אפרודיטה דו־בל
מאז ומתמיד שנאתי את שמי. כולם מצפים ממני לעמוד בסטנדרטים של האלילה שעל שמה נקראתי, שאלו דרישות קצת יותר מדי מוגזמות. יופיי ושאר מעלותיי שכל האחרים נוטים לשבח לא מנעו מהגבר שאהבתי לבטל את אירוסינו ולהינשא לאחרת. כשאימי מזמנת אותי ללונדון לאחר ארבע שנים כדי לעזור לאחותי ביציאתה לחברה הגבוהה, אין לי ברירה אלא להיענות, אך אני נחושה בדעתי להתעלם מהגבר ששבר את ליבי. אז מדוע ליבי הבוגדני עדיין מחסיר פעימה כשאני רואה אותו?
הדוכס
ההזדמנות שלי לזכות באהבת אמת אבדה, אבל עכשיו, כשאני אלמן ופנוי שוב, אני מתכוון לרכוש מחדש את אמונה של אפרודיטה וכן לבקש את ידה. נראה שהדבר לא יהיה פשוט בכלל, מכיוון שהכוחות שהפרידו בינינו אז קיימים גם היום, והסיבה האמיתית לכך שאכזבתי אותה לפני שנים ממשיכה לרחף מעלינו ולאיים על עתידנו המשותף.
אפרודיטה והדוכס מאת סופרת רבי המכר ג'יי. ג'יי. מקאבוי הוא סיפור על בת אצולה יפהפייה ודוכס מלא חרטה שמגלים שהזדמנות שנייה יכולה להיות מדהימה, ברומן היסטורי שיפיל מהרגליים את כל מעריצי בריג'רטון. ספרים נוספים שראו אור מאת הסופרת בהוצאת אדל, סדרת המאפיה: משפחה וכבוד.
שמי אפרודיטה דו־בל. כן, באמת. אפרודיטה, כמו אלת האהבה והיופי. שם מפואר לגמרי, ובכל זאת שם אכזרי לחלוטין לתת לילדה, לדעתי. כי מי יכול לעמוד בציפיות גרנדיוזיות כאלה? האם זה לא לאתגר את כל העולם להעריך את יופייה של ליידי צעירה, לא מול בנות גילה, אלא מול אלילה? אם היא לא תעמוד בציפיות, היא תהיה מושא ללעג. אם תתברך ביופי יוצא דופן, היא תקולל בכך שיצפו ממנה לגדולות ולנצורות. אם היא לא תעמוד בציפייה הזאת, היא בכל זאת תזכה ללעג.
זה שם לא סלחן, והאמנתי שנועד להוליד איזו טרגדיה גדולה, בדיוק כמו במיתוסים.
בשם כל הכוכבים שבשמיים, לא יכולתי להבין למה אבא ואימא נתנו לי את העול הזה. אפילו כששאלתי אותם, הם לא הביעו כל חרטה על זה וחשבו שהם אף היו מחוכמים למדי. עד כדי כך, שקראו גם לשלוש אחיותיי הצעירות על שם אלות.
אף שלאחיותיי היה יותר מזל ממני עם השמות שלהן, הת'ור, דוואנה ואבנה. אם אתם לא מלומדים כמו אבי, שלימד הרבה את אימי על המיתולוגיה המצרית, הסלאבית והאפריקאית, אולי הייתם לגמרי לא מודעים לעובדה שאלה שמות של אלות, אז העול של אחיותיי לא היה דומה לשלי. גם שני האחים שלי, שנקראו על שם גיבורים, דיימון והקטור, יצאו מהסיפור די בקלות, אולי מפני שהם גברים, וחייהם מלכתחילה היו קלים יותר.
היינו ששת ילדיהם של הלורד צ'רלס דו־בל, המרקיז ממונתרמר, וליידי דיאנה. לכל העולם שהיה חשוב, היינו בין המשפחות הבולטות ביותר, בני מזל עם תואר, עושר, שנינות, יופי, וכמובן, בית אוהב, שהיה ממוקם בטירת בלקלר.
