צומת דרכים - אוסף סיפורים קצרים

צומת דרכים הוא פרויקט משותף של הוצאת יהלומים ונבחרת ייחודית של כותבות וכותבים, חלקם ותיקים יותר וחלקם פחות, שחיברו יחד אנתולוגיה מרתקת של סיפורים קצרים שהמשותף להם הוא מפגשים לא מתוכננים. אסופות קודמות: חלומות בהקיץ, יותר מסתם אגדות וסיפורי דרך.

אנו מזמינים אתכם להצטרף למסע לא מתוכנן, כזה שיפתיע אתכם, כזה שירגש אתכם. תקראו על אהבה שנדמה היה שכבתה אך התעוררה מחדש בעוז, תסתקרנו אם מחווה אנושית תביא שמחה גדולה או דווקא כאב, תתרגשו מרוחות של כישוף שאפילו הן נכנעו בפני אהבת אמת, תשוטו בשיט מסתורי שסופו מפתיע במיוחד, תתפעמו מאהבה שאין לה גיל ומאהבה שיכולה לרפא את כל הפצעים.

את הכול ועוד תמצאו בקובץ הסיפורים הזה, ותוכלו לחוות כקוראים את קסם המפגשים ששינו את חייהן של הדמויות מקצה לקצה.

1. נקודה טובה / לינדה מזרחי
אני עומדת בלובי המלון בלאס וגאס, ממתינה לקבל כרטיס לחדר. המלון מעוצב בסגנון פריזאי וזה מזכיר לי את הפגישה הראשונה שלנו. אני מקווה לא להיתקל בו אף שזה מצחיק, מפני שבמהלך סוף השבוע הזה אני אמורה לראות אותו כמה פעמים. ועדיין, אני מעדיפה לצמצם את המפגשים שלנו למינימום, ואני עוד יותר מקווה שהפעם הוא יגיע לבדו ולא עם בת הזוג שלו. זה לא שיש לי בעיה עם זה, מזמן התגברתי עליו. פשוט הגעתי לכאן לבדי מבחירה. החלטתי שאני רוצה זמן לעצמי ואם הוא יגיע איתה אז כולם יסתכלו עליי במבט של 'מסכנה, היא לבד, היא לא הצליחה להתגבר עליו'. מה שלא נכון, לא נכון בכלל. בכל אופן, אני מעדיפה לדחות כמה שאפשר את המפגש איתו. זה לא שאנחנו לא מדברים אם הוא נמצא עם בת זוגו, שבדרך כלל צמודה לו לזרוע. אנחנו אומרים שלום בנימוס ולעיתים, כשהוא לבדו, הוא מנסה להשחיל איזו בדיחה, שבדרך כלל מצחיקה אותי, אבל אני לא צוחקת אלא מתאפקת ומעלה על שפתיי חיוך מנומס כדי שירגיש מובך מבדיחה לא מצחיקה. לפעמים הוא שואל על העבודה ואני עונה תשובה סתמית שמסתכמת בהברה אחת, עד שמישהו מאיתנו מוצא סיבה לחמוק מהמפגש המביך שנוצר בינינו.

"בבקשה, גברת מקלרסון." אני מחייכת בנימוס ולוקחת את הכרטיס לחדר מידה של פקידת הקבלה. "המזוודות כבר ממתינות לך בחדר."

"תודה רבה." אני מפנה לרגע את ראשי ורואה אותו נכנס ללובי. אני מעדיפה לדחות את הפגישה איתו עד כמה שאפשר אז אני חוצה את הלובי וניגשת ישירות למעלית.

אני מציצה עליו מאחורי הקיר ורואה שהוא מדבר עם בחורה צעירה. יכול להיות שזאת החברה החדשה שלו? סביר להניח שכן. "מעולה," אני ממלמלת לעצמי, המעלית מגיעה ואני נכנסת לתוכה. אני נאנחת בהקלה כשהדלתות נפתחות בקומה שלי, נכנסת לחדר ונזרקת על המיטה, נזכרת בפגישה הראשונה שלנו.

אני משוטטת ברחובות פריז. זה היה חלום שלי, לטוס לכאן ולראות את מגדל אייפל. מייד לאחר שהתקבלתי לעבודת החלומות שלי, כעוזרת לאחד המעצבים הכי גדולים בעולם, החלטתי להגשים חלום נוסף ולטוס לפריז עוד לפני היום הראשון בעבודה. והנה אני כאן, מטיילת ברחובות העיר, בדרך לראות את הפלא הזה שנקרא מגדל אייפל.

"בונז'ור," אני שומעת קול גברי ומרימה את מבטי. "פַּרלֶה ווּ אַנגלֶה?" הוא שואל אותי אם אני מדברת אנגלית. כנראה חושב שאני צרפתייה. הוא נראה מעולה. מבנה גופו רחב, הוא גבוה מאוד ובעל עיניים כחולות, הבהירות ביותר שאי פעם ראיתי.

אני מחייכת. "אן פּוֹ," קצת, אני עונה בצרפתית, מחליטה לא לחשוף שאני אמריקאית, כמוהו.

"קוראים לי זאק, את במקרה מכירה את רֶסְטוֹרַנט 'רוזאון'."

למזלו אני מכירה את המסעדה שהוא מחפש.

