גחליליות בלילה

פתח דבר
יותר מ־200 אלף נשים נפגעות אלימות חיות בישראל. יותר מ־200 אלף נשים שעבורן כף יד היא תמיד אגרוף קפוץ, שמבחינתן בית הוא מזמן לא נמל מבטחים, שיודעות שעמוק בארון מתחבא אקדח, ולפעמים הוא מונח על השולחן כתזכורת לאימה המשתקת. 200 אלף נשים שעבורן מייק־אפ הוא לא אופציה על שידת האיפור, אלא אמצעי להסתרת הסיפור שהן מתביישות לספר. אבל לא רק הבושה תהרוג אותן. גם כדור בראש או מערוך בפרצוף או סתם מכות רצח עלולים לסיים את חייהן.
רצח לא נולד סתם כך. רצח הוא מקרה קיצון של מציאות אלימה, חונקת ומתגלגלת יום אחרי יום אחרי יום אחרי יום. 200 אלף נשים קמות בבוקר וסופגות קללות וסטירות וסתם משיכות בשיער. הן מתעוררות מלילה מסויט לעוד סדרת מכות. אין להן שקל בארנק כי הן קורבן של אלימות כלכלית נוגסת ומשתקת, אבל גם אין להן ברירה אלא להישאר ולהמשיך לחטוף, ולנשוך שפתיים עד זוב דם ולשכב איתו ולהכין לו לאכול ולבכות לתוך עצמן ולהתפלל שהילדים יהיו בסדר.
לנשים האלה בדרך כלל אין קול. הן לועסות את אבני הכאב בדממה פשוט מפני שהן זוכרות שגם כאשר צעקו וזעקו והתחננו, איש לא שמע אותן, והשוטר בתחנה לא האמין, והשופט הקל את הדין - אז לשם מה להתלונן? עדיף לבלוע את האימה ולהתפלל להתעורר מחר בבוקר, רק שמישהו יזכיר להן בשביל מה.
אז זהו, שהספר הזה נכתב כדי להזכיר. הוא כאן כדי להשיב לנשים האלה את קולן שהוחנק. הוא נכרך כדי שכל מי שיקבל אותו לידיו ויקרא באימת הזוועות המובאות בו בגוף ראשון, ירעד מזעם ומאימה, כי עבור 200 אלף נשים בישראל סיפורי האלימות הללו במשפחה, מצד אבא או אחים גדולים, של אלימות מצד בן זוג מתעלל, הם אינם כותרת בעיתון או כתבה במהדורת החדשות. הם המציאות עצמה, שפעמים רבות מדי מתגלגלת מדור לדור וצרובה בזיכרונות ומתחת לעור, והיא כואבת ועצובה, והיא מייאשת ולעיתים משתקת, אבל היא יכולה להשתנות.
הספר הזה נועד להביא לקדמת הבמה והתודעה את קרביהן של נשים אמיצות שנענו לקריאה של הוצאת רימונים, והסירו את מעטה האופל מחייהן שנכבשו תחת היד המכה. הוא מתפרסם כדי שכולנו נקרא ולא רק נזדעזע ונצקצק בלשון, אלא שנבין אחת ולתמיד שאלימות כלפי נשים אינה בעיה של נשים ממגזר כזה או אחר, אלא שהיא בעיה חברתית ותרבותית.
זו שעת חירום לאומית, אך לצערי, כאשר יצאנו לרחובות לאחר רצף של מקרי רצח בסוף שנת 2018, כמעט רק נשים חסמו כבישים, הניפו שלטים וזעקו “די לאלימות”. המאזן הזה חייב להשתנות. אם גברים לא יצטרפו לחזית המאבק באלימות, המציאות הזאת תוסיף להיות סרט בלהות עבור מאות אלפי נשים וילדים. המאזן הזה חייב להשתנות. על הממשלה להקצות משאבים לחינוך מונע אלימות ומעודד שוויון מגדרי מגיל הגן ואילך, ליצור סנכרון בין המערכות השונות (רווחה, משטרה, משפט), להסמיך מטפלים ועובדים סוציאליים נוספים בשירותי הרווחה, להקים קווי סיוע ייעודיים להתרעה ולמתן מענה מיידי במקרים של אלימות, ובעיקר כזו המסכנת חיים, לשדרג מקלטים ומעונות לנשים ולנערות בסיכון, וכמובן, לטפל בגברים המכים שלעיתים אף הם קורבנות של מציאות חיים מזרת אימה.
