האומנות והיופי בהגות היהודית בעידן הרנסנס והנאורות

בספר זה נכרכו עולמות שונים מתוך כוונה להבהיר ולהבין את גישתם של חכמי העם היהודי ביחס ליופי, אומנות חזותית, ומתוך כך ביחס לעבודה זרה על היבטיה החזותיים. מצטלבים כאן דברי הגות, יצירות של גדולי ישראל, מדון יהודה אברבנאל במאה ה-15 עד ראשית המאה ה-19: הוגים, רבנים, פילוסופים, מקובלים, חסידים וסופרים.

יוסי חקלאי מוביל אותנו להגדרות השונות של האסתטיקה בקרב אותן מִשְׁנוֹת או השקפות, לעתים כתורה של העולם החושי הקולט את סביבתו וגופו ומשפיע על תחושותיו המתורגמות במישור התבוני, לעתים כתיאוריה המנסה לפענח מהו יופי ומהו נשגב; או שמדובר בטקסטים שמסבירים מהי אומנות, מהן האומנויות וכיצד למיינן, לדרגן, להדגיש או לשלול את חשיבותן. מול הגישות המציינות שהיופי או היצירה נוצרות דרך האסוציאציות של הדימויים, פעולת הדמיון המגורה מהאובייקט, תעמוד הגישה של השלמות החושית, מעין דחף פנימי הרוצה ליצור שלמות.

 בעקבות השינויים החברתיים והתרבותיים, המבט על היופי והאומנות מובא מזוויות שונות: ניתוח פילוסופי של התלמידים היהודיים של קאנט או של הגל, או היבטים דתיים, הלכתיים, משיחיים, קבליים, שקולותיהם נשמעים ביחס להבנת אומנות ויופי. אלה ואלה מוסיפים מרכיבים חדשים ומשמעותיים בתיאור ובהבנת המושג ומעשה האומנות. המאמינים ישאלו האם היופי מצוי באל, האם הוא נאצל ממנו, והמקובלים יוסיפו את הספירה שבה שוכן היופי. אחרים יזהו את היופי במשכנו ב"שכל העליון" או ב"נפש העולם"; הוגים אחרים יאתרו את מקורות היופי ביקום, בטבע, או במפגש עם נפשו ודמיונו של האדם. יהיו שיאמרו ששורשי היופי מצויים במפגש של החושים עם תופעות טבע, עם הסביבה, ועיבודם על ידי הדמיון האנושי.

ד"ר יוסי חקלאי הוא ממייסדי המרכז החינוכי-מוזיאלי בית יגאל אלון, "אדם בגליל"; היה מרצה במכון שכטר למדעי היהדות. ניהל מערכות חינוכיות בקהילות יהודיות באירופה הפרנקופונית. ספרו הקודם, "לא תעשה לך: יחסה של ההגות היהודית לאומנות חזותית" (רסלינג 2019), התמקד במקורות ובהגות שבין המקרא לבין הקבלה הצפתית.

הקדמה

הספר הנוכחי נכתב לאחר ספרי הראשון לא תעשה לך: יחסה של ההגות היהודית לאומנות החזותית, המתאר ומנתח את הגישות והעמדות בנושא מהתנ"ך ועד הקבלה הצפתית. המלאכה לא הסתיימה, שכן לא הובהרו ההשקפות של הוגים יהודיים מהזרמים השונים, מהעמדות המגוונות של מחשבת ישראל, ביחס ליופי ולאומנות חזותית מתקופת הרנסנס. אחת השאלות שילוו את הפרקים הבאים היא האם יחסם של הוגים יהודים לכל אומנות, ספרות, שירה, ציור, פיסול או מוזיקה צריך להתקיים מתוך גישה הלכתית, דתית ומוסרית, או כחלק ממכלול של הגות יהודית, הגות כללית וערכי מוסר כלל־אנושיים.

אני ער לפערים הקיימים בין הזרמים השונים ביהדות ובישראליות, ואומנם לדורות שהתחנכו על ברכי העולם המדעי המודרני, אמירות וגישות שהיו מקובלות לאורך דורות נראות כמעט חסרות שחר. על כן קוראים מהדור המודרני לא ינסו בדרך כלל לדלות פרשנויות אחרות ולנסות להבין מקורות רחוקים המחוברים בנתיבים מגוונים לעולמנו במטרה להסביר את הבסיס לתרבותנו ולהעשיר אותה, לפתח את הסקרנות ולחדד תובנות.

כתיבת ספר עבורי היא פעולה שכרוכה בהתנתקות כמעט מוחלטת מעיסוקים אחרים, הכוללת לפעמים התרחקות מהמשפחה ומידידים. במהלך הכתיבה חשתי לעיתים כנוכח נפקד במפגשים שונים, אך השארתי חלונות פתוחים להארות של מוקי צור, ניצה קפלן, אורי אחי וידידים נוספים. אני מודה לבת זוגי שתחיה הדס, שהכילה את המצב, ולילדיי שתומכים בעשייתי, אבינועם, דניאל, מעין וניתאי.

