בזכות אהבתי השניה

מגיעה לאירוע והולכת הישר לבר המשקאות. משקה וויסקי קטן, וודקה עם משקה אנרגיה, מסדרים אותי. הסיגריה סוגרת עניין. אני אוהבת את הטעם ולא מוכנה לוותר על התחושה שזה עושה לי, בגוף ובלב.

אני בחתונה של החבר הכי טוב שלי, רצוי ואפילו מוכרחים לשתות. מחכה להם, שיגיעו. עד שיבואו אני מחפשת לי פינה

שקטה לנוח, רחוק מהרעש ומהאורחים.

כוס שתיה שלישית או רביעית, מי סופר. אני מתקדמת לעבר הפינה למצוא שם כורסה, אולי כיסא או משהו. לא מוצאת כלום חוץ משולחנות בר גבוהים. זה לא מתאים לי, אבל לא רחוק משם יש שלושה סלעים. החלטתי ללכת ולהתמקם שם בישיבה על אחד מהם.

אני שותה ורואה את המקום שזוהר בחר לחתונה שלו.

שטח גדול, אומנם מלא בחול, אבל מסודר יפה. במת המוזיקה גבוהה ושולחנות מסודרים עם פרחים לבנים. כמעט הכל בלבן. אני רואה עמדות קוקטיילים והכל נראה מפואר ומדהים. אני נהנית מהמשקה וברגע שאני מפליגה במחשבות, אני שומעת רעשים מאחורי הגב. נבהלתי, חשבתי על משהו מסוכן כמו נחש או עקרב, בכל זאת זה מדבר. אם היה גמל הייתי שמה לב אבל במקום זה, צץ אדם קטן שדיבר לעצמו בקול:

"אני אתחבא כאן כדי שלא תראה אותי. אמרתי לה שמשעמם לי בחתונות. למה היא מביאה אותי כל הזמן?"

אני מסתובבת לעבר הרעש, ילד קטן, אולי בן עשר או שתים-עשרה, מסמן לי ששששש עם האצבע שלו וברקע אני שומעת מישהי שקוראת:

"אופק, מספיק כבר עם המשחקים שלך, אין לי זמן לחפש אותך, למה אתה מתנהג ככה? אופק, אני מאבדת את הסבלנות שלי?”

אני לוחשת לעברו בלי להסתובב אליו:

"לפי מה שאני מבינה אתה אופק?" לוקחת שלוק מהמשקה ומחכה לתשובה ממנו.

"כן, אני אופק, ואת, איך קוראים לך?"

"שני. אז אופק, אפשר לדעת ממי אתה מתחבא?"

"מאמא."

אני מנסה להבין למה, והוא עונה לי בלי שאשאל,

"אני לא רוצה להיות כאן, רוצה ללכת?"

אני מדרבנת אותו כדי להבין ומתחילה דיאלוג אתו:

"האמת שגם אני לא רוצה להיות כאן, אני לא יכולה ללכת."

"למה את לא יכולה ללכת? את אישה מבוגרת ויכולה ללכת כשבא לך."

"אישה מבוגרת," אני אומרת בקול רם ונעלבת לעצמי בלב.

"אני לא מבוגרת בכלל, קטנצ'יק."

"אז את צעירה מבוגרת שיכולה ללכת כשבא לך."

אני מחייכת אליו, לא אנהל אתו ויכוח על זה. מבינה אותו, בכל זאת ילד. לא מוותרת על השיחה אתו ושואלת אותו:

"אז מה חשבת לעשות, אופק?"

"לא יודע."

"בוא נעשה עסקה, אם תרצה."

"אני מקשיב."

"אני ואתה נשאר עד סוף האירוע. הראשון שילך, מפסיד. המפסיד יצטרך להביא מתנה למנצח."

"זה סוג של התערבות?"

"אני לא נוהגת להתערב אבל הפעם אחרוג ממנהגי ונעשה סוג של עסקה."

"אני יכול לחשוב על זה?"

"בוודאי. בפעם הבאה שאמא שלך תצעק את השם אופק, זו תהיה ההזדמנות שלך לענות לי. מקובל עליך?"

"בסדר."