"איִסִי, אוֹ קוּאָן דֵה לָה רוּ," כאן, מעבר לפינה, אני עונה ומסמנת לו עם היד.

"לפנות כאן?" הוא שואל וחוזר אחריי בתנועת הידיים.

"וִוי."

"מֶרסי," הוא מניד בראשו, אני מהנהנת והוא ממשיך ללכת. טיפשה, תעצרי אותו! אני אומרת לעצמי וממש מצטערת שפחדתי ולא הצגתי את עצמי בפניו. אני שוקלת ללכת למסעדה שהוא חיפש אבל מוותרת וממשיכה ללכת. הגעתי לכאן כדי לטייל ובקרוב אתחיל לעבוד בעבודה שכל חיי שאפתי להתקבל אליה, אז זוגיות או מערכת יחסים לא נמצאת על הפרק עכשיו.

"פַּרדוֹן." זה הוא, זה הקול שלו. אני מסתובבת ורואה אותו מולי שוב. "טוּ אָה דִי דֵזָ'ה, קֵה טוּ אַה אַן שַרְמוֹ סוּרִיר?" כבר אמרו לך שיש לך חיוך מקסים? הוא שואל, מביך אותי. הוא כזה צ'רמר.

"מֶרסי."

"אֶסְט אִיל פּוֹסיבְּלֶה דֵה טוּ רֵווּאָר?" האם אפשר לפגוש אותך שוב? בהחלט כן, בא לי לצעוק, אבל אני לא יודעת אם זה באמת מה שכדאי לי לעשות. "אתה מפחיד אותה, היא תחשוב שאתה מטורף," הוא ממלמל לעצמו באנגלית. אני שומרת על איפוק כדי לא לצחוק בפניו. איזה מושלם הוא. בעצם, מה אכפת לי? למה אני מתייחסת ברצינות תהומית לכל דבר? אני כאן והוא כאן, מה רע לבלות בנעימים עם גבר שמוצא חן בעיניי? "קֶל אֵה טוֹן נוֹם"? הוא שואל אותי איך קוראים לי.

"זֵ'ה מַפֶּל שרלוט."

"קֶל בּוֹ נוֹם," שם יפה, הוא אומר.

"הצרפתית שלך דווקא טובה..." אני עונה באנגלית.

"אני יודע קצת... רגע, את מדברת אנגלית!" הוא הבין. אני צוחקת.

"כן, מצטערת, אני אמריקאית."

"עבדת עליי."

"אַן פּוֹ." קצת, אני מחייכת.

"מאיפה את?" הוא צוחק.

"ניו יורק."

"גם אני. רק עכשיו עברתי לפארק אבניו."

"גם אני גרה באזור, איזה צירוף מקרים." הנה התפוגגה האפשרות לסטוץ אנונימי. "תקשיבי, אני ממש ממהר לפגישה הכי חשובה בחיים שלי. אני מנסה למכור אפליקציה שעבדתי עליה במשך שנים, תסכימי להיפגש איתי בעוד שעה?"

"התכוונתי ללכת לראות את האייפל עכשיו."

"אז בואי איתי, תמתיני לי וכשאסיים נלך יחד."

אני מתלבטת. רציתי לראות את המגדל לבד, אבל יהיה נחמד יותר לראות את הנוף איתו. הוא נראה לי גבר מעניין ומסקרן, ומה אכפת לי ליהנות מקצת חברה? מצד שני אני לא מכירה אותו.

"אני לא מכירה אותך. אתה יכול להיות רוצח."

"אני מבטיח לך שאני לא רוצח," הוא צוחק.

"זה בדיוק מה שרוצח יגיד."

"אני אוהב בעלי חיים."

"גם זה יכול להיות משפט שרוצח יגיד."

"אם הייתי רוצח, הייתי עוקב אחרייך למלון שבו את מתאכסנת, ממתין לך למטה עד שתרדי ואז חוטף אותך."

"אמממ..." אני מהרהרת בתשובה שלו, "נקודה טובה."

"אז מה את אומרת?"

"בסדר, אחכה לך." הוא מושיט לי את ידו וממתין עד שאני מניחה עליה את ידי.

בסופו של דבר הוא היה רוצח. הוא זה שרצח את הלב שלי לפני עשר שנים, כשהתגרשנו.

לאחר שהוא התחיל איתי בצרפת חזרנו לניו יורק. אני התחלתי לעבוד כעוזרת מעצב והוא מכר את הסטרט־אפ הראשון שלו. יצאנו במשך שנתיים קסומות לפני שהוא הציע לי נישואים בראש מגדל אייפל. זה היה רומנטי ומרגש. בגיל עשרים ושתיים ילדתי את סוזן, בתנו הבכורה, שמתחתנת היום. את בננו איידן ילדתי שנתיים מאוחר יותר. החיים היו מלאי הפתעות, חלקן טובות יותר וחלקן פחות. היו לנו ריבים מדי פעם אבל היה לנו חוק – תמיד השלמנו לפני שהלכנו לישון. אני לא יודעת איך הכול התחיל להידרדר, אבל אני בהחלט זוכרת את הלילה הראשון ששברנו את החוק שלנו והלכנו לישון כועסים זה על זה. בהתחלה זה נראה כמו עוד ריב רגיל; הוא שוב לא הגיע לאחת ההופעות של סוזן כי היה עסוק במשרד, היא התאכזבה מאוד ולכן כעסתי עליו.