הספר מוקדש לאבי מורי זאב ז"ל, לאמי הורתי שפרה ז"ל ולדודתי יונה ז"ל לבית לנגר.

תודה מיוחדת לעורכות המצוינות נעמה בן־צור וד"ר אורית יושינסקי.

מבוא

אם כן, בדין הוא [...] שנעזוב מיני היופי הקטנים

המעורבים עם שלילת צורה ופגם וכיעור כמו שהם

כל מיני היופי החומריים והגשמיים

וכך ראוי שנאהב מהם כשיעור שיספיק

להביאנו להכרה ולאהבת מיני היופי השלמים הבלתי גשמיים.

דון יהודה אברבנאל, ויכוח על האהבה (1502)

בספר זה נכרכו עולמות שונים מתוך כוונה להבהיר ולהבין את גישתם של חכמי העם היהודי כלפי יופי ואומנות חזותית, ומתוך כך כלפי עבודה זרה בהיבטיה החזותיים. הצטלבו בדפים אלה דברים, כתבים ויצירות של גדולי ישראל, מדון יהודה אברבנאל במאה ה־15 ועד ראשית המאה ה־19 - הוגים ורבנים, פילוסופים וסופרים.

הספר יוביל אותנו להגדרות השונות של האסתטיקה בקרב אותן מִשְׁנוֹת או השקפות, לעיתים כתורה של העולם החושי הקולט את סביבתו וגופו ומשפיע על תחושותיו המתורגמות בעולם התבוני, לעיתים כתיאוריה המנסה לפענח מהו יופי ומהו נשגב, או בכיוונים המסבירים מהי אומנות, מה הן האומנויות וכיצד למיינן, לדרגן, כיצד להדגיש את חשיבותן או לשלול אותן. אל מול הגישות המציינות שהיופי או היצירה נוצרים דרך התסמיכים (האסוציאציות) של הדימויים, פעולות הדמיון המגורה מן המושא, מאובייקטים הניצבים לפניו, תעמוד הגישה של השלמות החושנית, מעין דחף פנימי הרוצה ליצור שלמות. הבהרת האסתטי תקושר ותושווה למקורות היהודיים לאורך הדורות.

בעקבות התהליך ההיסטורי, השינויים החברתיים והתרבותיים ועל בסיס הטקסטים, המבט על היופי והאומנות יעטה זוויות שונות: ניתוח פילוסופי, למשל, של התלמידים היהודים של קאנט והגל וכן התייחסות להיבטים דתיים, הלכתיים, משיחיים וקבליים, שקולם חייב להישמע בניתוח היחס לאומנות וליופי. אלה מכניסים מרכיבים חדשים ומשמעותיים ביצירת האומנות וביחס אליה ואל משמעותה.

החיפוש אחר מקורות היופי מחזיר אותנו אל האמונה באל כמקור הכול. אלא שגם בהתייחסות של ההוגים המאמינים יעלו שאלות: האם היופי מצוי באל, האם הוא נאצל ממנו, והמקובלים יוסיפו את השאלה מהי הספירה בעץ הספירות שבה שוכן היופי ושממנה הוא נאצל - ספירת תפארת למשל. אחרים יזהו את משכנו של היופי ב"שכל העליון" או ב"נפש העולם" - מונחים הראויים להסבר בהמשך. הוגים אחרים יאתרו את מקורות היופי ביקום, בטבע או במפגש עם נפשו ודמיונו של האדם.

על פי תפיסות מסוימות, שורשי האומנות נעוצים במיתוס, במיתוסים שהחלו להיווצר עם ראשית האנושות, כהתמודדות של האדם עם כוחות ועם יצורי הטבע שמסביבו, עם סיפורים, אירועי גבורה והרפתקאות של גיבורים וגיבורות. האומנות החלה בציורי קיר במערות של האדם הקדמון לקראת פולחני ציד והמפגש עם כוחות הטבע. תורת ישראל איחדה את כל כוחות הטבע ואליליו לאל אחד שנתפס ככוח בלתי ניתן להגדרה והבנה, בלתי ניתן להמחשה. בניתוחים של מנדלסון, ומאוחר יותר אצל הרמן כהן, רוזנצווייג ואחרים, שחלקם יידונו בספרי הבא, געגועים ליופי, התגלות האל לאדם או לאומן היא מקור ליצירתיות.

האם ליופי קני־מידה, חוקים המגדירים אותו? אם כן, היופי מקבל מדדים אובייקטיבים. לדעת רבים מההוגים המוצגים בספר, הטעם האישי, הסובייקטיבי, הוא הקובע מה יפה. אחדים מבהירים כי מה שנקבע שהוא יפה נמצא באומנות או באומנותי. אולי "יפה" הוא מעבר לאומנות, שייך לטבע, לאדם, לאידיאות. ונשאלת אף שאלה הפוכה, האם כל אומנות היא יפה, או שמא גם כיעור הוא חלק מהאומנות ואף מוסיף לה שלמות או חן.