פרט לאחי הבכור, אף מילה רעה לא הייתה יכולה להיאמר על אף אחד מאיתנו, עד שקרו אירועים מסוימים בחיי. אחרי שנים של בריחה, הייתי עכשיו בכרכרה בדרכי חזרה לחברה הלונדונית.
"האדם הוא שטן, זאב בין גברים, בדיוק כמו אביו," התלונן אחי היקר, דיימון.
"זהירות, יקירי, אתה תעיר אותה," אמרה אשתו הטרייה, סילבה, מתוך אמונה שאיכשהו הצלחתי להירדם. יכולתי להרגיש את הלחץ של מבטיהם עליי.
"רק עכשיו הצלחנו לשכנע אותה לחזור," לחש אחי. לדיימון היו כישרונות רבים, אבל לעצור את לשונו מעולם לא היה אחד מהם. "עכשיו המכתב של אחותי אומר שגם אוונדר יחזור העונה ללונדון."
הם דיברו עליו. הותרתי את עיניי עצומות.
"זה צפוי. אין לו גם אחות שאמורה לצאת לחברה?" שאלה סילבה.
זה היה צפוי. אחותי, הת'ור, ואחותו, וריטי, הגיעו עכשיו לבגרות, בגיל שמונה־עשרה.
"אני אולי שכחתי, אבל לבטח אימא שלנו לא. היא הייתה צריכה להורות להת'ור לחכות שנה נוספת כדי לחסוך מאיתנו את הפתיחה מחדש של הפצע הזה."
כמה לא הוגן זה היה יכול להיות כלפי הת'ור.
"אתה מאמין שהיא לא ידעה? הדוכס אלמן עכשיו," אמרה סילבה.
"אחרי החרפה וההשפלה שגרם למשפחתי? הוא לא ראוי אפילו לנשים העניות ביותר, שלא לדבר על אחותי. לעולם לא ארשה זאת."
"לא אתה תתבקש לאפשר זאת, אלא אביך. ואם אימך תרצה בכך, אביך יאפשר זאת."
הצליל שהגיע מהחזה שלו היה בבירור תסכול. שוב, אשתו צדקה.
"אם אימא שלי ארגנה זאת בכוונה..." הוא נאנח בכבדות. "אני אובד עצות לגבי מצבה הנפשי. איך אימי יכלה לסלוח לו?"
"האם היא לא הסנדקית שלו?"
"האם אחותי לא הבת שלה?" הוא השיב בכעס.
"תירגע, יקירי."
ושוב, הם שתקו וללא ספק בחנו אותי כדי לראות אם התעוררתי, אבל הפכתי להיות מקצוענית באומנות העמדת פני ישנה. הכול היה בנשימה.
"יכול להיות שהוא בן הסנדקות שלה, ואולי אימו הייתה החברה הכי טובה שלה, אבל לבטח דבר מזה לא יכול לגבור על אהבת אם לבתה." הוא דיבר בנחישות, אז זה היה אך טבעי שאשתו הסכימה.
"אם כך, לפי ההיגיון שלך, זה לא נעשה בכוונה, אז אתה יכול לחסוך מהלסת שלך כל מתח נוסף," השיבה סילבה. הצחוק הרך ביניהם כמעט גרם לי לשבור את העמדת הפנים שלי, כשייחלתי לחייך איתם.
אחי דיימון, אף שהיה אדיב ומתוק למשפחתו, זכה למוניטין של הולל בחברה לפני שהתחתן עם העלמה הצעירה סילבה פרברידג', בתו היחידה של ברון. זה הגיע בהפתעה לכולם, אפילו לאימא, שהייתה לה עין לדברים כאלה. הנשים הרבות שאיתן פלרטט, על פי השמועות, היו נאות מאוד, אך העלמה סילבה פרברידג' נחשבה די פשוטה. היא הייתה ליידי שנראה כי הוא התעלם ממנה, והוא היה לורד שכולם היו בטוחים שהיא לא חיבבה, עד לפני שבועות ספורים, כשהם הודיעו שהם מאוהבים. לא ידעתי מה הביא את האהבה הזאת לידי מימוש, ושניהם שמרו על הסוד הזה. ההסבר היחיד שהם הציעו היה שבכל המפגשים הקודמים שלהם שררה ביניהם אי־הבנה. אף אחד לא שאל עוד שאלות, אף שהייתי סקרנית, והם נישאו במהירות.