והחשוב מכול, המאזן הזה יכול להשתנות באמצעות הקצאת מלוא המשאבים הדרושים לתקצוב תוכנית החומש למניעת אלימות כלפי נשים, המונחת על שולחנן של ממשלות ישראל מאז יוני 2017 ונועדה לתקן מציאות באמצעות חקיקה וגיבוש התנהלות לאומית.
כתיבה היא לא רק אומנות נשגבת. כתיבה היא גם תהליך תרפויטי שיש בכוחו להניח רטיות של חמלה ואיחוי על חבּוּרות שותתות דם וכאב. הדיו אשר כתבה את אסופת הסיפורים הללו נמהלה שוב ושוב בתהום הפצע העמוק ביותר. ולכן לא רק מי שפערו את נפשן וכתבו אותם יזכו לריפוי. גם אנחנו, הקוראים, כיחידים וכחברה, נזכה לו בעקבות המסע שנכרך לספר בהתכוונות גדולה.
תבורך כל אחת מהנשים שהשתתפו ביצירת הספר הזה, והלוואי שהוא יהיה האחרון.
ענת לב־אדלר
עורכת וסופרת
ממובילות המחאה למלחמה באלימות כלפי נשים
דצמבר, 2019

בלילה ההוא גיששתי את דרכי מהמכונית אל הכניסה לביתי החדש. לא השארתי אור, ומצאתי את עצמי על מפתן שחור וריק. בסוף משמרת כסגנית עורך בעיתון מקומי חזרתי לכאן, מושב נידח בשרון עם מעט מאוד תאורת רחוב, וריח הרפתות מסמן לי את הדרך.
את דירת הסטודיו הזאת של הקומתיים, גיליתי במקרה; זו הדירה הראשונה ששכרתי מאז נפרדנו והבית הקטן ביותר שגרתי בו אי־פעם. מצאתי את המפתח ואת חור המנעול, פתחתי את הדלת ונכנסתי אל החושך. הדלקתי את האור והשענתי את גופי החדש על המשקוף. כולם אומרים לי שרזיתי ושאני נראית מצוין עכשיו. בבית החזה שלי, זה שפעם התכווץ כשכולם הלכו לישון בלילה לפניי, נדלק פתאום אור קטן.
פעם חשבתי שאפחד לחזור לבד לבית חשוך וריק באמצע הלילה, והנה הבית מקבל אותי בשקט מבטיח. בקומה הראשונה חלל קטן עם מטבחון וחדר אמבטיה; הילדים שלי עוד קטנים ואוהבים להשתכשך יחד. אל הקומה השנייה מובילות מדרגות עץ צרות, שטיח כחול מכסה את הקומה כולה מקיר לקיר. בקומה הזאת עומדת פינת העבודה שלי, ממש מתחת לחלון, לידה ארונית ספרים גבוהה שמפרידה בינה לחדר הילדים. צעצועים וספרים ושני מזרנים על הרצפה, אחד זוגי ואחד בודד. אין צורך במיטות, גם לא בארון כבד. אני למודת ניסיון; לדירה הזאת עברתי עם מעט מאוד חפצים, קלים ככל האפשר.
שלושים ואחת שנות חיי עברו עליי בבתים רבים; הבית שבו נולדתי, ומייד אחריו, בזה אחר זה, סדרה של מעברים: בכל שנה עד ארבע שנים ממקום אחד לאחר, מחיפה ועד אילת, אפילו לסיני הגעתי, ילדה שחורה במדבר כחול. ככל שגדלתי, נמצאתי נתלשת, מסתגלת, נועצת שיני חלב בכל אחד מהמקומות החדשים האלה, ואחר כך ציפורניים כסוסות של מתבגרת. הנדודים דבקו בי; אין־ספור דירות שכורות במהלך הלימודים, שנה של טיול בהודו עם הבית על הגב, ואחר כך פגשתי את מי שדבק בי למשך שמונה שנים, הלך אחריי עד שנמאס לו מהנדודים, תקע עקבים בקרקע ונשאר. בהתחלה הוקסמתי מהמקום הקבוע והזר, אבל ככל שהזמן נקף הכאיבו לי קוצי הנדידה. לפני חודש קמתי ועזבתי הכול.
