דברי השעות הקטנות

״זהו״, מלמלתי לעצמי, ספק בקול ספק לעצמי. ״זה נגמר". דמות לא ברורה התקדמה לעברי מאחד ממסדרונות מחשבותיי האפלים ורצופי הפחד. ״עשינו כל מה שיכולנו״, הוא אמר. ״את תישארי בחיים״.

דברי השעות הקטנות הוא לא ספר שמח וגם לא ספר עצוב; הוא משהו באמצע. בין חיוכים שבורים, בכי מרוב אושר ושלל תהיות ליליות ופואטיות. הוא הרגעים הקטנים של הצחוק המתגלגל ללא סיבה מיוחדת, של שיחות הנפש, של ההליכות הלוך ושוב על הקצה, של הרגעים האינטימיים ביותר שלנו עם עצמנו ושל השעות הקטנות שלא נשכח.

לי כהן עדיין מחפשת את עצמה, אבל דבר אחד היא באמת יודעת; היא זוהרת בחושך, אבל לא בקטע חייזרי. עם ניסיון חיים לא רב וקטעי חיים שכתבה בלילות בלי שינה, היא מוכיחה לכולנו: כשהחיים מאירים לנו פנים אנחנו לא תמיד יכולים לזרוח, אבל דווקא הכאב מאלץ אותנו לקום ולהאיר את דרכנו בתוך האפלה.

היא כבר הבינה

היא כבר הבינה שהיא לא תשתנה, לא משנה כמה היא תרצה. ולמרות שהיא השתנתה כבר המון, היא הבינה שהיא לא תשתנה מספיק כדי להיות מה שהיא רצתה להיות.

היא כבר הבינה שעוד עגיל, קעקוע או צבע בשיער לא יהפכו אותה למה שהיא חיפשה.

היא כבר הבינה שלא משנה מה היא תלבש או איך היא תצטלם, היא לא תהיה מי שחלמה.

היא כבר הבינה שאין לה זמן להשתנות, שהזמן פה קצוב, שהסוף הוא פתאומי ושהנצח – גם הוא זמני.

היא כבר הבינה שהיא לא תשתנה, ובאותו הרגע היא השתנתה מן הקצה אל הקצה.