר במתקן המאובטח היה צפוף, ולפחות שלושה אנשים עשו לה פרצופים של 'תרדי כבר מההליכון'. היא ידעה שברגע שתרד מההליכון, תתקלח ותתלבש, יהיה עליה להתמודד עם מה שנראה כסוף הקריירה שלה.

זה התחיל בפגישה עם הסגן, שהופיעה פתאום לפני שלושה ימים ביומן הממוחשב שלה. כשהתחילה לברר מי עוד מוזמן לפגישה התברר שזה רק היא והסגן. זה לא שהיה להם יותר מדי על מה לדבר בארבע עיניים. בגזרת 'ברוריה' לא קרה שום דבר כבר כמה חודשים. חוץ מזה שהיא שיגרה בפעם החמש מאות בשנים האחרונות את הטפסים שמבקשים עוד משאבים, עוד כוח אדם ועוד מימון. אחד ממאה כאלה מצליח, היא חשבה. פעם יהיה לה את כוח האדם הדרוש להמשיך בפרויקט. מה שצריך זה רק צעיר אחד מבריק ונחוש, וזה מתפצח. אבל אז היא עשתה את השגיאה והתקשרה לתמר ביאליק, המזכירה של הסגן, כדי לברר מה מטרת הפגישה, ובפעם הראשונה מיום שהיא מכירה אותה תמר גמגמה, ולא הצליחה להוציא מילה אחת של אמת מהפה.

"זה... שגרתי."

"מה שגרתי, מתי בפעם האחרונה ישבתי עם הסגן?"

"תראי, כרמל. יש דברים שגם אני ממודרת מהם."

"ספרי את זה למישהי אחרת. את לא ממודרת מכלום. יש דברים שאת ממדרת את הסגן. אני לא מאמינה שאת ממדרת גם אותי."

"אני לא צוחקת. אין לי מושג למה הוא רוצה לדבר איתך."

"את יודעת בדיוק על מה הוא רוצה לדבר איתי." שתיקה מבשרת רעות השתררה בצד השני של הקו. "רק תגידי לי," לחשה כרמל בייאוש. "זה מה שאני חושבת?"

עוד חצי דקה של שתיקה, ואז כרמל שמעה "כן" מהוסס, והקו נותק.

היא ירדה מההליכון והלכה דרך חדר הכושר העמוס אל המקלחות. היא חשבה שאימון כושר ומקלחת ישפרו את הרגשתה. היא טעתה. היא הרגישה גרוע מתמיד תחת זרם המים. היא הביטה בעצמה. כמעט בת חמישים, אבל אף אחד לא היה מנחש את זה. היא נראתה כמו קריקטורה של מרגלת ישראלית בסרט מתח הוליוודי. מטר ושמונים של שרירים, בלי טיפה אחת של שומן, ועדיין נשית מאוד, בדרכה. היא חשבה ששנים היא שמרה על כושר, שם מאחורי שולחן העבודה, בשביל? בשביל מרדף שלא יתרחש לעולם? לפתע שבה ההזיה שהחזיקה אותה כל השנים האלה. היא רצה, רודפת אחר ברוריה, כמו בסרט הוליוודי, בתוך סמטה אי שם בעיר אירופית. ברוריה בהזיה הזאת לבושה בבגדים ספורטיביים וכיסוי ראש אסלאמי. הם מגיעים למבוי סתום. אין לברוריה לאן לברוח. כרמל שולפת אקדח וצועקת 'עצרי' בעברית. ברוריה מסתובבת אליה בהילוך איטי. וזהו. כמו תמיד, היא לא הצליחה לדמיין את הפנים שניבטו מולה. היא חזרה לעולם המציאות, למקלחת, שטפה את שערה הבלונדיני הארוך, ואז כרכה סביבו וסביב עצמה מגבת. היא ישבה כמה דקות על ספסל העץ במקלחות והתייבשה. בצד, על קולב, הייתה תלויה חליפה מחויטת שהכינה מראש לקראת הפגישה. חליפה שלובשים לפגישה עם הסגן.

היא הביטה בשעון שעל הקיר. שש ורבע. יש לה עוד חמש עשרה דקות. משרדו של הסגן היה שתי קומות מתחת למשרדה, מרחק של שתי דקות אם מביאים בחשבון המתנה למעלית ואת הבדיקות המטומטמות האלה שעושים בכניסה לקומה מינוס שבע. היא התלבשה, עלתה לחדרה והכינה לעצמה אספרסו קצר. אחד מהיתרונות של להיות פרויקטור זה מכונת קפה בחדר משלך בקומה מינוס חמש. בליבה היא כבר נפרדה מקומה מינוס חמש, מהחדר וממכונת הקפה. היא הביטה על התמונה המטושטשת של אישה בת גילה בערך, שצולמה ממרחק של כמה עשרות מטרים באמצעות עדשה טלסקופית, בבית קפה ברייקיאוויק. בליבה נפרדה גם מברוריה.

כרמל נכנסה למעלית וירדה שתי קומות אל המתקן הסופר־דופר מאובטח שהסגן הקים לעצמו. היא עברה את הבדיקה הביומטרית, שלדעתה הוא גנב מ'שקרים אמיתיים', לאחר מכן את גלאי המתכות, ואולי יש שם מכונת שיקוף מוסתרת, אלוהים יעזור למי שצריך לעבוד שם בכל יום. היא הלכה לאורך המסדרון שנראה שגרתי למדי, שמות ותפקידים כתובים על שלטים מפלסטיק על הדלתות. בסוף המסדרון היה חדרו של הסגן. היא נכנסה אל המבואה, שם ישבה תמר ביאליק ותקתקה במרץ על המחשב. היא נראתה ככפילה של מיס מניפני בסרטים המוקדמים של ג'יימס בונד, וכרמל תהתה אם לא קיבלה פקודה להתלבש ולהסתרק כך. לא הייתה קלישאה קולנועית שהסגן פספס, אבל היא כבר התרגלה לחשוב אפילו על עצמה במונחים של קלישאה קולנועית.

"היי, תמר," אמרה.

"היי, כרמל. תכף אני מכניסה אותך. יש אצלו מישהו."

"הכול טוב?"

"מצוין."

הן חייכו זו לזו חיוך מלאכותי, כאילו השיחה הקודמת שלהן לא התקיימה מעולם. הדלת נפתחה וגבר לא מוכר לכרמל יצא מחדרו של הסגן. "ביאליק, תכניסי אותה," נשמע קולו של הסגן. כרמל נכנסה.

החדר עצמו היה צנוע. הסגן היה בלגניסט מאוד, אבל תמר טיפלה בו ביעילות. השולחן היה כמעט ריק, מגש דואר נכנס ודואר יוצא, מחשב, תמונה של האישה והילדים. על הקירות תעודות מהלימודים – תואר שני בפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, והמון תעודות הוקרה והערכה ששיקפו שלושים שנות שירות. כרמל חשבה שהיא יכולה להסתדר בלי בוס פילוסוף. אלה נטוּ לדבר המון. הז'רגון הזה חדר לארגון, ואנשים היו תוהים אם יתפסו אותו במצב רוח קירקגוריאני, או חלילה במצב רוח ניטשאני. היא חשבה שהוא פשוט אוהב לשמוע את עצמו.

"שבי, כרמל, ואספר לך סיפור," אמר, וה