"אחותך יפה מאוד. אני בטוחה שמחזרים יעמדו בתור ליד הדלת כדי לבקש את ידה, ואת ידה של הת'ור," אמרה סילבה.
"כן, טוב בשבילה לחזור ללונדון. הפחד היחיד שלי הוא שדעתה תוסח כשתראה אותו, והיא תיפגע פעם נוספת."
"עברו ארבע שנים. אתה מאמין שהיא עדיין חושבת עליו?"
"אני לא יודע. אודיט אף פעם לא משתפת אף אחד מאיתנו במחשבותיה וברגשותיה. הדבר היחיד שכולנו בטוחים בו הוא שהיא אהבה אותו. אני יכול רק להתפלל שהיא הסירה אותו מליבה לחלוטין."
לא היה לי ספק שאחי יעשה הכול בשבילי. לא רק הוא, אלא גם אבא, אימא ושאר אחיי. כולם אהבו ודאגו לי, ורציתי לא להדאיג אותם, אבל המחשבות שלי יזעזעו אותם או יגרמו להם אי־נחת.
לעיתים קרובות הרגשתי כאילו אני ציפור נדירה ויקרה, לכודה בכלוב של זהב, מוצגת לראווה לעולם. זו הייתה חובתי לפייס את הצופים שלי, ובאמת עשיתי כמיטב יכולתי, אבל היו מקרים שבהם הכול היה מוגזם. רציתי להיות חופשייה. והפעם היחידה בה הרגשתי חופש כזה היה בצעירותי, איתו. עם אוונדר.
כיוון שאימא שלי הייתה הסנדקית שלו, ניתנו לנו הזדמנויות רבות לדבר כשגדלתי. הוא פקד את ביתנו בחופשיות, אף שהמפגשים שלנו תמיד התרחשו תחת עיניהן הפקוחות של האומנות או של המשרתות האישיות. לאוונדר הייתה היכולת החדה לראות דרך כל המעשים שלי. כשהאחיות שלי כמעט הוציאו אותי מדעתי, ואני לא אמרתי כלום ואפשרתי להן לעשות כרצונן, הוא ידע שקיללתי אותן במוחי, והיה עובר לידי ואומר את הקללה, כדי שאשמע. כשרציתי לאכול יותר ממה שראוי לליידי צעירה ליד השולחן, הוא שמר בחשאי קינוח והשאיר לי אותו בחדרי. ספרים שהוסתרו מגברות או שתוקנו מטעמי הגינות, הוא היה משאיל לי את הנוסח המלא.
כשהייתי בת שש־עשרה הוא הבטיח לי את ההבטחה הזאת. "כשנהיה נשואים, תהיי חופשייה להיות מי שאת רוצה להיות. אני נשבע."
בהיתי בו ביראת כבוד ורציתי להתחתן איתו במקום, אבל המשפחה שלי לא הרשתה זאת. אימי אמרה שאני עדיין צעירה מדי, אף שהכרתי אחרות בגילי שהתחתנו. באנו משני בתי אצולה גדולים, אז כל הדברים היו צריכים להיעשות בסדר הראוי ובזהירות המרבית. היא האמינה שעליי לחכות עד לזמן המתאים. לא חשבתי שיעברו שנתיים שלמות, אבל כשאימא שלי הייתה נחושה, לא היה אפשר לשנות את דעתה.