כשמתברר שלא מתקיימת זהות בין יופי לאומנות, הוגי הדעות במאות של הרנסנס, ההשכלה והתחייה מבררים את היחס והדמיון בין יופי, שלמות, נשגבות, הוד ואַחְדוּת, בעיקר מהיבטים דתיים, מיסטיים ופילוסופיים, ובמוקד ספר זה - בעיניה של הדת היהודית.

הדיון על האומנות בכלל ועל האומנות כעבודה זרה עובר כחוט השני לאורך הפרקים. האומנויות נועדו לתכליות מגוונות ורבות, ואף על פי כן רבים המכנים המשותפים ביניהן בתרבויות שונות ועל פני מרחבים גיאוגרפיים שונים. האומנות ממלאת תפקידים רבים: הנאה גופנית, נפשית, רוחנית וגם מרפא והשרייה של מנוחה, שלווה ועונג חושי. בתרבויות שונות נודעו לאומנות תפקידים של עיטור, קישוט, העשרה תרבותית וכן יצירה של סמלי שיוך, מוקדי זיכרון, סמלי יוקרה, כבוד, שלטון, סמכות ועוד. הכוונות היהודיות הגלויות והמפורשות אומרות כי האומנויות מיועדות לעבודת האל, לפולחנים ולטקסים דתיים המקדשים את הבורא, לפי הוראותיו, לפי המצוות, כדי להאדיר ולפאר את שמו. עם הזמן אומנויות שונות התחזקו ותפסו את מקומן של אחרות כדי לקרב את המאמין והחסיד אל האלוהים, כדי לדבוק בעליון - אומנויות לשם שמיים.

ההוגים היהודיים עד תקופת ההשכלה הזהירו מפני האומנות החזותית וההשתעבדות לאומנות שנתפסו כסכנה של עבודה זרה ועבודת אלילים. במאה ה־19 ולאחריה הדעות השתנו, אבל העבודה הזרה זוהתה במקומות אחרים.

שאלת היחס בין הטבע לאומנות צפה במירב ההָגוּיוֹת. אצל הוגים אחדים הדת היא הראשונה שנותנת תשובות לנושאים אלה, גורמת להתהוות המוסר ומשלבת בין עבודת האל לאומנות, ביצירתם של פיוט, שיר ותפילה לשם עבודת האלוהות או הכוחות העליונים בטבע.

האומנות נועדה להמחיש את הרגשות לנעלם־המוחש, לתיאור האלוהות. רק הרגש יכול להביע את מה שאין להוכיח. האם הטבע ופרטיו הם מקורות לחיקוי או להשראה, והאם יש להוסיף ולשפר או להשלים את המצויים בטבע על ידי יצירת האומנות? האם הטבע נועד לחיקוי של השלמות הנבראת על ידי האל המושלם, ומהו למעשה חיקוי שלעולם אינו מושלם? האם לאדם יש מיומנויות לקלוט את העומקים ואת הרבדים הגלויים והנסתרים של הטבע, הנמצא בתנועה מתמדת? מוסיף על כך משה ברש שאלה שעלתה בתקופות הרנסנס וההשכלה (ונעלמה לאחר זמן): מה קרוב יותר לטבע ומייצג אותו טוב יותר, הציור או הפיסול? היהדות העדיפה את הדו־ממדי, כדי שלא תצטייר דמות אל או צלם המחקה יתר על המידה את הטבע ומפתה לעבודה זרה. ואילו האומן יכול לומר שהוא מגלה ומראה את הנסתר ומביאו אל המציאות, או שהוא רואה מציאות בדרכו הוא ומבאר אותה על ידי יצירתו.

ויצירת האומנות מהי? חיקוי הטבע, חיקוי מעשי הבריאה, ייצוג של אובייקט בטבע, ואולי השלמת הפריט־המושא בטבע? היצירה יכולה להיות העתק של דבר מהסובב אותנו, נוף, חפץ, פנים, יצור חי, או שילוב של חלום־דמיון, בהשראת סיפור, במה שמתעורר במצבי ערפול, נמנום ויקיצה. פעמים היצירה מחקה או מעתיקה יצירה אחרת מאותה סוגה ופעמים מחקה ומפרשת יצירה מסוגה אחרת. לפעמים היא זיכרון ולעיתים גילוי או כיסוי, לפעמים מרד וחידוש ולפעמים חזרה לעבר. האומנות בעלת מקורות ההשראה הדתיים מבקשת ליצור תמונה ברורה ויציבה של העולם.

דוגמה ליצירת מופת אומנותית במחשבה היהודית היא בית המקדש, על מבנהו, החפצים שבו והפריטים המקודשים. הוא נחשב ליצירת פאר, יצירה שמימית המייצגת את הבריאה, את מעשה הבריאה ואת הקשר אל האלוהים. כאשר ההוגה המאמין מדבר על יצירות מושלמות הוא מרחיב על יופיו של בית המקדש ועל עבודתו של בצלאל. אומנות ראויה תענה על הצורך להאדרת האלוהים ופולחנו.