אני חושבת לעצמי, חבל שיהרוס לאמא שלו את הבילוי רק בגלל שלא בא לו להיות כאן. אולי זה חשוב לה. אחרי כמה דקות, אמא של אופק צועקת שוב בשמו. הוא מיד קם מהמחבוא ואמר לי בחיוך גדול:

"אני מסכים."

"נהדר. נלחץ ידיים?"

לחצנו ידיים ומאותו רגע הוא היה צמוד לאמא שלו. אני זכיתי לכמה דקות של שקט.

במת החופה הייתה יפיפייה. פרחים לבנים, הכל נוצץ בצבעי כסף והקריין קורא לקבלת הזוג זוהר ומאיה.

אירוע מקסים מאוד, היה בכי וצחוק. החופה הייתה ממש מרגשת. הזמינו סלב שתנחה את הטקס והחברים והמשפחות היו מרוגשים, שמחים ועשו 'שמח' לאורך כל הטקס.

בשעת הארוחה, כמעט כל מי שהיה שם נשא כמה מילים למען הזוג ועכשיו הגיע תורי לדבר:

"לזוג היפה שלי - זוהר ומאיה,

אהבה היא משהו עליון, יש בה ניצוץ מהיקום כולו.

לעיתים קרובות היא תסנוור ולעיתים אורה יהיה כבוי. הניצוץ שלכם הוא האור והאהבה שפועם אצלכם ומאיר את כולם. תמיד תדאגו להאיר את עצמכם ואת מי שיהיה בסביבתכם, באהבה שלכם. זה מרפא אחרים דרך האנרגיה שלכם ונותן לכם בחזרה. אני אספר לכם סיפור קצר מאוד, לא משעמם, מבטיחה."

כל האורחים צחקו והנהנו עם הראש.

"אורחים נכבדים, רובכם מכירים את הסיפור שלו, אבל אני אספר עליו מנקודת המבט שלי.

כשהחלטנו, אני וזוגתי לשעבר, לאמץ את זוהר, היא הייתה ילדה ללא חלומות וללא תקוות. לא חשבה על כלום חוץ מלשרוד את היום. אנחנו לקחנו אותה אלינו באהבה וביחד איתה צמחנו. היא התחילה לחלום ויכלה לעשות מה שחשה כל חייה.

היא הייתה מבין הראשונות שרצתה לשנות את זהותה, בפנים גבר ובחוץ אישה. עם אומץ וצבירת ביטחון, הפכה מאישה לגבר יפיפה, שחלם והגשים את מה שלא יכול היה לדמיין לפני שפגשנו אותו. התהליך היה קשה וארוך. בדרך מצא את מאיה אהובתו, זוגתו לחיים, שביחד הם צועדים עם האהבה לחיים משותפים. הזמן לא מרפא פצעים פתוחים, מי כמוני יודעת את זה, אבל זה נותן לנו ניצוץ קטן של הישרדות בימים טובים כמו היום הזה. אני אוהבת אותך, זוהר נסיך יפה שלנו.

אני מזהירה את כולם כאן, מי שיבוא וינסה להסיט את הקסם שלכם, פשוט תעיפו אותו מכם, כי מה שיש ביניכם הוא מיוחד ולא יהיה שני לו."

אני רואה את זוהר מסתכל אלי ושולח לי נשיקה, ואני ממשיכה:

"אני אוהבת אתכם מאוד, מאחלת לכם חיים טובים ומלאי שמחה, עם אמון אחד בשני. מי יתן והכוכב שלכם תמיד יאיר אתכם, שתהיו מוגנים ומוקפים באנשים טובים שאוהבים אתכם, כמו שאתם. מזל טוב.

אני מבקשת מכולם להרים כוס למען חיים טובים ומאושרים, למען זוהר ומאיה אני אוהבת ומאוהבת בכם. תדעו שאני תמיד כאן בשבילכם, לחיים !!!"

כולם ביחד עונים 'לחיים'! ומוחאים לי כפיים. זוהר ומאיה באו, חיבקו אותי חזק ואמרו: "אנחנו אוהבים אותך מאוד."

טוב לראות אותו מאושר עם זוגתו מאיה, עכשיו היא אשתו. אני שמה לב לאופק מרחוק, ומסמנת לו להתקרב אלי. הוא מגיע ואומר:

"היי, שני."