כעסתי עליה, אבל ביום שבו יצאתי לחברה, כשכל האחרות חששו להופיע בפני המלכה, הייתי רגועה. נאמר שנראיתי כמו בת מלוכה, ואומנתי להיות כזאת כל חיי. האמת הייתה שהמחשבות והרגשות שלי היו במקום אחר, נתונות לעתיד שהנחתי שיהיה כרוך בשלו. כמה ג'נטלמנים חיזרו אחריי לאחר מכן, אבל לא שמתי לב לאף אחד מהם כי חיכיתי רק לו. חיכיתי בשמלה הכי טובה שלי.
חיכיתי עד שהשמש שקעה, ואימא הכריחה אותי ללכת לישון. למחרת חיכיתי שוב. חמישה ימים חיכיתי, בטוחה שכל מה שעיכב אותו יסתיים בקרוב והוא יופיע בפניי. עד שהגיע היום השישי, וקיבלנו הודעה על חתונה.
החתונה שלו.
מופתעת ומבולבלת, לא דיברתי ולא אכלתי לאורך כל אותו היום. זה היה רק לאחר שהחשיך מזמן, שהכאב נקרע מתוכי. הייתי צריכה להיכנס לגן. הייתי צריכה להניח את ידי על הפה. כאבתי כל־כך לעומק וביסודיות, שכאשר התייפחתי, זה היה כאילו אני עומדת למות. הצער שלי העיר את כל הבית. אימי נשארה איתי וזה היה חכם כי עד מהרה התמוטטתי.
חזרנו מייד לאחוזתנו הכפרית כדי להימנע מהרכילות בחברה הגבוהה. ייחלתי לעולם לא לחזור ללונדון כי זה היה המקום שבו חלומותיי מתו. כשמשפחתי נסעה לעונה, תמיד נשארתי בטירת בלקלר. עד עכשיו.
רציתי לסרב לדרישתם שאחזור, אבל אז אחי הזכיר לי שיומה המיוחד של אחותי הת'ור ייהרס. הדיבורים יהיו בלתי נסבלים.
האמנתי שזה יהיה בלתי נסבל בכל מקרה. החזרה שלי תעורר סערה. גם היעדרותי תגרום סערה, אבל לפחות בהיעדרי יכולתי להעמיד פנים שאינני יודעת זאת. עם זאת, זה יהיה אנוכי. והייתי אנוכית במשך ארבע שנים, כאשר אפשרתי לאימי ולאחיותיי להתמודד עם החברה הגבוהה בלעדיי.
כולם הסכימו שהגיע הזמן שאמשיך הלאה, אפילו אני. אבל הלאה לאן? פקחתי את עיניי לירוק של העולם שבחוץ.
"ואני חשבתי שאת מתכוונת לישון כל הדרך," אמר אחי.
"סלח לי, אחי. האם פספסתי משהו מעניין?" כאשר מבטי נפל עליו, היה חיוך רך אך עגום על פניו, כאילו הייתי חיה פצועה שזקוקה לטיפול העדין ביותר.
"ברור שלא. אני רק מתלוצץ. אף שאני תוהה איך את מצליחה לישון עם הטלטולים האלה," ענה בדיוק כשהכרכרה היטלטלה בעוצמה. "בעדינות!" הוא קרא לנהג.
"אני מבקש את סליחתך, אדוני הלורד. הדרך לא טובה בעונה זו," הוא ענה.
"אז למה, לכל הרוחות, הוא לקח את הדרך הזאת?" דיימון קימט את מצחו והביט באשתו, שרק העיפה בו מבט, אבל זה הספיק לו כדי לעצור את לשונו.
"האופנה הלונדונית השתנתה מאז היית כאן לאחרונה, אפרודיטה. אנחנו חייבות ללכת לתופרת יחד כדי להכין לך שמלות חדשות," אמרה סילבה.
לא הייתי בטוחה אם היה זה דמיוני, אבל היא תמיד נראתה נוקשה יותר כשדיברה איתי. אולי עדיין לא הייתה רגילה להיות חלק מהמשפחה שלנו.
"אנחנו אחיות עכשיו. את יכולה לקרוא לי אודיט, או דיטה, אם את מעדיפה," עניתי. "וכן, אתלווה אליך אל התופרת, אף שאני לא מאמינה שאזדקק לשמלות כלשהן. אני בטוחה שאימא שלי יותר ממוכנה."