ההוגים שבהם נעסוק מתמקדים ביחסים הסבוכים של המרכיבים המשתלבים בתהליך היצירה ומנתחים אותם. האומן חש ברגישות את הסובב אותו, היקום, הטבעי והמלאכותי, את החברה והתנודות שבה, את המעברים, העונות והאופנות. לאומן רצונות, תחושות, מצבי רוח ונפש, השכלה כזו או אחרת, ניסיון חיים, התנסויות וזיכרונות העשויים להשפיע על עבודתו ועל היצירות האומנותיות. לא פחות ישפיעו דרישותיהם של הממנים, המצנטים (פטרונים). חושיו של היוצר קולטים ומסננים את המושאים שסביבו, והוא מעבד אותם בשכלו, בתבונתו. את אומנתו יבחר על פי כישוריו, מיומנותו. לאחר מכן יבחר את החומרים המתאימים לדעתו ליצירה או כאלה שיאהב לעבוד איתם ובהם. מכאן ימשיכו תהליכי היצירה והעבודה, הכוללים מערכת יחסים פיזית, גופנית ורגשית בין האומן לחומר במהלך פיתוח היצירה ובריאתה. באוניו־מיסטיקה (הרצון לאחדות עם כוח עליון או תחושות מיסטיות שיכולות להציף אומנים) עולה המחשבה כי אומנים אחדים נכנסים למצבים אקסטטיים בעת יצירתם. נפשם רוצה להתעלות ולהתרומם מעל מגבלותיה.

מיהו האומן? אם, כמו בצלאל, הוא ניחן בסודות מיוחדים של יצירת שמים וארץ ועובד עם חומרים בצורה מופלאה שאינה ידועה לאחרים, הוא גאון. גאון כרמברנדט בשליטתו באור וצל, כמיכאלאנג'לו המפיח חיים באבן, כליאונרדו דה וינצ'י האומן־מדען, כמוצרט ואחרים, כגתה, שייקספיר או סרוונטס. בשפה תיאולוגית, אומנים מקבלים השראה מהשכינה, חוסים בצל־אל. שמואל הוגו ברגמן כתב על הגאון בעקבות ארתור שופנהאואר:

הגאון תולש את המושא של ההתבוננות מתוך ההתהוות התמידית [כאילו עצר את זרימתו בזמן], הוא מעמיד את המושא בבדידותו, והמושא הבודד הזה נעשה לנציגם של מושאים רבים לאין ספור שבחלל ובזמן. נוכל להאיר את ההבדל בין המדע לבין האומנות עוד מצד אחר; ההכרה משועבדת לשירותו של הרצון. הגאוניות היא הכישרון להפקיע את ההכרה משעבוד זה ולהביא לידי הסתכלות טהורה שבה האישיות משתחררת מכל שרידי האינדיבידואליות שלה ונהפכת לאובייקט נקי, טהור, עין העולם.[1]

לצד הגאונים קמים אומנים שלומדים, מתמחים, מתנסים ועובדים כשוליות של המאסטרים, ומגיעים לדרגות אומנות גבוהות. נשווה אותם לאהליאב בן אחיסמך, הנסמך על בצלאל וסומך אותו.

במשקפיים הדתיות ישוו בין יצירה יש מאין (בריאה) ובין יצירה של יש מיש (אומנות), ויבדילו הבדלה ברורה בין בריאה ויצירה, זו כהרף עין, וזו במאמץ מתמשך; אחת מושלמת ונשגבת, וזו האנושית לעולם לא תוכל להיות מושלמת, תחסר משהו. ייתכן שהאומן יפיח חיים ביצירתו הרחוקה מהשלמות, "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים". ייתכן ותתעורר בין האומן לחפץ, בין האדם למושא זיקת קרבה, תחושה של ישירות בלא מחסום, בדומה ליחס שבין אני ואתה לפי בובר.

כשם שעל פי הקבלה הבורא פינה מקום והצטמצם כדי לפנות מקום לעולם, כך נשאל האם היוצר צריך לפנות מקום, חלל פנימי־נפשי ליצירה הנולדת ממנו? יש שהיצירה תעלה על יוצרה, והוא יִשָּׁכַח, ייתכן שהבריאה תשכיח את הבורא. ישנם אומנים שמחשיבים את עצמם לבוראים ומאבדים את הענווה והצניעות, ולעומתם יוצרים גדולים שלא מאמינים ביצירתם ורוצים להשמידה. אומנים דגולים והמיתוס סביבם יהוו מודל ליצירתם של אומנים אחרים.

היצירה ניצבת בודדה לעצמה, נאהבת על ידי האומן. ייתכן שאומן נשאר קשור ליצירה, שומר אותה לעצמו, ממאן להיפרד, או שהוא משחרר אותה אבל עוקב אחריה ודואג למיקומה ולתנאיה, שואף תמיד לתקן ולשפר.[2] יש שהוא משחרר אותה לחלוטין. קיימת גם אפשרות שהיצירה נעזבת או נשכחת, אולי תישאר כזיכרון. הצופה, המאזין או הקורא יעניקו חיים ומשמעות ליצירה, ימצאו בה עניין, משמעות ויופי. היא עשויה להקנות להם עונג או לסמל עבורם דברים חשובים. למתחים שבין האומן לעצמו, בין האומן ליצירה בתהליך העבודה, בין היצירה לבין עצמה, בין הצופה ליצירה ודרכה לאומן - לכל אלה נִדָּרֵשׁ בספר זה באמצעות הוגים יהודים.