אני סוגרת מאחוריי את הדלת ונשענת עליה, מקשיבה לשקט החדש שמגיח ותופס את מקומו של הזמזום התמידי. ניגשת למיטה בקומה התחתונה, זו שבה אני ישנה כשהילדים אצלו, מתיישבת עליה. ענן אפור ורך גוהר מאי־שם, הופך צמרירי, סגלגל ופתלתל, מתגלגל בהתפנקות פנימה ומתיישב ברווח שבין צלעותיי. אני נאנחת ומשתרעת בעייפות על המיטה. מולי דומם המטבח, דלפק ארוך ומעליו חלון ותחתיו כיור מלא כלים ולידו מתקן ייבוש ישן, מלא כלים גם הוא. אני נאנחת שוב ומתיישבת, מציצה בשעון: שתיים שלושים ושש לפנות בוקר.
מבטי נתקל במקרר, שעליו תלויים הציורים. הם מציירים הרבה בזמן האחרון, הילדים שלי, עוקבים אחריי ללא מילה ובהשתאות, רואים איך אי אפשר לעצור אותי בחיי החדשים. בציור של הבן, אישה וילד בכובעי מצחייה זהים מביטים נכוחה בריכוז רב. בציור של הקטנה, בית עקום ולידו עץ תפוזים וחתול שקפא בזמן. עיניי עוקבות אחר אורך הקווים, עומק הצבעים, צבע החתול; כמה הם קטנים עדיין, הילדים שלי, גורים מבולבלים ואדומים מכעס ומהפתעה.
אני מתמתחת וקמה, נכנסת לחדר האמבטיה. מתיישבת באנחה על האסלה ומתרוקנת ברווחה, נועצת מבט בתמונה שלפניי; דוגמנית עבת בשר יושבת על הארץ עירומה ועצומת עיניים, כולה דממה. את התצלום הזה קניתי כשהייתי בת שש־עשרה, ומאז נדד איתי בכל הבתים שגרתי בהם. האישה נחה על שדי הענק שלה, מעליהם פניה העצומות ושערה האסוף. ההבעה הנינוחה שלה אף פעם לא השתנתה, לאן שלא סחבתי אותה. כנראה כך נראה האושר, אני חושבת ומשתינה, יושבת על האסלה בבית הקטן שלי בגפי. בגופי.
כשאני מסיימת ונעמדת מול המראה שמעל לכיור, נתקלות עיניי בחפיסת הכדורים החדשה. הכול מעורער כרגע, אבל נדמה לי שאני מאושרת. עכשיו, ברגע הזה, אחרי יום עבודה ארוך, לבד בבית החדש שלי, אני מרגישה בטוחה. מרגישה בתוכי.
בלילה באים הביעותים. חתול גדול מסתובב מחוץ לדלת. אני שומעת את היללות ומחכה שיתיישב ליד העץ ויקפא במקומו. אבל לא; הוא ממשיך לטייל הלוך ושוב, יללותיו הופכות עמוקות ונמוכות, עד שאני מבינה שהוא בעצם נמר. אין עינית בדלת, אבל אני יודעת שהוא שם ומוכרחה לצאת. בחוץ המכונית שלי, אני חייבת להגיע אליה, לנסוע לאסוף את הילדים. הם מחכים אצלו, בבית הקודם, יושבים ארוזים בקצה הספה, התיקים שלהם אחוזים בידיהם הקטנות. לא ראיתי אותם יומיים ואני חייבת, חייבת לצאת. אבל אני לא יכולה; יש נמר על סף ביתי והוא סוגר אותי בתוכו.
האור בחדר האמבטיה מזכיר לי איפה אני כשאני מתעוררת בבהלה. הגרון שלי יבש, ובחוץ הלילה רווי כוכבים. אני קמה לשתות כוס מים, חוזרת למיטה ומדליקה עוד אור קטן. הוא לא יעיר איש. אני פותחת ספר ומנסה לקרוא, מדליקה את הטלוויזיה ומזפזפת בין חלום למציאות. אני נעצרת בסרט טבע, מזהה נמר רודף אחר זברה עבת בשר. אין לה שום סיכוי נגדו.
אני מכבה את הטלוויזיה ונשכבת על צידי. כדי לא לקפוא, אני מצטנפת ומחבקת את עצמי כאילו הייתי שני שדי ענק מלאים. למעשה, אני רזה מאוד, כי בחודשים האחרונים בקושי אכלתי, וגם אם כולם אומרים לי שאני נראית יופי, הם לא רואים את האדמה שרועדת מתחתיי. שָה, שָה, אני אומרת לעצמי ומרגישה אותה רועדת גם עכשיו. מלמול אחרון בוקע מתוכי ומזכיר לי שהרעד הזה בעצם נפלא.