"היי, מה שלומך? אתה עדיין כאן אבל זה לא אומר שניצחת."

"גם את לא ניצחת. אני בטוח שאת תלכי עוד מעט ואני אשאר כאן."

"אתה כל כך בטוח בזה, איך זה?"

"חברה של אמא שלי השניה, עוזרת כאן לשובל. היא מנהלת אירועים ותפאורה. אמא עוזרת לה ואני נשאר איתם עד הסוף, כמו במקרה הזה."

נפל לי האסימון, הילד עבד עלי בערמומיות.

"אתה טוען שאני עוד מעט הולכת ואתה עדיין תישאר כאן?"

"בוודאי."

"כנראה שאתה צודק וניצחת אותי. מה תרצה במתנה?"

"זה הכרטיס של שובל, חברה של אמא.

המשימה שלך זה לקבוע איתה פגישה לארוחת ערב. היא יודעת מזה."

"מה הקשר שלה לעסקה שבין שנינו?"

"אין קשר. אני מנסה להחזיר לה על מה שהיא עושה לנו."

"אז אתה מנסה לעשות זאת דרכי?"

"כן, אז את מסכימה?"

"האמת שלא. זה לא מקובל עלי להשתמש בי כנקמה במישהי אחרת, זה לא מוסרי."

"אם אגיד לך שהיא מחכה לטלפון ממך, זה ישכנע אותך?"

"איך ילד כמוך, מגיע לרמה כזו של תחכום?"

"אין לי תשובה. אני יודע להשיג את מה שאני רוצה?"

"אז היא יודעת שאני גברת ולא אדון?"

"היא מהקהילה, היא יודעת."

"הבנתי אותך."

חשבתי לעצמי, למה הפלתי את עצמי ואיך הסתבכתי.

עברו כמה ימים ואופק מתקשר אלי:

"שלום שני. מה קורה, זה אופק?"

אני מחייכת לעצמי ועונה:

"במה זכיתי אופק, שקיבלתי שיחה ממך?"

"רציתי לדעת אם הצלחת לקבוע פגישה?"

"עם מי?" אני מנסה להיות תמימה.

"עם שובל, נתתי לך את כרטיס הביקור שלה. התערבנו, מה את לא זוכרת? למה לא קבעת איתה פגישה?"

"למה אתה כועס?"

"כי הבטחתי לה שתתקשרי, היא מחכה לזה."

"אופק, עדיין לא צלצלתי אליה. הייתי עסוקה אתה בטח מבין את זה?"

"אני מבין, אבל הבטחת שתעשי את זה."

"אופק, אתה לא מפחד שאולי אני איזה אדם רע?"

"את לא אדם רע אם את חברה של זוהר."

"תודה. זו האינדיקציה שלך לאדם טוב בעינייך, מעניין."

אני אומרת לו בהלצה והוא לא מבין, כנראה הגזמתי בהומור. "אופק, אני הבטחתי, לכן אני אקיים."

"קוראים לה שובל, כתוב בכרטיס הביקור שלה."

"נכון, שובל אירועים."

"כן, שובל אירועים."

"מבטיחה שאתקשר אליה השבוע ואדבר איתה. זה ההסכם שלנו, בסדר?"

"בסדר, היא מחכה."

"מחכה? למה אתה מתכוון ב - 'מחכה'?"

"אמרתי לה שתצפה לטלפון ממך כי יש לי ולה הסכם."

"וואו, הסכם נוסף אופק?"

"כן, יש לי את הסיבות שלי."

"לא אשאל איך השגת את ההסכם הזה איתה. לא רוצה לדעת.

אני אתקשר אליה ואקבע איתה, בסדר?"

וככה סיימנו את השיחה שלנו.

באחד הלילות התיישבתי לי עם כוס אלכוהול ופיצוחים. הרמתי טלפון לשובל:

"שובל?"

"מדברת."

"זו שני, של אופק?"

"מי?"

"שני, אופק אמר שאת מחכה לטלפון ממני. הוא לא דיבר איתך עלי?"

"דיבר אתי, הממזר הקטן הזה."

"זה ממש לא נעים לי. אני ואופק דיברנו על זה וקבענו שאתקשר אליך בעקבות..."

"רגע, בעקבות הסכם שלו איתך?"

"אה, לא נעים לי אבל כן."