כשמתעכבים על נושא האומנות או בצורה רחבה יותר על האסתטיקה, צפות ועולות שאלות ותהיות רבות שמופיעות לאורך הספר. ראשית, שאלת הפרצפציה, הקליטה־התפיסה, העוסקת בשאלות מה ואיך אנחנו קולטים, כיצד אנו מעכלים את המידע על העולם, התפתחה עוד בטרם התפתחו מדעי הפסיכולוגיה והפיזיולוגיה והמשיכה להעסיק הוגים שונים עם התפתחותם. מה מאפשר לאומן לקלוט ולהבין את מה שחושיו חשים ולהעניק לכך משמעות, צורה ותוכן, ומה הגורמים שמסננים או חוסמים את העולם הניצב לפניו?

שנית, נתייחס לכך שהמהפכות המדעיות והפילוסופיות של תורת ההכרה מחדשות, משפיעות ומטלטלות את ההגות של חכמי ישראל ביחס לתפיסה ולאומנות. שלישית, נתייחס להשפעת האידיאות, האמונות, הכוונות, תחושות הנפש ותנאי הסביבה על כל אחד משלבי היצירה, מרגע החישה ובתהליך העבודה, וכן לעמדות הצופה, המאזין או הקורא.

לבסוף נתייחס לממדי הזמן והמרחב ביחס לאומנות, ובעיקר בעידן התפתחות המדע. יצירות חזותיות מקפיאות זמן ומניחות אותו במרחב. מסגרת המרחב עשויה לקבוע את ממדי היצירה. יצירות הקול והשמע נמשכות בזמן, במשך זמן, אבל אינן קיימות במרחב. הממדים של זמן ומרחב - האם הם אובייקטיביים או סובייקטיביים, האם ניתן להבינם כקטגוריות על פי קאנט, או שכל התשובות נכונות ונזילות? ובעיקר, נִתְמַהּ מה יחסם של הממדים ליצירה, ליוצר ולתהליך. ויש גם זמן היסטורי, זמן כרונולוגי, זמן של מיתוס ופרדיגמות של זמן יהודי: בריאה, התגלות, גאולה - ולכל אחת אומנות משלה.[3] לצד זאת ישנה רוח הזמן לפי הגל, היסטוריה שבה כל מושג מופשט מביא את עצמו לכלל מימוש, ואליו מתייחסים אחדים מההוגים שנדון בהם, ובראשם רבי נחמן קרוכמל (רנ"ק).

היצירה האומנותית יוצרת זיקה שדומה לזיקה בין האות והמילה. היא הנוכחת ומייצגת את הדבר הנעדר, הנסתר או הסודי. היצירה היא כמו השם, בלתי מוכר, אינסופי, מוחלט, שאין דבר שיכול לייצגו. כמו שמצווה היהדות בדיבר השני, הגישה היהודית הקלסית שוללת אינקרנציה, מתנגדת לגילום בבשר של בן האל, לגילום כוחות או אלילים של דתות פגניות. הנצרות הופכת את האחד לשילוש הקדוש, לריבוי, להתגלמות האל באיש, לאינקרנציה בגוף ולייצוגו בחומר. כך חודרת למעשה מיתולוגיית האלים אל הנצרות.

הפואטיקה של אריסטו, שרעיונותיה מתגנבים לכתבים של ההוגים היהודיים, מצביעה על הרצון האנושי להיות מיוצג, או להציג את הטבע, את המציאות, כפי שהיא משתקפת לאדם, כדי לתקשר ולצאת מהבדידות המעיקה, או כדי להתמודד עם תחושותיו ועם כוחות חיצוניים ופנימיים. היא מעידה על התשוקה להתבטא. הביטויים מיוצגים בדרך קבע בשפה מילולית, בשפת המוזיקה או בשפה החזותית, ומבקשים להעמיד דימוי במקום אובייקט.

סוגיה נוספת שהעסיקה את עולם המחשבה על האומנות החזותית, בעיקר בתקופת הרנסנס, נוגעת לייצוג־חיקוי ושואלת אם לחקות את המושא המסוים שאליו התכוונו או להתייחס לכללים המנחים, לתיאור בעל קווים רציונליים, למשל ליצור ייצוג־חיקוי של אדם פרטי העומד מולי, או של אדם כללי; וכן, האם לעצב את היצירה בדגש על תכונות ומאפיינים של ההבעה של המושא, של הרגשות הבולטים לעיני האומן?