דיימון צחק והנהן בהסכמה כשהביט באשתו. "כפי שאני מכיר את אימא שלנו, התופרת כבר נמצאת בביתנו, ממתינה לבואנו."
"אני חוששת שאימא לא תהיה מרוצה מכמה גדולה נעשיתי," אמרתי.
"סלחי לי, אבל גדולה איפה?" סילבה צחקה, עיניה החומות הביטו בי.
"בדמיון שלה." דיימון צחק איתה. "אחותי, אסור לך לשאוף להתאים לסטנדרטים של אימא ליופי. הם לא קיימים בעולם הזה. עכשיו את מייצגת את החלום של כמעט כל ליידי צעירה בכל מקום."
"הוא צודק." סילבה פלטה נשיפה עמוקה. "אם את ממעיטה מערכך, איזו תקווה יש לנו, שאר בני התמותה?"
"שניכם מעריכים אותי יותר מדי," אמרתי. לא חיפשתי לזלזל בעצמי, וגם לא האמנתי שמשהו לא בסדר איתי, אבל אחי צדק, הסטנדרטים של אימא לא היו בני השגה. היא הייתה מוטרדת מההזדקנות שלי יותר ממני. הצמיחה הקלה ביותר או כל שינוי במראה שלי לא יימלט מעיניה.
"אודיט, את דו־בל. הערכה גבוהה היא הסטנדרט שבו את אמורה להחזיק." דיימון הנהן כאילו דבריו הם בשורה. מבחינתו, הייתי בטוחה שכן. "אל תדאגי, אחותי. באמת, אני מאמין שהעונה תהיה אחת שלא תישכח, כל עוד תרשי לעצמך ליהנות ממנה."
"כמובן." זה כל מה שיכולתי להביא את עצמי לומר. הסטתי את מבטי אל העצים ואל השמיים הכחולים שמעל. ללא הודעה מוקדמת הכרכרה היטלטלה בעוצמה כזאת שנדחקנו ממקומותינו.
"בשם שמיים! נהג!" דיימון קרא ואחז באשתו.
"סלח לי, אדוני הלורד. יש תאונה לפנינו!" הנהג קרא בחזרה.
"אוי, יקירי," אמרה סילבה כשאחי הציץ מהחלון. "מישהו נפגע? האם נעצור?"
"סע הלאה!" אחי שאג כמו רעם ואגרופו נקמץ בזעם, מותיר את שתינו מבולבלות לנוכח השינוי בהתנהגותו.
"אתה בסדר?" שאלתי.
"מספיק," הוא רטן והרים את ראשו גבוה. "אל תסתכלי מהחלון. נשים לא צריכות להביט באירועים מכוערים כאלה."
"מכוער?" סילבה זזה כדי לראות. "מה יכול להיות — "
"סילבה," הוא נזף בה, והיא שתקה. הכרכרה התמלאה דממה ואפשרה לנו לשמוע את השיחה שהתנהלה בחוץ.
"הוד מעלתך, אתה בסדר?" שאל מישהו.
"כן."
נשימתי נעתקה למשמע הקול. זה לא יכול להיות.
"וריטי, את פצועה?"
זה היה אישור למה שכבר הבנתי לבד. מבטו של אחי עבר אליי, והבנתי למה הוא צעק על הנהג.
תישארי רגועה, הוריתי לעצמי, מרימה את ראשי גבוה ועוקבת אחר מבטו של דיימון כדי לא להסתכל מהחלון, אבל העובדה שדרכינו כבר הצטלבו ועדיין לא נכנסנו ללונדון הייתה מטרידה. גרוע עוד יותר היה האופן שבו אוזניי התאמצו לשמוע את קולו כשהתרחקנו ממנו.
אפלטון אמר שאהבה היא מחלת נפש קשה, וחששתי שהחזרה שלי ללונדון תגרום לי להבין שהייתי עדיין די חולה.
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