"טוב, חשבתי שהוא צוחק עלי, אבל מסתבר שטעיתי."

"אני מצטערת. את רוצה שנבטל הכל, נגיד שהסתדרנו וזה יסגר כאן בין שתינו? אני פשוט לא רוצה שתרגישי אי נעימות בגללי ובכלל בגלל מה שנוצר כאן."

"לא, זה בסדר. הוא ילד מעצבן אבל יש לו כוונות טובות."

"ממש לא נעים לי מכל הסיפור הזה."

"לא קרה כלום. אופק מומחה למשחקים, הוא לא מומחה לרגשות לצערי. אני בזמן האחרון עסוקה אבל אפנה זמן."

"אז את רוצה שנדחה את הפגישה?"

"לא למה? תזכירי לי את שמך?"

"שני, סתם שני."

"טוב, שני, סתם שני."

צחקנו ביחד ושאלתי אותה:

"יש מסיבה בסוף השבוע בעיר, בא לך לבוא אתי לרקוד, אם זה מתאים לך?"

"זה מתאים לי בול."

"אז קבענו. אני אאסוף אותך, תשלחי לי את הכתובת?"

"כן, אשלח לך?"

"יופי, ניפגש ונהנה. אם זה לא מתאים, נפרוש כל אחת לביתה. אם זה יזרום אז נקבע מה יהיה בהמשך. זה בסדר מבחינתך?"

"זה מתאים לי מאוד." כך היה.

הגעתי עם המכונית וסימסתי לה שאני מחכה לה בכניסה, רכב בצבע שחור. אני מתעסקת עם התדרים של הרדיו מנסה לשמוע מוזיקה, והשיר שהתנגן הוא שיר אהבה של להקת משינה. ברגע שאני שומעת את המילים, הדלת של האוטו נפתחת:

"מה זה השיר הזה, הוא לכבודי?"

אני מסתכלת עליה ונעתקה נשמתי, לא הצלחתי להגיב.

"שאלתי האם השיר הזה לכבודי?"

היא חזרה על השאלה. התעוררתי ואמרתי לה:

"האמת, שהשיר הוא לכבודנו."

היא מחייכת לעברי ואני אוהבת את מה שאני רואה.

הגענו למועדון. מוזיקה רועשת. אנחנו מסתכלות אחת על השניה ומיד הולכות לבר. מזמינות כוס ועוד אחת. אחרי כמה כוסות המוזיקה מתחילה להיכנס לנו לתוך הגוף. הקצב המונוטוני נכנס לנשמה. אני מסמנת לשובל עם הראש, לרחבה, והיא זורמת אתי, מחזיקה את היד שלי, ואנחנו הולכות הישר למרכז הרחבה.

רוקדות כל אחת לעצמה ולפעמים ביחד. שותות, רוקדות משתוללות ושרות. עושות המון שטויות וצוחקות על הכל.

ללא מחויבות, ללא שורשים, אנחנו עפות על עצמנו ומשחררות כל רסן, עד שנגמרה לי השתיה. אני מסמנת לעברה עם הכוס בשאלה, אם להביא לה עוד? היא מסמנת 'כן' ואני הולכת לבר. קרצתי לברמנית ואמרתי לה עוד אחת ועוד משקה. במשך כמה דקות אני ממלאת את הכוס ושותה, מדברת עם הברמנית ומנסה לצחוק איתה. היא מחייכת בנימוס ודוחה אותי.

אין לי מושג כמה זמן עבר כי שובל פתאום הופיעה מולי ולוחשת לי באוזן:

"לאיפה נעלמת?

אני מצפה לך ולמשקה שלי ברחבה ואת יושבת לך כאן, שותה ומפלרטטת עם הברמנית, מסתבר. מה נסגר?"

"באמת מה חשבתי לעצמי? אני מתנצלת, זה לא מייצג אותי בכלל. פשוט התעופפתי."

"לא מייצג אותך?"

"תתפלאי, לא מייצג אותי, בכלל."

"שני יקרה שלי, לא נשמע שזה הולך לכיוון טוב."

היא אמרה 'יקרה שלי'. זה סימן טוב חשבתי לעצמי.

"שובל, התחלנו יפה וזה ימשיך יפה. תתני הזדמנות."