הייצוג נושא עימו סמלים בעלי מובנים שונים. במקרים רבים הסמלים קשורים לייצוגים קודמים. הם מתפרשים בהתאם לתרבות, להיסטוריה ולמקורות משותפים לחברה של האומן. היצירות המייצגות מקשרות, מאחדות קהילות, בני אמונה משותפת, בני לאום או לאום־דת, ופעמים אירוע היסטורי או מיתולוגי ידוע מחבר בין רבים. פסל או תמונה של צייר הם אות שעומדת כשלעצמה, אבל בו־בזמן היא מייצגת או מעלה תצורות (קונפיגורציות) של העצמים בטבע, של החפצים או היצורים המעוצבים. הפסל או התמונה כשלעצמם הם אותות, אבל מה שהיצירה מתייחסת אליו איננו אות. מה שהתמונה מתייחסת אליו הוא הרבה מעבר לאות, הוא מרחב אינסופי, ורגע של זמן לא מתוחם. הייצוג יכול להתקבל אם קיימת מוסכמה תרבותית שהסימן מוצג במקום הדבר עצמו, ומופיע כאייקון, סמל או אינדקס. האייקון יוצר הסכמה המבוססת על דמיון־דומות בין המייצג למיוצג.

בעבודה זרה, נושא שילווה אותנו לאורך הספר, הניסיון לתת לאלוהים סמלים או לנסות להגדיר את סמליו, מוביל בהכרח להמחשתו, ובכך טמונה הסכנה להפוך אותו לגשמי. פעמים רבות הסמל "תובע קיום לעצמו", כלומר הופך לעיקר, רואים בו אליל או כוח עליון בפני עצמו, ואז הוא מתרוקן: "אלוהים מסתלק ממנו". כל חפץ, פסל או סמל שלהם מוענקים כוחות אלוהיים, מגיים, הופך כך לפֵטִישׁ. גם מילים ואותיות יכולות להפוך לסמלים פטישיסטיים. כשנוגעים בעבודה זרה למיניה ולסוגיה, ביצירה, ביוצר, בפולחן, בהאלהה, בסגידה למסורת בלא הבנה, בעצירה שאין בה תנועה, באנתרופומורפי, ואפילו בסגידה העיוורת לתבונה, עולה נושא מרכזי - היחסים בין מוסר ואומנות, בין מוסר ויופי. אצל סלומון מימון, לדוגמה, בדומה למרבית ההוגים היהודיים, המוסר נוכח באסתטי. הרש"ר הירש, המתבסס על גבולות מוגדרים ליופי ולאומנויות כמוזיקה וציור, עומד על הסכנה שבגלישה לעונג, לתענוגות הבשר והקניין. נוכל להסיק שהאומנות, אם היא מיועדת למטרה טובה או מקדמת, מַרְחִיבָת דעת, ואם מגבילים אותה במוסרות המוסר, מקבלת תמיכה ולגיטימציה דתית או חברתית.

שד"ל צידד באופן ברור בכך שהמעשה תחילה, שיהדות היא ראשית לכל קיום המעשים והמצוות. לדעתו, היהדות מוקיעה אומנים, אף את הגאונים שבהם, אם עברו עבירה או חטאו בחייהם (בשחיתות, בצע כסף, גניבה, גניבת דעת וכו'), וזאת בניגוד מוחלט לעמדות של פילוסופים אחרים באירופה הנאורה.

שוב צצות ועולות השאלות על חירות ועצמאות האומן והאומנות, על חידוש מול חובות המוסר ורוח היהדות. שמא אין כאן ניגוד, אולי פער שלעיתים קשה לגשר עליו? על פניו ברור כי הן מצוות הדת והן ערכי המוסר ודרך המוסר מגבילים את חירות האומן. כיצד יתמודדו חכמי ישראל עם הסוגיה?

יופי

יהודה אברבנאל כותב בשיח על אהבה שהיפה אינו בהכרח הרמוני או בעל פרופורציות נכונות, ורק נפש האדם היא השופטת "ומשגת כל היופי ומתענגת בו ואוהבת אותו".[4] לא החושים שופטים ונהנים, כי אם האוזניים והעיניים מובילים אל הנפש את התחושות ושם הן מעובדות. חוזרת ונשאלת השאלה, מי קובע מהו יפה? או איך נקבע היפה? ואם הטעם האנושי הוא הקובע כיצד הדבר נעשה, ומה משפיע על כך? האם משפיע על קביעת היופי עניין תרבותי, סביבתי, או רגשות ותחושות, כמו משיכה, אהבה, אסוציאציות מסוימות, חינוך, מפגש נעים? יוחנן אלימנו מדבר על תנודות, תנועות, גוונים של היצירה "במראים מתחלפים".[5] מתוך דברים אלה אפרש שהיופי מתעתע, לעיתים נחוש יופי בדבר ולרגע לא ייראה בעינינו כיפה. ולעיתים קיימת הרגשה רחבה מעבר למוסכמות תרבותיות שבטבע יש יופי, שהטבע הוא אחד ממקורות היופי.

לכאורה, המנהיגות הדתית הסתייגה מן היופי הגשמי והחומרי והדגישה את היופי הרוחני, האלוהי בלבד, בטענה שהיופי החומרי והגשמי מסוכן. היופי מסוכן בשל הפיתוי להימָשך אל היפה החיצוני, לפתח תאוות כלפיו, בלא לברר את הפנימיות או המהות; להתמכר ליפה ולוותר על החשוב - לימוד, עשייה ותרומה חברתית; כלומר, להתרחק מעבודת האלוהים על גווניה. היה גם חשש מיופי הגוף הנופל ליצר. אך ייתכן מצב הופכי, שבו אהבת היופי והערצתו הן ביטוי להערצת הבריאה של הבורא, ודווקא מן הגשמי מנסים להתעלות אל הרוחני, לדבוק באלוהי, כנשמע בחסידות. הציטוט "יופי הגוף מראה על שלמות המזג" נוכח בדיון על יופי הגוף של נשים וגברים. כך למשל, היופי המיוחד של אדם וחווה נתפס ככזה מכיוון שנבראו באופן ישיר על ידי האל. הפנימיות הזכה והטהורה של אדם מקרינה על היופי החיצוני, ובאופן נדיר ומפתיע גם יופיו החיצוני משפיע על פנימיותו. יופי חיצוני בלבד, של כלי ריק, מתגלה בדיון כסר טעם.

רש"ז מלאדי מבחין בין יפה תואר ויפה מראה: יפה תואר מתייחס רק למראה חיצוני, ויפה מראה הוא בעל אור פנימי, ויש כאלה או כאלה, והמיוחדים ביניהם הם יפי תואר ויפי מראה גם יחד. בפרקים הבאים נדון במיונים השונים, בהגדרות שהעלו ההוגים על היופי ומשמעויותיהן המרחיקות לכת.

בעקבות אפלטון קישרו פילוסופים בין יפה וטוב, ברור כי היחס בין המונחים מורכב. בקרב ההוגים היהודים מתעורר דיון ביחס בין יופי לאמת, תוך התייחסות מיוחדת ליופי המכסה על האמת, שמהווה בריחה מגילוי ומהתמודדות עם האמת. התורה מזהירה שתחליפי האומנות והיופי עלולים להסתיר את האמת, את האל. אבל אם יעמיקו בהבנת הכתוב, כבשיר השירים, בפירוש רבי עקיבא, יחסי האהבה והיופי יאירו אמת. דורשי האמת מזהירים שקיימים זרמים אומנותיים שעבורם הביצוע האסתטי, הצורה המושלמת, חשובה מכל אמת או תוכן. חיפוש הצורה היפה בלבד עלולה לגרום לפריצת גבולות המוסר. חיפוש התמונה המושכת טומנת מלכודת לאמת, כפי שיתבהר בהמשך.

כמעט מובן מאליו שבמחשבה הדתית או המיסטית יופי יתחבר עם הנשגב בעולמות הרוחניים המופשטים, ברגעי התגלות, בתיאורי האל האינסופי. הפילוסופים מתחבטים בהבנה ובהגדרה של הנשגב ביחס ליפה או בהקשר ליצירה אומנותית, ולתחושות המרטיטות, המופלאות והקיצוניות שהנשגב מעורר בנפש האדם או היוצר, שחווה פליאה מהטבע, או התפעמות מיצירה אדריכלית ואומנותית.

בדיון על היפה והיופי, בעיקר בספרות הרנסנס והרומנטיקה, גולשים לבירור האהבה והמשיכה. הסוגיות של אהבת היוצר לאומנות בכלל, התשוקה ליצור, המשיכה הבלתי נשלטת או המודעת ליצירה כלשהי והדחייה של אחרת מבצבצות בכתוב. מדוע יצירות מסוימות נאהבות על ידי הציבור ואחרות ימשכו קהל רק ברבות הימים או שיידחו לנצח? לא לכל הקושיות מצאנו פתרון.

היסטוריה, מהפכות וההגות על האומנות היהודית

כל מהפכה משמעותית חלחלה אל ההגות היהודית, זעזעה אותה וגרמה לשינויים בקהילות ישראל, במנעד רחב שבין השתמרות והסתגרות לבין שילוב. הייתה פתיחות בתחומים אחדים ושמרנות בתחומים אחרים. אחדים מוצאים איזון בין מסורת ומחשבת ישראל לבין ההגויות הנוכריות. ויש שיצליחו לשלב פילוסופיות אירופיות ומזרחיות עם מקורות יהודיים. כל זאת ישפיע על העמדות ביחס לאסתטיקה, ליופי, לאומנות, ליוצר וליצירות, וישפיע כמובן גם על גישות האומנים.

כדי להדגים בקצרה, נזכיר מספר כיוונים ונרחיב בפרקים הבאים. מהפכת הפילוסופיה של ההכרה והתבונה הקאנטיאנית גורמת לגדולי הוגי הדעות היהודיים המשיחים ביניהם משה מנדלסון ושלמה (סלומון) מימון לפתח מחשבה מעמיקה ושיטתית בתחום היופי והאסתטיקה, לראשונה בהגות היהודית (אולי מלבד יהודה אברבנאל, שלא כתב בגישות מודרניות). הם מתבססים על תורתו של קאנט, אבל מרחיבים נקודות בתפיסתו או חולקים על מעט מעמדותיו.

בספרו ירושלים[6] מנדלסון מוביל מחשבה העוסקת בסמיוטיקה, בהתפתחות השפות, בשכל הישר, בנאותות הלוגיקה ובדת הטבעית שקאנט ותלמידיו־חסידיו מיעטו לעסוק בה. אצל מנדלסון אמת איננה יכולה להיות שלמה אם אין לה הוכחה בשכל הישר, המבוסס על התנסות או על התבוננות במציאות. אימות על ידי המופשט המטפיזי אינו מספיק. ועל כן חשיבות עליונה, לדעתו, לקשר בין התבונה לבין החושים ולהתאמה ביניהם - חושים משפיעים על האסתטיקה.

תורתו של סלומון מימון אינה קלה להבנה. היא מניחה כי השכל האנושי אינו יכול לקלוט או להבין את העצמים שמחוץ לו, את המושאים כשלעצמם. כלומר, האומן בכל מקרה לא יוכל לחקות ממש עצם, בטח שלא במלואו ובמהותו. להבנתו, הצורה מעצבת את החומר בתוך ההכרה על ידי כך שהצד החושי משפיע על ההסתכלות השכלית. מניין מגיעים המושגים המתארים או מגדירים את מה שנתפס בחושים או בשכל, אלה המצויים בכוח? היחס בין ההכרה של האומן לבין המושא, העצם המועמד לציור או לפיסול, והיחסים בין צורה וחומר יידונו בהמשך באופנים שונים.

תקופת ההשכלה והאמנציפציה הביאה לשינויים מרחיקי לכת, לייסוד זרמים ותנועות בתוך העם היהודי, כגון החסידות, שמקרבת את האדם לטבע, מעניקה מקום לפיוט, לשירה, לריקוד, מקום לגוף של יחיד ורבים. בקרב פורצי הדתיות השמרנית יופיעו מוזיקאים, סופרים, ציירים. הצייר מוריץ אופנהיים, מראשוני הציירים היהודיים בתחילת המאה ה־19, תיאר בציוריו את המשפחות היהודיות בביתן, את התפילה בבית הכנסת, את הטקסים היהודיים, שרטט וצבע את האינטימיות, הקרבה והתמיכה ההדדית שבין אנשי הקהילה. בבית הכנסת ציין את הענווה, את הצניעות, את חוסר ההיררכיה בין האנשים. הוא מוכיח כי אנו ראויים לאמנציפציה מלאה. בני דת משה ממלאים את חובותיהם אפילו במה שנתפס כפגיעה במורשת, למשל בהתגייסות או התנדבות לצבא.

הערות אחרונות למבוא

הספר ממצה דו שיח בין הטקסטים של ההוגים לביני, בלי הנחות מוקדמות. החלק המרתק בקריאה בכתבים הוא להיות מופתע. אנו מוגבלים בתוך המחשבות המתרוצצות בראשנו, והמחשבות תלויות במה שאנחנו לומדים, קוראים ויודעים לפני המפגש עם היצירה הבאה. בתוך התלות הזאת ההתקדמות בדרך כלל קטנה וצפויה. גם אם היו לי רעיונות שסללו שבילים חדשים, ההתקדמות הדרגתית. לעיתים אנו נוטים לאשר את מה שאנחנו מחפשים. חיפשתי דרכים להפליג למרחב, לפעמים בלי מצפן.

ניסיתי למצוא את מי שכתב כתיבה משמעותית על אומנות ויופי בהיבטים יהודיים, מי שההשקפה או המִשְׁנָה שהציג השפיעה על חוגים רחבים בזמנו או אחרי זמנו, מי שהגותו הנחילה זוויות ודרכים חדשות בהגות של התרבות היהודית או מעבר לגבולותיה. אבל היריעה מתפרסת מאוד, ולכן בבחירה יש גם מן השרירותיות.

מתוך כתבים מסוימים רבים הציטוטים. טקסטים אלה מובנים ליודעי ח"ן, לכתות מלומדים, חוקרים, היסטוריונים, הוגים ופילוסופים; ראיתי חובה לשלוף אותם מחביונם, מהמסתור. לנסות שוב להניחם לפניי ולעיני הקורא.

הדיון על האומנות החזותית בעיניים של יהודים מחכמי ישראל גולשת למחוזות אחרים. הגלישה הכרחית לדעתי, כדי להסביר מניין נובעות השקפות המובעות על ידי ההוגה המיוחד, כדי להבין את עולמו הרעיוני, הרוחני, החברתי, את השורשים או התכליות של כתביו בנושא. וכך מתייחס הכתוב אל אומנויות שאינן חזותיות, לפילוסופיות כלליות שעל פיהן, כלפיהן או בהתנגחות עימן מגבשים הוגי מחשבת ישראל את עולמם ביחס לאסתטיקה, לאומנות, ליופי.